"בכתיבת הטקסט הזה, על במה זו, אני רוצה לפתוח בפניכם חרך אל החיים שלי, החיים של מורן. לאו דווקא כדי […]
פרק ראשון: אבא
אני רוצה לעמוד על במה ענקית שתחלוש על העולם כולו ולזעוק. אני רוצה שכל העולם יתבונן ויאזין ויאסוף אותי אליו ויערסל אותי בחיקו. אני רוצה שאימא שלי תטפל בי. אבל לא האימא הזאת. החלטתי ליטול לעצמי במה. ועל הבמה הזאת אני יושבת עכשיו. העולם כולו חשוך ושקט ומקשיב לי. יש לי סיפור לספר. אני לא מספרת עליו בדיעבד. הוא לא נגמר. אני חיה אותו. אין לו סוף. לא עובר יום בלי שאחשוב לשים לו סוף.
נולדתי בשנת 1980, בישראל, במושבה קטנה בשם נס ציונה. זה היה מקום שקט. בתי קרקע לצד בניינים, וביניהם הרבה מגרשים פנויים עם חול. אהבתי ועודני אוהבת שטחים חופשיים יותר. גרתי עם הוריי ואחי המבוגר ממני בחמש שנים. אמי, ילידת ישראל, עבדה כמורה לאנגלית. אבי, יליד רומניה, עבד כהנדסאי אלקטרוניקה. כשנתיים לפני הולדתי חלה אבי בווגנר־גרנולומוטוזיס, מחלה אוטואימונית קשה. אני זוכרת שתמיד אהבתי אותו יותר מאשר את אימא שלי, ותמיד שאלתי את עצמי אם זה בגלל שהוא חולה וידעתי שהוא ימות קודם. אני חושבת שזה לא בגלל זה. אני חושבת שזה בגלל שהוא היה סבלני יותר. למרות שהוא פעם הרביץ לי בתחת, ופעם אחרת גרר אותי על הרצפה לצחצח שיניים, לא הסכמתי. אבל חוץ מזה הוא היה הכי סבלני בעולם כולו. אולי הוא לא קשור לכל העניינים שבאו אחר־ כך, אבל אני כועסת עליו. על זה שהוא ידע שהוא לא הולך להיות שם כמו שצריך ובכל זאת הוא הביא אותי לעולם.
יומן:
פעם, לפני הרבה שנים, גרתי בבית. גם עכשיו אני גרה בבית. הכי שלי מאי פעם.
מה זה בית?
חִשבו.
האם בזמן שחשבתם עבר בראשכם שבית אומר בהכרח גם עוד אנשים מלבדך?
אז פעם גרתי בבית כזה. הוא היה שלי. כעת הוא גם שלי. ב”טאבו”. בית המשפט העניק לי אותו.
אז הוא היה שלי כי גרתי בו עם אימא, אבא ואח.
אחרי שחיברו אותנו ל”קו”, זה קרה כשהייתי בת שמונה, הטלפון היה מצלצל. היום אני מקפידה שהחיבור לקו יהיה מנותק, אלא אם אני רוצה לדבר. זה לא קורה כל יום.
אז, כשהייתי מרימה ואלה היו חברים של ההורים, השאלה הראשונה הייתה: “מה שלום אבא?”
אוי זה היה כזה מעצבן. לא ידעתי אף פעם אלו מילים לומר כדי לחלוף כבר על הקטע המעיק וחסר המשמעות הזה. מה כבר יש להגיד.
אני לא יודעת אם אתם יודעים איך נראית יד של אדם שעושה דיאליזה. פעם אחת, כשיצאנו מהמעלית בדרכנו להיכנס הביתה, האמה שלו, שהייתה מכוסה בליטות מעוותות, מחרידות – נגעה בפה שלי. “איכס” פלטתי ורצתי הביתה ושטפתי את הפה שלי בכיור במקלחת. במשך דקות ארוכות שפשפתי את השפתיים בסבון. אבא בטח נפגע, אבל הוא לא הראה סימן.
