סיפורים מחייהם של גרושים וגרושות

הספר הזה, המספר על חיי גברים ונשים אשר נפרדו ממסגרת זוגית ומשפחתית, כדי לחוות חיי עצמאות וחופש, מיועד לכל אלה אשר חולמים יום אחד לשחרר את עצמם מכבלי הנישואין ולהתחיל מהתחלה חיים שבהם יוכלו לממש את כל אשר אוו לו וחלמו עליו כל השנים. האנשים הללו אינם יודעים שגם בתוך מסגרת הנישואין הם יכולים לממש את עצמם, את המשאלות שלהם ולהתנהל באופן שהם חולמים עליו. הם פשוט מעדיפים לברוח לפינה חדשה משלהם ולממש את עצמם שם במקום למלא את החלל בחייהם בעודם בחיק משפחתם
מה שהם לא יודעים שגם בהליך של מימוש עצמי עדיף שניים, בחיים של ביחד יש הבנה, יש תמיכה ויש את מי לשתף. בשביל התחלה חדשה יש לשלם מחיר נפשי וכספי, לפעמים מחיר כבד.
בסיפורים קיימת הצצה לחייהם של הגרושים והגרושות ובהם יש תיאור של מכלול רגשות: עוצמות, כאב, געגוע, סימני שאלה, התפשרות, התלבטויות, התמודדויות, התגוננות, בדידות, חרטות, תהיות, אכזבות, חלומות ותקוות.
לפעמים גם יש רגעים קטנים של שמחה.

מקט: 001-4020-001

הספר הזה, המספר על חיי גברים ונשים אשר נפרדו ממסגרת זוגית ומשפחתית, כדי לחוות חיי עצמאות וחופש, מיועד לכל אלה […]

---

אהבה מסוג אחר

חלף שבוע מאז שיחת הטלפון האחרונה איתו, שבו עשיתי הכול כדי להיות עסוקה ולשכוח אותו, את הגבר־ילד הזה שכל כך נכנס לתוך ישותי לא מכבר וכל כך מיהר לעזוב אותה, את ישותי. בילי. ידעתי שייקח זמן עד שאוציא אותו מראשי וקיבלתי החלטה לצאת מהבית לבילויים עם חברים וחברות ככל האפשר, אנשים שאני מכירה ומרגישה איתם בנוח, כדי לנקות את הראש מהכול, מהמצב הביטחוני, בעיקר ממך, בילי, שנכנסת לליבי בסערה וכמעט כבשת אותו ואתה עדיין שם, מסרב להניח לי לנפשי. החלטתי לעשות הכול כדי לשכוח אותו. לתת לעצמי GOOD TIME. אחרי הכול מגיע לי.

בערב יום שישי, לפני היציאה למועדון, בעודי מתלבשת כשאני בוחרת במיוחד בבגד נשי וסקסי, עלה בתוכי הצורך הנוקב לפגוש מישהו שתהיה לו משמעות, מישהו שאוכל להתרגש איתו, להתחבר אליו, מישהו שיהיה זורם, קולח וסוחף אולי כפיצוי על כל העננים בשמי חיי שהגיעו לשם מאז היכרותי עם בילי.

ואז פתאום, נזכרתי בה, באבטיחיה, האישה שבביתה שכרנו חדר, גילה חברתי לנסיעה ואני, באי היווני ספצ’ס בעת חופשה זמן מה לאחר גירושי, לפני כל כך הרבה שנים.

את אבטיחיה זכרנו, בעיקר, כאישה קטנה שכל אימת שפגשנו אותה בביתה עמדה במטבח שלה ליד הכיריים, כשהיא בוחשת במרק שעועית או אחר, מפסיקה לרגע ושוב בוחשת. כדי שהמרק יצליח, אמרה לנו, צריך תמיד לבחוש תוך כדי בישול. גם גילה וגם אני לא היכרנו את השפה היוונית ואבטיחיה לא בדיוק שלטה בשפה האנגלית, אבל בכל זאת הצליחה להעביר לנו את המסר.

