החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

חמישייה צרפתית

מאת: , , , ,
מצרפתית:  יותם בנשלום, לי עברון, מיכל שליו, אחינעם ברגר | הוצאה: | 2019 |
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

30.00

רכשו ספר זה:

היצירות המקובצות בספר הזה נכתבו בתקופה שצרפת היתה, אולי, מרכז העולם. הבה נדמיין מדינה שמייצרת ומתמלאת בזמן קצר רומנים מהפכניים, ציורים, בתי קפה, אופנה, מוזיקה קאמרית, חנויות, הוגי דעות, מכוניות ראשונות ותנועות אמנות לאין-ספור. אנו מתבוננים כעת ב"בל אפוק" או ב"מאה התשע-עשרה הצרפתית הארוכה" שנמשכה עד לפרוץ מלחמת העולם הראשונה ואחריה. פריז פרחה והיתה למטרופולין מעוררת השתאות, ובה בעת לבירת הספרות.

ב"חמישייה צרפתית" הועמדו זה לצד זה קולות ספרותיים מכוננים שהם ביטוי מרכזי לתקופת הזוהר של צרפת – רגע היסטורי וספרותי יחיד במינו שלא היה כמותו לפניו ואחריו. זוהי, אם נרצה, אנתולוגיה קאמרית הכוללת חמש יצירות קצרות ונדירות מאת סופרים ענקיים: אנטול פראנס, מרסל פרוסט, אונורה דה בלזק, אמיל זולא, ז'ול ורן.

ב"נציב יהודה" מאת אנטול פראנס – טקסט מופתי על זיכרון, שכחה, ונגד אנטישמיות – נעקוב אחר ימי הזקנה של פונטיוס פילאטוס באימפריה הרומית, שבמהלכם הוא נזכר בתקופת שירותו בפלשתינה.

ב"לפני הלילה" מאת מרסל פרוסט הצעיר, אישה על ערש דווי פותחת בווידוי על אהבה אסורה שהסתירה כל חייה.

ב"הממריצים המודרנים", אונורה דה בלזק חוזה בטקסט נבואי ורווי תובנות את התדרדרותו העתידית של המערב בשל התמכרותו לאלכוהול, טבק, קפה וסוכר.

ב"תמורת לילה של אהבה", אמיל זולא פורש סיפור טרגי ומותח על גבולות הנתינה של אוהב לאהבתו.

ב"עיתונאי אמריקאי ב-2889", ז'ול ורן מפליג אל מחוזות הפנטזיה על אורח חייה של החברה המערבית בסוף האלף השלישי.

 

 

 

 

 

מקט: 4-1298-61
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


בני המאה ה־29 חיים בעולם של אגדות, אף שדומה שאין הם מקדישים לכך מחשבה מרובה. הם מוקפים פלאים מכל עבר, ועל כן הם מתייחסים לכל פלא חדש באדישות. הכול נראה רגיל בעיניהם. אילו רק יכלו להעריך את הרמה שהגיעה אליה החברה בזמננו; אילו רק יכלו להשוות בין ההווה לעבר וכך להיטיב להבין עד לאן התקדמנו! כמה נאות יותר היו אז בעיניהם הערים המודרניות שלנו, שלפעמים אוכלוסייתן מונה עשרה מיליון נפשות; הרחובות שרוחבם מאה מטר, הבניינים שגובהם שלוש מאות מטר והטמפרטורה בהם קבועה בכל עונות השנה; קווי התעופה בשמים המגיעים לכל קצות תבל! לו רק היו משווים בנפשם את המצב ששרר אי־אז, כשתיבות מקרקשות על גלגלים שסוסים — סוסים! — מושכים אותן דרך רחובות מלאים בוץ היו אמצעי התחבורה היחיד. חִשבו על מסילות הברזל מימים עברו, ותוכלו להעריך את הצינורות הפנֵאומטיים המסיעים אותנו היום במהירות של אלף וחמש מאות קילומטר בשעה. והאם לא היו בני זמננו מעריכים את הטלפון ואת הטלפוֹטוֹ הרבה יותר לולא היו שוכחים את הטלגרף?

באורח מפליא למדי, כל התמורות הללו נשענות על עקרונות שאבות־אבותינו התעלמו מהם אף שהיטיבו להכירם. החום, למשל, מוכר וידוע מקדמת דנא; את כוח החשמל גילו לפני שלושת אלפים שנה, ואת כוח הקיטור — לפני אלף ומאה שנה; וכבר לפני אלף שנה ידעו הכול שההבדלים בין מיני הכוחות הכימיים והפיזיקליים תלויים באופן רטיטתם של חלקיקי האֶתֶר — כל אופן והכוח המיוחד לו. משנתגלתה לבסוף הקרבה הזאת בין כל הכוחות, מופלא הוא שעוד חמש מאות שנים היו צריכות לחלוף בטרם יפענח האדם את אופני הרטיטה היוצרים את ההבדלים הללו וינסחם. מעל לכול, מפליא שאופן הרטיטה האחראי להפקת הכוחות האלה זה מזה נותר עלום עד לפני פחות ממאה שנים. אך זה מה שקרה, ורק בשנת 2792 נתגלה הדבר בידי אוֹסוולד ניר המהולל.

