החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

אחרי אייריס

מאת:
מאנגלית: יעל אכמון | הוצאה: | 2014-09 | 224 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

37.00

רכשו ספר זה:

איך ממשיכים לחיות בלי אייריס, שואלת אחותה התאומה בּלוּ. את התשובה היא מחפשת דרך עדשת המצלמה שלה ובין דפי היומן שהיא כותבת.

בּלוּ מנסה להבין את הקשרים העדינים בין אחותה הגדולה והיפה לבין הנער הפרוע מהבית השכן, בין אמא לאבא שנעדרים יותר ויותר מהבית ובינם לבין הסטודנט הצעיר שמנסה למלא את מקומם. האם בּלוּ תמשיך להשקיף על החיים מהצד, או שסוף–סוף תניח את המצלמה ואת העט ותמצא את מקומה בעולם האמיתי?

נטשה פארנט עבדה בהוצאה לאור של ספרי ילדים כמעט עשרים שנה, ובעשר השנים האחרונות מנהלת סוכנות ספרותית משלה. גדלה בלונדון, שם היא גרה עד היום עם בעלה, שתי בנותיהם וחתול ג'ינג' גדול. היא הבכורה מבין ארבעה אחים, ומעולם לא צבעה את שערה בוורוד.

"אני חושבת שבכל אחד מאיתנו יש משהו מבְּלוּ: חלק אבוּד ומפוחד

שמחפש לו דרך ביטוי"

נטשה פארנט

"תיאור נפלא של האתגרים העומדים בפני מתבגרים ושל ההתנהלות המשעשעת של משפחה מאוד לא שגרתית."

הניו יורק טיימס

"סיפור בלתי נשכח… מצחיק ומכאיב וסוער ומרגש."

וול סטריט ז'ורנל

"טקסט שנון, פיקחי, מעודן ומלא תובנות."

סנדיי טיימס

"מצחיק ומשוגע, מלא רגש ונשמה. ראשון בסדרת ספרים מבטיחה על הרפתקאותיה וצרותיה של משפחת גדסבי המתוסבכת והמקסימה."

לנקשייר איבנינג פוסט

מקט: achare_iris

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


היומנים המצולמים של בּלוּבֶּל גֶדסבּי

סצנה 1 (תמליל)

עוד יום מושלם בגן עדן

יום. בית משפחת גדסבי. גינה.

הצלמת (בּלוּבֶּל) מתמקדת בזוג רגליים (שלה) בנעלי אולסטאר משופשפות עשויות בד. תנועת מצלמה במורד מדרגות אבן אל הגינה, שם פְלוֹרה (16, אחותה הבכורה) משתזפת בביקיני. מסביבה מפוזרים האייפוד שלה, הנייד שלה, קרם הגנה, בקבוק מים וכמה מגזינים. היא קוראת ספר.

תנועת מצלמה ימינה בעקבות קולות צווחה, אל האחים הצעירים ג’זמין (8) וטְוויג (10), שמשחקים על הנדנדה שמתחת לעץ הדולב. ג’זמין נופלת. טוויג מריע. ג’זמין מייללת. דם נוטף מהשפה הפצועה שלה ומכתים את שמלתה הוורודה הקרועה. טוויג — שכבר לא מריע — רץ אל הבית. תנועת מצלמה שמאלה, בחזרה אל פלורה שמגבירה את עוצמת הקול באייפוד שלה, ומשם פנימה אל המטבח. התמונה קופצת כשהצלמת (עדיין בּלוּ) חוטפת מגבת כלים מהתנור. בחזרה החוצה לקלוז־אפ על הפנים של ג’זמין המלוכלכות בדם. התמונה מתהפכת כשהצלמת מצמידה את מגבת הכלים לשפה של ג’זמין.

ג’זמין

אַיי! איי!! איי!!!

טוויג

זאת לא אשמתי! זאת לא אשמתי!

פלורה

אני מנסה לשמוע מוזיקה?

יום שישי, 26 באוגוסט: בוקר

הבוקר פלורה שמעה רעש מהמטבח ואמרה שלא הוגן להכריח אותה לרדת לשם לבד.

“זה שאני הבכורה,” היא אמרה, “לא אומר שאני חייבת להיות הראשונה שתמות.”

אז כל אחד תפס מה שיכול — טוויג מחבט קריקט, ג’ז ואני מחבטי טניס, ופלורה את המשוט הגדול שאבא קיבל באוקספורד עם שמות כל חברי קבוצת החתירה שלו. יחסית למשפחה שלא עוסקת בספורט, יש לנו המון ציוד. ג’ז אמרה שאבא יהרוג את פלורה אם היא תשבור את המשוט, ופלורה אמרה שהיא תזכור את זה כשכל המשפחה שלה תירצח כי היא לא היתה חמושה כמו שצריך. אבל בסופו של דבר לא נאלצנו להתנפץ על הפורץ, כי כשהגענו למטבח התברר שזה זוֹרָן, ולמרות שעדיין לא הכרנו אותו, הוא לבש סינר פרחוני וסנדלים, והיה לו זקנקן תיש שגרם לו להיראות כמו מר טומנוס מ”נרניה”, וכולם יודעים שבסופו של דבר הוא בחר בצד של הטובים גם אם היו לו רגעים בעייתיים בדרך.

