החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

טירזה

מאת:
מהולנדית: רחל ליברמן | הוצאה: | 2012 | 414 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

טירזה הוא ספר על שבריריותה של זהות. כאשר מוּסרות מסכות ההצלחה מעל פניו של יוֹרגֶן הוֹפמֵיסְטֶר בעל כורחו, הוא נקלע לשבר הגדול של חייו.

בשלל מצבים קומיים, הטומנים בחובם כאב עמוק ובדידות קיומית, מוליך ארנון גרונברג את הופמֵיסטר בדרכו הטרגית.

מבעד לדמותו של הופמֵיסטר משתקפת בבואתה של החברה המודרנית על כלכלתה המופרכת, יחסה המורכב לזרים ומעמדה המתפורר של המשפחה.

הספר טירזה היה לרב־מכר בהולנד ועובד לסרט קולנוע.

ארנון גרונברג הוא אחד מסופרי הולנד הבולטים. בשנת 2009 הוענק לו פרס קוֹנְסְטַנְטֶיין הוֹיחֶנְס היוקרתי על מכלול יצירתו עד כה.

נימוקי השופטים לזכייה:

"גרונברג עוסק בספריו, באופן בלתי מתפשר, בצדדים האנושיים היותר אפלים. לעיתים חמור סבר, לעיתים אירוני, אבל תמיד בסגנונו האישי המיוחד – גרונברג מסיר מעלינו את המסכות".

מן העתונות והמרשתת: הקיבוץ המאוחד | הארץ | נוריתה | Ynet | בלוגיה |
קצת עלינו: פייסבוק | טוויטר | לינקדאין | YouTube |

מקט: 4-31-5194
מסת"ב: 978-965-02-0650-5
 הורד/י דוגמה חינם לאייבוקס    הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


1

יורְגֶן הופְמֵיסְטֶר עומד במטבח ופורס דג טונה לקראת המסיבה. בידו השמאלית הוא אוחז בדג הנא. הוא משתמש בסכין כמו שלימדו אותו בסדנה "לִמדו להכין סושי וסשימי", שהשתתף בה לפני חמש שנים יחד עם אשתו. לא להפעיל יותר מדיי לחץ, זה הסוד.

דלת המטבח פתוחה למחצה. תקוותיה של טִירְזָה מתגשמות: בחוץ חם והביל. כבר כמה ימים היא עוקבת בקדחתנות אחר התחזית, כאילו הצלחת המסיבה שלה תלויה במזג האוויר.

באי המסיבה יוכלו תכף להשתלט על הגינה. צמחים יידרסו. צעירים יֵשבו על מדרגות העץ המוליכות אל הסלון, אחרים ישתרעו על ארבעת כיסאות הגן שהופְמֵיסְטֶר רכש כשהם באו לגור כאן. ועוד אחרים יפלשו למחסן הקטן, שבו כבר הזדמן להופְמֵיסְטֶר למצוא שאריות של מסיבה: בקבוקי בירה ריקים, כוסות יין חצי־מלאות ליד המכסחת, בקבוקים בעלי שמות אקזוטיים מסביב למסור השרשרת, שבעזרתו הוא נוהג לגזום את עץ התפוח בסופי שבוע באביב ובסתיו. שקית צ'יפס ששכחו לפתוח ושאת תכולתה חיסל בוקר אחד מתוך היסח הדעת.

טִירְזה כבר ערכה מסיבות בעבר, אבל הערב הזה שונה מערבים אחרים. מסיבות הן כמו חיי אדם, הן יכולות להיכשל או להצליח. טירזה אמנם לא אמרה דבר, אבל הוֹפְמֵיסְטֶר מנחש שהרבה מאוד תלוי בערב הזה. טירזה, בתו הצעירה, המוצלחת בבנותיו. המושלמת, גם פנימית וגם חיצונית.

שרוולי חולצתו של הוֹפְמֵיסְטֶר מופשלים. כדי להגן על החולצה מפני כתמים הוא לובש סינר, מתנה שקנה פעם לרגל יום האם. הוא נראה גברי יותר מן הרגיל. הוא לא התגלח זה שישה ימים. הוא לא התפנה לזה. בבקרים, מרגע שקם, עלו בו מחשבות שלא באו לו קודם לכן, לא באותה עוצמה: תוכניות, זיכרונות מהתקופה שהילדוֹת רק החלו לזחול, רעיונות שנראו לו מבריקים בשעת בוקר מוקדמת. עוד מעט ילך להתגלח. ייצוגי ושרמנטי, כך הוא רוצה להיראות. כך יראו אותו באי המסיבה: גבר שחייו לא היו לריק.

הוא יסתובב בין האורחים ויגיש להם סושי וסשימי, ערוכים בקפידה על מגש שנקנה במיוחד למטרה זו בחנות היפנית. הוא יחליף כמה מילים עם אורח זה או אחר, ויאמר באגביות: "אולי תנסה את הקלמארי." הורה שמבטל את עצמו, זה מה שהוא יהיה. סוד ההורות: לבטל את עצמך. אהבת הורה היא קורבן שמקריבים מתוך שתיקה. כל אהבה היא קורבן. כלפי חוץ הוא לא יסגיר שום דבר. וגם אין לו מה להסגיר. יהיו כאלה שיברכו אותו על ציוניה המרשימים של טירזה. מורה זה או אחר שהוזמן למסיבה ישאל אותו על תוכניותיה של טירזה, והוא יענה בעודו מחזיק את המגש בידו: "קודם כול היא תיסע לחו"ל לזמן מה. נמיביה. דרום־אפריקה. בוצוואנה. אחר־כך היא תחזור ללמוד באוניברסיטה." מארח למופת, זה מה שהוא יהיה, אחד שעיניו פקוחות לשישה כיוונים בו־זמנית. הוא לא רק יספק מזון ומשקאות לאורחים, אלא גם יעקוב בדריכות אחר הבודדים והזנוחים. אלה שאין להם עם מי לשוחח מלבד הכוס שבידם או הסושי שעל צלחתם. הוא יבדר את באי המסיבה הביישנים ויארח להם לחברה. וריקודים, יהיו גם ריקודים.

הוֹפְמֵיסְטֶר תוחב את ידו לתוך דלי מלא אורז פושר, הוא לש את האורז, ובתוך כך הוא בוחן את מסגרת דלת המטבח, כאילו זו הפעם הראשונה שהוא עומד וטורח כאן ליד השיש. הוא רואה את הצבע המתקלף, את הכתם הדהוי שעל הטפט הסמוך למסגרת, היכן שפגעה פעם נעל שטירזה העיפה לעבר ראשו. לפני שעשתה זאת צעקה "מטומטם". ואולי היה זה לאחר מעשה, הוא כבר לא זוכר. מזל שהשמשה נותרה שלמה.

הוא מביט באורז שבכף ידו. אצל היפני זה יוצא תמיד יותר טוב. הסושי של הופְמֵיסְטֶר חסר צורה. הוא מתפלא על הדבֵקות שבה הוא לש את האורז, כשם שהוא מתפלא על שטויות שעשה בעבר. מסוג השטויות שלא מזיקות יתר על המידה.

הוא מעיף עוד מבט אל הצבע המתקלף. הצבע מזכיר לו את עורו. יש לו משחה לעור, אבל כבר כמה ימים לא יצא לו למרוח אותה. בעודו לש את האורז הוא מתחיל להרהר על מכירת הבית הזה, ביתו. תחילה הוא לא מייחס רצינות להרהור, הוא מדמה אותו למחשבות שחושבים על דברים שממילא לא יתממשו. למשל, על הקפאת גופתך כדי שתוכל להתעורר לחיים בעוד מאה שנה. אבל אט־אט הוא משתכנע. הזמן בשל לכך. כמה זמן עוד יחכה, ולְמה יחכה?