אכן, איש זה נמנה עם מיטיביו הדגולים של המין האנושי. מתגליתו הנפלאה נבעו תגליות רבות אחרות. שפע של ממציאים־כוכבים עלה בעקבותיה, ואיש מאלה לא הזהיר יותר מג’וזף ג’קסון הגדול. בזכותו של ג’קסון אנו נהנים מאותם מתקנים מופלאים, הצוֹברָנים. כמה מהם סופגים ומזקקים את כוח החיות הטמון בקרני השמש ואת החשמל האגור בפלנטה; אחרים עושים זאת לאנרגיה מכל מקור שהוא, כגון מפלי מים, נהרות, רוחות וכיוצא באלה. הוא היה גם ממציאו של המַתמירָן, מתקן מופלא אף יותר, הנוטל את כוח החיות מן הצוברן, ובלחיצת כפתור חוזר ומשחרר אותו בכל צורה מבוקשת — חום, אור, חשמל, כוח מכני — לאחר שהפיק ממנו את העבודה הנחוצה. היום שבו נֶהגו שני המתקנים הללו הוא היום שממנו ראוי למנות את שנות הקִדמה האמיתית. הם העניקו לבני האדם עוצמה שכמעט אין לה שיעור. ואשר ליישומיהם בפועל, הרי שהללו לא ייספרו מרוב. את עוקצו של החורף הם הקהו בכך ששחררו לאטמוספרה חום עודף שנאגר בהם בחודשי הקיץ, וכך חוללו מהפכה בחקלאות. הם סיפקו כוח מניע לתעבורה האווירית, וכך המריצו את הסחר הבין־לאומי. בזכותם יש לנו זרם חשמלי בלתי פוסק ללא סוללות וללא מכשירי דינמו, מאור ללא בעירה וללא להט, וכל האנרגיה המכנית הנחוצה לתעשייה.

כן, את כל הפלאים הללו חוללו הצוברן והמתמירן. והאם לא נוכל לומר שבעקיפין הם גם האחראים לפלא החדיש מכולם, בניין ‘חדשות כדור הארץ’ האדיר שבשדרה ה־253, שנחנך רק לאחרונה? מה היה חושב ג’ורג’ וושינגטון סמית’, מייסד ‘חדשות מנהטן’, אילו קם לתחייה והיה נודע לו שההיכל הזה של שיש וזהב שייך לאחד מצאצאיו, פריץ נפולאון סמית’, שמקץ שלושים דורות הוא הבעלים של אותו העיתון שייסד אביו הקדמון!

שכן עיתונו של ג’ורג’ וושינגטון סמית’ המשיך מדור לדור, ואף שמפעם לפעם יצא מידי המשפחה, שב אליה תמיד תוך זמן קצר. לפני מאתיים שנה, כשעבר מרכז השלטון של ארצות־הברית מוושינגטון לסֶנטרוֹפּוֹליס, צעד העיתון בעקבות הממשל ושינה את שמו ל’חדשות כדור הארץ’. לרוע המזל הוא לא הצליח להתקיים ולשמור על שמו לאורך זמן. עיתונים חדישים ממנו דחקו את רגליו מכל עבר, והוא עמד בסכנת סגירה מתמדת. לפני עשרים שנה כללה רשימת המנויים שלו כמה מאות אלפי שמות בלבד, ואז רכש אותו פריץ נפולאון סמית’ בפרוטות והמציא את העיתונות הטלפונית.

כל אחד מכיר את המנגנון של פריץ נפולאון סמית’ — מנגנון החב את קיומו להתקדמות האדירה בתחום הטלפוניה במאה השנים האחרונות. במקום להידפס, ‘חדשות כדור הארץ’ מושמע באוזני המנויים, והם מתעדכנים בחדשות היום מתוך שיחות של כתבים, מדינאים ומדענים. יתרה מזאת, כל מנוי יש לו פונוגרף משלו, ולמכשיר הזה הוא נותן לאגור את החדשות כשאין לו חשק להאזין להן תכף ומיד. אשר לאנשים המבקשים לקנות גיליון יחיד, תמורת סכום זעום הם יכולים לשמוע את כל תוכן העיתון של אותו היום בכל אחד מהפונוגרפים הציבוריים, המותקנים כמעט בכל מקום.

המצאתו של פריץ נפולאון סמית’ הזרימה דם חדש בעיתון הוותיק. בתוך שנים ספורות צמח מספר המנויים לשמונים מיליון, והונו של סמית’ הלך ותפח, וכעת הוא עומד על הסכום הבלתי נתפס של עשרה מיליארד דולר. היוזמה המצליחה הזאת היא שאפשרה לו להקים את הבניין החדש, מבנה מפואר ורחב ידיים ולו ארבע חזיתות ברוחב קילומטר שדגל האיחוד בן מאת הכוכבים מתנוסס מעליו. תודות ליוזמה הזאת הוא מולך על כל העיתונים כולם; ואף על כל האמריקנים היה מולך, לו היו האמריקנים מסוגלים לקבל על עצמם את מרותו של מלך. אינכם מאמינים? צאו וראו את שגרירי כל האומות, ואף את שרינו שלנו, מתגודדים ומשחרים לפתחו, שואלים בעצתו, מבקשים את ברכתו ומתחננים שיסייע להם בעזרת הכלי רב־העוצמה המסור בידו. מנו־נא את המדענים והאמנים שהוא תומך בהם ואת הממציאים המקבלים ממנו את משכורתם.

