"על הקרקע היה מונח חבל – זה הכול." בכפר נידח ומרוחק, מוקף שדות ויערות, חיים איכרים פשוטים וישרים בשגרה קבועה […]
1. הגילוי
כשיצא ברנהרד לטיול הערב והמקטרת בין שיניו, היו בתי העץ הקטנים של הכפר שרויים בחשֵכה, תריסי החלונות היו מוגפים ועשן הסתלסל פה ושם מעל גגות הקש אל השמיים, שבהם אור הירח הצהוב–לבן הבליע את הכוכבים. שדות המרעה המגודרים היו ריקים, שכן האיכרים הכניסו את הפרות לרפתות כדי להגן עליהן מהתקפות זאבים. עטלפים ריחפו באוויר, התרוצצו ושיבשו את התמונה השלווה, שאילמלא הם הייתה ללא רבב: מרפרפים בדממה חוללו דמויותיהם לאורך הלילה בצללים מהירים שהגיחו מתוך השחור ואז, לפני שיכלה העין לקלוט אותם, התנודדו ושוב נעלמו.
ברנהרד הביט אל שדות החיטה שגבלו בשדות המרעה. החיטה התנשאה לגובה, בעוד ימים אחדים יחל הקציר: נראָה לו שהגבעולים בקושי נשאו את מטענם ושיהיה די אפילו בתוספת קלה ביותר כדי להכריע אותם ארצה. רוח קלילה, שבקושי ניתן לחוש או לשמוע, ליטפה את השיבולים, שאיבדו את זהבהבותם באור הירח והתכסו באפור קשה ומת. הוא נזכר כיצד פעם בהיותו ילד קטן, עמד עם אביו בדיוק כאן מול השדה הזה.
“השיבולים הן כמו האושר,” אמר האב, “כשהאושר נעשה גדול מדי, הוא הופך לסֵבֶל.”
ברנהרד היה המום, שכן רק לעתים רחוקות שמע את אביו – או כל אחד אחר בכפר – אומר משהו החורג מהדברים הפשוטים והברורים ביותר. כך נטבעו בו המילים, והזדקרו מכלל זיכרונותיו החדגוניים והבלתי מזיקים כמשהו נדיר ומעורר כבוד. מאז הוא לא יכול עוד לשלוח מבט בשדות המבשילים מבלי למלמל לעצמו משהו על “סבל” ו”אושר” ו”שיבולים” ולנסות לגלוש להרהור פילוסופי, שכמובן אך החל, ומייד שב והתפוגג.
ברנהרד הלך לאורך היער הכחול־שחור, שנמתח בקשת רחבה סביב שני תריסרי הבתים וסביב השדות ושטחי המרעה. כפי שכבר אירע לעתים קרובות, הייתה לו הרגשה שהעצים מתקרבים מעט אל הבתים בחשֵכה – כאילו רצו לצמצם בחסות הלילה את המעגל ולהטמיע בעצם בחזרה חלק מהאדמה, שאבותיהם של הכפריים הנוכחיים ביראו מן החורש. היערות באזור זה עדיין היו כמעט בתוליים ובלתי נגישים כמו לפני אלפי שנים. היה אפשר לשוטט בהם ימים רבים מבלי לפגוש זכר לאדם, ורק בנדיר היו בהם כפרים מבודדים כאיים בים עצום.
באחו שהגיע עד קצה יער האשוחים הבחין ברנהרד במשהו שגרם לו לעצור. קו מתפתל כהה נמתח בין העשבים, קו שלאור הירח נראה רק בקושי, כמו נחש – מה זה יכול להיות? בצעד מהוסס מעט, מקמט את מצחו, הוא הלך לשם. על הקרקע היה מונח חֶבל – זה הכול. אחד האיכרים בוודאי שכח את זה כאן, או שאולי ילדים שיחקו בזה. מאוכזב יותר מאשר סקרן, הוא רכן מטה להעיף מבט מקרוב, ומייד נדהם, לא יכול שלא להוציא את המקטרת מפיו ובשריקה חרישית לפלוט: “חתיכה טובה, כל הכבוד! קלוע חזק! ועבה כאגודל!” חבל כזה לא היה לאף אחד בכפר, זה היה ברור – אבל למי הוא יכול להיות שייך?
