בחלב אם, הספר הרביעי בסדרת פטריק מלרוז עטורת השבחים, אנו פוגשים את פטריק כעורך דין בראשית שנות הארבעים לחייו, נשוי […]
1
למה העמידו פנים שהורגים אותו כשנולד? החזיקו אותו ער ימים שלמים, הטיחו את ראשו שוב ושוב בצוואר־רחם סגור; פיתלו את חבל הטבור סביב גרונו עד שנשנק; נגסו בבטנה של אמו במספריים קרים; הידקו מלחציים סביב ראשו ועיקמו את צווארו מצד לצד; גררו אותו החוצה מביתו והרביצו לו; האירו בפנסים אל תוך עיניו וערכו בו ניסויים; הרחיקו אותו מאמו בזמן ששכבה על השולחן חצי־מתה. אולי עשו זאת כדי לחסל את הנוסטלגיה שלו לעולם הישן. קודם כלאו אותו כדי שירעב למרחב, ואז העמידו פנים שהורגים אותו כדי שיהיה אסיר תודה על המרחב משניתן לו, אפילו המדבר הרועש הזה, שאין בו דבר שייכרך סביבו למעט תחבושות־זרועותיה של אמו, אף פעם לא שוב הדבר כולו, הדבר החמים כולו שמקיף אותו מכל עבר, שהוא הכול.
הווילונות נשפו אור אל תוך חדר בית החולים שלהם. הם התנפחו באוויר־הצהריים החם ואז שבו וקרסו, נדבקו לחלונות הצרפתיים וריככו את הבוהק שקרן בחוץ.
מישהו פתח את הדלת והווילונות זינקו מעלה והרטיטו את קצותיהם; ניירות רשרשו, החדר הלבין, וטרטור העבודות בכביש גבר מעט. ואז נסגרה הדלת בצליל עמום, הווילונות נאנחו והחדר האפיל.
“אוי, לא, לא עוד פרחים,” אמרה אמו.
הוא ראה הכול מבעד לקירות השקופים של עריסת האקווריום שלו. עינה הדביקה של חבצלת מפושׂקת סקרה אותו. הרוח הקלה נשפה עליו מדי פעם את ריחן המפולפל של פרֶזיות והוא רצה לסלק אותו בעיטוש. על כותונת הלילה של אמו התערבבו כתמי דם במריחות של אבקת צמחים כתומה כהה.
“נורא נחמד מצד אנשים…” היא צחקה מרוב חולשה ותסכול. “כלומר, יש מקום באמבטיה?”
“לא ממש, הוורדים כבר שם והדברים האחרים.”
“אוי, אלוהים, אני לא עומדת בזה. מאות פרחים שגזמו אותם ודחסו אותם לאגרטלים הלבנים האלה רק כדי לשמח אותנו.” היא לא הצליחה להפסיק לצחוק. דמעות זלגו על פניה. “היו צריכים להשאיר אותם במקום שלהם, בְּגינה איפשהו.”
האחות הסתכלה בטבלה.
“הגיע הזמן שתיקחי וולטרול,” היא אמרה. “את צריכה להשתלט על הכאב לפני שהוא משתלט עלייך.”
ואז האחות הסתכלה על רוברט והוא נעץ את מבטו בעיניה הכחולות באפלולית המתנשמת.
“הוא מאוד ערני. הוא ממש בוחן אותי.”
“הוא יהיה בסדר, נכון?” אמרה אמו בבעתה פתאומית.
לפתע גם רוברט היה מבועת. הם לא היו ביחד כפי שהיו קודם לכן, אבל עדיין חלקו את אותו חוסר אונים. הם נשטפו אל חוף פראי. עייפים מכדי לזחול במעלה הגדה, לא נותר להם אלא להתערסל בשאגה ובאור המסנוור של היותם שם. ובכל זאת, לא היתה לו ברֵרה אלא להכיר בעובדות: הם הופרדו. עכשיו הבין שאמו כבר היתה בחוץ לפניו. בשבילה החוף הפראי הזה היה תפקיד חדש, בשבילו זה היה עולם חדש.
מוזר, אבל הוא הרגיש כאילו כבר היה שם פעם. הוא ידע כל הזמן שיש חוץ. אז חשב שהעולם שבחוץ מעומעם ומימי ושהוא חי בלב הדברים. עכשיו הקירות התמוטטו והתברר לו באיזה בלבול היה שרוי. איך יוכל שלא להיקלע לבלבול חדש בבוהק המוחץ של המקום הזה? איך יוכל לבעוט ולהסתחרר כמו קודם באטמוספרה הכבדה הזאת, שהאוויר בה דקר את עורו?