אכן, מלך של ממש הוא. וניתנת האמת להיאמר שעול המלוכה הרובץ על כתפיו כבד מאוד. הוא עמל בפרך ללא הפוגה, ואין ספק שבימים עברו היה כל אדם מתמוטט אילו נאלץ להתמודד עם הלחץ הנורא הכרוך בעבודה המוטלת על מר סמית’. למזלו הרב, תודות להתקדמות בתחום ההיגיינה, ששמה קץ לכל מקור של חולי והעלתה את תוחלת החיים הממוצעת משלושים ושבע לחמישים ושתיים שנה, בני האדם חזקים וחסונים מבעבר. עוד לא נתגלה סוד הפקתו של אוויר מזין, אך לעת עתה בני זמננו צורכים מזון המתוכנן ומופק על פי עקרונות מדעיים, והם נושמים אוויר באטמוספרה שנוקתה מכל המיקרו־אורגניזמים ששרצו בה בעבר; על כן חייהם ארוכים משל אבותיהם, ועל המחלות הרבות שנפוצו בימים ההם אין הם יודעים מאומה.

על אף כל האמור לעיל, באורח חייו של פריץ נפולאון סמית’ יש כדי להדהים. הלחץ הכבד המוטל עליו מעמיד את חוסנו הכביר במבחן. אין טעם לנסות לאמוד את היקף עבודתו; רק דוגמה תוכל לתת מושג כלשהו על כך. אם כן, הבה נלווה אותו במשך יום אחד שבו הוא עוסק בענייניו המגוונים. איזה יום? אין זה משנה; כל יום יסכון באותה המידה. הבה ונבחר באקראי את 25 בספטמבר בשנה זו, שנת 2889.

בבוקר זה קם פריץ נפולאון סמית’ ורוחו רעה עליו מאוד. אשתו נסעה לצרפת לפני שמונה ימים, והוא חש שאיש לא יוכל לעודדו. קשה להאמין, אך בעשר השנים שחלפו מאז נישואיהם זוהי הפעם הראשונה שאדית’ סמית’, היפהפייה הנודעת, נעדרת מביתה זמן רב כל כך; לרוב הסתפקה ביומיים או שלושה למסעותיה התכופים לאירופה. את יומו מר סמית’ פותח בכך שהוא מקשר את הפוֹנוֹ־טלפוֹטוֹ שלו, שקוויו מחוברים אל חווילתו שבפריז. הטלפוטו! עוד ניצחון אדיר למדע של זמננו. בהעברת דיבור אין שום חידוש; אך העברת תמונות באמצעות מערך של מראות רגישות המחוברות לכבלים היא עניין חדש בתכלית. המצאה רבת־ערך היא זו, ובבוקר זה מר סמית’ מרעיף ברכוֹת על ראש הממציא, שבעזרתו הוא מסוגל לראות את אשתו בבירור על אף המרחק הרב בינו לבינה. מרת סמית’, שהנשף או הצגת התיאטרון אמש התישו את כוחותיה, עודה שרועה במיטתה, אף שבפריז כבר שעת צהריים. היא ישנה, ראשה שקוע בין הכריות המצופות תחרה. מה? היא זזה? שפתיה נעות. אולי היא חולמת? כן, חולמת. היא מדברת, מבטאת שם, את שמו — פריץ! המחזה המענג שיפר את מצב רוחו של מר סמית’ עד מאוד. ועתה הוא מזנק בלב קל ממיטתו לקראת חובותיו ונכנס אל המלתחה האוטומטית.

מקץ שתי דקות המכונה מעבירה אותו, לבוש מכף רגל ועד ראש, אל פתח לשכתו. סבב העבודה העיתונאית החל. ראשית הוא נכנס אל אולם מחברי הרומנים, חלל רחב ידיים המקורה בכיפה עצומה ושקופה. באחת הפינות ניצב טלפון, ומאה סופרים של ‘חדשות כדור הארץ’ מקריאים בו לפי התור את הפרקים היומיים של מאה רומנים באוזני הציבור. הוא פונה אל אחד הסופרים הללו, הממתין לתורו. ‘יופי! יופי!’ הוא אומר, ‘בחורי היקר, בעניין הסיפור האחרון שלך. הקטע שבו המשרתת הכפרית דנה בבעיות פילוסופיות מרתקות עם המאהב שלה מעיד על כוח הבחנה חד ביותר. איש לא תיאר טוב ממך את התנהגותם של בני הכפר. המשך כך, ארצ’יבלד היקר, המשך כך! הודות לך נוספו לנו חמשת אלפים מנויים מאז אתמול.’

‘מר ג’ון לאסט,’ הוא פותח בדברים אל עובד חדש, ‘מעבודתך איני שבע רצון ביותר. הסיפור שלך אינו תמונה ממשית של החיים; חסרים בו יסודות של אמת. ומדוע? רק מפני שאתה רץ היישר אל הסיום; אינך יורד לעומקם של דברים. הגיבורים שלך פועלים כך או אחרת בגלל מניע זה או אחר שאתה מצמיד להם, בלי לנסות כלל לנתח את טבעם הנפשי והמוסרי. אתה מוכרח לזכור שהרגשות שלנו מורכבים הרבה יותר. בחיים עצמם כל פעולה היא תוצאה של מאה מחשבות החולפות במוחנו ביעף, ועליך ללמוד אותן אחת לאחת אם ברצונך ליצור דמות שיש בה רוח חיים. ‘אבל,’ תאמר לי, ‘כדי ללכוד את המחשבות האלה חייבים להכיר אותן, להיות מסוגלים לעקוב אחרי כל גחמותיהן הנפתלות.’ ובכן, כידוע לך, את זה כל ילד מסוגל לעשות. עליך רק להשתמש בהיפנוזה, חשמלית או אנושית, המפצלת אותך לשניים ומשחררת לחופשי את האישיות־העֵדה כדי שתוכל לראות, להבין ולזכור את הגורמים לעיצוב אישיותה של הדמות הפועלת. עליך רק ללמוד את עצמך בחיי היום־יום שלך, לאסט היקר. עשה כמו עמיתך לעבודה, שזכה לשבחַי לפני רגע. הנח לעצמך להתהפנט. מה זה? כבר ניסית? לא מספיק, אם כן, לא מספיק!’