באחד מימי חופשתנו באי היווני היפהפה ספצ’ס, בשעת ערב, חברתי גילה ואנכי עסקנו בהכנות לקראת בילוי שתכננו, ביקור בדיסקוטק שבראש ההר המרכזי באי. מאה שישים ושתיים מדרגות חצובות בסלע הובילו לדיסקוטק המאולתר ומואר במנורות צבעוניות, סיפרו לנו חברים מקומיים שהכרנו על חוף הים בבוקר אותו יום. לפני צאתנו התלבטנו אם לנעול את נעלי העקב הנשיות אשר בוודאי לא יקלו על הטיפוס במדרגות הללו, או לנעול נעל שטוחה ופחות מתאימה לבילוי ערב ריקודים, אבל נוחה. לבסוף החלטנו לנעול את נעלי העקב בכל זאת, סיימנו את האיפור, טפטפנו מעט בושם על צווארינו ויצאנו אל החצר של אבטיחיה בדרכנו למועדון. והנה ראינו אותה, את אבטיחיה, עומדת שם, ליד עץ הלימון שלה, ומתבוננת בנו.

“היי,” נפנפנו לה לשלום כשאנו ממשיכות לפסוע החוצה, לכיוון שער העץ המפריד בין ביתה לבין הרחוב.

“אוי כמה אתן יפות,” אמרה לנו באנגלית עילגת.

“תודה,” אמרנו בסיפוק.

“יוצאות לבלות?” שאלה.

“כן, למועדון הריקודים,” השבתי לה.

“רגע רגע,” אמרה פתאום כשהיא מתקרבת אלינו, “יש לי משהו בשבילכן,” לחשה לנו כמספרת סוד.

התפלאתי מעט, לאחר שלושה ימים שבהם אנו מתגוררות אצלה, אבטיחיה נתפשה בתודעתי כשתקנית, מסתגרת. תמיד נחבאה אל הכלים, אם מחמת צניעות או בגלל הקושי שלה להביע את עצמה בשפה האנגלית, השפה היחידה שחיברה בינינו. כשהגיעה אלי, נטלה את זרועי בידה ומשכה אותי לעבר שיח שעמד בצדי החצר, ותלשה ממנו מספר עלים ירוקים. ואז לקחה את כף ידי והניחה בה את העלים הטריים.

“מה זה?” שאלתי.

“דפנה, עלי דפנה,” אמרה. “זה למזל כדי שיהיה לך בחור טוב.”

“הערב?” הייתי מופתעת.

“אצלנו מאמינים שבחורה שיוצאת לבלות לבדה, צריכה לשים בתיק עלי דפנה כדי שתפגוש גבר נחמד שיבלה איתה את הערב וירצה בה והיא תרצה בו.”

“תודה,” אמרתי כשאני נפעמת מגילויי החיבה שלה, ושמתי את עלי הדפנה בתוך תיקי. שיהיה, ליתר ביטחון. והיא עמדה מולי כשהיא מתפעלת מיופיי, ואז קרבה אלי וכשהיא עוטפת אותי בזרועותיה נשקה על לחיי. התרגשתי, חיבקתי אותה בחזרה, נישקתי אותה ושוב אמרתי תודה. ובליבי חשבתי – שיהיה במזל.

לאחר מכן פנתה גם לגילה והניחה בידה קומץ של עלי דפנה. “לא טוב להיות לבד,” אמרה לה וזכתה לחיבוק חם גם ממנה.

ואכן, אז, באותו ערב, שם בדיסקוטק בראש ההר, באי היווני ספצ’ס, פגשתי גבר מקסים ומיוחד שהיה משמעותי בחיי לאורך זמן לאחר מכן. מי יודע, אולי בזכות עלי הדפנה של אבטיחיה.

