החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

שאגי ביין

מאת:
מאנגלית: שי סנדיק | הוצאה: | 2021 | 390 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

21.00

רכשו ספר זה:

זוכה פרס הבוקר 2020
"דיוקן אינטימי, חומל וסוחף על התמכרות, אומץ ואהבה"
שופטי פרס הבוקר

1981. גלזגו גוועת ומשפחות טובות נאלצות להיאבק כדי לשרוד. אגנס ביין תמיד ציפתה להרבה יותר מהחיים. היא חולמת על דברים גדולים: בית עם דלת כניסה פרטית וחיים נוחים ומסודרים (כמו שיניה המושלמות אך מלאכותיות). אבל אגנס ננטשת על ידי בעלה הנואף, ותוך זמן קצר היא ושלושת ילדיה נלכדים בעיירת כורים מטה ליפול. כשהיא צוללת עמוק אל האלכוהול, ילדיה מנסים להציל אותה כמיטב יכולתם, אך עוזבים אותה בזה אחר זה כדי להציל את עצמם. בנה שאגי הוא היחיד שלא מוותר עליה.
שאגי יוצא דופן. הוא מנומס ואנין טעם כמו אמו. ילדי הכורים מציקים לו והמבוגרים טוענים שמשהו אצלו לא בסדר. אבל שאגי סבור שאם ישתדל בכל מאודו, הוא יוכל להיות ילד רגיל כמו כולם ולעזור לאמו לברוח מהייאוש הסובב אותם.
שאגי ביין מאת דאגלס סטיוארט חושף את האכזריות שבעוני, את מגבלותיה של האהבה ואת אופייה החלול של הגאווה.

לספר מצורפת אחרית דבר הכוללת רקע היסטורי מאת עיתונאי "הארץ" וה"אקונומיסט", אנשיל פפר.

מקט: 4-1494-12
זוכה פרס הבוקר 2020 "דיוקן אינטימי, חומל וסוחף על התמכרות, אומץ ואהבה" שופטי פרס הבוקר 1981. גלזגו גוועת ומשפחות טובות […]

 

1992

סאות' סייד

1

היום היה שטוח. באותו בוקר מחשבותיו נטשו אותו והניחו לגופו לשוטט לבד על הקרקע. הגוף הריק ביצע באדישות את שגרת יומו, חיוור וחלול עיניים תחת שורת נורות הפלואורסצנט, בשעה שנשמתו ריחפה מעל המעברים וחשבה רק על מחר. הוא ציפה למחר בכיליון עיניים.

שאגי התארגן למשמרת בשיטתיות. כל מכלי המטבלים והממרחים השמנוניים הועברו למגשים נקיים. השוליים נוגבו מכל נתז שעשוי להשחים ולהרוס את אשליית הטריות. פרוסות הנקניק נערכו בסידור אמנותי לצד גבעולי פטרוזיליה מלאכותיים, והזיתים נהפכו כך שהשמן הצמיגי שלהם גלש כמו ליחה על קליפתם הירוקה.

אן מק'גי הודיעה גם הבוקר ברוב חוצפתה שהיא חולה והשאירה אותו למלא את המטלה כפוית הטובה של איוש דלפק המעדנייה שלו וגם של מתקן צליית הבשר. אף יום לא יכול להתחיל ברגל ימין עם שישים עופות לא מבושלים, אבל דווקא היום נגזל ממנו הנועם שבחלומות בהקיץ.

הוא נעץ שיפודים תעשייתיים בכל עוף קר ומת וערך אותם בשורה מסודרת. הם היו מונחים שם, כנפיהם הבולטות שלובות על החזות הקטנים והשמנים, כמו תינוקות חסרי ראש רבים מספור. פעם הסדר שלו היה ממלא אותו גאווה. למעשה, נעיצת המתכת דרך הבשר הוורוד והגבשושי הייתה החלק הקל. החלק הקשה היה לכבוש את הדחף לעשות את אותו הדבר ללקוחות. הם לטשו עיניים מעל הזכוכית החמה ובחנו כל פגר ופגר בדקדקנות. הם בחרו רק את העוף הטוב ביותר, בלי לדעת שמאחר שגדלו בלולי סוללה כולם זהים. שאגי נהג לעמוד שם, לנעוץ את שיניו האחוריות בפנים לחיו, ולעודד את חוסר ההחלטיות שלהם בחיוך מאולץ. אחר כך הייתה מתחילה ההצגה. "תן לי שלושה חזה עוף, חמש כרעיים ורק כנף אחת היום, בן."