בעבר היה ממהר לבטל הרהורים שכאלה. ביתו היה גאוותו. עץ התפוח ששתל במו ידיו היה ילדו השלישי. הוא אמנם כבר שקל להיפטר מהבית ומעץ התפוח כשהגיעו מים עד נפש, אבל לשווא. זה היה בלתי אפשרי, בלתי מתקבל על הדעת. לאן היה עובר עם משפחתו? את עץ התפוח כבר לא היה אפשר לעקור מהאדמה. הוא היה כבול לבית הזה, הוא היה כבול לכל דבר. וכשחברים ומכרים התקשו למנות את שבחיו של הופְמֵיסְטֶר — וזה קרה מפעם לפעם — היה תמיד מי שהעיר: "אבל יורגן גר בשכונת יוקרה."

שכונת יוקרה. לגבי הופְמֵיסְטֶר היה זה ערך עליון. שאיפות צריכות להתנקז לכיוון כלשהו. לרוב הן מתנקזות לכתובת. הוא סיגל לעצמו נימת דיבור נוקשה בכל פעם שנקב בשם הרחוב שלו. כאילו זהותו, קיומו וכל מה שייצג התלקטו באותו רצף של שם רחוב, מספר בית ומיקוד. יותר משהעיד עליו השם הופְמֵיסְטֶר עצמו, יותר משהעיד עליו מקצועו או התואר האקדמי שהצמיד לפעמים לשמו בלי לחטוא לאמת, העיד המיקוד שלו מי הוא ומי הוא רוצה להיות.

הוא כבר לא צריך לגור בשכונת יוקרה. ההבנה שהצורך הזה חלף מצטיירת לו פתאום, בעודו פורש פרוסת טונה על גוש האורז, כגאולה.

הוא מבוגר מכדי שיפטרו אותו, כך הובהר לו. ומי שמבוגר מכדי שיפטרו אותו גם מבוגר מכדי שיגור בשכונת יוקרה. כשהמחלקה הסיעודית מרוחקת עשור אחד לכל היותר, אין לזה עוד חשיבות. הוא מכיר אנשים בני גילו שכבר סובלים מדמנציה. נכון שהפריזו בשתיית אלכוהול.

להסתלק מהבית הזה, מהשכונה הזאת, מהעיר הזאת — זה כל מה שעולה על דעתו כשהוא מנסה להעניק משמעות למושג "פתרון". יש אנשים שקמים בבוקר והם אומרים בלבם: חייבים למצוא פתרון למצב הזה, כי כך זה לא יכול להימשך. הופְמֵיסְטֶר הוא אחד מהם.

הילדות עזבו את הבית או עומדות לעזוב אותו, עבודתו התמוססה לכדי עיסוק חסר תוכן, שבינו לבין יצירתיות אין ולא כלום, שכל מהותו היא המְתנה. הוא יכול לנסוע מזרחה. בעבר, כשלמד גרמנית וחיווה דעתו על משוררים אקספרסיוניסטים כאילו הכיר אותם אישית, תכנן לעבור לברלין ולחבר שם את הספר הגדול על השירה האקספרסיוניסטית. הוא יכול לעשות את זה עכשיו. לעולם לא מאוחר לכתוב ספר כזה.

הוא יתגעגע למיקוד שלו, לרושם שכתובתו עושה על אנשים מסוימים. להילת ההצלחה הדובקת בה. לניחוח התהילה. אבל בתו הצעירה עומדת לנסוע לאפריקה, ולכן מוטב שגם ייפרד מהמיקוד שלו. ממילא כבר לא יהיה צורך להשתתף באסיפות הורים, או ללחוץ יד של מורה. על מי עוד יהיה עליו לעשות רושם?

הוא נוכח לדעת שמה שקושר אותו למקום הזה אינו אלא רגשנות ופחד מפני שינוי. הופְמֵיסְטֶר הגיע לשלב בחייו שבו הוא זקוק בעיקר למזומנים ולדרך מילוט, למוצא, ועל כן הוא מחליט שלא להיכנע לרגשנות ולפחד.

בחמת זעם הוא חותך את דג הטונה. כך בדיוק עושה זאת אשף הסושי: צַ'ק, צַ'ק, צַ'ק. הדג צריך לקדם את פני הסכין כמו שמקדמים פני חבר. הוא מכניס פיסת טונה לפיו. החסילונים מונחים על צלחת קטנה, הם ממתינים לאורז שלהם.

הבוקר נסע לדִימֶן כדי לעשות קניות בחנות הסיטונאית לממכר מזון. תחושת הדג הנא על לשונו של הוֹפְמֵיסְטֶר מענגת אותו. טריוּת. זה העיקר כשמכינים סשימי.

אשתו נכנסת למטבח. היא לובשת חלוק בית ולרגליה נעלי אצבע. היא שואלת: "האם אִיבִּי צלצלה?"

הוֹפְמֵיסְטֶר עדיין לא התרגל לנוכחותה. היא עזבה את הבית לפני שלוש שנים. למעלה משלוש שנים. הסדנה "לִמדו להכין סושי וסשימי" לא הועילה.

אבל כנגד כל הציפיות היא חזרה. לפני שישה ימים. סמוך לשעה שבע בערב.

הוֹפְמֵיסְטֶר עמד במטבח. מיום שעזבה אותו אשתו הִרבה לעמוד שם, אבל בעצם כבר קודם לכן. הכיריים היו מקום עבודתו האמיתי. האישה מעולם לא ראתה במטבח את ייעוד חייה. כישרונותיה חרגו מעבר להכנת לזניה, הגשמתם קדמה לחינוך ילדיה. משהו בחייה תמיד הטה את הכף לרעת הזנת בני משפחתה.

לפני שישה ימים צלצל הפעמון בדלת הכניסה, והופְמֵיסְטֶר קרא: "טירזה, את יכולה לפתוח?"

"אבא, אני בטלפון," השיבה.

טירזה מרבה לשוחח בטלפון. זו התנהגות נורמאלית, אמרו לו הורים אחרים. יש מי שהופך את הטלפון לתחביב. הוא עצמו ממעט לשוחח בטלפון. כשהטלפון מצלצל, זה תמיד בשביל טירזה. ובתור עובד ממושמע ואב לתפארת, הוא אומר תמיד: "אפשר להשיג אותה בנייד שלה. המספר הוא…"

באותו ערב היה הוֹפְמֵיסְטֶר עסוק בהכנת פשטידת דגים. את המתכון מצא בספר בישול. מאז עזבה אותו האישה הרכיב הוֹפְמֵיסְטֶר בהדרגה אוסף מרשים של ספרי בישול. באלתור אין משום יצירתיות, כך סבר, אלא עצלות לשמה. המתכון קדוש. כפית היא כפית. הוא היה מוכרח להישאר במטבח. התנור חומם מראש לטמפרטורה הנדרשת. זה עתה הכניס לתוכו את התבנית.

"טירזה, תפתחי," קרא שוב. "אני לא יכול כרגע. זה בטח השכן. תגידי לו שאני אכנס אליו עוד הערב. תפתחי, טירזה!"

השכן הוא בחור, בעצם כבר לא כל־כך צעיר אבל רשמית עדיין רווק, שמתגורר בקומה העליונה של הבית שהופְמֵיסְטֶר קנה בסוף שנות השבעים במחיר מציאה. הבחור, סטודנט למשפטים, מתלונן השכם והערב אצל הופְמֵיסְטֶר על כל מיני בעיות, בעיקר על בעיה אחת שחוזרת על עצמה: סירחון בחדר האמבטיה. לפחות אחת לשבוע הוא עומד בפתח ומשמיע טענות ומענות.

הוֹפְמֵיסְטֶר מבטיח שוב ושוב שהמצב ישתפר, הגם ששני שרברבים מהימנים הסבירו לו שאין סיכוי לשיפור, אלא אם כן יחדש את כל הצנרת, דבר שיעלה לו הון תועפות. להוֹפְמֵיסְטֶר אין הון תועפות, ואילו היה לו, לא היה עולה על דעתו לבזבז אותו על צינורות חדשים.

