החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

חשבונות פתוחים

מאת:
מספרדית: ארז וולק | הוצאה: | 2019 | 173 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

30.00

רכשו ספר זה:

בדירה חשוכה, בבניין אלמוני בעיר גנרית, מסתתרת דמות אנושית בנויה למופת, שתעורר אותך לחשוב, להזיע ולחקור את טבעו של האדם. לכאורה הדמות, זקן קשה יום, היא אדם כושל, עלוב. אפילו המחבר אינו מרחם עליו. עד שברגע בלתי צפוי מתרחש אחד מאותם מהלכי דמיון והמצאה שרק ספרות נפלאה יכולה לחולל, והכול מתהפך…
אדם בתוך דירה, בקומה מסוימת בתוך בניין: עולם שלם, רשת יחסים מורכבת, פרפרזה על החברה שלנו. זהו ספר שמתחיל כדרמה חברתית והופך לספר מתח מרתק: כמות גדושה של עלילות ודקויות, הומור שחור, ובעיקר הרבה ספרות.
מרטין קוהן, בשליטה נדירה באמנות הסיפור, מבסס את מקומו כאחד מנציגי תור הזהב של הספרות הלטינו-אמריקאית העכשווית.

"נובלה שהיא מקרה מבחן יוצא דופן, מותח וקיצוני של דמות אחת ועולמה בתוך דירה" אדמונדו פס סולדן
"זקנה. כישלון. אנושיות והיפוכה כלואים ביצירה צרופה וערמומית במיוחד" לאורה לין

מרטין קוהן (1967) נולד וגדל בבואנוס איירס, באחת מאותן משפחות המעודדות קריאה בלי לקרוא אפילו ספר אחד. את ילדותו בילה מול הטלוויזיה. בגיל אחת-עשרה חלם להיות שחקו כדורגל, ובמקביל החל להתפעם מקריאה וכתיבה.
כיום מלמד ד"ר קוהן תיאוריה ספרותית. נוסף על כך הוא אחד המסאים החשובים באמריקה הלטינית. הוא פרסם קובצי סיפורים, מסות, ועשרה רומנים שתורגמו לאחת-עשרה שפות וראו אור בהוצאות משובחות ביותר כגון קומפניה דס לטראש בברזיל, סורקאמפ בגרמניה, סרפנט'ס טייל באנגליה, פפירוס בייוון וסיי בצרפת. ספריו הבולטים של קוהן הם: "פעמיים יוני" (2002), "שניות בחוץ" (2006), "מוזיאון המהפכה" (2006), "אזור אורבני" (2007) ו"מדעי המוסר" (2007) שזכה בפרס פרס ארלדה-אנגרמה (2007) ועובד לקולנוע. בשנת 2014 זכה מכלול יצירתו בפרס "קונקס" החשוב.
קוהן לא ויתר על אהבות הילדות, והוא ממשיך להיות אוהד מסור של "בוקה ג'וניורס". הכדורגל מסמל בעיניו הזדמנות לחיבור עם התרבות הפופלרית השורשית. הוא לובש תמיד בגדי "אדידס", מהנעלים ועד החולצה, בלי כל סיבה מוסברת או כמעין חותם אישי. יש המשערים שהוא הסופר הראשון בחסות המותג. זהו התרגום הראשון לעברית מספריו.

מקט: 4-1298-49
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

אין לי ספק שחימֵנֶס גורר רגליים כשהוא נכנס למטבח בשעת לילה מאוחרת. הוא עייף, הרגליים עקלקלות וכמו עשויות בד, אחוזות עוויתות, שבריריות. אבל זה לא ההסבר המלא לכפות הרגליים שאינן ניתקות מהרצפה: הוא נועל כפכפים, ואם ירים את כפות הרגליים מהרצפה כדי לצעוד, ייחלצו הכפכפים ויאבדו לו. התוצאה היא רחשוש באישון לילה, רחשוש שלולא הקולות העולים מהטלוויזיה הדולקת בחדר השינה, היה נשמע בבירור.

במטבח הצפוף שבדירתו של חימֵנֶס המקום מספיק בקושי בשביל שניים: המקרר והוא. דבר זה כשלעצמו לא חורה לו, שכן הוא מתגורר לבד, אבל כדי לפתוח את דלת המקרר הוא נאלץ לבצע תמרונים מסובכים ותנועות מותניים שמאמצות אותו ומעיקות עליו בגילו. אחר כך קורה לו תמיד אותו הדבר: הוא עומד מול המקרר הפתוח ואינו זוכר כלל מה בא לחפש. בתקופה אחרת בחייו, כשהיה בן שלושים או חמישים, היה עשוי לייחס את התקרית בפשטות להיסח הדעת; בשלב הנוכחי, והוא כמעט בן שמונים, הוא נחרד למחשבה על ההידרדרות ביכולותיו השכליות.