הוא התפלל לאלים שייתנו לו כוח. למה אף אחד כבר לא רוצה עוף שלם? הוא הרים את הפגר במלקחיים ארוכים ונזהר לא לגעת בעופות בידיו העטויות כפפות, אחר כך ביתר את האיברים בצורה מסודרת (בלי לפגוע בעור) בעזרת מספרי מטבח. הוא הרגיש כמו אידיוט כשעמד שם מול אורות מתקן הצלייה. הקרקפת שלו הזיעה תחת רשת השיער, וידיו לא היו חזקות דיין כדי לשבור במיומנות את מפרקת העוף בסכינים קהות. הוא השתופף מעט ונעזר בשרירי הגב שלו כדי להפעיל לחץ על מפרקי הידיים, וכל אותה עת המשיך לחייך.

אם מזלו השתבש להחריד, המלקחיים היו מחליקים, והעוף היה נופל בקול חבטה וגולש על הרצפה החולית. אז הוא היה עוטה הבעה מתנצלת ומתחיל מחדש, אבל הוא מעולם לא השליך שום עוף מלוכלך. כשהנשים הסבו את מבטן, הוא החזיר אותו אל אחיו תחת האורות הצהובים הלוהטים. הוא בהחלט האמין בהיגיינה, אבל הניצחונות הפרטיים הקטנים האלה מנעו ממנו לפרוץ במרד. רוב עקרות הבית השיפוטיות עם הפנים הגבריות שקנו שם היו ראויות לכך. המבט המתנשא שלהן היה גורם לעורפו להאדים. בימים קשים במיוחד הוא מזג הפרשות גוף מכל סוג שהוא לתוך האיקרה. הוא מכר כמות מדהימה של החרא הבורגני הזה.

הוא עבד בקילפת'רז יותר משנה. הוא אף פעם לא התכוון לעבוד שם כל כך הרבה זמן. הוא פשוט היה צריך לאכול ולשלם שכר דירה כל שבוע, והסופרמרקט היה בית העסק היחיד שהסכים להעסיק אותו. מר קילפת'ר היה בן־זונה קמצן שנהג להעסיק כל אחד ובלבד שלא ייאלץ לשלם לו משכורת מלאה של אדם בוגר, ושאגי הצליח לעבוד במשמרות קצרות שהתאימו למערכת השעות הלא־רציפה שלו בלימודים. בחלומותיו הוא תמיד התכוון להתקדם הלאה. הוא תמיד אהב להתעסק עם שיער. זה הדבר היחיד שבאמת הטיס את הזמן. כשמלאו לו שש־עשרה הוא הבטיח לעצמו שילך למכללה לסַפָּרות ששכנה מדרום לנהר קלייד. הוא אסף את כל ההשראה שלו, את האיורים שהעתיק מהקטלוג של ליטלוודז ואת הדפים שנתלשו מהמוספים של יום ראשון. אחר כך הוא הלך לקרדונלד לברר לגבי שיעורי ערב. הוא ירד מהאוטובוס בתחנה שליד המכללה עם חמישה בני שמונה־עשרה. הם לבשו ביגוד חדיש ואופנתי ודיברו בביטחון תוסס שהסווה את הלחץ שהרגישו. שאגי הלך בחצי מקצב המהירות שלהם. הוא צפה בהם נכנסים דרך דלת הכניסה וחצה שוב את הכביש כדי לעלות לאוטובוס שנסע בכיוון ההפוך. הוא התחיל לעבוד בקילפת'רז שבוע לאחר מכן.

