החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
על שלמה זילבר

שלמה זילבר נולד בשיכונים הישנים של גבעתיים ומאז חי בתוך עצמו ובתוך הסיפורים שהוא רואה או ממציא. המציאות לדבריו, היא דף חלק לחלומות צבעוניים. להזמנת ספרים, הרצאות וערבי סיפורים — shlomilim.com להערות והארות — shlomillim@gmail.com מס’ טלפון לטכנופובים — 052-3010334 ... עוד >>

ארבעים מרפסות

מאת:
הוצאה: | 2022 | 205 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
הספר זמין לקריאה במכשירים:

36.00

רכשו ספר זה:

"הָיֹה הָיָה פעם, בארץ רחוקה רחוקה"
ובכן, רוב הסיפורים לא באמת היו פעם וגם לא בארץ רחוקה, אלא קורים ממש עכשיו, ממש פה או במרפסת ממול. צריך רק להסתכל.
רשל, ערה, מלכה שם בדוי, אמא של רובן, ניל ורמי, אלונה, המחזקת, סבא ביצים, שמעון אלמקייס וכמובן נורית. על כל אלו ועוד רבים אחרים, התבוננתי וכתבתי.
מחלון חדר השינה בדירת ילדותי הצצתי למרפסות ממול כי בכל שָׁם, תמיד מעניין יותר מכאן.
ההרגל הזה של להתבונן ולחיות דרך אחרים נשאר, אבל היום, במקום רק מחשבות חולפות, נולדים מהם סיפורים.

מקט: 001-3000-253
"הָיֹה הָיָה פעם, בארץ רחוקה רחוקה" ובכן, רוב הסיפורים לא באמת היו פעם וגם לא בארץ רחוקה, אלא קורים ממש […]

תנור נפט

זוכרים את תנור הנפט? לכולם היה כזה. קוראים לו תנור נפט או תנור פרידמן. (כי פרידמן הוא פרידמן מה יש לדבר כי פרידמן תמיד הוא הטוב ביותר).

הוראות הפעלה: פותחים את הלמעלה. בפנים רואים מיכל פלסטיק עם ידית לנשיאה, ואם מושכים אותה, המיכל מתרומם ובתחתיתו מתגלה שפיץ קפיצי שממנו בסופו של דבר יטפטף הנפט. פותחים את המיכל וממלאים אותו בנפט שנקנה אצל מוכר הנפט, בעל הפעמון הגדול (תזכירו לי, יש לי סיפור על הפעמון הזה).

אחרי שהמכל התמלא, הוא נכנס בחזרה לפתח שלו. עכשיו פותחים את הרשת הקדמית, מוציאים את גוף החימום ומתגלה הפתיל העגול. סיבוב כפתור היה מעלה את הפתיל שלאט לאט היה נספג בנפט. ואז מוציאים את התנור לחדר המדרגות ומדליקים את הפתיל עם גפרור אחד או עשרה, מחזירים את גוף החימום, נכנסים מהר הביתה וסוגרים את הדלת כדי שהריח לא יכנס הביתה כי הוא היה נורא. אחרי עשר דקות מכניסים את התנור הביתה כי הריח היה כבר נסבל, וזה עם תנור חדש. עם ישן הריח היה בלתי נסבל כל הערב.

גם לזקנה שגרה מולנו, גברת פשקוביצי, כמו לכולם, היה כזה. אי אפשר היה להגיד גברת פשקוביצי בלי לצחוק, כי ככה קראו גם לשכנה המעצבנת של תוכידס.

פשקוביצי, פשקוביצי

די תפסיקי, אל תשוויצי

כל היום על המרפסת

תחתונים את מכבסת

וחוזר חלילה…

גברת פשקוביצי שלנו לא עמדה כל היום על המרפסת, אלא ישבה בפינת האוכל וחיכתה.

וחיכתה, וחיכתה.

לגברת פשקוביצי היו שני בנים עשירים שגרו בארץ רחוקה. אף אחד לא ידע איפה בדיוק וכמה עשירים הם היו, אך ככל שהשנים חלפו הארץ הרחוקה היתה רחוקה ואקזוטית יותר ועושרם בסיפורים גדל, כי אף אחד באמת לא ידע.