לצד יתר עיסוקיו, הופְמֵיסְטֶר הוא גם בעל בית.

הוא שמע את טירזה מקללת, הוא שמע אותה ניגשת לדלת הכניסה. לאחר מכן השתררה דממה והוא התרכז בפשטידה, מתוך הנחה שהדייר עומד על מפתן הבית ומשמיע עצות מיותרות ואיומים מוסווים למחצה.

חוק הגנת הדייר, עורכי דין ידועי שם, ועדות בנייה למיניהן — במה לא איימו עליו? בעיסוקו כבעל בית כבר נתקל הופְמֵיסְטֶר בכל בעיה אפשרית, אבל איש לא הצליח להכניעו. הטורף הופְמֵיסְטֶר נלחם בשיניים בכולם — ברשויות, בדיירים, בחוק, שנראה לעתים קרובות כאילו כל מטרתו היא להפיל אותו בפח. הטורף הופְמֵיסְטֶר קשוח.

כעבור דקה לכל היותר נכנסה טירזה למטבח. היא נראתה לו חיוורת, המומה. אבל הוא מן הסתם דמיין זאת בדיעבד, ובפועל לא חל כל שינוי במראה שלה. מתישהו, בלי שהבחין בדבר, הופיעה הבעת תדהמה על פניה ומאז לא פגה.

"זאת אימא," אמרה.

מתוך אינסטינקט הוציא את התבנית מהתנור וכיבה את האש. הוא בהה בפשטידה. דג קוד ותפוחי אדמה. פשוט, ובכל זאת טעים. הוא ידע שזה לא ייגמר מהר. הפעם זה לא היה סירחון בחדר האמבטיה של הדייר. לשם שינוי לא היה מדובר בביוב, אלא באם בנותיו.

אישה אמנם לא משלמת שכר דירה, אבל בדומה לדייר, שהקשר בינו לבין בעל הבית מעצם טיבו מושתת על איבה, אישה תמיד מתלוננת. המכנה המשותף לאישה ולדייר הוא התלונה, ההאשמה. האיום. הסחיטה. ומאחורי כל אלה מסתתרת לה התלותיות, כמו מחלה.

ועדות הבנייה, מפקחי האגודה להגנת הדייר, עורכי הדין: את כולם הוא נפנף, את כולם הוא שילח בידיים ריקות. אבל האישה שהתחבאה מאחורי המילה הנשכחת "אימא", אם בנותיו, מעולם לא הסכימה להישלח בידיים ריקות. היא הייתה מסוכנת מהאגודה להגנת הדייר, ערמומית מהמפקח על הבנייה והדיור.

הוא ניגש לדלת הכניסה, והמגבת שבה הוציא את התבנית מהתנור עדיין בידו. הוא היה מופתע שבחרה לבוא הערב דווקא. סמוך לשעת הארוחה.

בחודשים הראשונים להיעלמותה, או בעצם בשנה הראשונה, הוא ציפה כמעט מדי יום ביומו לשובה. לפעמים טלפן הביתה מהמשרד כדי לבדוק אם היא עונה. היא לקחה אתה את מפתחות הבית, והוא לא החליף את המנעולים. הוא התקשה להאמין שלעולם לא תשוב. הוא לא דימה בנפשו שהיא מוכנה להמיר את הכתובת הזאת בכתובת כה פחותה ממנה, כתובת כה משמימה וחסרת משמעות. סירת מגורים, לפי מה שסופר לו.

אבל בחלוף הזמן הוא נאלץ להודות שטעה בהערכתו: היא לא שבה. היא אפילו לא התאמצה ליצור קשר אתו או לאסוף את חפציה שנותרו בבית. היא פשוט הסתלקה. הוא התרגל לשתיקתה, כשם שקודם לכן הורגל לנוכחותה.

בתחילה עוד שמרה האישה על קשר מזדמן עם אִיבִּי, בתו הבכורה. הן נפגשו בעיר, בבית קפה שאנשים שלא רוצים להיראות נפגשים בו. אבל לימים גם זה פסק. על הפגישות האלו לא זכה הוֹפְמֵיסְטֶר לשמוע פרטים, והוא גם לא תחקר את איבי, ששמה בעצם איזַבֶּל, אלא שהכול קראו לה איבי מיום שנולדה. אכן, כל מה שנדון בין איבי לאמה נשמר בסוד.

טירזה ניתקה כל קשר עם אמה. ואתו, אבי בנותיה, לא החליפה האישה אפילו מילה אחת מאז עזיבתה. אפילו לא באמצעות מכתב או דואר אלקטרוני. הופְמֵיסְטֶר ידע שהיא עדיין חיה, הוא ידע שאחרי תקופת סירת המגורים היא נסעה לחוץ לארץ, אבל בזה הסתכם המידע שבידו. עם נסיעתה לחוץ לארץ נפער חור שחור. והוא הצטער על כך.

ככל שנמשכה השתיקה, כן גבר צערו. התברר לו שהזמן לא מרפא את כל הפצעים. הזמן פותח את הפצעים, הוא חושף אותם להרעלות ולזיהומים. ייתכן שהמוות גואל מייסורים, אבל הזמן חסר אונים בתחום זה.

מובן מאליו שהופְמֵיסְטֶר היה יכול לטלפן אליה או לשלוח לה גלויה. אבל הוא נמנע גם מזה וגם מזה. מתוך גאווה. הוא החליט להמתין בשקט, עד שהיא תבין את גודל הטעות שלה. אהבת נעורים בסירת מגורים היא בסופו של דבר טעות. היא רק יכולה להיות טעות. סירת מגורים כשלעצמה היא טעות. הוא הוסיף לחיות בהמתנה שקטה שאשתו תתפכח.

בתחילה חי בחברת שתי הבנות. אבל כעבור חצי שנה חזרה בתו הבכורה על מעשה אמה: היא עזבה את הבית.

בחודשים הראשונים, בכל פעם שהפעמון צלצל בערב, הוא עדיין תפס את עצמו חושב: זאת היא, זאת אשתי, היא חזרה. אבל בהדרגה הייתה הציפייה לריטואל, להרגל חסר תוכן, ויחד עם הציפייה הלכה ונמוגה התקווה. אם בנותיו עזבה את הבית. זו הייתה עובדה מוגמרת, ועובדות מוגמרות נקראות כך משום שטבען לא להשתנות.

והנה פתאום היא כאן, במלוא הדרה, חרף העובדה המוגמרת. במסדרון. עם אותה מזוודה שלקחה אתה ביום שעזבה את הבית. מזוודה אדומה על גלגלים. ביום ההוא יצאה מהבית בשלווה גמורה, עזיבתה לא הייתה דרמטית. הדרמה לא הייתה העזיבה.

מראה האישה השפיע עליו יותר משיכול לצפות כשהניח את התבנית על השיש. למה? תהה הופְמֵיסְטֶר. למה הערב דווקא? מה קרה? הוא לא הבין את פשר הביקור. והלוא הוא אדם שאוהב להבין את פשר הדברים, שסולד מהבלתי רציונאלי כשם שאחרים סולדים משרצים.

הוא רצה לחשוב מחשבות רציונאליות, כאלה שמובילות להתנהגות שקולה, אבל ללא הועיל. מחשבות לא־רצויות השתלטו עליו. למען האמת, הוא כבר נעשה עצבני ברגע שבתו הגתה את המילה שנמחקה מהלקסיקון בבית הזה. "אימא".

מה שאלוהים לאתיאיסטים, הייתה אימא למשפחת הופְמֵיסְטֶר. איש לא דיבר על האֵם שקמה והסתלקה. איש לא העלה את המילה הנוראה על דל שפתיו. איש לא אמר: "כשאימא עוד גרה אתנו…" אפילו באסיפות הורים, שבהן הוא נכח באדיקות, לא הזכירו עוד את האישה שהייתה אם בנותיו. התייחסו אליו כאל אב חד־הורי. סביבתו הרחיקה לכת והעמידה פנים שהופְמֵיסְטֶר מעולם לא היה אלא חד־הורי. שהוא נועד להיות כזה, משחר ילדותו. אב חד־הורי מועד. ומה שנכון נכון: הוא נכנס כל כולו לתפקיד.