שאגי בזבז את רוב הפסקת הבוקר שלו בנבירה בקופסאות השימורים הפגומות שבמדפים המוזלים. הוא מצא שלוש קופסאות שימורים של סלמון סקוטי שבקושי נפגמו. התוויות היו שחוקות ומוכתמות, אבל הקופסאות עצמן היו שלמות. בשארית המשכורת שלו הוא שילם עליהן והניח את קופסאות הדגים בתוך הילקוט הישן שלו, שאותו נעל אחר כך בתא. הוא ירד במדרגות לחדר האוכל של הצוות וניסה להיראות אדיש כשחלף על פני שולחן הסטודנטים שעבדו במשמרות הקיץ הקלות והקדישו את ההפסקות שלהם להפגנת חשיבות עצמית, מוקפים בקלסרים עבים של סיכומים. הוא נעץ את מבטו בנקודה לא רחוקה והתיישב בפינה, לא עם הבנות שעבדו בקופה אבל בסמוך להן.

הבנות היו בעצם שלוש נשים מגלזגו בגיל העמידה. אינה, מנהיגת החבורה, הייתה אישה רזה כמגרפה עם פני פוקר ושיער שמנוני. לא היו לה גבות ראויות לציון, אבל היה לה שפם דקיק, ושאגי חשב שזה לא הוגן. אינה הייתה קשוחה אפילו בשביל האזור הזה בגלזגו, אבל גם טובת לב ונדיבה, כמו הרבה אנשים שעברו הרבה בחיים. נורה, הצעירה מבין השלוש, נהגה לסדר את שערה בקוקו מתוח לאחור, שקובע בגומייה. עיניה, כמו עיניה של אינה, היו קטנות וחדות, ובגיל שלושים ושלוש כבר הייתה אם לחמישה ילדים. האחרונה בחבורה הייתה ג'קי. לעומת השתיים האחרות היא באמת נראתה כמו אישה. ג'קי הייתה רכלנית פרועה, אישה גדולה ושופעת חזה שהזכירה לו ספה. שאגי אהב אותה יותר מכולן.

הוא ישב לידן וקלט את סוף הסאגה על הגבר האחרון של ג'קי. מה שבטוח הוא שהנשים תמיד ליהגו ברוח טובה. הוא התלווה אליהן פעמיים בערבי הבינגו שלהן, וכשהנשים שתו והתגלגלו מצחוק, הוא ישב ביניהן כמו מתבגר שאי אפשר להשאיר אותו בבית לבד. הוא אהב את הנינוחות שבה ישבו יחד. את גודלן העצום שהקיף אותו ואת רכות הבשר שנדחקה לצד גופו. הוא נהנה מכך שכרכרו סביבו, ולמרות התנגדותו, הסיטו את שערו מעיניו וליקקו את אגודליהן כדי לנקות את זוויות פיו. מבחינת הנשים, שאגי גילֵם מעין תשומת לב גברית, ולא הפריע להן שהוא בסך הכול בן שש־עשרה ושלושה חודשים. תחת שולחנות הבינגו של לה סקאלה, כל אחת מהן ניסתה להתחכך בזין שלו לפחות פעם אחת. ההתחככויות היו ארוכות ופולשניות מכדי להיות מקריות. אצל אינה־בלי־גבות זה הפך כמעט למסע צלב. ככל שהרבתה לשתות, כך גברה תעוזתה. עם כל ליטוף חולף של מפרקי אצבעותיה עדויות הטבעות, היא לפתה את לשונה העבה בין שיניה ונעצה את עיניה הבוערות בצד פניו. כששאגי סוף־סוף בער ממבוכה, היא צקצקה, וג'קי העבירה שטרות של שני פאונד על פני השולחן אל נורה, שקרנה בחיוך של ניצחון. נכון, זו הייתה אכזבה, אבל ככל שהרבו לשתות, הן החליטו שלא ממש מדובר בדחייה. משהו בנער לא היה כשורה, ולפחות בשל כך יכלו לרחם עליו.
***

שאגי ישב בחשיכה והאזין לנחירות הלא־סדירות מבעד לקירות הדירה. הוא ניסה, לשווא, להתעלם מהגברים הבודדים שלא היו להם קרובים או חברים. צינת הבוקר הכחילה את ירכיו, והוא כרך מגבת דקה סביבו כדי להתחמם ולעס את פנים לחיו במתח. תחושת החיכוך בין שיניו הרגיעה אותו. הוא סידר את המשכורת האחרונה שלו מהסופרמרקט לאורך קצה השולחן. הוא ארגן את המטבעות, ראשית לפי הערך ואז לפי ההטבעה ורמת הזוהר.