מר סמית’ ממשיך את הסבב ונכנס אל אולם הכתבים. כאן יושבים אלף וחמש מאות כתבים, איש־איש במקומו, מול מכשירי טלפון במספר זהה, ומדווחים למנויים על חדשות העולם שנאספו בלילה. רבים תיארו את הסדר והארגון השוררים בשירות זה, שאין שני לו. כידוע לכל קורא, מלבד הטלפון ניצבת מול כל כתב מרכזייה שדרכה אפשר להתחבר לכל קו טלפוטו. כך המנויים יכולים לא רק לשמוע את החדשות, אלא גם לראות את ההתרחשויות במו־עיניהם. אם האירוע המתואר כבר חלף, התצלומים החשובים מועברים במקביל לדיווח. ושום בלבול אינו נופל בתהליך. כמו הסיפורים ושאר המרכיבים בעיתון, הכתבות ממוינות אוטומטית בדרך מתוחכמת ומגיעות אל השומע לפי התור. יתרה מזאת, השומעים חופשיים להאזין רק למה שמעניין אותם. הם יכולים לשמוע עורך אחד להנאתם ולהתעלם ממשנהו, כאשר יעלה הרצון מלפניהם.

לאחר מכן מר סמית’ ניגש אל אחד מעשרת הכתבים שבמחלקה האסטרונומית — מחלקה שאף שעודנה בחיתוליה, היא עתידה למלא תפקיד חשוב במלאכת העיתונאות.

‘נו, קאש, יש חדשות?’

‘קיבלנו פוטו־טלגרמות מכוכב חמה, מנוגה וממאדים.’

‘משהו מעניין ממאדים?’

‘כן, בהחלט. באימפריה המרכזית מתחוללת מהפכה.’

‘ומה עם צדק?’ מר סמית’ שואל.

‘שום דבר בינתיים. אנחנו מתקשים להבין את האותות שלהם. ייתכן שאותותינו שלנו אינם מגיעים אליהם.’

‘לא טוב,’ פוסק מר סמית’ ברוח שאינה טובה ביותר ומחיש פעמיו אל אולם העורכים המדעיים.

שלושים אנשי מדע רוכנים על מכשירי חישוב חשמליים ושקועים בחישובים שלא מעלמא הדין. בואו של מר סמית’ דומה לנפילת פצצה.

‘רבותי, רבותי, מה אני שומע? אין תשובה מצדק? וכך היה תמיד? באמת, קוּלי, אתה עובד על הבעיה הזאת עשרים שנה, ועדיין — ‘

‘אכן כך,’ האיש משיב. ‘ידיעותינו במדע האופטיקה עדיין לקויות מאוד, והן מגיעות דרך טלסקופים של שלושה קילומטרים.’

‘הקשב היטב, פֶּר,’ קוטע מר סמית’ את דבריו ופונה למדען אחר. ‘ידיעותינו באופטיקה לקויות! מדע האופטיקה הוא תחום התמחותכם. אבל,’ הוא שב ופונה אל ויליאם קולי, ‘אם צדק הוא כישלון, מה בדבר תוצאות מהירח?’

‘המצב גרוע באותה מידה.’

‘הפעם אינך יכול להאשים את הידיעות באופטיקה. הירח קרוב אלינו פי כמה וכמה ממאדים, ובכל זאת עם המאדים אנו מקיימים תקשורת שוטפת. תאמר לי שחסרים לך טלסקופים, נכון?’

‘טלסקופים? הו לא, מה שחסר הוא תושבים!’

‘בדיוק,’ פר אומר.

‘אם כך, אנו בטוחים לגמרי שהירח אינו מיושב?’ מר סמית’ שואל.

‘מכל מקום,’ קולי משיב, ‘בצד שהוא מפנה אלינו. אשר לצדו הנגדי, מי יודע?’

‘אה, הצד הנגדי! אם כך,’ מהרהר מר סמית’ בקול, ‘אילו רק היה אפשר — ‘

‘אפשר מה?’

‘לסובב את הירח, כמובן.’

‘הו, יש בזה משהו,’ שני המדענים קוראים כאחד. ואכן, ביטחון עצמי קורן מהם, והם נראים סמוכים ובטוחים שמשימה כזו היא בגדר האפשר.

‘ובינתיים,’ מר סמית’ שואל לאחר רגע של שתיקה, ‘אין לכם חדשות מעניינות מהיום?’

‘יש ויש,’ השיב קולי. ‘הנתונים של אולימפוס נקבעו סופית. כוכב הלכת העצום הזה חג מעבר לנפטון, מרחקו הממוצע מהשמש הוא 18,343,886,624 קילומטר, וכדי להשלים את מסלולו הארוך הוא זקוק ל־1,311 שנים, 294 ימים, 12 שעות, 43 דקות ו־9 שניות.’

‘למה לא סיפרתם לי קודם?’ מר סמית’ נזעק. ‘הודיעו מיד לכתבים. אתם יודעים כמה הציבור להוט אחרי אסטרונומיה. החדשות האלה חייבות להיכנס לגיליון של היום.’