“מי אתה ומה אתה עושה כאן?” דרשה פלורה לדעת.

“אני השמרטף החדש שלכם,” אמר זורן.

“שמרטף!” קראה פלורה. “אבל למה?”

זורן הסתכל על ג’ז במבט שאבא מכנה “מלא משמעות”, והיא נשכה את השפה כדי שהוא לא יראה את התפרים שעשו לה בבית החולים.

“אימא שלכם התקשרה אלי אתמול בלילה,” אמר זורן. “היא מודאגת.”

“אבל מאיפה היא מכירה אותך בכלל?” שאלה פלורה.

כולנו בהינו בו. לא נראה סביר שאימא מכירה מישהו כמו זורן.

“דרך אבא שלכם,” אמר זורן.

“אה,” אמרה פלורה.

ובזה נגמר העניין. זורן לא הרחיב, ואנחנו לא שאלנו.

“בואו נסדר קצת, מה אתם אומרים?” הוא אמר במקום זה. “ואז נוכל לאכול ארוחת בוקר.”

הכתפיים שלו השתופפו קצת כשהוא אמר שנסדר והסתכל על המטבח, ואני חייבת לומר שהבנתי למה. פלורה מקפידה שהחדר שלה יישאר מסודר, אבל מתייחסת לשאר הבית כמו אל מאורה. אנחנו, כל השאר, גרים בכולו כמו במאורה.

“מישהו כאן עושה כלים?” זורן הסתכל על התקרה כשאמר את זה, כאילו לאלוהים אכפת.

“הם רק מאתמול בערב,” אמרה פלורה.

זורן גיחך ואסף ערימת צלחות. יכולתי להזהיר אותו, אבל לא עשיתי את זה. הוא צעד לאחור צעד אחד, דרך על מכונית “אסטון מרטין DB2/4 קומפֶּטישן ספיידר” בשלט־רחוק של טוויג, ונעלם בהתרסקות של כלי חרסינה.

זורן הכריז שיש לו זעזוע מוח. התינוקות (כלומר טוויג וג’ז) התיישבו לרגליו בישיבה מזרחית וגזרו תחבושת מסדין שמצאו במכונת הכביסה, בזמן שפלורה חבשה את הראש שלו, והם הסבירו לו על ה”אסטון מרטין”.

“הן בשביל החולדות,” אמרה ג’ז. “יש לנו שלוש. לבנות עם עיניים ורודות.”

“אנחנו חוגרים אותן בפנים עם העניבות של אבא ועושים תחרויות,” אמר טוויג. “יש לנו המון דגמים. ה’ספיידר’ שלי, אבל זה בסדר, לא הרסת אותה.”

“לי יש יגואר XK120,” אמרה ג’ז. “החולדות מתות על זה, באמת.”

“גמרנו!” פלורה הפסיקה לחבוש וסובבה את זורן אל המראָה.

זורן התנשף. ג’ז התחילה לבכות, כי מרוב צחוק נמשכו לה התפרים. טוויג נחר מצחוק בכזה כוח, שיצאה לו נזלת מהאף.

“אלוהים אדירים!” קרא זורן. “אני נראה כמו מומיה מצרית!”

“אמרת שיש לך זעזוע מוח!” מחתה פלורה.

זורן הסתכל עליה, אבל פלורה חייכה אליו בקימוט אף, החיוך הזה שגורם לה להיראות בת עשר במקום שש־עשרה. אף אחד לא מסוגל לעמוד בפני החיוך הזה.

“תודה שהצלת אותי,” רטן זורן.

בשלב הזה גם פלורה התחילה לצחוק, ועכשיו כולם צחקו, מלבד זורן שצחק פחות מהאחרים.

“חבל שלא צילמתי את זה,” אמרתי.

כולם בהו בי.

“את מדברת!” אמר זורן. “התחלתי לשאול את עצמי אם את יודעת איך.”

הוא עמד עכשיו, והתינוקות הקיפו אותו שוב ושוב בגליל נייר טואלט, לגמור את מה שהתחילה פלורה בראש שלו. גם זה היה מצטלם נהדר, אבל מה שרציתי לתפוס — מה שעיצבן אותי שפיספסתי — היה המבט שהוא ופלורה החליפו, כשהיא אמרה שהיא חשבה שיש לו זעזוע מוח, והוא אמר שהוא נראה כמו מומיה מצרית.

היא חייכה והוא נמס.

זה השלב שידעתי שאין לנו שום סיבה לחשוש ממנו.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אחרי אייריס”