האיש ורוד־הפנים בחדר הסמוך התעורר לחיים בחריקה. הוא התגרד בקולניות במיטתו הצרה והתפלל באנחות שיהיה לו רצון לעמוד. כפות רגליו הלמו ברצפה, כמו שקי בשר כבדים אצל קצב, ונשמע שהפסיעות על פני החדר הקטן אל עבר הדלת הן מאמץ עבורו. הוא התעסק במנעולים המוכרים ויצא אל המסדרון החשוך תמידית, גישש בעיוורון את דרכו, ידו גלשה על הקיר ונפלה על צידה החיצוני של הדלת של שאגי. הנער עצר את נשימתו בשעה שאצבעותיו של האיש ליטפו את עיטור העץ בדלת. רק כששמע את הפלינק־פלינק של חוט האור באמבטיה, העז שאגי לזוז שוב. הזקן התחיל להשתעל ולהתניע את ריאותיו. שאגי השתדל לא להקשיב בזמן שהשתין והתיז גושי כיח אל האסלה בו־זמנית.

אור הבוקר היה בצבע של תה חלבי מדי. הוא התגנב אל החדר כמו רוח רפאים ערמומית, חצה את השטיח וטיפס באיטיות על רגליו היחפות. שאגי עצם את עיניו וניסה להרגיש אותו מזדחל שם, אבל לא היה חום במגעו. הוא חיכה עד שחשב שכבר התכסה לחלוטין ואחר פקח שוב את עיניו.

הן השיבו אליו מבט – מאה זוגות של עיניים מצוירות, כולן שבורות לב או בודדות, כפי שהיו מאז ומעולם. בלרינות החרסינה עם הכלבלבים הקטנים, הנערה הספרדייה עם המלחים המרקדים ונער החווה אדום־הפנים שגרר את סוסו העצל. שאגי ארגן את הקישוטים בצורה מסודרת לאורך אדן החלון הגדול. הוא הקדיש שעות לסיפוריהם המומצאים. הנפח עבה הזרועות בין נערי המקהלה עם פני המלאך, והחביבים עליו – שבעת החתלתולים הענקיים והרועה העצל והמאיים.

לפחות הם הצהילו מעט את המקום. החדר היה בעיקר גבוה ולא ארוך, ומיטת היחיד בלטה באמצע כמו מחיצה. בצד אחד ניצבה ספה דו־מושבית מיושנת, עשויה עץ, שכריותיה הדקות תמיד גרמו ליושב להרגיש את הקרשים בגבו. מקרר קטן ותנור עם שתי כירות ניצבו בצד האחר. למעט המצעים המקומטים, הכול עמד על מקומו – בלי ענני אבק, בלי בגדים מאתמול, בלי סימני חיים. שאגי ניסה להירגע והחליק בידו את הסדינים הלא־תואמים. הוא חשב שאמו הייתה מתעבת את המצעים האלה, את הצבעים וההדפסים המשונים, מונחים בערימה זה על גבי זה כאילו לא מעניין אותו מה יחשבו האנשים. הבלגן הזה היה פוצע את גאוותה. יום אחד יהיה לו כסף לקנות מצעים חדשים משלו, רכים וחמימים ובצבע אחיד.

התמזל מזלו לקבל את החדר באכסנייה של גברת בָּקְש. היה לו מזל שהזקן שקדם לו אהב להשתכר יותר מדי ונכנס לכלא. החלון הגדול השקיף בגאווה אל אלברט דרייב, ושאגי הניח שבשלב מסוים החדר היה סלון בדירת שלושה חדרים מפוארת למדי. הוא הציץ לאחד החדרים האחרים בבית. המטבחון שגברת בקש הפכה לחדר שינה עדיין היה מרוצף ברצפת הלינוליאום המשובצת המקורית; ובשלושת החדרים האחרים, הקופסתיים יותר, עדיין נפרשו השטיחים המרופטים המקוריים. האיש ורוד־הפנים גר במה שפעם היה כנראה חדר ילדים, מוקף טפט פרחוני צהוב ורצועה עליזה של ארנבים צוחקים סביב הכרכובים. מיטתו של האיש, הספה ותנור המטבח שלו ניצבו בשורה לאורך קיר אחד, צמודים זה לזה. שאגי ראה את החדר פעם אחת מבעד לדלת פתוחה חלקית, ושמח על חלון המפרץ הגדול שלו.