שני האנשים קדים לו, ומר סמית’ ממשיך אל האולם הבא בתור: גלריה עצומת ממדים, כקילומטר אורכה, המוקדשת לפרסום אטמוספרי. כל איש מבחין במודעות הפרסומת העצומות המשתקפות מן העננים: הן גדולות עד כדי כך שאוכלוסייה של עיר שלמה, אם לא ארצות שלמות, יכולה לראותן. גם המודעות האלה הן פרי רוחו של פריץ נפולאון סמית’, ואלף זרקורים בבניין ‘חדשות כדור הארץ’ מקרינים את פרסומות הענק הללו על העננים בכל עת.

מר סמית’ נכנס בשערי מחלקת הפרסום השמימי, והיום הוא רואה את המפעילים יושבים בחיבוק ידיים ליד הזרקורים הדוממים. הוא שואל אחד מהם מדוע הם בטלים ממעש. בתשובה הלה זוקר אצבע כלפי השמים, הכחולים ללא רבב. ‘כן,’ מר סמית’ ממלמל, ‘שמים בהירים! חבל מאוד, אבל מה אפשר לעשות? שנוריד גשם? את זאת נוכל לעשות, אבל האם יהיה בזה מועיל? לא גשם אנחנו צריכים, אלא עננים. אתה,’ הוא פונה אל המהנדס הראשי, ‘גש אל מר סמואל מארק, מהאגף המטארולוגי במחלקה המדעית, ואמור לו לשקוד למעני על פיתוח עננים מלאכותיים. לא נוכל להיות תלויים בגחמות של שמים בהירים!’

בזאת מגיע סיורו היומי של מר סמית’ בכמה ממחלקות עיתונו לקצו. מחלל הפרסום הוא עובר אל אולם הקבלה, ושם מצפים לו שגרירים שהגישו את כתב האמנתם לממשל האמריקאי, מייחלים לשמוע עצה מפי העורך הכל־יכול. כשהוא נכנס הדיון כבר בעיצומו. ‘יסלח לי הוד מעלתו,’ אמר שגריר צרפת לעמיתו הרוסי, ‘אך איני רואה שום צורך לשנות את מפת אירופה. ‘הצפון לסלאבים’? כן, ודאי; אך הדרום שייך ללטינים. אני סבור שהגבול המשותף לנו, הריין, משמש אותנו יפה. נוסף על כך, ידוע לך היטב שממשלתי תתנגד לכל מהלך שיכוּון לא רק נגד בירתנו פריז או ערי המחוז הגדולות שלה, רומא ומדריד, אלא גם נגד ממלכת ירושלים, הדומיניון של פטרוס הקדוש, שצרפת מתכוונת להגן עליה בדבקות.’

‘דברים כדורבנות!’ קורא מר סמית’. ‘איך ייתכן,’ הוא פונה אל שגריר רוסיה, ‘שאתם הרוסים אינכם מסתפקים באימפריה שאין גדולה ממנה בעולם, אימפריה ששטחיה משתרעים מגדות הריין ועד קראקורוּם והרי טיין־שאן, ואת חופיה מלחכים גלי אוקיינוס הקרח, האוקיינוס האטלנטי, הים התיכון והאוקיינוס ההודי? ואם כך, מדוע לאַיים? האם מלחמה אפשרית בכלל בעידן ההמצאות המודרניות — פגזי חנק הנורים ממרחק של מאה קילומטר, ניצוץ חשמל המשוגר ממרחק של מאה וחמישים קילומטר ומסוגל לחסל גדוד, שלא לומר דבר על המגפה השחורה, הכולרה והקדחת הצהובה שהצדדים הלוחמים עלולים להפיץ בקרב יריביהם וכך להשמיד צבאות ענק?’

‘אתה צודק,’ הרוסי משיב; ‘אבל האם אנו באמת חופשיים לעשות כרצוננו? הסינים לוחצים על גבולנו המזרחי, ולנו הרוסים אין ברירה אלא להפעיל כוח כלפי מערב.’

‘אה, זה הכול?’ מר סמית’ אומר, ‘בעניין הזה אפשר לטפל. אדבר על כך עם מזכיר המדינה. ממשלת סין תהיה חייבת להיענות לפנייתנו. אין זו הפעם הראשונה שבה הסינים מטרידים אותנו.’

‘בתנאים כאלה, כמובן — ‘ השגריר הרוסי מכריז שאין לו עוד טענות ומענות.

‘אה, סר ג’ון, מה אוכל לעשות למענך?’ מר סמית’ שואל ונפנה אל נציגו של העם היושב בבריטניה הגדולה, שעד כה לא הוציא הגה.

‘הרבה מאוד,’ הוא משיב. ‘אם ‘חדשות כדור הארץ’ רק יסייע לנו בהסברה — ‘

‘לטובת מה?’

‘לטובת ביטול החוק שחוקק הקונגרס בדבר סיפוח האיים הבריטיים לארצות־הברית.’

היוצרות התהפכו, ובריטניה הגדולה נעשתה מושבה של ארצות־הברית, אך האנגלים עודם מתקשים להסכין עם מצבם זה. מפעם לפעם הם פונים אל הממשלה האמריקנית בקובלנות, אך לשווא.

‘פעולות הסברה נגד סיפוח שהתרחש בפועל לפני מאה וחמישים שנה!’ קורא מר סמית’. ‘איך אנשיך מסוגלים לחשוב שאעשה דבר בלתי פטריוטי במידה כזו?’

‘אצלנו חושבים שבני עמך כבר ודאי באו על סיפוקם. דוקטרינת מונרו הוגשמה במלואה; אמריקה כולה שייכת לאמריקנים. מה עוד אתם רוצים? ונוסף על כך, אנחנו מוכנים לשלם.’