אתמול חשב שהוא עומד למות. אולי צדק וזה מה שקרה. הכול עמד בספק, מלבד העובדה שהופרד מאמו. עכשיו, משהבין שיש הבדל ביניהם, אהב את אמו בחריפות חדשה. קודם היה קרוב אליה. עכשיו ערג להיות קרוב אליה. טעימת הערגה הראשונה היתה הדבר העצוב ביותר בעולם.
“אוי ואבוי, מה קרה?” אמרה האחות. “אנחנו רעבים או רק רוצים חיבוק?”
האחות הוציאה אותו מעריסת האקווריום, נשאה אותו על פני הבקע שנפער בין העריסה למיטה והפקידה אותו בזרועותיה החבולות של אמו.
“נסי לתת לו קצת זמן על השד ואז תנסי לנוח קצת. שניכם עברתם לא מעט ביומיים האחרונים.”
הוא היה שבר כלי שאין לו ניחומים. הוא לא יכול לחיות עם כל כך הרבה ספק ובעוצמה כזאת. הוא הקיא קולוסטרום על אמו ואז, ברגע הריקנות המעורפל שבא אחר כך, קלט במבטו את הווילונות התופחים מרוב אור. הם לכדו את תשומת לבו. ככה זה עבד כאן. משתמשים בדברים כדי להקסים אותך כך שתשכח את הפירוד.
ועם כל זאת, הוא לא רצה להפריז בחומרת הנפילה. כבר נהיה די צפוף בעולם הישן. לקראת הסוף הוא רצה נואשות לצאת, אבל דמיין איך הוא חוזר ומתפשט אל האוקיינוס הבלתי מוגבל של ראשיתו, לא מגורש לארץ הקשה הזאת. אולי היה יכול לשוב ולבקר באוקיינוס בחלומותיו, אלמלא מסך האלימות שחצץ בינו ובין העבר.
הוא נסחף אל גבולותיה הסמיכים והמתקתַּקים של השינה, בלי לדעת אם תיקח אותו אל תוך עולם הציפה או בחזרה אל בית המטבחיים של חדר הלידה.
“בובון מסכן, בטח היה לו חלום רע,” אמרה אמו וליטפה אותו. בכיו התחיל להיקטע ולהתפוגג.
היא נשקה על מצחו והתחוור לו שאף על פי שכבר לא חלקו גוף, עדיין היו להם אותן מחשבות ואותן תחושות. הוא נרעד בהקלה ונעץ מבט בווילונות, צפה באור הזורם.
הוא כנראה ישן זמן מה, כי אביו הגיע וכבר היה מקובע על משהו. הוא לא הפסיק לדבר.
“בדקתי עוד כמה דירות היום ותני לי להגיד לך, זה ממש מדכא. הנדל”ן בלונדון יצא לגמרי משליטה. אני נוטה לחזור לתוכנית ג’.”
“מה זה תוכנית ג’? שכחתי.”
“להישאר איפה שאנחנו ולחלוב עוד חדר מהמטבח. אם נחלק אותו לשניים, ארון המטאטאים יהפוך לארון הצעצועים שלו והמיטה תעמוד איפה שהמקרר עומד עכשיו.”
“איפה נשים את המטאטאים?”
“לא יודע – איפשהו.”
“והמקרר?”
“הוא יוכל להיכנס במקום הארון שליד מכונת הכביסה.”
“הוא לא ייכנס שם.”
“איך את יודעת?”
“אני פשוט יודעת.”
“בכל אופן… נמצא איזה פתרון. אני רק מנסה להיות מעשי. הכול משתנה כשיש תינוק.”
אביו רכן קרוב יותר ולחש, “תמיד יש את סקוטלנד.”
הוא בא הנה כדי להיות מעשי. הוא ידע שאשתו ובנו טובעים בשלולית של בלבול ורגישות והוא עמד להציל אותם. רוברט הרגיש את הרגשות שלו.
“אלוהים, כמה שהידיים שלו קטנטנות,” אמר אביו. “וטוב שכך, בעצם.”
הוא הרים את כף ידו של רוברט בעזרת הזרת שלו ונשק לה. “אני יכול להחזיק אותו?”
היא הגביהה אותו לעבר אביו. “תיזהר על הצוואר שלו, הוא מאוד רפוי. צריך לתמוך בו.”
שלושתם היו מתוחים.