התמזל מזלו למצוא את הפקיסטנים. אף אחד מבעלי הבית האחרים לא רצה להשכיר דירה לילד בן חמש־עשרה שהתיימר להיות בן שש־עשרה ויום אחד. הם לא אמרו זאת במפורש, אבל היו להם יותר מדי שאלות. הם סקרו בחשדנות את החולצה הטובה של התלבושת האחידה ואת נעליו המצוחצחות. זה לא תקין, אמרו עיניהם. בזוויות פיהם, הוא ראה שהם חושבים שזו חרפה שלנער בגילו אין אמא, אין קרובי משפחה.

לגברת בקש לא היה אכפת. היא הביטה בילקוט שלו ובשכר הדירה לחודש מלא ששילם מראש וחזרה לדאוג כיצד תאכיל את ילדיה. את המעטפה הראשונה עם שכר הדירה הוא קישט בעט כדורי כחול, במיוחד בשבילה. שאגי רצה להראות לה שחשוב לו להיות בסדר, שאפשר לסמוך עליו שישקיע את המאמץ הנוסף. לכן הוא לקח חתיכת נייר ממחברת הגיאוגרפיה שלו וצייר עליה דפוסי פייזלי מסולסלים, פיתל את הדוגמה סביב שמה וצבע בין הקווים, כך שהצורות בלטו בצבע כחול־ירוק מהודר.

בעלת הבית גרה בצד האחר של הסמטה, בדירה זהה לחלוטין, מרוהטת בשפע וחמימה בזכות ההסקה המרכזית. בדירה האחרת, הקרה, היא אכסנה חמישה גברים בחמישה חדרים תמורת שמונה־עשר פאונד וחמישים פני לשבוע, משבוע לשבוע, במזומן בלבד. שני הגברים ששכר הדירה שלהם לא שולם על ידי שירותי הרווחה נאלצו להכניס חלק מהמשכורת שלהם מתחת לדלת שלה ביום שישי בערב, ורק אחר כך יכלו לשתות את היתרה. הם רכנו בברכיהם על השטיחון והתעכבו רגע על שביעות הרצון שקרנה מבפנים – סירים מבעבעים של בשר עוף מעלה ניחוח, קולות עליזים של ילדים מתקוטטים על ערוצי הטלוויזיה וקולות הצחוק של נשים שמנות מדברות בשפה זרה סביב שולחנות מטבח.

בעלת הבית מעולם לא הטרידה את שאגי. כף רגלה דרכה בחדרו רק אם איחר בתשלום שכר הדירה. או אז היא באה עם שאר הנשים הפקיסטניות עבות הזרועות ודפקה בכבדות על דלתות הגברים. לרוב היא ביקרה רק כדי לשאוב את המסדרון נטול החלונות או להעביר סמרטוט במקלחת. פעם בחודש היא שפכה אקונומיקה לתוך האסלה, ומעת לעת היא פרשה חתיכה חדשה של שארית שטיח סביב הבסיס כדי לספוג את השתן.

שאגי השעין את פניו על הדלת והטה אוזן עד שוורוד־הפנים סיים את טקס הרחצה שלו. בתוך השקט הוא שמע אותו משחרר את המנעול בדלת חדר האמבטיה ויוצא שוב אל המסדרון. הנער השחיל את כפות רגליו לנעלי בית הספר הישנות שלו. מעל בגדיו התחתונים הוא לבש את המעיל החורפי, בגד מצופה ניילון רועש ומעוטר בכובע פרווה שחוק. הוא רכס את המעיל וסגר אותו עד למעלה והכניס לתוך הכיסים הצבאיים הגדולים שקית קניות של קילפת'רז ושתי מגבות מטבח דקות.