הבנים היו מגיעים בחגים. הגבוה היה מגיע בראש השנה והשני בפסח. כל אחד מהם היה מגיע עם מזוודה קטנה ביד אחת ומתנה קטנה עטופה בשנייה. יומיים היינו רואים אותה יושבת בפינה הקבועה שלה ומולה יושב הבן התורן, ואחרי יומיים הם היו עוזבים בחזרה לארץ הרחוקה. באים בטכסי ספיישל ועוזבים בטכסי ספיישל. את בעלה לא הכרתי. כנראה מת עוד לפני שנולדתי.

מה הקשר לתנור? גם בראש השנה וגם בפסח לא קר ולא מדליקים את התנור, ותנור שכזה, גם חדש, זקוק לניקיון יסודי כל שנה לפני ההפעלה הראשונה, מאבק, חלקי פתיל ישן ובעיקר מפיח. אחרי ניקיון כזה אבא היה נראה כמו מנקי הארובות ממרי פופינס.

בכל שנה, אחרי שהיה מנקה ומכין את התנור לחורף, היה אבא הולך לגברת פשקוביצי ועושה אותו הדבר גם לתנור שלה כי לא היה מי שיעשה את זה, ובכל ערב, במהלך החורף, אחרי שהיה מדליק את התנור בבית, היה הולך אליה להדליק את שלה.

כשגדלתי, לפעמים אבא היה שולח אותי להדליק את התנור שלה. כמו תמיד היא ישבה בפינת האוכל, מסתכלת בתמונות צהובות שבמקור היו שחור לבן. הייתי מדליק את התנור שלה, אומר, “לא תודה,” כשהייתה מציעה לי לשתות. אומר, “תודה,” כשהייתה אומרת לי שאני ילד טוב, ו”כן, זה תנור טוב,” כשהייתה מספרת לי בפעם האלף שכל החורף מספיק לו מיכל נפט אחד. אצלנו פעם בשבוע בערך הייתי צריך לרדוף אחרי מוכר הנפט והפעמון שלו עם הג’ריקן כדי למלא את המיכל כי אם הנפט היה נגמר באמצע העבודה, אחר כך היה יוצא המון פיח ושעה עד שהיה נדלק. על הספה בסלון של גברת פשקוביצי, שאף פעם לא ישבה עליה, היו תמיד מונחות כל המתנות העטופות שהבנים שלה הביאו.

פעם אבא שלח אותי עם ג’ריקן לגברת פשקוביצי ואמר לי למלא את המיכל לפני שאני מדליק. אמרתי לו שלא צריך כי היא אמרה ש… אבל אבא אמר שכל קסם צריך קוסם אז היום אני הקוסם. “תמלא וזהו”, אמר.

יום אחד, בקיץ דווקא, גברת פשקוביצי מתה. ראינו מהמרפסת שהיא לא זזה כבר יומיים אז אבא הלך לבדוק.

אחרי שהאמבולנס עזב, אבא אמר לי, “בוא.” והלך לקו 31 שהתחנה הראשונה שלו היתה ממש מול הבית שלנו. נסענו עד רחוב לה-גרדיה ומשם ברגל עד שכונת התקווה. אף פעם עד אז לא הייתי בשוק, אבל אבא הכיר את הדרך. הלכתי אחריו. הלך בין הדוכנים עד שהגענו לדוכן של החמוצים. לא הבנתי למה הוא צריך חמוצים, כי אבא היה ידוע במלפפונים החמוצים שלו, אבל אז ראיתי את השלט מעל הבסטה: “חמוצי פשקוביצי”. מאחורי הדלפק ראיתי את שני הבנים של פשקוביצי ומאחורי הקופה איש זקן וגבוה.

הבנים הסתכלו על אבא, אחרי שנייה זיהו אותו ובלי להגיד מילה עזבו את מה שהיה להם ביד, הורידו את הסינרים המלוכלכים, אמרו, “ברוך דיין אמת,” ועברו לצד שלנו לשמוע פרטים.

אחרי השבעה, אחד הדברים הבודדים שהם לקחו מהדירה שלה היה תנור הפרידמן הישן. לפחות אני לא צריך לנקות אותו יותר.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.