הוא עומד מול המקרר ומתבונן בתכולתו. האור המאיר את פניו ומשב הקור המלאכותי כמו מצטרפים למאמץ להצליל אותו ולעורר את זיכרונו. מה הביא אותו למטבח, איזו כוונה, איזה חשק? הוא לא זוכר. אפשרות לא צפויה טורדת אותו: אולי הוא בא באופן מוכני, מתוך הרגל או שעמום, מכוח השגרה ותו לא, בלי כוונה מוגדרת ובלי סיבה ברורה; ובמקרה הזה אין כל סיכוי שייזכר בסיבה שהביאה אותו, כי הסיבה הזאת אינה קיימת ומעולם לא התקיימה. במקרים לא מעטים הוא חוזר מהמטבח למיטה כלעומת שבא, בלי שמזג לעצמו דבר ובלי שלקח דבר, לא פרוסת גבינה ולא כוס חלב, לא לחם בחמאה ולא תפוח, בלי שאפילו יֵדע בוודאות אם המסע אל המקרר איבד את מטרתו בדרך או שמא מעולם לא היתה לו מטרה ודבר לא אבד.

לפני שהוא נכנע וחוזר לחדר השינה, הוא נותן לעצמו עוד הזדמנות. הוא סוקר במבטו את המדפים שבמקרר, את מגירות הפלסטיק הקטנות ואת השקערוריות שבדלת, כדי שהדבר שהוא מחפש יתגלה ויופיע לפניו (זו גם השיטה שהוא נוקט מול המדפים בסופרמרקט, אם כי תוך השקעת זמן ומאמץ רבים יותר, כשהוא יוצא לקניות בשביל עצמו ובשביל אשתו). המצב השגור, שבדרך כלל מדכא אותו, כלומר העובדה שהמקרר עומד ריק כמעט לחלוטין, משחק לטובתו במקרה הזה. יש דברים מעטים לשקול: קנקן זכוכית מפוספס ובו מי ברז, קרטון חלב שקצהו לא נגזר טוב, מגש ועליו פרוסות גבינה ששוליהן מתחילים להתעקל כלפי מעלה פה ושם, קרטון ביצים, חבילת חמאה, חבילה של לחם לבן.

הוא נזכר, כן, פתאום הוא נזכר: הוא בא בגלל הביצים. רעב תקף אותו בשעה המאוחרת הזאת, כמעט אחת בלילה, אולי בגלל דלות הארוחה שאכל בתשע, לחם בגבינה ומלח שבלע במיטה, כשצפה בטלוויזיה בסרט תיעודי על השמדת היהודים במלחמת העולם השנייה. הוא כבר חשב ללכת לישון, אבל התיאבון תקף אותו. שתי ביצים לבנות, האחת גדולה מחברתה, נחות בין חריצים, לא בקרטון הביצים, ובעצם נוכחותן הן מרעננות את זיכרונו. בשביל זה הוא בא: כדי לקחת ביצה קשה. הוא נזכר בדיוק בזמן, כשהקור היבש מהמכשיר כבר מתחיל לחדור מבעד לחרירים בחלוקו המהוה. הוא נזכר ומשבח את עצמו, ומוציא את שתי הביצים מהמקרר, שתיהן ביד אחת.

אחת מהן מבושלת והאחרת לא. את זה חימנס זוכר היטב, כי רק אתמול, או שלשום לכל המוקדם, הוא בישל אחת מהביצים האלה. הוא שם אותה בסיר מים קטן והרתיח את המים בטמפרטורה של מאה מעלות במשך שבע דקות על השעון. אבל הוא בכלל לא הספיק לאכול אותה, אפילו לא לקלף אותה, כי משהו הפריע לו (ללא ספק אשתו, שצלצלה בפעמון כדי למרר לו את החיים באיזה עניין של הרגע האחרון). כעבור זמן מה הוא מצא את הביצה הקשה במים שכבר הספיקו להתקרר, אבל הוא כבר לא רצה אותה והחזיר אותה למקרר.

עכשיו שתי הביצים מולו. זהות זו לזו במהותן, אף כי אפשר שהאחת גדולה מעט מחברתה. הוא מניח את שתיהן על השיש ומביט בהן. מבחוץ הן נראות כמעט זהות, אבל הוא יודע בוודאות שמבפנים הן לא. אז עולה רעיון צלול במוחו של חימנס, והוא שיש בדיקה כמעט מושלמת לקבוע מתי ביצה מבושלת ומתי לא, בלי לשבור את הקליפה. וזו השיטה: מסובבים את הביצה במין צביטה חזקה, כמו פורפרה, או בקנה מידה קטן יותר, כמו סביבון. בוחנים אם הביצה מסתובבת, ליתר דיוק בוחנים כיצד היא מסתובבת, כי תמיד יש סיבוב כלשהו, קל או כבד, ומזה אפשר להסיק מה מצבה הפנימי: נאה או מבושלת.