סוודר של תלבושת אחידה נתחב לרווח בתחתית הדלת. כשהסיר אותו, הוא הרגיש בריח הגברים האחרים שנישא פנימה ברוח הפרצים הקרה. אחד מהם עישן שוב במשך כל הלילה. אחֵר אכל דגים לארוחת ערב. שאגי פתח את הדלת שלו ויצא אל החשיכה.

גברת בקש לקחה את הנורה היחידה מבית המנורה שמעל ואמרה שהגברים בזבזו הרבה כסף כשהשאירו אותה דולקת לאורך כל שעות היום. עכשיו ריח הגברים אפף את המסדרון כמו שובל של רוחות רפאים, בלי אור או רוח קלה שתפוגג אותו. שנים של עישון במקום שבו ישנו, אכלו ארוחות ערב מטוגנות מול תנורי גז והעבירו ימי קיץ בחלונות סגורים. הריחות המעופשים של זיעה ושל זרע נמהלו בחום הסטטי של הטלוויזיות בשחור־לבן ובחריפות של אפטרשייב ענברי.

שאגי התחיל להבדיל בין הגברים. בחשיכה הוא הצליח לעקוב אחרי האיש ורוד־הפנים כשקם להתגלח ולסרק את שערו עם ברילנטין, והצליח להריח את המעיל העליון הטחוב של האיש צהוב השיניים, שאכל אך ורק משהו שהדיף ריח של פופקורן בחמאה או של דג בשמנת. בהמשך, כשהפאבים הגיעו לשעת הסגירה, שאגי ידע מתי כל גבר חזר בבטחה הביתה.

בחדר האמבטיה המשותף הייתה דלת זכוכית חלבית. הוא נעל את המנעול ועמד לרגע כדי למשוך את הידית ולוודא שהדלת אכן סגורה. הוא פתח את רוכסן המעיל הכבד והניח אותו בפינה. הוא פתח את ברז המים החמים כדי להרגיש את טמפרטורת המים. שאריות פושרות זרמו ממנו, ואחריהן הוא התיז פעמיים, והמים נעשו קרים יותר מאשר בנהר קלייד. הקיפאון הימם אותו וגרם לו להכניס את אצבעותיו לפיו. הוא לקח מטבע של חמישים פני, סובב אותו בעצב, הכניס אותו למחמם המים וצפה בנורה הנדלקת.

כשפתח שוב את הברז, המים היו קפואים כמו קרח, ורק לאחר שיעול יצאו החוצה פרצי מים רותחים. הוא הרטיב את המטלית והעביר אותה על חזהו הקר ועל צווארו הלבן, שמח על חוּמה המהביל. הוא השקיע את פניו ואת ראשו בתוך החמימות הנדירה, עמד שם וחלם על מילוי אמבט עד גדותיו. הוא דמיין איך ישכב תחת המים החמים הרחק מריחותיהם של שאר הדיירים. עבר זמן רב מאז הפשיר לחלוטין, מאז היה כל גופו חמים בו־זמנית.

הוא הרים את זרועו והעביר את המטלית ממפרק כף ידו מעלה אל כתפו. הוא מתח את שריר הזרוע והקיף אותו באצבעותיו. אם באמת היה מנסה, הוא היה כמעט מצליח לעטוף את כולו, ואם היה לוחץ חזק, היה מרגיש את קווי המתאר של העצם. בית השחי שלו היה מכוסה מוך דק, כמו נוצות ברווזונים. הוא קירב אליו את אפו. המקום הדיף ריח נעים ונקי, ריח של שום דבר. הוא צבט את עורו ולחץ, חלב את העור הרך עד שהאדים מרוב תסכול. הוא רחרח שוב את אצבעותיו. כלום. הוא קרצף את עצמו עכשיו במרץ וחזר בלחש, "תוצאות ליגת העל הסקוטית. גרס 22 ניצחונות, 14 תיקו, 8 הפסדים, 58 נקודות בסך הכול. אברדין 17 ניצחונות, 21 תיקו, 6 הפסדים, 55 נקודות בסך הכול. מאת'רוול 14 ניצחונות, 12 תיקו, 10 הפסדים."