‘מה אתה אומר!’ מר סמית’ משיב בלי שום סימן לרוגז. ‘אתם האנגלים אינכם משתנים לעולם. לא, לא, סר ג’ון, אל תסמוך על עזרתי. שנוותר על בריטניה, המחוז היפה ביותר שלנו? למה שלא תבקש מצרפת לוותר ברוב נדיבותה על אפריקה, המושבה המפוארת שכיבושה עלה לה בעמל של שמונה מאות שנה! תשובה יפה תקבל!’

‘אתה מסרב! אם כך, הכול אבוד!’ הסוכן הבריטי ממלמל בתוגה. ‘הממלכה המאוחדת היא של האמריקנים; הודו — של…’

‘הרוסים,’ מר סמית’ משלים את המשפט.

‘אוסטרליה — ‘

‘יש לה ממשל עצמי.’

‘ולנו לא נשאר שום דבר!’ נאנח סר ג’ון המדוכדך.

‘שום דבר?’ מר סמית’ צוחק. ‘ובכן, ישנה גיברלטר!’

המילים האלה חותמות את הפגישה. השעון מצלצל שתים־עשרה, שעת ארוחת הבוקר. מר סמית’ שב אל חדרו. מן הרצפה עולה שולחן ערוך לסעודה אל המקום שבו ניצבה המיטה קודם לכן. זאת משום שמר סמית’, שהוא בראש ובראשונה אדם מעשי, פישט את בעיית הקיום בתכלית הפשטות. במקום דירות לאין מספר, כנהוג בימים עברו, הוא מסתפק בחדר אחד ובו מתקנים מכניים מחוכמים. כאן הוא ישן, אוכל, ובקצרה — חי.

הוא מתיישב. במראת הפונו־טלפוטו נשקף החדר בפריז שהופיע בה בבוקר. גם שם ממתין שולחן ערוך, כי על אף הפרשי השעות, מר סמית’ ורעייתו נוהגים לקבוע את סעודתם לאותה השעה. נהדר לאכול כך את ארוחת הבוקר בחברת אדם המרוחק ממך חמשת אלפים קילומטר. אך כרגע חדרה של מרת סמית’ ריק.

‘היא מאחרת! אוי לדייקנותן של הנשים! קִִדמה בכל מקום, מלבד כאן!’ מר סמית’ ממלמל בעודו מסובב את ברז המנה הראשונה. ככל בעלי האמצעים בימינו, מר סמית’ נפטר מעול המטבח הביתי והוא מנוי של ‘החברה הגדולה להזנה’, השולחת אל בתי המנויים מנות מגוונות של מזון מוכן דרך רשת צינורות. מובן שמינוי עולה כסף רב, אך המאכלים הם מן המיטב, ויתרונה של המערכת הוא שהיא מייתרת את הטיפוסים הטורדניים הקרויים טבחי גורמה. מר סמית’ קיבל את מזונו וסעד את לבו לבדו במתאבנים, במנות ראשונות, בבשר צלוי ובירקות. כשסיים את הקינוח הופיעה מרת סמית’ במראת הטלפוטו.

‘מה זה, איפה היית?’ מר סמית’ שואל מבעד לטלפון.

‘מה, אתה כבר בקינוח? אז איחרתי,’ היא מצהירה בתמימות כובשת לב. ‘איפה הייתי, אתה שואל? אצל התופרת שלי, כמובן. הגיעו כובעים נהדרים! כנראה שכחתי לשים לב לשעה, ולכן הגעתי באיחור קל.’

‘כן, קל,’ מר סמית’ רוטן. ‘קל עד כדי כך שכמעט גמרתי את ארוחת הבוקר. צר לי, אבל עכשיו אני חייב ללכת.’

‘כמובן, יקירי, כמובן; להתראות בערב.’

סמית’ נכנס אל מרכבת האוויר שלו, הממתינה לו בחלון. ‘לאן תרצה להגיע, אדוני?’ שואל הרכב.

‘בוא נראה; יש לי שלוש שעות,’ מר סמית’ מהרהר. ‘ג’ק, קח אותי אל מערך הצוברנים שלי בניאגרה.’

הרי מר סמית’ חכר את כל מפלי הניאגרה. שנים על שנים התבזבזה האנרגיה של המפלים לריק. עתה, בעזרת המצאתו של ג’קסון, סמית’ אוסף את האנרגיה הזאת, והוא משכיר אותה או מעמיד אותה למכירה. ביקורו בניאגרה גזל זמן רב מכפי שחשב. כששב הביתה היתה השעה ארבע אחר הצהריים, בדיוק בזמן לפגישות עם מבקשי הבקשות.

מאליו יובן שאדם במעמדו של סמית’ מוצף כל העת בבקשות של עותרים מכל הסוגים והמינים. לפעמים זהו ממציא הזקוק למימון; לפעמים זהו בעל חזון המנסה לקדם תוכנית גאונית שבלי ספק תניב רווח של מיליונים. את הפרויקטים הללו יש לברור בקפדנות: לדחות את הגרועים, לבחון את המפוקפקים ולבחור את המשובחים. למלאכה הזו מר סמית’ מייחד שעתיים שלמות בכל יום.