אימא לא הייתה בנמצא. בזה נמחקה זכות הקיום של המילה. רק הוא היה, אב ואם בדמות אחת. היחיד, ולכן גם האמיתי, זה שנותר, זה שידאג שהכול יבוא על מקומו בשלום.

כשעמד מולה הרגיש יורגן הוֹפְמֵיסְטֶר שהוא נסער. לא במובן המיני של המילה, אלא כמו שאדם נסער לפני בחינה, גם אם הוא יודע שהתכונן היטב לקראתה. כל מיני דברים עלולים להשתבש. זה מה שאמר לו האדרנלין, זה מה שלחש לו הריכוז שבו הסתכל עליה: הרבה דברים עלולים להשתבש.

הוא בחן אותה. תחילה בחן את ראשה, ואז את מזוודתה. לרגע התעורר בו דחף בלתי מוסבר לחבק אותה, לאמץ אותה אל לבו במשך דקות ארוכות. אבל כל מה שעשה היה להישען בידו הימנית אל הקיר, באדישות מעושה. מגבת המטבח השתלשלה ברפיון מידו השמאלית. הופְמֵיסְטֶר היה גבר שכל חייו ניסה לאמץ לעצמו פוזה, ואף שחייו כבר כמעט חלפו, עדיין לא עלה בידו הדבר. במקום פוזה אימץ לעצמו מגבת מטבח.

מחשבה אחת ניקרה במוחו: דברים תמיד מתרחשים כשאתה לא מצפה להם. כאילו רק מהסיבה הזאת הם מתרחשים, כי אתה לא מצפה להם.

כמה זמן לא ציפה לרגע הזה? לרגע שבו תעמוד בכניסה לבית. היא כבר עזבה את הבית פעמים אחדות בעבר, אבל תמיד חזרה. כעבור כמה ימים, או כמה שבועות, השיגיונות שלה אף פעם לא נמשכו יותר מחודשיים. תמיד הגיע היום שבו שבה הביתה. בלי בושה, בלי אף מילה אחת של חרטה, בהבעה מתנשאת, אפילו קצת תוקפנית, אבל היא עמדה שם, בכניסה לביתו. אלא שבפעם האחרונה לא עשתה כן. הפעם האחרונה הייתה שונה מכל הפעמים הקודמות. הפעם האחרונה הייתה סופית.

והנה, כשכבר לא ציפה לכך, כשכבר לא היה צורך לצפות לכך, שהרי הילדות כבר גדלו ויכלו להסתדר בלעדיה, והוא כבר מבוגר דיו להיחשב אלמן צעיר, פתאום צלצלה בפעמון כאילו אין דבר רגיל מזה. ואולי אכן כך היה. היא עדיין הייתה אם בנותיו. היא גרה כאן שנים, תחילה רק אתו, ואחר־כך אתו ועם הילדות. ואולי רק רצתה לבדוק את מצב הבית, או להתרשם מעץ התפוח, שאכן צמח לתפארת.

הוא הביט באישה שטענה שהוא מירר את חייה, לא רק מירר אותם, אלא גזל אותם ממנה. הוא לא נתן לה לחיות. כמו קוסם הוא העלים את חייה, הוא נגע בהם במטה קסמים והם התנדפו. היא רצתה את חייה בחזרה. לכן עזבה את הבית. כמו נציגיה ונציגותיה של האגודה להגנת הדייר, כך גם היא יצאה מהבית, באיפוק, אבל במידה רבה של מרירות. הוא עוד הספיק לקרוא בעקבותיה: "להזמין לך מונית?" אבל היא אמרה: "אני כבר אסע בחשמלית." ואז הוא סגר את הדלת והתיישב בסלון, ועיתון הערב על ברכיו.

"חשבתי לעצמי: כדאי לקפוץ פעם לראות מה שלומך," אמרה והסיטה כמה שערות מפניה. תנועותיה, עמידתה, הביטחון העצמי שהפגינה, הביטחון שזהו הרגע הנכון לבוא לדרוש בשלום משפחתה, שלא יכלה לבחור ערב מתאים מזה, החיוך שריחף על שפתיה, משקפי השמש המונחים על קודקודה, כל אלה יכלו לרמוז היפוכו של דבר. קולה הסגיר את המתח שלה. גם היא הייתה מתוחה, לא פחות ממנו. אולי היא חלפה שלוש פעמים על פני הבית לפני שאזרה אומץ לצלצל בפעמון. מן הסתם כבר חזרה לאמסטרדם לפני כמה שבועות וארבה לו בשעה שהלך לעבודה, בשעה שסחב את סלי הקניות, בשעה שליווה את טירזה לאופניים שלה כשיצאה בערב מהבית לבקר את החבר שלה. בשעה שהשתהה עוד רגע ועקב במבט אחר טירזה המתרחקת על אופניה, ולאחר מכן סקר את הרחוב שלו ואת הפארק. את כל זה ראתה האישה.

גבר שעומד בחזית ביתו. זה מה שהוא היה בערבים האלה. לא, גבר מזדקן שעומד בחזית ביתו. בחדר האמבטיה, מול הראי, הוא התוודע לתחושה של התבוננות בדבר שחלף. זו הייתה תחושת הקלה. מה שניחם אותו בקיומו היה עצם העובדה שקיומו מאחוריו. שאם ינבור בעברו, ימצא בו את חייו.

גם את זה יכלה האישה לדעת. היא יכלה לדעת הכול, חשב הופְמֵיסְטֶר. על אחת כמה וכמה הפתיעה אותו העובדה שעשתה הערב את הצעד שהיה עליה לעשות קודם לכן, או להימנע מלעשותו עד סוף ימיה, קרי לצלצל בפעמון, לעמוד על מפתן הבית עם המזוודה האדומה שלה על גלגליה.

הוא לא הבין לְמה היא מצפה ממנו. ליחסי מין ודאי שלא. אימהוּת מעולם לא הייתה מתכונותיה הבולטות. היא לא יכלה לדעת שהוא היה לבשלן, זה התחיל רק אחרי עזיבתה. בכלל, לְמה עוד אפשר לצפות ממנו בשלב זה של חייו? דבר אחד היה ברור לו, היא לא חזרה למענו. ודאי לא למען מה שהוא היה עכשיו. למען מה שהיה פעם? אבל מה שהיה פעם, מה שהם היו, לא היה ניתן לשחזור. מכל בחינה שהיא, היא איחרה את המועד.

הוא ניתק את ידו מהקיר. הוא הביט בידו. העבודה בגינה הטביעה את חותמה. הוא עדיין ניסה לאמץ לעצמו את הפוזה המתאימה. הוא רצה להיראות כמו גבר שמחליף כמה מילים עם הדוור, כלומר מעוניין אבל לא ממש מרוכז, כמו שמקובל להיראות כשמשוחחים עם דוורים.

אנשים שעוזבים את ביתם יש להם סיבה לכך, בזה אין ספק. וגם כשהם חוזרים יש להם סיבה לכך. אישה לא נעמדת במקרה בכניסה לביתה בתום שלוש שנים. אם זו גחמה, איך אפשר להגדיר את יתר חייה?

אולי פשוט ישאל אותה לְמה היא מצפה ממנו. לרגע קט שקל לומר לה: "זה דחוף? יש לי משהו שצריך להיכנס לתנור."

היא לא סגרה את דלת הכניסה. הופְמֵיסְטֶר עקף אותה במבט והציץ אל הרחוב.