במראה, שערו הרטוב היה שחור כפחם. הוא סירק אותו על פניו והופתע לגלות שהוא מגיע כמעט עד סנטרו. הוא הביט וניסה להתפעל ממשהו גברי בו – התלתלים השחורים, העור הלבן כחלב, עצמות הלחיים הגבוהות. הוא הביט בהשתקפות עיניו במראה. משהו לא היה תקין. לא ככה בנויים בנים אמיתיים. הוא התקרצף שוב. "גרס 22 ניצחונות, 14 תיקו, 8 הפסדים, 58 נקודות בסך הכול. אברדין 17 ניצחונות, 21…"

צעדים נשמעו במסדרון, חריקה מוכרת של נעלי עור כבדות ולאחר מכן כלום. הדלת הדקה נעה בעקשנות על הבריח. שאגי הושיט יד למעיל הצבאי והשחיל פנימה את גופו הרטוב.

כשעבר לראשונה לחדר של גברת בקש, רק אחד הדיירים התייחס אליו. האיש ורוד־הפנים והאיש צהוב השיניים היו עיוורים או מחוקים מרוב אלכוהול מכדי להתעניין. אבל באותו ערב ראשון, כששאגי ישב על המיטה ואכל שולי לחם לבן בחמאה, נשמעה דפיקה על הדלת. הנער המשיך לשתוק במשך שעה ארוכה לפני שהחליט לפתוח אותה. הגבר בצד השני היה גבוה וחסון והדיף ריח סבון אורנים. הוא החזיק בידו שקית פלסטיק עם שתים־עשרה פחיות בירה, שקרקשו יחד כמו פעמוני כנסייה עמומים. האיש הושיט כפה חזקה והציג את עצמו כג'וזף דרלינג. הוא הושיט בחיוך את השקית אל הנער. שאגי ניסה להגיד, לא תודה, בצורה המנומסת שלמד, אבל משהו באיש הזה איים עליו, ולכן שאגי החליט להזמין אותו פנימה.

הם ישבו יחד בשקט, שאגי והאורח, על קצה מיטת היחיד המסודרת והשקיפו אל הרחוב הזרוע בנייני דירות. המשפחות הפרוטסטנטיות אכלו את ארוחות הערב שלהן מול הטלוויזיה, ופועלת הניקיון שגרה ממול אכלה לבדה ליד השולחן הנפתח שלה. הצמד שתה בדממה וצפה באנשים שעסקו בשגרת יומם. מר דרלינג לא הוריד את מעיל הטוויד העבה שלו. משקלו על המיטה גלגל את שאגי אל צידו הרחב. שאגי ראה בזווית העין את הקצוות הצהובים של אצבעותיו העבות ננעצים בכף ידו בכוח. שאגי שתה רק לגימה מהבירה כדי להפגין אדיבות, וכשהאיש דיבר אליו, הוא חשב רק על טעם הנוזל בפחית, הטעם החמוץ והעצוב. הוא הזכיר לו דברים שהעדיף לשכוח.

מר דרלינג היה אדם שקול ומסוגר. שאגי ניסה כמיטב יכולתו להיות מנומס כשהאיש סיפר לו שהיה שרת בבית הספר הפרוטסטנטי שסגרו ואיחדו עם בית הספר הקתולי כדי לחסוך כסף למועצה. נשמע שהמחשבה על כך שהילדים הפרוטסטנטים אמורים לרוץ בשלווה עם הילדים הקתולים הפתיעה את מר דרלינג יותר מהעובדה שאיבד את עבודתו.

"אני פשוט לא מאמין!" אמר, בעיקר לעצמו. "בתקופה שלי, דת של בן־אדם העידה עליו. היית צריך לבוא לבית הספר ולהילחם בגדודי הבני־זונות הקתולים שאוכלים כרובים. זו הייתה סיבה לגאווה. עכשיו כל בחורה טובה מוכנה לשכב עם כל קתולי מטונף באותה מהירות שהייתה מוכנה לשכב עם כלב."