היום המבקשים מעטים מן הרגיל — תריסר בלבד. שמונה מהם הביאו תוכניות בלתי מעשיות. למעשה, אחד מהם רצה להחיות את הציור, אמנות שנזנחה בשל ההתקדמות בתחום צילומי הצבע. אחר, רופא, התפאר בכך שגילה תרופה לנזלת! בעלי חלומות אלו סולקו חיש מהר. את הראשון מארבעת הפרויקטים שהתקבלו הציע צעיר שמצחו הרחב מעיד על תבונה מרובה.

‘אדוני, אני כימאי,’ הוא פותח, ‘ולכן באתי אליך.’

‘האומנם!’

‘בעבר,’ הכימאי הצעיר אומר, ‘האמינו שמספר היסודות הבלתי מתחלקים הוא שישים ושניים; לפני מאה שנה צומצם המספר הזה לעשרה; וכיום, כידוע לך, נותרו רק שלושה כאלה.’

‘כן, כן.’

‘בכוונתי, אדוני, להראות שגם השלושה האלה אינם אלא תרכובות. בתוך חודשים ספורים, או אף שבועות ספורים, אצליח לעשות זאת. למעשה, ייתכן שדי יהיה בימים ספורים בלבד.’

‘ואז?’

‘אז, אדוני, אגלה את היסוד המוחלט. כל מה שאני זקוק לו הוא די כסף להשלמת המחקר בהצלחה.’

‘יפה מאוד,’ מר סמית’ אומר. ‘ומה תהיה תוצאת התגלית שלך מן הבחינה המעשית?’

‘מן הבחינה המעשית? ובכן, נוכל להפיק בקלות את כל החומרים שנרצה בהם — אבן, עץ, מתכת, סיבים — ‘

‘ובשר ודם?’ מר סמית’ קוטע אותו. ‘אתה חושב שתוכל לייצר אדם על כל פרטיו ודקדוקיו?’

‘מדוע לא?’

מר סמית’ מעביר מאה אלף דולר לכימאי הצעיר ושולח אותו לעבוד במעבדת ‘חדשות כדור הארץ’.

המועמד השני שבקשתו מתקבלת מסתמך על ניסויים שראשיתם בעבר הרחוק, במאה התשע־עשרה, ושלאחר מכן נערכו שוב ושוב. הוא הוגה ברעיון להעתיק ערים שלמות ממקומן ולהעבירן למקום אחר. את הפרויקט המיוחד שלו הוא מבקש להחיל על העיר גראנטון, השוכנת, כידוע לכול, במרחק של עשרים וחמישה קילומטר מן החוף. הוא מציע לנייד את העיר על מסילות ולהעבירה אל שפת המים. מובן שהרווח יהיה עצום. מר סמית’ נשבה בקסמה של התוכנית, והוא רוכש בה חצי מניה.

‘כידוע לך, אדוני,’ פותח מועמד מספר שלוש, ‘צוברני השמש, צוברני הכוחות הארציים והמתמירנים שלנו מאפשרים לנו להאחיד את מזג האוויר בכל העונות. אני מציע לעשות דבר טוב אף יותר: להמיר חלק מהאנרגיה העודפת שלנו לחום, ואת החום הזה לשלוח אל הקטבים. אז, משישוחררו אזורי הקוטב מכיפות השלג המעיקות עליהם, הם יהפכו לשטח רחב ידיים הראוי לשימוש האדם. מה דעתך על התוכנית?’

‘השאר את התוכניות אצלי, וחזור אלי בעוד שבוע. בינתיים אבדוק אותן.’

לבסוף, הרביעי מצהיר על הפתרון הקרוב לבעיה מדעית כבדת משקל. הכול זוכרים את הניסיון האמיץ שערך ד’ר נתנאל פיית’ברן לפני מאה שנה. הדוקטור, שהיה מאמין נלהב בהיבֶּרנַציה אנושית — כלומר, באפשרות להשעות את תפקודי גופנו החיוניים ולחדשם לאחר זמן — החליט להעמיד את אמונתו במבחן. לשם כך כתב צוואה והותיר בה הוראות בדבר הדרך שבה יש להעירו; כמו כן הורה להניח לו לישון מאה שנה מיום מה שייראה כמותו, ובלא היסוס בחן את התיאוריה שלו על עצמו.

ד’ר פיית’ברן הפך למומיה, הוכנס לארון מתים ונטמן במערת קבורה. הזמן חלף. היות שהיום שבו נועד לקום לתחייה היה 25 בספטמבר 2889, התבקש מר סמית’ להתיר לחלקו השני של הניסוי להיערך בביתו באותו הערב.

‘מוסכם. הֱיה כאן בשעה עשר,’ מר סמית’ משיב; ובזאת באים הראיונות לקצם.

הוא נותר לבדו, עייף ויגע, ומשתרע על כיסא נוח. בהסטת ידית הוא מתקשר עם אולם הקונצרטים המרכזי, שגדולי מנצחינו שולחים מתוכו אל המנויים רצפים מענגים של אקורדים המוכתבים בידי נוסחאות אלגבראיות עלומות. הלילה יורד. ההרמוניה המרתקת משכיחה מסמית’ את השעה, ואין הוא שם לב שהחושך יורד. כשכבר כמעט לא נותר אור בחוץ הדלת נפתחת, והוא מתנער. ‘מי שם?’ הוא שואל ונוגע באחד המגעים.

האוויר מתחיל לזהור מכוח התנודות העוברות בו.

‘אה! זה אתה, דוקטור?’

‘כן,’ נשמעת התשובה. ‘איך אתה מרגיש?’

‘בסדר גמור.’

‘מצוין! להוציא לשון בבקשה. דופק. סדיר! והתיאבון שלך?’

‘סביר, לא יותר מזה.’