"איך הגעת לכאן?" שאל. הוא צעד קדימה, חלף על פניה, הריח אותה, עשה עוד כמה צעדים ונעמד בחוץ. הוא הביט שמאלה, הוא הביט ימינה. הרחוב היה ריק. כאילו ציפה לראות מאהב שעומד בחוץ וממתין בנימוס עד שהיא תסיים לסרוק את השטח. גבר נאה כחול עיניים. בעל חזות צעירה. מסוג הגברים שלגביהם תשוקה היא הטרדה יומיומית מצד הסובבים אותם. הוא הכיר את הגברים מהסוג הזה, הם פקדו את חלומותיו, הם חדרו לכרוניקה של חייו: הגבר האחר שנותר עלום, אבל תמיד נוכח, בכל רגע של היממה.

רחוק משם, סמוך לפינת הרחוב, עמד ילד ושיחק בכדור טניס. מאהב לא נראה באופק. לא היה כל זכר לאהבת נעורים. ערב של תחילת הקיץ, דומה לערבים רבים כל־כך. ערב שמבשר התחממות. צפוי שמזג האוויר יהיה חם, לח, מעיק, מתאים לאלה שסוגדים לשמש. הופְמֵיסְטֶר לא נמנה עם הסוגדים לשמש.

"במונית," אמרה.

הוא חזר פנימה וסגר את הדלת. הוא הרים עלון פרסומת מהרצפה. מה היה חסר לה? מה היא באה לתבוע? הילדות כבר התבגרו. הן כבר לא שייכות לאיש. יש להן חברים שהן מדברות עליהם ברצינות רבה, ושהן חושבות עליהם ברצינות רבה עוד יותר. חברים שהן יכולות לדמיין חיים שלמים במחיצתם. כבר יצא לו לצותת לשיחות שבהן המושג אירוסין הוזכר בלי שום כוונה אירונית. עם טבעות וכל השאר. מוסד הנישואין נכנס למתקפה. את המוסד הזה אי־אפשר למוטט. שום מלחמה לא תביס אותו. אולי רק פצצת אטום.

אבל עיניה של האישה הפריכו את הסתייגותו. היא הביטה בו בנועם, כמעט ברוך. היא לא נראתה כעוסה או מנוכרת. אולי היא בכלל לא באה לתבוע משהו. הוא ראה דבר שאי־אפשר להתעלם ממנו: היא הייתה נרגשת.

היא כנראה צופה בעברה, כך שיער. והיא חושבת: אלוהים אדירים, הייתכן שגרתי פה כל השנים האלה? שזה הגבר שחייתי אתו למעלה משני עשורים, אמנם בהפסקות, אבל בכל זאת? האם אלה היו חיי? היא מן הסתם ראתה דבר ששייך לה בבירור, ועם זאת לא ידעה לאן לשייך אותו.

המפגש הזה עורר בלבו של הוֹפְמֵיסְטֶר חשק עז לגחך. להשמיע צחוק רם וממושך, כדי לפרוק מתח שלא ידע איך להתמודד אתו. אי־נוחות מחפשת לה מוצא תחילה בצחקוק, אחר־כך בשתיקה, לאחר מכן במגע מיני, ולבסוף שוב בשתיקה. אבל הצחוק שהיה אמור לגבור על הכול, ובכלל זה על העבר, צחוק זה לא התממש. אפילו חיוך לא הופיע על פניו.

המפגש עם אם בנותיו, לאחר שנים, הזכיר לו פתאום את לידתה של טירזה. את ההמתנה בבית החולים. כל חדרי הלידה הפרטיים היו תפוסים. עשר נשים החליטו ללדת בו־זמנית באותו לילה. בשעת בוקר מוקדמת נסע הביתה. הוא לא עמד בזה. הוא נמלט מפני הדם. הוא חיכה בבית להודעה הטלפונית מבית החולים ובתוך כך הכין את העריסה.

"באת מרחוק?" שאל.

"מהתחנה."

עזיבתה של האישה חוללה גל של רינונים בשכונה. חודשים ארוכים לא ירד הנושא מעל סדר היום. אנחנו בעלי דעות מתקדמות, אנחנו סולדים מאימפריאליזם, אבל על האפשרות לרנן לא נוותר. והוא, מתוך גאווה, היה מגונן עליה כמיטב יכולתו כשהחטטנות הגיעה עד אליו — באטליז, או אצל הירקן, או סתם ברחוב. "זה לא הסתדר," נהג לענות. "בשביל הילדות הרבה יותר טוב ככה." הופְמֵיסְטֶר העמיד פנים שהכול התנהל לשביעות רצונו. הוא עטף את היעלמות אשתו באירוניה מתונה. וכששאלו אותו אם לא קשה לילדות, היה מחייך ואומר: "חלק גדול מהמלתחה שלה עדיין תלוי אצלי בארון הבגדים. זה רק עניין של זמן עד שהיא שוב תצוץ בחיים של הילדות."

אבל כאמור היא לא צצה, למרות המלתחה. עד אותו ערב, לפני שישה ימים.

היא עדיין נראתה די טוב, כך התרשם. פחות מאופרת. יותר שזופה, לעומת זאת, כאילו עשתה לה הרגל לשכב במיטת שיזוף.

"האם באתי ברגע לא מתאים?" נימת השאלה לא הייתה לעגנית.

הוא שוב הביט במזוודה שלה. גם המזוודה נראתה די טוב. אחרי כל השנים האלה.

"אני בדיוק מבשל עכשיו, אבל זה לא ממש רגע לא מתאים. זאת אומרת, מה פירוש רגע לא מתאים?"

היא עשתה צעד אחד לקראתו, כאילו ביקשה לחבק אותו. זה נגמר בלחיצת יד. לחיצה חזקה.

"רציתי לדעת מה שלומך," אמרה. "ומה שלום טירזה." כשהגתה את השם הזה הופיע חיוך קטן ועצוב על פניה. למשמע שם בתו הצעירה הוא פתאום התכווץ, כאילו הצליפו בו בכוח על הגב.

טירזה? אכן, מה שלום טירזה?

זה היה פשר ההתרגשות שראה. היא עזבה את הבית, ועם זאת כנראה הייתה לה תחושת החמצה. משהו היה חסר בחייה. ביום בהיר אחד חדלה לראות את בנותיה מתבגרות. את תקופת ההתבגרות של בתה הצעירה הכירה בעיקר מדיווחים ושמועות, אם בכלל.

וכששוב עמדה פנים אל פנים מול הבת הזאת, פתאום התבררו לה ההשלכות של חייה.

ידו ננטשה.

הוֹפְמֵיסְטֶר ניגב בהיחבא את כף ידו במכנסיו. זיעת הזולת תמיד העיקה עליו. הוא התקשה לשאת את האינטימיות שבדבר. ככל שהזולת פחות פגיע, כן קל יותר להוֹפְמֵיסְטֶר להיות טורף. דבר אחד למד מעיסוקו כבעל בית: אסור שהדייר יהיה לבן אדם, כי בני אדם גורמים לך להיות חלש. להיות ותרן, לומר: "אני אדאג שזה יתוקן. וגם שזה יתוקן. מיטה חדשה, אין בעיה. ארון חדש, למה לא?" הוֹפְמֵיסְטֶר השכיר את הקומה העליונה כדירה מרוהטת. הריהוט אִפשר לו לסלק את הדייר במקרה הצורך בלי להסתבך יתר על המידה בהליכים משפטיים. מהסיבה הזאת אסור היה שהדייר יהיה לבן אדם, כי כשהרגש עולה בקרבך כמו שיהוק, אתה כבר לא יכול לסלק את הדייר בדם קר. חולשה. הוא סלד מחולשה. הוא תיעב חולשה.