סליחה, אבא, על שהתביישתי בך, מה יש להתבייש באדם חולה? וסליחה שאמרתי איכס אחרי שבטעות היד שלך נגעה לי בפה. כבר אז חשתי בושה אבל לא ביקשתי סליחה. המחשבה עברה לי בראש אבל לא גיליתי די גבורה. זה אכל אותי, והאמת – עדיין. וסליחה שהקבר שלך כל־כך מוזנח וכל האדניות מסביב, עם הקקטוסים, מראות עד כמה לאף אחד כבר לא אכפת ממך.
אמצע השבוע היה בסדר. הלכתי לבית ספר, לחוגים ולחברות. אבל סופי השבוע היו נוראיים. לא יצאנו מהבית. לפעמים הייתי נוסעת עם טלי, החברה הכי טובה שלי, ועם ההורים שלה לחוף הים בתל אביב, ואז יום שבת היה יותר נסבל. הנסיעה לקחה שעות, כי הדרכים היו פקוקות, וכל הדרך היינו מאזינות לשירים שמשדרים בגלי צה”ל, אוכלות במבה וענבים. טלי ילדה זעירה עם שיער שחור וגוף לבן ורזה, שלדי ממש. בהשוואה אליה גופי גדול ומפותח. באחת הנסיעות, איך שהגענו לחוף רצנו למים. ברגע שצללתי עם כל גופי התפשט בי רוגע וחיוך עלה על פניי. הים היה סוער, נאבקנו בגלים וחזרנו סחוטות, מפלסות דרך בין הרוחצים. אנשים הביטו בי מוזר אבל התעלמתי. אני שונאת שמביטים בגוף שלי. הגענו להוריה. אימא של טלי ישבה על מחצלת קש גדולה, שערה הכתום פזור על כתפיה, ואבא שלה ישב על כיסא פלסטיק כחול נמוך וקרא ידיעות אחרונות. הוא הרים את עיניו מהעיתון והביט בי גם הוא במבט מוזר, אך לא אמר דבר. אימא של טלי סימנה לי באצבעה להסתכל על עצמי. השפלתי מבט לעבר גופי, שתמיד אני מרגישה שהוא גדול מדי. שד אחד יצא מהגופייה השחורה שלבשתי. מיהרתי להחזיר אותו פנימה, נכלמת. תחושת השפלה קשה זרמה בעורקיי. רציתי לקבור את עצמי בחול החם ולא לצאת ממנו לעולם. זאת הייתה שבת אחת. אבל ברוב השבתות לא יצאתי מהבית ומצב הרוח שלי היה מחורבן עד שהגיע יום ראשון.
בסביבות גיל תשע, התחלתי לחשוב על כך שאבא שלי ימות לפני אבות של ילדים אחרים מהכיתה, אבל חשבתי שזה ייקח עוד הרבה שנים. כשהייתי קטנה אהבתי לגשת אליו למיטה ולשוחח איתו. אם אימא הייתה כועסת עליי הייתי הולכת אליו להתנחם. רציתי שהוא ייקח אותי לגן. רציתי שהוא יכין לי כריך. בשנות בית הספר הראשונות, כשירדתי קבוצה בחשבון, הוא היה יושב איתי עד שהייתי חוזרת לקבוצה הגבוהה. בשבתות היה הולך איתי ל”גן הנדנדות”, שם הייתי יושבת ומתנדנדת שעות על נדנדה והוא לידי. לקראת גיל עשר אבא שלי הלך ונחלש והקשר התחיל להתרחק. הוא הפך להיות יותר פאסיבי וכבר לא היה הדמות הדומיננטית בבית.
כל הסבים והסבתות שלי נפטרו טרם לידתי או בסמוך אליה. יש לי זיכרון דהוי רק מסבי מצד אבי. הוא היה חולה. אני לא בטוחה מה היה לו, ייתכן שזה היה אלצהיימר. היינו נוסעים לבקר אותו בשבתות. הוא התגורר בבית פרטי עם חצר גדולה. אבי היה דופק בחזקה על דלתו, משכנע אותו שזה בנו שדופק. סבי לא הסכים מעולם שניכנס פנימה. הוא גר בבית פרטי והיינו יושבים איתו בחצר. אני לא בטוחה אם הוא זיהה את אמי, אחי ואותי, אבל הוא היה מתַקשר איתנו. אני זוכרת שהייתי שואלת את אימא מה יש לסבא. היא הייתה אומרת שיש לו “ציפורים בראש”, וכילדה דמיינתי שהראש של סבא חלול ובתוכו חגות ציפורים.