הוא המשיך בדרכו, כשהצללים האפורים מרפרפים עליו, וחשב על החבל, לא רק מפני שהוא בלבל אותו, אלא גם כי לא היה לו משהו אחר לחשוב עליו. בקרבת מקום עלה רחש טחינה שקטע את הדממה והסיח את דעתו. באחד הבתים הקרובים ליער זהר בחשֵכה ריבוע צהוב של חלון. רַיימוּנד, בעל הבית, סגר את התריסים מבפנים.
“ערב טוב,” קרא אליו ברנהרד, והוא השתומם להיווכח עד כמה רועם היה קולו בחשֵכה; הוא בטח נשמע בבירור בבתים רבים, אפילו בכפר כולו כמו צעקה.
“שלום לך ברנהרד, כל־כך מאוחר עוד בחוץ?”
ריימונד עמד ללא תנועה, כתפיו המוקפות באור מילאו את רוב החלון. כשהתקרב, ראה אותו ברנהרד רק כמשטח שחור, כמו צללית התלויה על קיר הבית.
“אני מטייל, כמו תמיד.”
“אה, ככה?… הרגע ראיתי אותך עומד שם, ליד היער. התכופפת למשהו. מה יש שם?”
קולו נשמע ישנוני במקצת, אך בו בזמן חקרני, כאילו רצה לעמת את ברנהרד עם משהו שנראה לו חשוד. ריח הבירה הכהה שבישלו הכפריים בבתיהם עלה מפיו הבלתי נראה והתערבב בניחוח האחו המתכסה טל לעת ערביים.
“מצאתי חבל.”
“חבל?”
“כן. הוא מונח שם מאחור בעשב. הוא די עבה, אתה תתפלא. אצלנו אין אף אחד שיש לו חבל כזה.”
“אהה! וזו הסיבה היחידה שאתה מסתובב כאן בחוץ?”
נראה שהרגיז את ריימונד שלברנהרד אין עוד מה להוסיף ולומר לו, שדבר טיפשי ומשעמם שכזה מנע ממנו לבצע את הפעולה החשובה של סגירת התריסים. אף מילה לא נאמרה עוד – זרועותיו של ריימונד נשלחו בעצבנות מן החלון, הושטו לימין ולשמאל, חשפו את הידיים המכוסות פרוות תלתלים בלונדינית, ואחר־כך נטרקו התריסים בקול גניחה וחריקה.
ברנהרד החליט לחזור הביתה. כאשר נכנס בפתח הדלת, מצא את חדר המגורים ריק. הריח החמים והחמצמץ של ארוחת הערב עדיין ריחף באוויר, ומנורת שבבי האורן שמתחת לתקרה האירה כל־כך ברוגע ובמתינות, שנראה כאילו היא מצפה למשהו. אגנס, אשתו, בוודאי כבר הייתה בחדר השינה, והוא אכן שמע מבעד לדלת העץ איך היא מהלכת בסמוך לדלת על לוחות הרצפה החורקים. והיה עוד רחש, צחקוק עדין, שניתן יותר לחוש מאשר לשמוע, צליל שעלה מגומחה סמוכה לדלת, שהופרדה בווילון בד לבן. על פניו המרירות הרבועות של ברנהרד עלה חיוך עדין שנראה כאילו באופן בלתי מובן טעה והגיע אליהם, ויהיה עליו לשוב ולהיעלם כהרף עין.
“אלי־ז־בת… אלי־ז־בת…” הוא קרא לפניו בקול חרישי, שלא תופרע שנתה של הילדה, ועם זאת גם ברור דיו כדי ליהנות מצלילן של ההברות. הוא הסיט אט־אט את הווילון ורכן מעל לעריסה: שערה החום של אליזבת, שלשמחת הוריה צימח קצת יותר בשבועות האחרונים, בלט על רקע לובן הכרית; בזווית פיה נקווה בעדנה מעט רוק. ברנהרד הוציא את ממחטתו מהכיס והסיר בזהירות את הקצף נטול הצבע. המחווה הקטנה הזאת היא שממש שימחה אותו, כי הוא היה חייב תמיד לעשות משהו, כדי לזכות באושרו היה עליו להושיט למישהו עזרה כלשהי, ולוּ זעירה; אם היה רק מתבונן בפנים הרדומות, היה מתעורר בו מייד אי־שקט – אותו פחד מוזר, בלתי מובן, השב ועולה בראשו שוב ושוב, ולפעמים דווקא ברגעים הטובים ביותר, שהחיים היפים והבטוחים שניהל עם בני ביתו לא יוכלו להאריך ימים.
אין עדיין תגובות