גם גילה העבירה את הערב בנעימים עם בחור יווני צעיר ויפה תואר בשם ניקוס, שבא למועדון בגפו והתיישב לידינו. חברתו/ארוסתו של ניקוס, כך סיפר לנו, ג’ורג’יה, התארחה באותה העת בבית הדודה שלה המתגוררת באי שאליה הגיעה לביקור ולחופשה קצרה. ניקוס הגיע לאי מאתונה במיוחד כדי לשהות במחיצת אהובתו. כשג’ורג’יה התקשרה איתו וסיפרה לו כי היא כלואה בבית דודתה ואינה יכולה לצאת ולהיפגש איתו, היה מדוכא ושבור לב. ואז החליט לבוא למועדון כדי להפיג את בדידותו. התברר שהדודה של ג’ורג’יה החליטה שהתפקיד שלה זה לשמור על הילדה שלא תצא מהבית בשעות הערב, אפילו אם הפרטנר שלה יהיה החבר שהגיע מאתונה.

אולי כדי לשכך את צערו קם מכיסאו והזמין את חברתי גילה לרקוד איתו. גילה, שהייתה גבוהה מניקוס בהרבה, אכן שעשעה אותו ובחברתה יכול היה לשכוח מעט את צערו. בינתיים, גם היא נהנתה, היה לה פרטנר לריקודים צעיר ונאה שבמשך הערב שירת אותה, כרכר סביבה כמחזר לכל דבר וגרם לה להרגיש מחוזרת.

אני ישבתי ליד השולחן כשעיני נעוצות בנוף המרהיב שנשקף מהמקום הגבוה שבו היינו. במרחק מה מימיננו נגלה לעיני הר קטן שבפסגה שלו היה מבנה, אולי גם שם היה דיסקוטק, מואר בשלל מנורות צבעוניות, ובאמצע, בינינו ובין ההר ממול נראה הים הכחול כהה מפאת החשכה. מראה הים המפריד בינינו והאורות המנצנצים בגלים השקטים הנעים בקצב של הרוח הקלה המניעה אותם הקסימו אותי ולא יכולתי להסיר את עיני מהמראה הנפלא הזה.

לא נשארתי לבדי על הכיסא בדיסקוטק. לאחר זמן קצר ניגש אלי גבר גבוה, בהיר שיער ויפה תואר והזמין אותי לרקוד. כאשר קמתי מכיסאי הושיט לי את ידו והציג את עצמו – “סיימון,” אמר לי ואני השבתי, “דנה, נעים מאוד.” סיימון לחץ את כף ידי ולא הרפה אלא משך אותי בעדינות לרחבת הריקודים.

סיימון הגיע לחופשה באי עם מספר חברים מקנדה. הוריו, אמר, מנהלים רשת גדולה של חנויות אופנה במונטריאול, והוא כיום ממלא תפקיד בכיר ברשת. בתקופה זו של השנה שבה החל האביב בארצו, הוא ומספר חברים החליטו לצאת לחופשה באי היווני, שבו יש גם ים, גם שמש וגם אוכל טוב. זו לא הייתה הפעם הראשונה שביקרו באי, אמר, והם ידעו שזה המקום המתאים להם ליהנות מחופשה נעימה ומספקת.

לסיימון ולי היה חיבור מצוין, היה קליק, הייתה שפה משותפת ונוצר מהר מאוד קשר זוגי מרתק. בהמשך, הוא הגיע לביקור בארצנו, אני התארחתי אצל משפחתו בקנדה, עד שהעיסוקים של שנינו והנסיעות הארוכות הפרידו בינינו. בכל אותה תקופה שבה היינו בקשר, מדי פעם נזכרתי באבטיחיה ובעלי הדפנה שטמנתי בתיקי בזכותה.

באותו ערב באי, בהיותנו בדיסקוטק בראש ההר, כנראה לאחר שדודתה נרדמה, חברתו של ניקוס חמקה בשובבות מחלון ביתה והגיעה למועדון, לקחה אותו איתה ושניהם נעלמו מעינינו. ידענו כמה התגעגע אליה ושמחנו עבורו. למחרת פגשנו אותם פוסעים באושר על חוף הים, אז סיפרה לנו הנערה היפהפייה והתוססת את סיפור בריחתה המתוכנן מבית הדודה שלה, וכולנו צחקנו כאילו היינו חברים ותיקים. לא פלא שאהב אותה כל כך. הייתה מלאת נעורים ושופעת חיים.