בתחילת כיתה ד׳ נפתח חוג כדורסל. נשביתי. עזבתי את שאר החוגים והתחלתי ללכת כל יום לשחק כדורסל. ההתפתחות הפיזית שלי הייתה מהירה והייתי גבוהה וחסונה. אחרי שנה, למרות גילי הצעיר, העלו אותי לנערות. הכדורסל השתלט על החיים שלי. שיחקתי בשתי קבוצות, היו לי ארבעה אימונים ושני משחקים בשבוע. לא רציתי ללכת לשום חוג אחר כי רציתי ללכת כל היום לכדורסל. הפסקתי את הכול ונהייתי ממש שחקנית כדורסל קטנה. הייתי כמובן הקפטנית וכמובן ששיחקתי בכל העמדות, התבלטתי, כי בגיל הזה איזה בת יודעת לשחק כדורסל?
בכיתה ו׳ החליפו לנו מאמנת. באימון הראשון איתה התאמנו בריצה אחורה ונפלתי ובלמתי את עצמי בעזרת כפות הידיים. קמתי מיד, אף אחד לא ממש שׂם לב. אבל כאב לי נורא. הידיים שלי רעדו. ניגשתי אל המאמנת ושאלתי אם אפשר לשבת בצד. זו הייתה אולי הפעם הראשונה שביקשתי לשבת בצד באימון. אבל היא לא הכירה אותי. היא אמרה לי ללכת לשטוף ולחזור.
כשבאתי הביתה סיפרתי לאימא. למחרת הלכנו לרופאה. היא מיששה לי את שורשי כפות הידיים, זה כאב רצח, אבל אני לא ידעתי להגיד. לא ידעתי להביע כאב, לא ידעתי מה זה לבכות. היא אמרה שאם היה לי משהו רציני כבר הייתי צורחת. כל אותו השבוע לא הייתי מסוגלת להזיז את האצבעות. לא הצלחתי לכתוב ובטח שלא לשחק כדורסל, אבל הלכתי לכל האימונים וישבתי בצד. אחרי שבוע התעקשתי שאימא שלי תיקח אותי שוב לרופאה. הרופאה עשתה טובה ושלחה אותי לצילומים. כשהגעתי לאורתופד הוא אמר שיש לי שבר בשתי הידיים אבל כבר עברתי את השלב הקשה ולא צריך לגבס, אני כבר אתגבר על זה לבד. הצטערתי. רציתי שיהיה לי גבס, רציתי שיראו שכואב בלי שאצטרך לספר.
בשנתיים האחרונות לחייו, בזמן שניסיתי להיבלע בכדורסל, מצבו של אבא שלי החמיר. הוא התאשפז ואימא הייתה איתו כל היום וחזרה הביתה רק בלילות. היא לא הסכימה שאבוא לבקר. המשכתי את חיי היום־יום שלי כרגיל. אחרי בית הספר הייתי עולה לשכנה ואוכלת שם ובערב הלכתי לחברים של ההורים במושבה.
מכתב לאבא:
לאבא היקר,
שלום!
מה העניינים? אני מאוד רוצה שתחזור הביתה, אפילו מחר. אל תדאג בקשר לאוכל, כל יום אני אוכלת ארוחת צהריים אצל מלכה וערב אצל חביבה.
אסתר קונה לנו ירקות ופירות. בלימודים אני ממשיכה כרגיל, התקדמתי בחשבון הרבה.
אבא, אתה מאוד חזק ואמיץ
באמת נחמד למרות מחלתך
לא צועק ולא מתפנק.