חימנס עורך את הבדיקה, מגיע למסקנה, חוזר על הפעולה, מוודא. את הביצה שלפי שיפוטו לא ידעה רתיחה מעולם הוא מחזיר למקרר, והוא נשאר עם האחרת, זו שהוא מסיק שהיא קשה. הוא מניח אותה על צלוחית, מוציא מפית נייר מהחבילה שהוא שומר בארון, מחפש את המלחייה ותוחב אותה מיד בכיס החלוק. המלחייה נופלת מבעד לחור בכיס וצונחת לארץ בחבטה; בנס אינה נשברת, כי היא עשויה זכוכית, אבל חימנס מוותר על המאמץ להרים אותה. הוא יעשה את זה אחר כך, אולי מחר, וההשלמה עם האוכל התפל לא תזיק ללחץ הדם שלו, שנוטה יותר ויותר לזנק למספרים מסוכנים.

הוא חוזר למיטה, ועיניו כבר נעוצות במסך הטלוויזיה. האם באמת מתו כל כך הרבה יהודים בתאי הגזים במחנות הריכוז בפולין, או שמא הציונות עומדת מאחורי העניין, מנפחת מספרים ונוטעת הפרזה? חימנס מכבה את המנורה שעל שידת הלילה, כי היא משתקפת מתמונות של צריפים צפופים למדי, ובאותו הזמן הוא מקיש בביצה הקשה בעדינות על שפת הצלוחית העבה. הקליפה נסדקת ברחש חשאי. לבסוף היא נפתחת. אף שלא פשט את החלוק, מתוך שכחה פשוטה ולא בכוונה, כשחימנס מרגיש את זרם הנוזל הקפוא הוא מרגיש אותו באמצע מכנסי הפיג׳מה. הוא טעה בביצה, כמובן. הוא ערך את הניסוי במיומנות לא מבוטלת, אבל ברור כשמש שהתבלבל בקריטריון ההחלטה. איזו ביצה מסתובבת מהר: הנאה או המבושלת? כבר לא משנה; מה שחשוב עכשיו זה שהוא לקח את הביצה הלא מבושלת למיטה, וכששבר אותה בציפייה למצוא כדור לבן ובתוכו ניצן, קרתה לו האכזבה הזאת: ריר הביצה הנאה ניגר עליו, בדיוק על מכנסי הפיג׳מה, וליתר דיוק במקום שה’חנות’ לא נסגרת טוב כי הכפתורים התרופפו, במקום שספג את אחרונות הטיפות בכל השתנה, והצהיב עם הזמן.

בעזרת הצלוחית חימנס אוסף את החלמון, שכמעט לא ניזוק. בעודו עושה זאת הוא ממלמל קללות חריפות, שכולן מופנות נגד עצמו ונגד חוסר המזל שבחייו. הוא חילץ את החלמון כמעט בשלמותו, ועכשיו הוא מביט בו רועד על הצלחת הלבנה, קצת בטינה וקצת בהכרת טובה. צבעו של החלמון הוא צבע של חלמון לא מבושל, צבע שמש בין הערביים, שנשמר כשמטגנים ביצה. לגבי החלבון, עם זאת, אין פתרון ולא ייתכן פתרון. החלבון הוא ליחה רופסת, הוא רירי וצמיגי, הוא חומר מבחיל שניגר ונספג. חימנס משתמש במפית הנייר שהביא בניסיון מגושם לייבש את בגדיו ולהשיב לעצמו את ההיגיינה. התועלת לא רבה. השפשוף הגס רק מורח את החלבון, ועד מהרה המפית נעשית סמרטוט ספוג, ואי אפשר לסחוט אותה בלי שתתפורר. הוא מתעצבן ודוחה את הכול מעליו, בין נחרות זעם וקללות שונות: את החלמון השלם למדי, את החלבון שנשפך, את הצלוחית הלבנה ואת המפית שנעשתה גוש. הוא דוחה הכול, גם את הביצה הקשה, שמטבע הדברים היא זו שנשארה במקרר, ואחרי כל הגועל הזה לא נותר בו שום חשק לאכול אותה.

הוא משאיר את כל הדברים כמו שהם, מכבה את הטלוויזיה, נכנס למיטה. השינה לא באה. ספק מכיוון שאינה נענית לחיזוריו כבר כמה שנים (זקנים ישנים מעט), וספק כי הרטיבות במכנסי הפיג׳מה מתיישבת על האזורים המוצנעים ביותר בגופו ומשרה עליו תחושה הולכת וגוברת שהוא חתיכת אידיוט. מחר יהיה יום חדש: במשפט השגור הזה, שהוא מעלה ואולי לוחש, הוא מחפש את השלווה שתאפשר לו להירדם, עד שמכוח החזרה הוא מוצא אותה לבסוף.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “חשבונות פתוחים”