ועכשיו, אחרי כל כך הרבה שנים, כשאני בוחנת את עצמי במראה לפני היציאה מהבית לערב ריקודים ביום שישי, נזכרתי בעלי הדפנה הטריים שקניתי בחנות התבלינים מעט לפני חג הפסח, כדי להעשיר את טעמו של הצלי שאותו תכננתי לבשל בחג. עלי הדפנה נמצאים כעת במגירת התבלינים שלי. קיבלתי החלטה. בדרכי החוצה, ניגשתי למגירה בארון במטבח, שלפתי מספר עלי דפנה, הנחתי אותם בשקית ניילון שתלשתי מגליל הניילונים המיועד להכיל את הסנדוויצ’ים, ושמתי עמוק בתוך התיק לפני שיצאתי לדרך.

בדרכי לתל אביב, אספתי את החברים – שני “הבנים” דני ורון ושתי “הבנות” יעל ומיכל שנדחסו במושב האחורי ויצאנו למועדון, שם התיישבנו ליד השולחן המוזמן על שמי. הגברים, לאחר שהניחו את מעיליהם על גב הכיסא, מיהרו לדלפק המזון כדי לחטוף משהו לאכול. הם תמיד מגיעים למקום רעבים. הבטנו אחת בשנייה כיודעות דבר, ככה זה הגברים, אמרנו.

אנו הנשים התרווחנו בכיסאות שלנו, מתבוננות סביבנו כדי לבדוק אם יש מישהו ממכרינו שהגיע למקום אף הוא. שמחתי עבור יעל כאשר גבר נאה ומטופח ניגש אליה והזמין אותה אל רחבת הריקודים. זמן מה לאחר מכן, גם מיכל הוזמנה לרקוד ואילו אני ישבתי שם, מעט בפינה, מתבוננת בשתיהן ובקהל מסביב, ואז ראיתי אותו עובר על פני, גבר גבוה לבוש מכנס וחולצה אופנתיים בצבע שחור, שיער כסוף, והוא צועד כפוף קמעה לעבר דלפק המזון. מייד נזכרתי. בהיותי כאן, במועדון, בערך חודש לפני כן, אותו גבר היה שם, והוא הזמין אותי לרקוד ברחבת הריקודים, כשהוא מוביל את צעדי בהרבה חן, קלילות ומביט היישר לתוך עיני בכל פעם שלא ממש הייתי צמודה אליו. באותו ערב היה עלי לעזוב את המקום בשעה מוקדמת; כשהודעתי לו תוך כדי ריקוד שעלי לצאת מוקדם הייתה אכזבה בעיניו, ולמרות היכרותנו הקצרה חשתי אשמה שהיה עלי להשאיר אותו “לבד”. וכשיצאתי, בסופו של דבר, שאלתי את עצמי אם אני לא מפסידה כאן משהו שלא כל כך כדאי להפסיד. גם חברתי עדנה, שהייתה איתי באותו ערב הבחינה בקשר הטוב בינינו ובהתאמה בריקוד וייעצה לי להישאר.

אבל אז, באותו ערב עזבתי את המקום ויצאתי משם למועדון אחר ביפו, שבו, ידעתי, היה בילי. אותו בילי שהעדיף “להיות עם החבר’ה” כפי שאמר בפעם הקודמת כשנפגשנו, במקום להיות איתי. ואני ידעתי שלא אנוח ולא אשקוט עד שאראה במו עיני מיהם “החבר’ה” שלו המועדפים על פני. ואכן, אחרי שראיתי הבינותי שמוטב כך, מוטב לי, לפחות, שהוא יישאר שם בחברת הזקנים המיובשים שביניהם הוא נראה כאחד מהם. אז גם ראיתי בילי אחר, בילי שונה, שלא בטוח שרציתי אותו לעצמי כפי שחשבתי שאני רוצה עד אז. לאחר שבחרתי שולחן לשבת לידו, התבוננתי מסביב כדי לבדוק אולי אמצא מישהו ממכרי הרבים שנהגו להגיע למועדון הזה ביפו. וכשחזרתי לחפש בעיני את בילי, ראיתי אותו רוקד עם “פרגית”, בחורה צעירה, כשהוא מצמיד אותה ומשקיע את עצמו בחיכוך גופני איתה. כן, בחורה כבת ארבעים, כפי שאמר לי – עדיף בת ארבעים כי עדיין יש לה ציצי קשה. מה לעשות שאני כבר בת חמישים. ואילו היה בודק היה מבחין שגם לי יש עדיין ציצי קשה. אבל במקרה שלי כנראה לא עלה בדעתו לבדוק.