מבתך האוהבת,
מורן
אחרי כמה שבועות אימא הסכימה שאני ואחי נבקר. לפני הביקור התקלחתי, הסתרקתי ולבשתי חולצה כחולה עם הדפס של ספיידרמן ומכנסיים לבנים כדי שאבא יהיה גאה בי. חברה קרובה של אימא אספה את אחי ואותי מהכניסה לבניין. בדרך חלמתי בהקיץ, דמיינתי איך החיים יהיו אחרי שיעשו לאבא השתלת כליות. ניסיתי לא לתת לקוצים של ההתרגשות להשתלט עליי. אחרי עשרים דקות של נסיעה הגענו לבית החולים. בכניסה ראיתי אמבולנסים, אלונקות וכיסאות גלגלים. חטפתי בחילה. נשמתי עמוק וניסיתי להשתלט על ההרגשה הרעה. נכנסנו למבנה הראשי והלכנו במסדרונות ארוכים, קודרים ואפורים. ריח של חולי עמד באוויר. חיפשנו את פנימית ג׳. הייתי מלאת התרגשות. לא ראיתי את אבא כבר שבועיים.
אבא שכב במיטת בית חולים, גופו שמוט על המזרן, פניו חיוורות ועיניו עצומות. שאלתי את אימא אם אפשר להעיר אותו והיא אמרה לי שנותנים לו תרופות שמרדימות אותו והוא לא מסוגל להתעורר עכשיו. התחילה להיווצר לי גולה מכאיבה בגרון והעיניים החלו להיות נוצצות אבל חנקתי את הבכי חזק־חזק. אני אף פעם לא בוכה ליד אנשים. עמדתי ליד המיטה כמה דקות, הרגשתי כאילו עברו שעות. אימא שלי ואחי יצאו למרפסת. אבא שלי הושיט את ידו לתוך המכנסיים וגירד בביצים. הייתי נבוכה נורא, רציתי לקבור את עצמי בבור עמוק מתחת לאדמה. אולי באמת היה עדיף שלא אבוא.
אחרי כמה שבועות הוא חזר הביתה חלש מאוד ועל כיסא גלגלים. אותי זה החריד. לא יכולתי לראות את הכיסא הזה בבית שלנו. החברים שלי היו יושבים עליו ומשתעשעים. אני לא הייתי מסוגלת לגעת בכיסא. לא הייתה לו בעיה ברגליים. הוא פשוט היה חלש מכדי ללכת או לעמוד. בכל פעם שהוא היה צריך ללכת לשירותים אימא שלי הייתה מרימה אותו מהכיסא לאסלה. היום, כשאני במצב דומה וזקוקה לכיסא גלגלים כדי להתנייד, אני מאחסנת אותו במחסן מחוץ לדירה.
יומן:
בזמן האחרון אבא שלי אומר שהוא נֵטֶל, שאולי כדאי שהוא יתאבד, שאולי הוא ייקח את הסובארו ולא יחזור. אני חושבת שאני יודעת מה זו התאבדות, זה כשאדם הורג את עצמו. למה הוא מתכוון? איך הוא חושב לעשות את זה לעצמו? למה הוא צריך לנסוע רחוק? הוא בטח סתם אומר, הוא אוהב אותי, הוא לא ישאיר אותי פה לבד. אחרי כמה ימים שאלתי את אימא מה זה התאבדות. היא אמרה שאין מילה כזאת.
אבא הפסיק לעבוד ולנהוג. שנה לפני מותו גם אימא הפסיקה לעבוד והקדישה את עצמה לטיפול בו. מצבו הלך והחמיר, גופו התמלא פצעים פתוחים, כאב לו ללבוש בגדים. כל יום אימא הייתה מסיעה אותו לטיפולי דיאליזה. פרט לנסיעות האלה לבית החולים, הוא שכב במיטה מאחורי דלת סגורה.
מעולם לא התאונן. היה מאופק מאוד בסבלו. לעתים היה קורא לי מעבר לדלת, מבקש שאקרא לאמי. ממנה היה מבקש כוס מים. מעולם לא ביקש ממני. זה הכעיס אותי. הייתי אומרת לו שהוא יכול לבקש גם ממני, אבל הוא בחר לשמור את הכול על המינימום האפשרי, בינו לבינו. לפעמים הייתי מתעוררת ורואה פתק שאימא השאירה על הפסנתר – אבא הרגיש רע בלילה, נסענו לבית החולים. אני לא זוכרת את עצמי נסערת או מודאגת בבקרים האלה. הייתי מתארגנת והולכת לבית הספר כרגיל.