“ככה?” כף ידו של אביו גיששה במעלה עמוד השדרה שלו, החליפה את זו של אמו וגלשה אל מתחת לראשו של רוברט. רוברט ניסה להישאר רגוע. הוא לא רצה להדאיג את הוריו.
“בערך. גם אני לא ממש יודעת.”
“אהה… איך זה שמרשים לנו לעשות את זה בלי רישיון? אי־אפשר לאמץ כלב או לקנות מכשיר טלוויזיה בלי רישיון. אולי האחות המטפלת תוכל ללמד אותנו – איך קוראים לה?”
“מרגרט.”
“דרך אגב, איפה מרגרט תישן בלילה לפני שניסע לאמא שלי?”
“היא אומרת שאין לה שום בעיה לישון על הספה.”
“מעניין אם גם הספה מרגישה ככה.”
“אל תהיה רשע, היא ב’דיאטה כימית’.”
“כמה מלהיב. זה מציג אותה באור חדש.”
“יש לה הרבה ניסיון.”
“לכולנו, לא?”
“עם תינוקות.”
“אה, תינוקות.” אביו של רוברט שרט את לחיו בזיפים שלו והשמיע צליל של נשיקה באוזנו.
“אבל אנחנו נורא אוהבים אותו,” אמרה אמו, ועיניה הוצפו דמעות. “זה לא מספיק?”
“ששני הורים מתלמדים בדירה לא מתאימה אוהבים אותך נורא? תודה לאל שיש לו כגיבוי סבתא אחת בחופשת־קבע וסבתא אחרת שכל כך עסוקה בהצלת כדור הארץ שהיא לא יכולה באמת לשמוח בהכבדה הנוספת הזאת על המשאבים שלו. הבית של אמא שלי גם ככה כבר מלא קשקושים שאמאניים ו’חיות עוצמה’ ו’ילדים פנימיים’, אין שם מקום לעניינים של מבוגרים, כמו ילד.”
“אנחנו נהיה בסדר,” אמרה אמו. “אנחנו כבר לא ילדים, אנחנו הורים.”
“אנחנו גם וגם,” אמר אביו. “זאת הבעיה. את יודעת מה אמא שלי אמרה לי לפני כמה ימים? שילד שנולד במדינה מפותחת יצרוך פי מאתיים וארבעים משאבים מילד שנולד בבנגלדש. אם היינו מפגינים איפוק ומביאים מאתיים שלושים ותשעה ילדים בנגלדשים היינו זוכים ממנה לקבלת פנים חמה יותר, אבל הילד המערבי הגרגרן הזה, שהולך למלא דונמים של מטמנות זבל בחיתולים החד־פעמיים שלו ובקרוב ידרוש בקולי־קולות מחשב אישי מספיק חזק כדי להטיס חללית למאדים בזמן שהוא משחק איקס־מיקס־דריקס עם איזה חבר וירטואלי בדוברובניק, כנראה לא יזכה באישור מצִדה.” אביו עצר בדיבורו. “את בסדר?” הוא שאל.
“בחיים לא הייתי מאושרת כל כך,” אמרה אמו ומחתה את לחייה הנוצצות בגב כף ידה. “רק שאני מרגישה כל כך ריקה.”
היא הנחתה את ראשו של התינוק לעבר הפטמה שלה והוא התחיל לינוק. קילוח דק מביתו הישן הציף את פיו והם היו שוב יחד. הוא הרגיש את פעימות הלב שלה. שלווה אפפה אותם כמו רחם חדש. אולי זה בכל זאת מקום טוב להיות בו, גם אם קשה להיכנס אליו.
זה בערך כל מה שרוברט הצליח לזכור מהימים הראשונים של חייו. הזיכרונות חזרו אליו לפני חודש כשאחיו נולד. הוא לא היה בטוח לגמרי שחלק מהדברים לא נאמרו בחודש האחרון, אבל גם אם כן, הם הזכירו לו את השהות שלו בבית החולים; כך שהזיכרונות באמת היו שלו.
רוברט היה אובססיבי לעבר שלו. הוא היה בן חמש עכשיו. בן חמש, לא תינוק כמו תומס. הוא הרגיש איך הינקות שלו מתפוררת, ובין התרועות שנלוו לכל צעד קטן לעבר האזרחות המלאה שמע את לחישת האובדן. משהו התחיל לקרות ככל שהדיבור קנה עליו שליטה. הזיכרונות המוקדמים שלו התחילו לנשור כמו לוחות סלע מהצוקים הכתומים האלה מאחוריו, ולהתרסק אל תוך ים בולע־כול שרק החזיר לו מבט זועם כשניסה להסתכל לתוכו. הינקות שלו הלכה והוכחדה על ידי הילדות שלו. הוא רצה אותה בחזרה, כי אחרת תומס יקבל הכול.