‘כן, הקיבה. הנה שורש הבעיה. אתה עובד יותר מדי. אם הקיבה שלך נפגעה, יש לתקנה. נחוצה בדיקה מדוקדקת. עלינו להרהר בדבר.’

‘בינתיים,’ מר סמית’ אומר, ‘בוא וסעד עמי.’

כמו בבוקר, השולחן עולה מתוך הרצפה. שוב, כמו בבוקר, צינורות המזון פולטים את תבשיל הקדירה, את הבשר הצלוי, את הראגוּ ואת הירקות. לקראת תום הארוחה נוצר קשר פונו־טלפוטי עם פריז. סמית’ רואה את אשתו, יושבת לבדה ליד שולחן הסעודה, ובבדידותה היא נראית אומללה ביותר.

‘סלחי לי, יקירתי, על שהשארתי אותך לבד,’ הוא אומר מבעד לטלפון, ‘הייתי עם ד’ר וילקינס.’

‘אה, הרופא הטוב!’ פניה של מרת סמית’ אורות.

‘כן. אבל אִמרי לי, מתי את חוזרת הביתה?’

‘הערב.’

‘יופי. תבואי בצינור, או ברכבת האוויר?’

‘אה, בצינור.’

‘כן; ובאיזו שעה תגיעי?’

‘בסביבות אחת־עשרה, לדעתי.’

‘אחת־עשרה לפי זמן סנטרופוליס, כן?’

‘כן.’

‘להתראות בקרוב, אם כן,’ מר סמית’ אומר ומנתק את הקשר עם פריז.

בתום הארוחה דוקטור וילקינס מבקש להיפרד לשלום. ‘אצפה לך בעשר,’ מר סמית’ אומר. ‘נראה שהיום הוא יום שיבתו של ד’ר פיית’ברן המהולל לחיים. אני מניח שלא זכרת זאת. היקיצה תיערך בביתי. אתה חייב לבוא לראות. אני סומך עליך שתגיע.’

‘אני אשוב,’ דוקטור וילקינס עונה.

משנותר מר סמית’ לבדו, הוא מעסיק את עצמו בבדיקת חשבונותיו — מטלת אדירים, הכרוכה בבדיקת עסקאות שההוצאה היומית בהן עולה על שמונה מאות אלף דולר. למרבית המזל, התקדמותה המטאורית של אומנות המכניקה בזמנים המודרניים מאפשרת לו לעשות זאת בקלות. תודות לפסנתר האלקטרו־חישובי, בעיות החשבון הסבוכות ביותר נפתרות בתוך שניות ספורות. מר סמית’ משלים את המשימה בתוך שעתיים. בדיוק בזמן. ברגע שהפך את הדף האחרון הגיע ד’ר וילקינס בלוויית פמליה של אנשי מדע. הם פותחים בעבודה תכף ומיד. ארון המתים מושכב במרכז החדר, מכשיר הטלפוטו מועבר לכוננות. לעולם החיצון כבר נודע על המאורע, והוא ממתין בנשימה עצורה: כל באי תבל יכולים להיות עדי ראייה להופעה, ובינתיים אחד הכתבים מבאר את הכול דרך הטלפון, כמקהלה בדרמה העתיקה.

‘הם פותחים את ארון המתים,’ הוא מסביר. ‘עכשיו הם מוציאים את פיית’ברן — מומיה לכל דבר, צהוב, קשה ויבש. אם תקישו על הגופה, היא תישמע לכם כמו בול עץ. עכשיו הם מפעילים חום; ללא הועיל. הניסויים מופסקים לרגע, וד’ר וילקינס בודק את הגופה. דוקטור וילקינס מזדקף ומכריז שהאיש מת. ‘מת!’ קוראים כל הנוכחים. ‘כן,’ ד’ר וילקינס עונה, ‘מת!’ ‘ולפני כמה זמן מת?’ ד’ר וילקינס עורך בדיקה נוספת. ‘לפני מאה שנים,’ הוא משיב.’

הכתב דיווח אמת. פיית’ברן היה מת, בר־מינן גמור! ‘יש כאן שיטה הטעונה שיפור,’ סמית’ מעיר באוזני ד’ר וילקינס בעוד אנשי הוועדה המדעית להיברנציה מסלקים את הארון. ‘הניסוי הזה לא עלה יפה. אבל אם פיית’ברן המסכן אינו בחיים, הרי לפחות הוא ישן,’ הוא ממשיך. ‘הלוואי ויכולתי אני לישון קצת. אני מותש, דוקטור, מותש לחלוטין! אתה חושב שאמבט ירענן אותי?’

‘בהחלט. אבל אתה חייב להתלבש היטב לפני שתצא למסדרון. אסור לך להיחשף לקור.’

‘המסדרון? אבל דוקטור, הרי אתה יודע שכאן הכול נעשה בידי מכונות. איני אמור לבוא אל האמבט; האמבט יבוא אלי. הבט וראה!’ הוא לוחץ על כפתור. כעבור כמה שניות נשמע קרקוש עמום הגובר והולך מדי רגע. לפתע הדלת נפתחת והאמבט מופיע.

כאלה הן קורותיו של יום אחד בחיי עורך ‘חדשות כדור הארץ’ בשנת 2889 למושיענו. וקורותיו של יום אחד הן קורותיהם של שלוש מאות שישים וחמישה ימים בכל שנה ושנה, למעט שנים מעוברות, המונות שלוש מאות ושישים ושישה ימים — כי את שנת הארץ עוד לא נמצאה הדרך להאריך.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “חמישייה צרפתית”