למרות שהמציאות אולי נשמעת קשה, אני הייתי מרוצה מהחיים. היה לי טוב. לימודית. חברתית. תמיד הייתי “מקובלת”. לא יודעת, הייתי פשוט ילדה שאהבה את החיים, נכון שמוזר להגיד? אבל באמת הייתי כזאת, גם אחרי שאבא שלי מת. כל היום הייתי בחוץ. אחת הפסיכולוגיות שטיפלה בי בבגרותי טענה שלא רציתי להיות בבית. שלא היה לי טוב שם. לכאורה, זה הגיוני. אני לא חושבת שזה נכון. אהבתי את המשפחה שלי, אבל מה יש לילדה בריאה לעשות כל היום בבית כשבחוץ יש עוד הרבה ילדים, בריכה, ואפשר לרכוב על אופניים.
יומן:
זה קרה בשבת. בשישי בערב הלכתי לישון אצל חברה, שכנה שגרה בדירה מעליי. למחרת ירדתי מהשכנה בוכה כי לכלכתי את הסדין בדם והתביישתי להגיד, אז באתי לקרוא לאימא.
באתי בוכה, בבכי של ילדה קטנה. נכנסתי הביתה. אתה צרחת, אף פעם לא שמעתי אותך צועק או בוכה, אבל הפעם אתה צרחת. צרחת כל מיני דברים ברומנית. היית צריך לקבל זריקת אינסולין אבל לא הבנת מה עושים והשתוללת נורא.
רציתי לראות אותך. באתי לחדר, רציתי להיכנס אבל פחדתי, פחדתי ממך. הצצתי מעבר למשקוף, אתה גם הסתכלת עליי. רציתי לבוא ולחבק אותך ולהרגיע אותך, אבל קפאתי במקום. עיניך היו גדולות ומלאות פחד, כמו איזה ילד קטן ומבולבל. אני לא יודעת אם זיהית אותי מבעד לעיניים אלה, אני חושבת שלא. אחרי כמה דקות בא אמבולנס, עלו שניים או שלושה אנשים לבושים בלבן, הם באו עם כיסא כזה וקשרו אותך אליו ואז הם יצאו וירדו איתך במעלית, גם אימא ירדה איתכם. אני הלכתי לחלון לראות מה עושים לך. הם הכניסו אותך לאוטו ואתה אבא, אתה… לא חזרת.
אחי ואני הלכנו יחד למכונת סרטים והבאנו שניים. אחד מהם מעולם לא שכחתי, “איש הגשם”. אימא שלי חזרה הביתה בערב. לא זוכרת אם היא ישנה בבית או רק באה לכמה שעות. נראה לי שהיא ישנה בבית ונתנה לו למות ככה לבד. שם בקפלן. אני לא מאשימה. אני מצטערת בשבילה שזה יצא כך, ממש לא הוגן, ממש מגעיל, המלל, אבל לא בא לי למחוק. זה לא כל־כך משנה. הוא ממילא היה על מורפיום. בכל מקרה, באותו הלילה, בשבת, לפני שהלכתי לישון, באתי לחדר, לחדר שעוד היה שלהם, ושאלתי אותה אם אבא ימות עכשיו. ידעתי שכן. רציתי לשמוע משהו אחר. “נקווה שלא,” ענתה. בדיעבד התברר שהייתה לו דלקת קרום המוח. הוא התלונן בימים האחרונים על כאבי ראש קשים, אבל הרופאים לא עלו על זה.
למחרת אימא לא העירה אותי לבית הספר. התעוררתי ושמעתי אותה משוחחת בטלפון. הבנתי שהיא מודיעה. קמתי והלכתי לסלון ופתאום הרגשתי שאין לי כוח לעמוד ונשענתי על הדלפק והתחלתי לבכות חזק ובקול. אחר־כך באו אלינו דודים שלי ובני דודים שלי. ואז באו עוד כל מיני אנשים. וחברות טובות שלי, ובהמשך עוד אנשים רבים. מצב הרוח שלי כבר לא היה רע, התאוששתי, או שלא הבנתי, יותר הגיוני שפשוט לא חשבתי. הלכתי להשתין או משהו, ועברתי ליד החדר של אח שלי והדלת שלו הייתה פתוחה והוא ישב שם לבד, והעיניים שלו היו נורא אדומות, וזה נתן לי מין בום כזה. הרגשתי לא בסדר, שאני לא עצובה, שאני לא בוכה והוא כן. באיזשהו שלב ירדנו למטה והיו אינסוף אנשים, ואני לא הייתי בטוחה שכולם שם כי אבא שלי נפטר. הוא היה שקט כזה, צנוע, מופנם, בלי הרבה חברים. בכלל לא היה לו כוח לתַקשר. לא חשבתי שכל־כך הרבה אנשים מכירים אותנו. הרבה מהם לא ידעו שאני אחת מ”כלות השמחה”.