רוברט השאיר מאחור את הוריו, את אחיו הקטן ואת מרגרט והתנודד על פני הסלעים בדרכו אל האבנים המקרקשות של החוף התחתון, כשבאחת מידיו המושטות דלי פלסטיק שחוק מעוטר בדולפינים מזנקים. חלוקי אבן נוצצים, שדהו בזמן שרץ בחזרה להשוויץ בהם, כבר לא הוליכו אותו שולל. מה שחיפש עכשיו היה סוכריות הגומי האלה מזכוכית עמומה שנקברו מתחת לאשד הדק של חצץ שחור וזהוב על שפת הים. אפילו לאחר שהתייבשו נגהּ מהן זוהר חבול. אביו אמר לו שזכוכית עשויה מחול, כך שהן היו במחצית הדרך חזרה אל המקום שממנו באו.
רוברט הגיע עכשיו אל קו החוף. הוא השאיר את הדלי שלו על סלע גבוה ופתח בחיפוש אחר זכוכית שהגלים לקקו. המים התקצפו סביב קרסוליו, וכשזרמו במורד החוף הוא סרק את החול המבעבע. לתדהמתו ראה משהו מתחת לגל הראשון, לא אחד החרוזים שצבעם ירוק חיוור או לבן מעורפל, אלא אבן חן צהובה נדירה. הוא משה אותה מתוך החול, שטף מעליה את הגרגירים בגל הבא והגביה אותה מול האור, שעועית ענבר קטנה בין אצבעו ואגודלו. הוא שלח מבט במעלה החוף כדי לחלוק את התלהבותו, אבל הוריו הצטופפו סביב התינוק ואילו מרגרט פשפשה בתיק.
הוא זכר את מרגרט היטב עכשיו, משחזרה. היא טיפלה בו כשהיה תינוק. זה היה שונה אז כי הוא היה הילד היחיד של אמו. מרגרט אהבה לומר שהיא “מפטפטת על מה שלא יהיה”, אבל למעשה הנושא היחיד שלה היה היא עצמה. אביו אמר שהיא מומחית ב”דיאטה תיאורטית”. הוא לא היה בטוח מה זה, אבל נראה שזה גרם לה להשמין מאוד. הוריו התכוננו לוותר הפעם על אחות מטפלת כדי לחסוך כסף, אבל שינו את דעתם ממש לפני שבאו לצרפת. הם כמעט שינו את דעתם שוב כשאמרו להם בסוכנות שמרגרט היא היחידה שפנויה בהתראה קצרה כל כך. “אני מניחה שהיא תהיה עוד זוג ידיים,” אמו אמרה. “חבל רק שהן מגיעות עם עוד פה,” אמר אביו.
רוברט פגש לראשונה את מרגרט כשבא הביתה מבית החולים אחרי שנולד. הוא התעורר במטבח של הוריו כשהוא מיטלטל מעלה ומטה בזרועותיה.
“החלפתי את החיתול של הוד מלכותו כדי שהטוסיק שלו יהיה נקי ויבש,” היא אמרה.
“הו,” אמרה אמו, “תודה.”
הוא הרגיש מיד שמרגרט שונה מאמו. מילים קלחו ממנה כמו מאמבטיה בלי פקק. אמו לא אהבה במיוחד לדבר, אבל כשדיברה זה היה כמו להיות אצלה על הידיים.
“הוא אוהב את העריסה הקטנה שלו?” אמרה מרגרט.
“אני לא כל כך יודעת, הוא היה אִתנו במיטה אתמול בלילה.”
נהמה שקטה בקעה ממרגרט. “המממ,” היא אמרה, “הרגלים רעים.”
“הוא לא הסכים לשכב בשקט בעריסה.”
“הם אף פעם לא יסכימו אם תיקחי אותם למיטה.”
“‘אף פעם’ זה הרבה זמן. הוא היה בתוכי עד יום רביעי בערב; החושים שלי אומרים לי להחזיק אותו לידי לעת עתה – לעשות את זה בהדרגה.”