וכשראיתי אותו עם “הפרגית” הבינותי שבילי הוא מקרה אבוד, מה שנקרא. ישבתי שם לבדי זמן מה כשאני לוגמת את הקפה שהכינותי לי ומתבוננת בו כשהוא ממשיך לרקוד ולהצמיד. לאחר מכן עזבתי את המקום שבו רקד עם ה”פרגית” ואת חבריו אפורי השיער. שבתי הביתה, לבדי, וקיבלתי החלטה למחוק את בילי מהתודעה שלי ואז ניחמתי את עצמי ואמרתי לי, לא נורא, לפחות ניסיתי.

חודש חלף מאז, והנה עכשיו, כאן במועדון התל אביבי, הוא, הגבר הזה שלא ידעתי אפילו את שמו, אותו הגבר שפגשתי לפני חודש, חלף על פני כשאינו מבחין בי. מתוך הפינה שבה ישבתי, פינה חשוכה מעט, ראיתי את גובהו, את הופעתו המרשימה, ופתאום ידעתי שהנה ניתנה לי הזדמנות נוספת להתקרב אליו. מתוחה מעט נשארתי ישובה במקומי, מתבוננת בגבו כשצעד לעבר פינת הקפה, כשאני ממתינה שישוב ויחלוף פעם נוספת על פני ואולי אז יבחין בי. לאחר מספר דקות פתאום התעשתּי, ואמרתי לעצמי שאין טעם להמתין. החלטתי לקום ולגשת לדלפק המזון ולהופיע שם מאחוריו כאילו נפגשנו במקרה. אסור להחמיץ פעם נוספת – אמרתי בליבי. קומי ועשי מעשה. ובכלל אולי שכח אותי, אולי לא יזכור. צריך לנסות. ואכן, מייד קמתי ומיהרתי לעבר פינת הקפה שם עמד כשהוא בוחש את הקפה שהכין לעצמו. צעדתי לעבר פינת הקפה, כשאני ניצבת שם מאחוריו כדי, כביכול, להמתין לתורי להתקרב לדוכן הקפה. לאחר שמזג לעצמו קפה נסב על מקומו כדי לחזור למקום מושבו והבחין בי. להפתעתי מייד נאורו פניו.

“שלום,” הקדים ואמר לי.

“היי,” עניתי בשקיקה, מנסה להיראות מופתעת למראהו.

“לאן נעלמת לי?” אמר.

“לא נעלמתי,” עניתי. “הנה אני פה…”

היה טוב לחזור ולהרגיש שוב את אורך גופו צמוד לגופי בריקודים השקטים, ולהניח לעצמי להיות מובלת על ידו בריקודים הקצביים. זרועותיו הארוכות הקיפו את גווי והובילו אותי ברכות נחושה על פני הרחבה. בהמשך הערב נודע לי ששמו עמי. וגם הוא למד את שמי. דנה, אמרתי. אז, בפעם שעברה, לא הספקנו להחליף בינינו אפילו את שמותינו. נצמדנו זה לזו גם כשחזרנו לשבת על יד השולחן שלנו.

הערב חלף בנעימים כשמפעם לפעם אנו פוגשים מכרים, שלו, שלי, משוחחים מעט, רוקדים מעט, ובעיקר, צמודים כל הזמן. התרגלתי במהרה למגע הנעים של גופו, לריח האפטר שייב שלו, לקולו המלחשש באוזני מילים נעימות כמו – אני שמח שנפגשנו. כבר עזבת אותי פעם אחת אז שלא תעשי לי את זה שוב. ואני חשבתי לי, מי צריך מילות אהבה, המילים הללו מחממות את הלב לא פחות, אם לא יותר.