לעסתי מסטיק. אריק החייט בא אליי ואמר לי שזה לא מכובד ללעוס עכשיו מסטיק. זרקתי את המסטיק לפח. אבל זה עִצבן אותי. אבא שלי מת היום, תן לפחות ללעוס מסטיק. בבית הקברות היו עוד אנשים, וחשבתי שאולי יש לוויה נוספת, לא יכול להיות שכולם באו בגלל אבא שלי.
ה־8 במרץ 1992 היה יום סגרירי. גשם דקיק טִפטף לסירוגין. אני זוכרת מה לבשתי – סוודר של אבא שלי. הוא בכלל לא היה גדול עליי. אבא שלי כבר היה כל־כך קטן. חנינו בכניסה לבית הקברות וחיכינו שכל האנשים יבואו. אני נשענתי על האוטו. לא ממש בכיתי, אבל העיניים שלי היו אדומות. כמעט כל הבנות מהכיתה באו, גם כאלה שלא היו חברות קרובות. לאורך הלוויה לא היה לי כל־כך קשה. בהתחלה עמדנו בכניסה והרב והאנשים של חברה קדישא התפללו. אבא שלי שכב על אלונקה, מכוסה בסדין לבן, קטן כל־כך. אימא בכתה מאוד והיה לה קשה לעמוד. אחי גם. אני לא יכולתי לבכות כשכולם סביבי. אחרי שהסתיים העניין הטקסי הלכנו לאט לכיוון חלקת הקבר. עמדנו שם שעות, הרב שוב התפלל, ובאיזשהו שלב הפילו את אבא שלי לתוך הבור.
בשבעה הציקו לי. אני רציתי להיות לבד, אבל כל הזמן באו אליי ילדים מהכיתה. גם כאלה שבכלל לא היו חברים שלי. היה ילד אחד שאמר לי: “נו, מורן, תבכי, איך את לא בוכה? אני רוצה לראות אותך בוכה. תבכי כבר.” החדר היה מלא בילדים, גם בסלון היו הרבה אנשים, ואני פשוט הלכתי לחדר של ההורים שלי, נשכבתי על המיטה, בצד של אבא, וניסיתי לבכות. כל־כך העיק עליי שיש כל־כך הרבה אנשים. רציתי שכולם ילכו כדי שאוכל לבכות באמת.
בזמן השבעה היה לי חשוב ללכת למשחק של הקבוצה שבה הייתי קפטנית, אבל אימא לא הסכימה. ידעתי שזה בגלל שזה “לא נראה טוב” ושאין שום סיבה אמיתית. זה עִצבן אותי נורא. זה אבא שלי שמת, לא? אני אקבע מה מותר ומה אסור לי לעשות בהקשר הזה! למי יש זכות להכתיב לי איך להתנהג?
אבא שלי נפטר ביום ראשון. בשבת שלאחר מכן, נכנסתי בבוקר להתקלח. עמדתי תחת זרם המים הרותחים המון זמן. כל האמבטיה התמלאה באדים סמיכים. לקראת הסוף הרגשתי חולשה, התמונה בעיניי התערפלה ונהייתה שחורה ושמעתי צפצופים באוזניים. התעלפתי. נפלתי אחורה על הראש. אימא שלי ישבה במטבח עם חברה, ששאלה מה זה הבום הזה. אימא אמרה לה שבטח סתם דלת נטרקת. הן בכל זאת באו לבדוק, ומצאו אותי. הן עטפו אותי במגבות ולקחו אותי למיטה. אבי נפטר עשרה ימים לאחר שמלאו לי שתים־עשרה שנים. כמה ימים אחר־כך, קרובת משפחה שלי הביאה לי מתנה: ספר עבה, ויומן. התחלתי לכתוב.
אין עדיין תגובות