זיעת האישה הייתה זיעה פגיעה. לכן היה חשוב לנגב אותה. הוא הפנה את ראשו, כאילו ציפה לראות את טירזה עומדת מאחוריו, אבל טירזה לא הייתה שם. היא הייתה למעלה, בחדרה, בטלפון. או שישבה בשקט במטבח וצותתה לשיחה. כמו מרגלת מיומנת. הוא שוב נזכר בימים, בשעות שקדמו ללידתה. כמה מוזר שהוא זוכר את הלידה הזאת בבהירות רבה לאין ערוך מאשר את לידת בתו הבכורה. הוא אפילו זוכר את תווי פניו של הגינקולוג. הוא הביא לו בקבוק יין טוב לאות תודה, בקבוק שעלה לפחות שלושים גילדן, ובזרועו החזיק את טירזה. "הנה היא," אמר, והוא הציג לאיש תינוקת מעוכה שעל ראשה קווצות קטנות של שיער חום, שדמתה לתינוקות מעוכים רבים כל־כך. טירזה יצאה לאוויר העולם מקומטת, והקמטים נעלמו רק כעבור זמן רב. הגינקולוג הודה על היין ואיחל מזל טוב לאב. ואז אמר: "מלידה קשה יוצא לפעמים משהו יפה, משהו מיוחד במינו," והוא הביט בו כאילו חשף בפניו סוד מקצועי.

"שלומנו טוב," אמר הוֹפְמֵיסְטֶר. מגבת המטבח השתלשלה מזרועו. הוא קיפל כמה פעמים את עלון הפרסומת שהחזיק בידו השמאלית ותחב אותו כלאחר יד לכיס מכנסיו.

"שלומנו טוב," חזר ואמר. "טירזה עברה את הבגרות. שתי תשיעיות. כמה שמיניות. שביעייה אחת. אין לה פחות משבע. בשבוע הבא היא עושה מסיבה."

הוא מסר את הפרטים בגאווה, אבל כשסיים לדבר תפס עד כמה זה אבסורדי שעליו למסור פרטים אלה לאמה של טירזה. אכן, זה מה שעורר את גל הרינונים על אודותיה, וכנראה גם על אודותיו. אסור להורה להתנכר לילדיו. ילד שמתנכר להוריו הוא תופעה מקובלת, ההפך לא.

עכשיו, כשידו כבר לא אחזה בעלון הפרסומת, הוא יכול למשוך בשפתו התחתונה כאוות נפשו, כמו שנהג לעשות כשמשהו לא היה מובן לו, או כשהיה נבוך.

"איזה יופי," אמרה. "התשיעיות. אבל לא ציפיתי למשהו אחר. במה?"

"מה במה?"

"במה היא קיבלה את התשיעיות?"

"בלטינית. וגם בהיסטוריה. לא ידעת? לא שמעת על זה כלום?"

הוא נדהם מאי־הידיעה שלה, ואפילו התרעם. אישה שמחליטה לחזור הביתה, ולו לזמן קצר, יכולה להתעדכן בדיסקרטיות על מצב העניינים אצל בנותיה ובעלה. ההחלטה לחזור הייתה ודאי דחף פתאומי, כמו החלטות רבות כל־כך בחייה.

"ממי הייתי צריכה לשמוע על זה? מאיבי? אִתה כבר לא דיברתי עידן ועידנים. היא אף פעם לא מתקשרת."

הוא ראה שהיא מסתכלת על היד המושכת בשפתו התחתונה. הוא ידע שהתנועה הלא־רצונית הישנה הזאת מעצבנת אותה, והוא חדל ממנה.

היא אף פעם לא מתקשרת. האישה בדעה שעל הילדות להתקשר אליה. ולא ההפך. רק היא חשובה.

"אם אני לא מפריעה," אמרה, "אולי ניכנס פנימה?"

אכן, העמידה במסדרון הצר הלכה ונעשתה מגושמת.

"בואי, תיכנסי," אמר. "הרגע הכנסתי משהו לתנור. זאת אומרת… זה כבר לא בתנור, אבל זה היה בו קודם."

היא הביטה בו. היא כבר אחזה בידית המזוודה כדי לגלגל אותה אל הסלון, אבל עכשיו הרפתה ממנה ואמרה: "אני מבינה אותך. אני יודעת בדיוק למה אתה מתכוון. אתה כמו, טוב נו, כמו שתמיד היית. אתה לא השתנית."

על זה לא חשבו המאמינים בנצרות ובדתות אחרות, שהמפגש עם המתים בעולם הבא עלול להוליד הרפתקה מגושמת מאין כמוה. שיחות נימוסים בעולם האמת, כוונה לחבק שמסתיימת בלחיצת יד.

הוא שתק ועזר לה לפשוט את מעילה, מעיל גשם בצבע תכלת שלא היה מוכר לו. המעיל לא היה זול, את זה ראה מייד. היא לא אהבה דברים זולים. הוא תלה את המעיל בקפידה.

אט־אט נרגע הוֹפְמֵיסְטֶר. הוא שוב שלט במצב. כאלה הם החיים. אנשים נעלמים. ולפעמים האנשים האלה חוזרים, ערב אחד, בתחילת הקיץ. רגע אחרי שהכנסת פשטידת דגים לתנור, אבל את זה הם לא יכלו לדעת. כשמביטים לאחור התכנון נעלם, האקראי מתגלה, צירופי מקרים עולים אל פני השטח, יד הגורל שולטת בכול.

ודווקא עכשיו, כשהוא שב להיות הרוגע בהתגלמותו, פתאום היא נראתה מהוססת.

"בעצם, יש עוד מישהו כאן?" שאלה. "יש לך מישהי?"

הוֹפְמֵיסְטֶר שמע את בתו הצעירה יוצאת מהמטבח לקראתו. כמו שחשב, היא צותתה לשיחה. סקרנות היא סימן לאינטליגנציה, אבל ילד אינטליגנטי פירושו ילד שהוריו צריכים לעמוד תמיד על המשמר. מי שיש לו ילד אינטליגנטי לעולם לא יֵדע מי מתעתע במי. טירזה שלחה מבט רצחני לאביה ועלתה במדרגות. היא חלפה על פני אמה ועל פני מעיל הגשם התכול של אמה, שהיה תלוי בראוותנות על הקולב.

"יש לי מישהי?" שאל הוֹפְמֵיסְטֶר לאחר שבתו טרקה את דלת חדרה. זה הצחיק אותו. "יש לי מישהי? לא ממש. לא. אני חי פה עם טירזה. היא כמובן מישהי, אבל לא מה שאת מתכוונת." הוֹפְמֵיסְטֶר עדיין צחק. הוא לא יכול להפסיק, הוא התבייש. "בואי, תיכנסי," אמר כשסוף־סוף חדל לצחוק. הוא הלך לפניה אל הסלון. הוא נעמד ליד הספה, אבל היא לא התיישבה. היא הסתכלה סביב, כאילו רצתה לבדוק את השטח ביסודיות. כאילו בכל זאת היה עוד מישהו, אדם זר, בחדר הזה שבו חיה שנים רבות כל־כך, שבו נהגה לשבת בערב, יחד אתו, או לבדה, או עם אורחים, שבו ערכה מסיבות, שבו העמידה עריסות ולולים, שבו זחלו בנותיה על הרצפה, שבו ציירה לפעמים טבע דומם.

"הרבה לא השתנה פה," אמרה. "גם אתה לא. כמו שאמרתי. אתה בעצם לא השתנית. האם צבעת את הבית?"

"ארון הספרים חדש. כמו שאת רואה. גם הכורסה שם חדשה. טירזה בחרה אותה. יש דברים שהשתנו." הוא התעלם במודע משאלתה. מי שמעמיד פנים שלא שמע שאלה, לא נכשל בלשונו. בתפקידו כבעל בית הוא לא שמע את רוב השאלות. התירוץ של חוסר ריכוז סיפק לו אורך נשימה במשך שנים.

היא לא הסתכלה על הכורסה שטירזה בחרה, וגם לא על ארון הספרים. היא נעמדה מולו, היא בחנה את הופְמֵיסְטֶר. כשם שאדם בוחן ציור במוזיאון, ציור שהוא מכיר רק מגלויות ומקטלוגים, וכשמזדמן לו לראות את המקור, הוא פתאום תוהה למה הוא טיפ־טיפה מאוכזב. לא מאוד, רק טיפ־טיפה.