שאגי העמיד פנים שהוא שותה קצת מהבירה, אבל בעיקר נתן לה להסתובב בין שיניו ולטפטף בחזרה לפחית. עיניו של מר דרלינג חיפשו סימן בקירות. הוא הגניב מבט הצידה אל הנער, ובהיסוס פתאומי לגבי קהלו שאל, "אז לאיזה בית ספר הלכת?"

שאגי ידע מה הוא רוצה לדעת. "אני לא זה ולא זה, ואני עדיין לומד." זו הייתה האמת. הוא לא היה שייך לקתולים או לפרוטסטנטים, והוא עדיין למד בבית ספר, כשהיה יכול להרשות לעצמו לא לעבוד בסופרמרקט.

"כן? באיזה מקצוע אתה הכי טוב?"

הנער משך בכתפיו. התנועה לא נבעה מצניעות, הוא פשוט לא הצטיין בשום דבר. נוכחותו הייתה דלילה במקרה הטוב, לכן התקשה לעקוב אחר רצף הלמידה. הוא בעיקר בא והתיישב בשקט מאחור כדי שוועדת החינוך לא תרדוף אחריו בגלל בעיות ביקור סדיר. אם בית הספר היה יודע איך הוא חי, הוא היה נאלץ לעשות משהו בנידון.

האיש סיים את הפחית השנייה שלו ומיהר לפתוח את השלישית. שאגי הרגיש את צריבת אצבעו של מר דרלינג על צד רגלו. האיש הניח את ידו על המזרן, והאצבע הקטנה, עם טבעת החותם המוזהבת, בקושי נגעה בו. היא לא זזה או התרופפה. היא פשוט הייתה מונחת שם, וזה רק הגביר את הצריבה.

כעת שאגי עמד בחדר האמבטיה הטחוב והצמיד לגופו את המעיל. מר דרלינג משך בשולי כובעו במחווה מיושנת. "רק באתי לבדוק אם אתה נשאר בבית היום."

"היום? אני לא יודע. אני צריך לעשות קניות."

ענן של אכזבה חלף על פניו של מר דרלינג. "יום גרוע לסידורים."

"אני יודע, אבל קבעתי עם חבר."

מר דרלינג מצץ את שיניו הלבנות הגדולות. האיש הגבוה המשיך להזדקף למלוא קומתו. שאגי דמיין לעצמו דורות של ילדים פרוטסטנטים מפוחדים עומדים בטור עורפי תחת צילו הארוך. הוא ראה עכשיו שפניו של האיש סמוקות, ופס זיעה של שתיינים הופיע בשולי מצחו. האיש התכופף אל חור המנעול, שאגי היה בטוח בזה עכשיו.

"חבל. אני רק הולך למשוך את האבטלה שלי, אולי אעצור בברוארז ארמז, ואתן איזה הימור. אבל אחר כך קיוויתי שנוכל לשתות כמה בירות. אולי נראה את התוצאות של הכדורגל בטלוויזיה הקטנה? אלמד אותך על הליגות האנגליות?" האיש הביט אל הנער ונעץ את לשונו בשיניו הטוחנות האחוריות.

אם יתנהל נכון, יוכל להוציא מהאיש הזה כמה פאונדים. אבל ייקח למר דרלינג יותר מדי זמן לפדות את האבטלה שלו, ללכת מהדואר לסוכנות ההימורים ומשם לחנות המשקאות ואחר כך הביתה. אם בכלל ימצא את הדרך הביתה. שאגי לא יכול לחכות כל כך הרבה זמן.

הנער הרפה מהמעיל שלו, ומר דרלינג העמיד פנים שאינו מביט כשהמעיל נפער מעט. אבל האיש לא הצליח להתאפק, ושאגי צפה באור האפור שבעיניו הירוקות מעמיק. שאגי הרגיש את צריבת מבטו של האיש בחזהו הבהיר, משם גלש אל תחתוניו הרפויים וירד אל רגליו החשופות, הדברים הלבנים, הלא־מרשימים והחפים משיער שהידלדלו כמו חוט שלא נגזר משולי מעילו השחור.

רק אז מר דרלינג חייך.