“היכן בארץ את מתגוררת?” שאל.

“בראשון לציון,” עניתי כשאני מתכווצת קמעה בעודי זוכרת תגובה של מישהו שלא מזמן שאל אותי את אותה השאלה.

“יופי,” ענה.

“ואתה בהרצליה,” אמרתי. זכרתי משיחתנו בפעם שעברה.

“הייתי,” אמר. “עכשיו אני אמור לישון אצל חברים בתל אביב, כי עברתי לעבוד בחיפה, וביום ראשון עלי להיות שם.”

“אבל הייתה לך עבודה בתל אביב,” זכרתי.

“הכול השתנה,” אמר. “עכשיו אני עובד בצפון. אספר לך הכול, זה סיפור ארוך,” אמר. “בכלל,” הוסיף, “הייתה לי תקופה קשה, אבל עכשיו הכול מסתדר, מהיום. היום נפתרה לי בעיה שהטרידה אותי בעסקים ונראה שזהו הזמן של השינוי שממנו והלאה יהיה הכול בסדר.” הבטתי בו. “את בטח לא מבינה על מה אני מדבר אבל אל תדאגי, אסביר לך אחר כך.” ואז הישיר מבטו אל עיני ואמר, “את יודעת שאנו נבלה את הלילה ביחד, אצלך, אני לא מניח לך לחמוק ממני שוב.”

הנהנתי, כשאני מביטה בו ופתאום הכול נראה לי כה טבעי, ברור. ודאי שאנו צריכים לבלות את הלילה ביחד. חשבתי.

“ארשום לך את הכתובת שלי כדי שתוכל להגיע,” אמרתי.

“אין צורך, אסע אחרייך,” הסביר לי.

“אבל בכל זאת, למקרה שאיזה נהג ייכנס עם מכוניתו בינינו בדרך.” פתאום נחרדתי למחשבה לאבד אותו בדרך.

ליתר ביטחון החלפנו מספרי פלאפונים, ואז הודעתי לחברים להתקפל ויצאנו לדרך. בשעת הלילה המאוחרת היה קשה להבחין בו בין כל המכוניות שהשתרכו מאחורי, גם לא בדיוק ידעתי איזו מכונית יש לו. ובכל זאת לא יכולתי להימנע מלדבר אל בילי – אתה רואה בילי, אתה כל כך הוטרדת מהמרחק בין תל אביב וראשון לציון, והנה, יש מישהו אחר שבכלל לא מפריע לו, שאינו מתלונן, ואפילו שמח לבוא.

רק כשהגענו לראשון בשעת לילה והתנועה בכבישים התדלדלה, ראיתי במראה שלפני את פנסי מכוניתו, מבצבצים מאחורי ואז התחלתי להיכנס לכל הרחובות שבהם גרו החברים כדי להוריד אותם מהמכונית ובכל פעם שעצרתי ראיתי אותו במראה עוצר את מכוניתו מאחורי וממתין. פתאום חשבתי על כך שכל מי שיורד ממכוניתי רואה אותו שם ממתין, ובהמשך לקרבה הגופנית שהייתה לנו על הרחבה, בוודאי לא יהיה קשה להם לנחש מה הוא עושה שם. טוב, מאוחר מדי לחשוב על כך עכשיו. אולי באמת הייתי צריכה להקדים ולספר להם שמישהו נוסע מאחורי כי הוזמן להתארח אצלי, ואז זה היה נראה אחרת, לא כמי שמסתיר סוד. במיוחד לבנות הרכלניות שישבו איתנו במכונית.

כשהתקרבנו לדירתי סימנתי לו היכן לחנות בעודי נוסעת לעבר מקום החניה הקבוע שלי. לאחר שהחנה את מכוניתו, פסענו ביחד לעבר המעלית.

טוב שהחלפתי היום מצעים, חשבתי כשנכנסנו לדירה.