"לא צבעת את הבית," אמרה כעבור שניות אחדות. "אני רואה את זה. הכול מצהיב. אתה לא מקפיד על תחזוקה כמו שצריך, מבפנים. בית צריך לתחזק גם מבפנים. אבל לעצמך דאגת יפה."

היא נשמעה שבעת רצון. ובו־זמנית גם מופתעת. מה ציפתה לראות? אלכוהוליסט? חולה כרוני? ידיים רועדות, שיניים תותבות רופפות? שבר כלי שיש לו רגעי צלילות? שכל מה שמצא לנכון לעשות באותם רגעי צלילות הוא לדאוג לצביעת הקירות, להברקת הפרקטים, לחידוש הצנרת?

העובדה שהסתדר בלעדיה כנראה הפתיעה אותה לטובה, אבל גם הסבה לה אכזבה. כשם שהתאכזבה מהעדר שכבת הצבע על הקירות.

יש הרבה מן המשותף בין האישה לדייר. שניהם תמיד חושבים שתקרה זו או אחרת זקוקה לשכבת צבע, שניהם תמיד נתקלים בפריט כלשהו שראוי להחליפו. בענייני כסף אין להם מושג. הם לא משערים בנפשם כמה בעלי מלאכה גובים בימינו תמורת שעת עבודה. תמיד יש להם תלונה. ואצל האישה עשויה התלונה גם להסתתר מאחורי מסווה של אהבה.

היא עשתה צעד לאחור. "האם אתה שמח לראות אותי?" שאלה.

השאלה נפלה עליו כרעם ביום בהיר. השאלה שמטה את הקרקע מתחת לרגליו.

"שמח," אמר הוֹפְמֵיסְטֶר. הוא העיף מבט בשעון היד שלו. "כן, אני שמח, אבל אני גם מבשל. אילו ידעתי מראש שתבואי, הייתי מכין יותר אוכל. יכולת לצלצל. המספר לא השתנה. אבל…" הוא קטע את עצמו לרגע, לא בגלל התרגשות, אלא משום שהיה צריך לשקול מה בעצם רצה לומר. "טוב לראות אותך. בסופו של דבר הבנאדם סקרן. אני, על כל פנים."

להפתעתו של הוֹפְמֵיסְטֶר, המילים שציפה לומר במפגש עם האישה הזאת כלל לא נאמרו, הן אפילו לא עלו במוחו. עכשיו, כשסוף־סוף יכול היה לבטא אותן, הן פשוט נשכחו. הוא רצה להיראות שרמנטי. חזק. קנֵה הסוף לא רק נותר שלם, הוא גם לא התכופף.

"סקרן לגבי מה?"

"סקרן לגבייך," אמר. "לדעת מה שלומך. מה את עושה. איך את חיה. מה עבר עלייך."

"איך אני חיה? אז למה לא התקשרת אפילו פעם אחת? במשך שלוש שנים. הייתי מספרת לך. בפרטי פרטים. כלום לא הייתי מסתירה ממך. אילו היית טורח לצלצל."

כמה אופייני. היא זו שנעלמה, אבל היא ציפתה שירוצו אחריה להתעדכן על מצבה ולשאול אם היא זקוקה למשהו.

"זה לא נראָה לי מתאים," אמר הוֹפְמֵיסְטֶר. "להתקשר אלייך. לא רציתי לכפות את עצמי עלייך. אם את מאוד רעבה, אני יכול לטגן עוד ביצה. חוץ מזה, לא היה לי המספר החדש שלך."

"לא באתי בשביל האוכל," אמרה והתיישבה על הספה ששימשה אותה במשך שנים. הוֹפְמֵיסְטֶר דאג לרפד אותה מחדש. טירזה בחרה את העור. הוא עשה הרבה בחירות יחד עם טירזה.

"אולי במקום ביצה תרצי משהו אחר?"

"יורגן, אני לא רעבה." היא לא אמרה את זה, היא קבעה עובדה והדגישה אותה.

"לא חייבים להיות רעבים כדי לאכול. אני מכין פשטידת דגים. הפשטידה הזאת היא שם דבר. החברות של טירזה משתגעות עליה. אנחנו לא אוכלים כי אנחנו רעבים, אנחנו אוכלים כי הגיע הזמן לאכול." הוא נשמע כמו מורה שמנסה להמליץ על ספר אף שידוע לו שהתלמידים ממילא ישנאו אותו.

הנימה הזאת ודאי הייתה מוכרת לה, נימת המגיהּ, הנימה של אדם שכל חייו מכוּונים לתפוס שגיאות אצל הזולת. "אני לא," אמרה. "אני כבר לא אוכלת כי הגיע הזמן לאכול. אני כבר לא מצייתת לכללים מטומטמים. אני אוכלת כי יש לי חשק לאכול. לא באתי הנה בשביל פשטידת הדגים שלך."

ואז היא הציתה סיגריה. תיק היד שלה היה חדש. מעט מצועצע מדיי וצעיר מדיי לגילה. מעוטר בכל מיני קישוטים. הוא הזכיר להופְמֵיסְטֶר את תיקי היד של החברות של טירזה. בבוקר השכם, אחרי מסיבות, הן היו עומדות במטבח עם תיקי היד שלהן, ועליהם חרוזים, פיסות זכוכית, היום כל דבר יכול לשמש קישוט. הופְמֵיסְטֶר תמיד ביקש סליחה כשנכנס למטבח לבוש פיג'מה ומצא בו את טירזה וחברותיה במצב רוח פרוע, מדיפות סירחון של עשן סיגריות, ולפעמים גם של אוכל מקולקל. חיש מהר היה מוזג לו כוס חלב או לוקח תפוח מקערת הפירות ונמלט לחדרו. בקיץ, כשמזג האוויר היה נאה, היה נמלט למחסן ומתיישב שם ליד המגרפה ומסור השרשרת, והיה ממתין שהבנות ילכו למיטה או לבתיהן. טירזה היא בחורה מקובלת. הוא לא פעם נתקל בבחורים זרים בחדר האמבטיה, בחורים שלא הכיר ושלא הוצגו לו, בחורים שנשארו ללון. הוא נאלץ לשאול אותם: "האם אתה רוצה מגבת?" כיוון שטירזה ישנה שינה עמוקה. כשהיא ישנה, שום דבר לא יכול להעיר אותה. הבחורים תמיד קמו לפני בתו. הם לא הדיפו ריח שושנים, הטיפוסים האלה שפגש מפעם לפעם בחדר האמבטיה שלו. המשותף לבחורים של טירזה היה הסירחון שלהם. אבל עכשיו יש לה חבר קבוע, והופְמֵיסְטֶר עדיין לא הספיק להיווכח אם הוא מסריח. יש לו חששות כבדים.

"את שוב מעשנת," אמר, ומבטו עדיין נח על תיק היד שלה.

הוא נשמע מוטרד. וזה הרגיז אותו. מה שאמר היה אישי מדיי. כאילו הסיגריות שלה נוגעות לו אישית. הריאות שלה הן עניינה הפרטי. כל גופה הוא עניינה הפרטי. הוא כבר לא אחראי לגופה.

"זה מפריע?"

"לא ממש," אמר. "לי לא. אני אבקש מטירזה להביא מאפרה. אחסנתי את כל המאפרות."

הוא הפנה את ראשו אל המסדרון וקרא: "טירזה, את מוכנה להביא מאפרה לאימא?"

הוֹפְמֵיסְטֶר חיכה, אבל טירזה לא הגיבה. היא כנראה ישבה בחדרה ושוחחה בטלפון. תשוקה אמיתית לעולם לא חולפת. על הכול היא דיברה עם חברותיה, בפרטי פרטים. את זה אמרה לו פעם בזמן ארוחת הערב. "גם עליי?" שאל. "את מדברת גם עליי?" "בטח," ענתה. "אתה הרי אבא שלי, למה שלא אדבר עליך?"

