החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

מתחת לירושלים יש עיר

מאת:
הוצאה: | 1993 | 112 עמ'
זמינות:

15.00

רכשו ספר זה:

מתחת לערימת גרוטאות בעמק-המצלבה בירושלים מצאו רחלי ויהונתן פתח, שהוביל אותם אל עיר מסתורית. לונדון שמתחת לירושלים היא עיר חושנית ומאיימת, שהזמן פועם בה לאחור, והיא נראית כצילום נגטיב בשחור-לבן, כשבשמים מתערבלות שלוליות של צבע.

מה שנראה כסיפור ילדים מרתק הוא גם מסע פנימי לגילוי האהבה, המאפשר לגיבורים להתוודע אל רגשותיהם, פחדיהם ויכולתם לגעת זה בזה. המפות החופפות של לונדון וירושלים הן גם מפת הנפש של האהבה.

סדרת 'לא רק לילדים' מחזירה את הקורא הבוגר אל מחוזות הדמיון הנשכחים, ומגלה פנים חדשות ומפתיעות בספרים שאינם מיועדים רק לילדים.

דרור גרין חיבר כעשרים ספרי ילדים, וביניהם 'התזמורת של הארנב', '13 אגדות מוסיקליות', סדרת 'הקוסמת הקטנה' ועוד. ספריו למבוגרים כוללים את 'בחזרה לצוות 4', 'הסתלקותו של, אחריתו של, פטירתו של, מותו', ו'רצח בפורום החדש'.

ד"ר דרור גרין הוא פסיכותרפיסט, מרצה ומדריך, מנהל 'המכון לאימון רגשי' בבולגריה, ומחבר הספרים 'טיפול נפשי, מדריך למשתמש', 'פרויד נגד דורה', 'פסיכותרפיה ממבט אחר' ו'אימון רגשי'.

מקט: 4-386-36
מסת"ב: 965-7304-04-0
 הורד/י דוגמה חינם לאייבוקס    הורד/י דוגמה חינם לקינדל

פרק ראשון

מתחת לירושלים

"מתחת לירושלים יש עוד עיר, אפילו יותר גדולה מירושלים, וקוראים לה לונדון," אמרה רחלי. אבל יונתן לא האמין לה. "את סתם ממציאה דברים," הוא אמר לה, מתחת לירושלים יש רק אדמה. את סתם ממציאה את כל זה."

יונתן קם והלך לשחק עם הילדים בחצר בית־הספר, ורחלי ישבה מתחת לעץ התאנה והתחילה לבכות. היו לה עיניים אפורות גדולות והיא ידעה לבכות הכי טוב בכל כיתה ד'. שאר הילדים בכיתה כל־כך רצו להיות גדולים, עד שהם שכחו איך בוכים באמת. כשמישהו היה כועס עליהם הם היו מתאפקים, וכאשר הדמעות היו מתחילות להיאסף להם בעיניים הם התאמצו להחזיק אותן כדי שאף אחד לא יראה, עד שהדמעות היו יורדות להם פנימה, לתוך הגוף, ורק הפרצוף שלהם היה מתכווץ קצת, כאילו כואב להם משהו. אבל רחלי לא רצתה להיות גדולה. כשהיא היתה עצובה היא היתה ממצמצת קצת בעיניים, עד שהדמעות היו זולגות מהן ושוטפות את פניה. היו לה דמעות ענקיות ותמיד כשהיתה בוכה הן היו גולשות ומרטיבות לה את החולצה ואת המכנסים, ואחר־כך נקוות לשלולית גדולה עד שהיה בא מישהו ומלטף אותה והיא היתה מפסיקה לבכות.

רחלי לא ידעה מה לעשות. פעם גם היא חשבה שמתחת לירושלים יש רק אדמה. אבל זה היה לפני שנפלה לערמת הגרוטאות בשדה שמאחורי בית־הספר. היא חשבה שתוכל לקצר את הדרך הביתה אם תטפס על הערימה, תחצה את השדה ותגיע ישר לרחוב התיבונים. אבל באמצע הטיפוס היא נפלה בין מכונת כביסה ישנה למקרר פתוח, על לוח ברזל גדול. המכה כאבה לה והיא ישבה שם באפלולית ובכתה, עד שכל בגדיה היו רטובים, והיא הרגישה את מגע הברזל הקר והרטוב מתחת לרגליה. כאשר התרגלה רחלי לאפלולית, היא ראתה שהדמעות שלה שטפו את הלכלוך מלוח הברזל שישבה עליו, וחשפו כתובת שהיתה חרוטה בו. היא ניקתה את הלוח באצבעותיה, עד שהבחינה בכתובת: "לונדון".

רחלי חשבה שזהו סתם שלט ישן שמישהו זרק לזבל, אבל כשנגעו אצבעותיה בכתובת, הרגישה שהלוח כולו רועד, כאילו מכונה גדולה מחוברת אליו. היא התרוממה ממקומה, וניסתה להרים את לוח הברזל. אבל הלוח היה כבד מאד, והיא הצליחה רק לראות שמתחתיו נפער פתח גדול שהוביל אל תוך האדמה. היא הציצה פנימה, ולא ראתה כלום. היה חשוך שם, ורק ממרחקים אפשר היה לראות נצנוץ של אור. אבל מתוך הפתח בקעו קולות של מכוניות ואנשים, כאילו עיר שלמה מתנהלת לה שם, מתחת לאדמה. היא שמטה את לוח הברזל הכבד מבין ידיה והקולות נעלמו.