“טוב, אני לא רוצה לפקפק בחושים שלך, חביבתי,” אמרה מרגרט, וירקה את המילה מפיה ברגע שהתהוותה על לשונה, “אבל בארבעים שנות הניסיון שלי, אימהות הודו לי שוב ושוב על זה שהשכבתי את התינוק בעריסה והשארתי אותו שם. היתה לי אמא אחת, היא אישה ערבייה, למען האמת, די נחמדה, שהתקשרה אלי לבּוֹטְלִי רק לפני כמה ימים ואמרה, הלוואי שהייתי מקשיבה לך, מרגרט, ולא לוקחת את יסמין אִתי למיטה. שום דבר לא מצליח לי אִתה עכשיו.’ היא רצתה שאחזור, אבל אני אמרתי, ‘מצטערת, חביבתי, אבל אני מתחילה עבודה חדשה בשבוע הבא, וביולי אני נוסעת לדרום צרפת כדי להתארח אצל הסבתא של התינוק.'”
מרגרט הנידה בראשה במרץ וטופפה כה וכה במטבח, ואשד של פירורים דגדג את פניו של רוברט. אמו לא אמרה דבר, אבל מרגרט המשיכה להרעים בקולה.
“אני לא חושבת שזה הוגן כלפי התינוק, בכל אופן – הם אוהבים שיש להם את העריסה הקטנה שלהם. כמובן, אני רגילה שנותנים לי פיקוח בלעדי. בדרך כלל זאת אני שנמצאת אִתם במשך הלילה.”
אביו נכנס לחדר ונתן לרוברט נשיקה במצח.
“בוקר טוב, מרגרט,” הוא אמר. “אני מקווה שהצלחת לישון קצת, כי אף אחד חוץ ממך לא הצליח.”
“כן, תודה, הספה שלכם די נוחה, למען האמת; לא שאני אתלונן כשיהיה לי חדר משלי אצל אמא שלך.”
“אני מקווה שלא,” אמר אביו. “את ארוזה ומוכנה לנסיעה? המונית אמורה להגיע בכל רגע.”
“טוב, לא ממש היה לי זמן לפרוק, נכון? חוץ מהכובע. הוצאתי אותו למקרה שיהיה שם חום אימים.”
“תמיד חום אימים שם. אמא שלי לא מוכנה להסתפק בפחות מהתחממות גלובלית קטסטרופלית.”
“המממ, לא תזיק לנו קצת התחממות גלובלית בבוטלי.”
“הייתי נמנע מהערות כאלה אם את רוצה חדר טוב במכון.”
“מה זה, חביבי?”
“אה, אמא שלי הקימה ‘מכון טראנס־אישי’.”
“הבית לא יהיה שלך בעתיד, אם ככה?”
“לא.”
“שמעת את זה?” אמרה מרגרט, שחיוורון־השעווה שלה ריחף עכשיו קרוב־קרוב מעל רוברט וריסס בפניו עוגיות חמאה במשנה מרץ.
רוברט חש ברוגזו של אביו.
“הוא קוּל מדי בשביל שעניינים כאלה יטרידו אותו,” אמרה אמו.
כולם התחילו לנוע בבת אחת. מרגרט, חבושה בכובעה, יצאה בראש, והוריו של רוברט כשלו מאחוריה עם המטען. הם לקחו אותו החוצה, למקום שהאור בא ממנו. הוא היה אחוז תדהמה. העולם היה חדר לידה שצרח מרוב חיים שאפתניים. ענפים נישאים, עלים מהבהבים, הררי קומולונימבוסים נסחפים ברוח, ששוליהם המתמוססים מסתלסלים בשמים שטופי־האור. הוא הרגיש את המחשבות של אמו, הוא הרגיש את המחשבות של אביו, הוא הרגיש את המחשבות של מרגרט.
“העננים מוצאים חן בעיניו,” אמרה אמו.
“הוא לא יכול לראות את העננים, חביבתי,” אמרה מרגרט. “אין להם פוקוס בגיל הזה.”
“עדיין יכול להיות שהוא מסתכל עליהם בלי לראות אותם כמו שאנחנו רואים,” אמר אביו.
מרגרט נאנקה ונכנסה אל תוך המונית המטרטרת.
הוא שכב דומם בחיק אמו, אבל הארץ והשמים גלשו על פניו מבעד לחלון. כששקע בסצנה הנעה, חשב שגם הוא נע. האור הבזיק על שמשות הבתים החולפים, רטטים שטפו אותו מכל עבר, ואז נפתח ערוץ הבניינים בבת אחת וטריז של אור שמש שוטט על פניו וצבע את עפעפיו בכתום־ורוד.
הם היו בדרכם אל הבית של סבתו, אותו בית שבו התאכסנו עכשיו, שבוע אחרי שנולד אחיו.
אין עדיין תגובות