האישה המשיכה לעשן בעיקשות.

"טירזה," קרא הוֹפְמֵיסְטֶר, בקול מורם במקצת, "מאפרה לאימא שלך. בבקשה."

הוא נעץ מבט בגליל האפר שהלך והתארך, שכבר כמעט נפל, הוא לא היה מסוגל לנתק את עינו ממנו, הוא היה כמו מהופנט, ואמר: "היא דווקא אוהבת לעזור. לא כמו פעם. אפילו כשלמדה לבגרות היא התעקשה לעזור לי."

הוֹפְמֵיסְטֶר דיבר כמתוך חלום, באופן לא־מבוקר, כאילו דיבר בעיקר עם עצמו ולא אתה, כאילו נמצא לבדו בסלון. כאילו שינן את מה שיאמר כשסוף־סוף יגיעו המוזמנים.

כיוון שטירזה לא הופיעה, ניגש לבסוף בעצמו למטבח לחפש מאפרה. איפה המאפרות? אף אחד כבר לא עישן בבית הזה. הופְמֵיסְטֶר המעיט לארח. העוזרת אף היא לא עישנה. לפעמים לגמה כוסית, זה כן, אבל מסיגריות התנזרה. וכשהחברות של טירזה והבחורים שלה עישנו, וזה קרה רק לעתים רחוקות, הם יצאו לגינה. או שנשענו החוצה מהחלון. טירזה לא אהבה עשן סיגריות, ובחורים דווקא אהבה.

הוא לא מצא מאפרה. הופְמֵיסְטֶר היטיב להחביא את המאפרות, מתוך סברה שלא יזדקק להן לעולם. בלית ברירה לקח צלוחית. זה אמנם לא היה נאות, אבל זה היה הרע במיעוטו. נאותות, בזה הסתכמה תכלית המוסר מבחינתו של הופְמֵיסְטֶר. אם היה משהו שיכול לומר להגנתו, היה זה שתמיד הקפיד על נאותות.

כשחזר אל הסלון ראה את האפר מונח בכף ידה השמאלית של האישה. הוא הושיט לה את הצלוחית ושאל אם היא זקוקה למטלית לחה. "יש לי ידיים חסינות אש," אמרה וצחקה. בדיוק כמו פעם. בני אדם כמעט לא משתנים. הם מוצאים סביבה חדשה לאובססיות שלהם. קמטים מתווספים, שיניים נושרות, עצמות נשברות, איברים מוחלפים במכונות, אבל האדם עצמו לא משתנה.

כשסיימה לצחוק אמרה: "אם זה משמח אותך, אם זה מה שאתה רוצה, ואני יודעת שזה מה שאתה רוצה, אני אצטרף לארוחה, אבל אל תטריח את עצמך. תן לי פשוט את השאריות. אל תעבוד קשה בשבילי."

הוֹפְמֵיסְטֶר הזיז אגרטל שושנים שניצב על שולחן האוכל, טירזה קיבלה את הפרחים לפני ימים אחדים. כך פינה מקום לאישה שהצטרפה לארוחה. הוא תהה אם האישה שצצה לה פתאום לגמה כוסית בבית קפה סמוך כדי לשאוב אומץ לקראת הופעתה בביתה הישן, עם המזוודה.

"בישול זה לא עבודה קשה," אמר בקול שקט. "זה חלק מהחיים. יש לי משפחה. אני מבשל. זו חובתי."

השולחן כבר היה ערוך לשניים. הוא נהג לערוך אותו שעה ארוכה לפני שהאוכל מוכן. לפעמים החל לערוך אותו מייד אחרי שובו הביתה מהעבודה. כיוון שלא יכול לחכות עד שהוא וטירזה יסבו לשולחן, כיוון שרגע זה החזיר את שיווי המשקל שהיה תמיד על סף התערערות. טירזה והוא, יושבים ליד השולחן וסועדים. אשליה של משפחה, ואף יותר מזה, ברית. ברית קדושה.

הוא הוציא צלחת מהארון. הוא שוב נזכר בחובתו. הפשטידה, התנור, חייבים לבשל. הוא עמד שם גולמני, אוחז בצלחת, כמי שתוהה אם נכון להשאיר את האורחת לבדה. או שמא יש להזמין אותה להצטרף אליו במטבח? לשוחח שם על דא ועל הא, להעלות זיכרונות מן העבר הרחוק. איך מנסחים את זה? "את רוצה לבוא אתי למטבח?" הוא הניח את הצלחת על השולחן. מרגע זה היה השולחן ערוך גם לאדם שלישי. האישה. אמה של טירזה.

הצטרפות לארוחה, כך זה התחיל בזמנו. ראשיתה של משפחת הופְמֵיסְטֶר הייתה צלי כבש. יורגן בישל למען האישה שלימים נישאה לו. הגבר מצא חן בעיניה יותר משמצא חן הצלי. הוא חשב על המזוודה שנותרה במסדרון. בפעם הראשונה שבאה לאכול אצלו הביאה אתה עוגה מעשה ידיה.

"היא השתנתה," אמרה האישה בעודה מביטה בציור התלוי על הקיר. היא עצמה תלתה אותו, היא עצמה גם ציירה אותו, והוֹפְמֵיסְטֶר מעולם לא טרח לסלק את הציור, אף שטירזה חזרה ושאלה: "האם אנחנו חייבים להסתכל כל חיינו על צלחת הפירות הזאת? האם זה באמת הכרחי?"

"מי? טירזה?"

מגבת המטבח עדיין השתלשלה מזרועו.

"כן, טירזה. היא נהייתה יפה."

"היא נהייתה אישה," אמר הוֹפְמֵיסְטֶר. אבל מייד אחרי שאמר את זה הצטער. אישה? מה פירוש אישה? נכון, היא קיבלה שדיים ורמז של ירכיים. אבל מתי אישה נעשית אישה? מה עשה אותו לגבר? איבר המין התלוי בריפיון בין רגליו?

הוא לא ידע מה הוא צריך לומר על טירזה, מה הוא רוצה לומר עליה. לכן אמר: "היא תמיד הייתה יפה. אמנם בתור תינוקת היא הייתה מקומטת, אבל כל התינוקות מקומטים. איבי הייתה פחות מקומטת ממנה, אבל היו לה מגרעות אחרות. תרצי לשתות משהו?"

היא הנידה ראשה. "אני כבר אמזוג לעצמי. אני כרגע לגמרי מרוצה."

הוא בהה בה. אישה מרוצה, שאף פעם לא הייתה מרוצה, למרות כל הדוממים שציירה. אבל עכשיו כן. היכן שהוא בסיפור שלה הסתתר סוף טוב, אלא שהוֹפְמֵיסְטֶר לא היה שותף לו.

הוא חזר למטבח, סמוך ובטוח שהיא כבר תמצא איך לבדר את עצמה בסלון. הוא החזיר את התבנית לתנור. לאחר מכן פתח בקבוק יין לבן וכיוון את קוצב הזמן לשלושים דקות. הופְמֵיסְטֶר לא ידע לבשל בלי קוצב זמן. לבסוף החזיר את ספר הבישול אל ערימת ספרי הבישול.

הוא נעמד בקרבת התנור. ידיו החליקו על השיש, כמו ידי עיוור שקוראות כתב ברייל. עד שהאוכל יעמוד על השולחן הוא ודאי ימצא נושא לשיחה עם האורחת. למשל: "נסעת הרבה?" או: "אימא שלך עדיין חיה?" כשהאישה עזבה אותו, אמה שכבה על ערש דווי.

הוא שקע בהרהורים על עבודתו, על טירזה ועל נסיעתה המתוכננת. בוצוואנה היא אזור מלריה, לפי מה שקרא.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “טירזה”