רחלי היתה עצובה. היא ידעה שלא תוכל להרים לבדה את לוח הברזל הכבד כדי להיכנס ללונדון, והיא רצתה שיונתן יעזור לה. יונתן לא היה חזק במיוחד. להפך, הוא היה קצת יותר נמוך ממנה, ורזה. הבנות בכיתה חשבו שהוא נורא יפה. רחלי אמרה להן שהיא לא יודעת מה כל־כך יפה בשיער צהוב שנופל לתוך העינים, אבל גם היא אהבה אותו. אולי בגלל שהוא היה בישן, והיא תמיד רצתה שיהיה לה אח קטן שאפשר לחבק. מובן שהיא לא אמרה את זה ליונתן. היא חשבה, שאם תגלה לו את הסוד שלה ותבקש ממנו לעזור לה להרים את לוח הברזל הכבד, הם יהיו חברים. אבל יונתן לא האמין לה, והיא ישבה מתחת לעץ התאנה שבחצר בית־הספר ובכתה.

מישהו משך בעדינות בצמתה. רחלי הרימה את ראשה וראתה את נועה, חברתה הטובה, עומדת מעליה.

"אפשר לקפוץ בשלולית שלך?" שאלה נועה, ורחלי הניעה בראשה לאות הן. תמיד כשהיא בוכה באות כל הילדות לקפוץ בשלולית שלה. לפני־כן הן ממתינות מעט, כדי לא להפריע לה לבכות בשקט, וגם כדי שהשלולית תתמלא בדמעות, ואחר־כך הן מבקשות ממנה רשות לקפוץ בתוך השלולית.

זה היה יום קיץ חם. נועה חלצה את סנדליה והניחה אותם על מעקה האבן שמסביב לעץ התאנה, ליד רחלי, והחלה לקפוץ בשלולית. בזמן שקפצה הניעה את ידיה, כאילו היא אוחזת בחבל קפיצה דמיוני, וספרה בקול רם את מספר הקפיצות.

"אחת, שתים, שלוש, ארבע," שרה נועה בזמן שקפצה, "למה, למה את בוכה?"

רחלי שפשפה את עיניה בכף ידה.

"תשע, עשר, אל תפסיקי," המשיכה נועה לקפוץ, והמים שהתיזה הרטיבו את שערותיה של רחלי, שעוד היו יבשות. "שלוש־עשרה, ארבע־עשרה, יונתן דיבר אתך?" היא המשיכה לספור ולקפוץ, ורחלי המשיכה לבכות ולא אמרה כלום.

כל הילדות רצו להיות חברות של יונתן. בהפסקה הן היו מתחרות ביניהן מי תחלוק אתו בסנדוויץ' שלה, או שהיו באות לשאול אותו שאלות בחשבון. הוא היה התלמיד הכי טוב בחשבון ובציור. אבל יונתן היה בישן, ואף אחת לא הצליחה להיות חברה שלו.

בינתיים הגיעו גם שאר הבנות, והצטרפו לנועה שקפצה בשלולית של רחלי. נועה הפסיקה לספור, וכולן שרו ביחד: "רחלי, רחלי, אל תבכי, יש מספיק מים בשלולית."

רחלי הפסיקה לבכות, והצטרפה אל חברותיה הקופצות בתוך השלולית שלה. די מהר היו כולן רטובות לגמרי, אבל אז נשמע הצלצול, וכולם רצו בחזרה לתוך הכיתות.

"אני רואה שרחלי שוב בכתה היום," אמרה יפה המורה, "אני מבקשת מאד לא להרטיב את המחברות. מה קרה, רחלי?"

"כלום," אמרה רחלי.

"אולי מישהו יגיד לי מה קרה לרחלי," התבוננה יפה המורה סביב סביב.

"אני ראיתי שיונתן דיבר אתה," אמרה נועה, וכל הבנות התבוננו ברחלי בקנאה. יונתן התבונן במחברת שלו כאילו כלום לא קרה, ולא הרים את ראשו.

"יונתן?" התקרבה אליו המורה ולטפה את ראשו.

"אני לא עשיתי לה כלום," לחש יונתן, "רק אמרתי לה שהיא ממציאה סיפורים."

"מזה לא צריך להיעלב," אמרה יפה המורה, "זו דווקא יכולה להיות מחמאה. רחלי שלנו באמת יודעת להמציא סיפורים יפים, ולכן החלטתי שהיא תהיה העורכת של עיתון הכיתה. אני מבקשת שתמסרו לה סיפורים וציורים וכל מה שתרצו לכתוב, ואחר־כך נצלם את העיתון ונחלק אותו לכולם. מי רוצה לעזור לרחלי?"

כל הבנות הרימו את ידיהן, אבל המורה התבוננה ביונתן.

"אני חושבת שכדאי שיונתן יעזור לרחלי להכין את העיתון," אמרה יפה המורה, "ואני מקווה שרחלי לא תבכה שוב. אתה הרי מצייר נהדר, ותוכל לקשט את העיתון."

יונתן לא הרים את ראשו והמשיך להתבונן במחברת שלו. כל הבנות נעצו ברחלי את עיניהן.

"אני מבקשת ששניכם תגשו אלי בסוף השעור," אמרה המורה, "ואני אסביר לכם מה עליכם לעשות." רחלי ויונתן הנהנו בראשיהם.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “מתחת לירושלים יש עיר”