אוליב ולווד, סופרת מפורסמת של ספרי ילדים, בת דורם וידידתם של אוסקר ויילד ופיטר בארי, היא אם לשבעה ילדים. לכל […]
1
שני נערים עמדו בגלריה של הנסיך אלברט1 והביטו למטה אל נער שלישי. היה זה 19 ביוני 1895. הנסיך מת ב־1861, וראה רק את ניצני מפעלו השאפתני להקמת אוסף מוזיאונים שבהם יוצגו בפני האוּמנים הבריטים מיטב הדוגמאות של מלאכת העיצוב. דיוקנו, דיוקן איש עניו ועטור מדליות, שובץ בפסיפס בטבור הקשת הדקורטיבית בקצהו האחד של יציע צר, שנמתח מעל לחלל החצר הדרומית. החצר הדרומית היתה מעוטרת בפסיפסים נוספים — דיוקנאות של ציירים, פסלים, קדרים — “ארמון גיבורי התהילה אשר בקנזינגטון”. הנער השלישי השתופף לצד תיבת זכוכית רבת רושם, אחת מתוך סדרה שלמה, שבתוכה הוצגו אוצרות כסף וזהב. טום, הצעיר מבין שני הנערים שהביטו למטה, חשב על שלגייה בארון המתים שלה העשוי זכוכית. הוא גם חשב, בהביטו למעלה אל אלברט, על כך שכלֵי הקיבול והכפיות והקופסאות, אשר זהרו באור הנוזלי שמתחת לזכוכית, היו כמו אוצר קבורה מלכותי שקם לתחייה (ואמנם, אחדים מהם באמת היו כאלה). את הנער האחר לא יכלו לראות בבהירות, משום שהיה מצדה המרוחק של התיבה. נראה היה שהוא מצייר את תכולתה.
1 באנגלית: “הנסיך בן הזוג”, בעלה של המלכה ויקטוריה. (כל הערות השוליים מאת המתרגמת והעורכת)
ג’וליאן קֵיין הרגיש במוזיאון דרום קנזינגטון כמו בבית. אביו, מייג’ור פרוֹספֶּר קיין, נשא בתפקיד “אוצֵר מיוחד למתכות יקרות”. לג’וליאן אך זה מלאו חמש־עשרה שנה, והוא היה תלמיד פנימייה בבית הספר על שם מארלוֹ, אבל עכשיו החלים בבית מהתקף צהבת גועלי. הוא לא היה גבוה ולא נמוך, גופו היה דק, פניו מחודדים וצבע עורו צהבהב, גם בלי הצהבת. את שערו השחור החלק סירק בפסוקת אמצע, והיה לבוש בחליפת בית ספר. טום וֶלְווּד, שנראה ילדותי במקטורן נוֹרפוֹק ומכנסי ברך, היה צעיר ממנו בשנתיים בערך ואף נראה צעיר מגילו. הוא היה בעל עיניים כהות, פה רך ושיער זהוב כהה וחלק. השניים לא נפגשו קודם לכן. אמו של טום באה לביקור אצל אביו של ג’וליאן כדי לבקש עזרה בתחקיר שלה. היא היתה סופרת מצליחה שחיברה אגדות קסם. ג’וליאן מונה להראות לטום את האוצָרוֹת. נראה כי היה מעוניין יותר להראות לו את הנער המשתופף.
“אמרתי שאראה לך משהו מסתורי.”
“חשבתי שהתכוונת לאחד האוצרות.”
“לא, התכוונתי אליו. יש בו משהו ערמומי. אני שם עליו עין כבר כמה זמן. הוא זומם משהו.”
טום לא היה בטוח אם היה זה מסוג משחקי הנדמה לי שהיו נהוגים במשפחתו — לאתר זרים גמורים ולהמציא עליהם סיפורים. הוא לא היה בטוח אם ג’וליאן — איך לומר — משחק תפקיד של נער אחראי.
“מה הוא עושה בדרך כלל?”
“הוא עושה את תעלול החבל ההודי. הוא נעלם. לרגע אתה רואה אותו, ואז כבר לא. הוא נמצא כאן כל יום. לבד לגמרי. אבל אי־אפשר לראות לאן הוא הולך, ומתי.”
הם הצטודדו לאורך היציע בעל מעקה הברזל, שווילונות כבדים מקטיפה אדומה היו תלויים לאורכו. הנער השלישי נותר במקומו וצייר בריכוז. אחר כך שינה את מיקומו, כדי לראות מזווית אחרת. היה לו שיער בצבע קש, מדובלל ומזוהם. הוא לבש מכנסי פועלים חתוכים בעלי כתפיות, על חולצת פלאנל בצבע עשן, מוכתמת בפיח. ג’וליאן אמר
“אנחנו יכולים לרדת למטה לעקוב אחריו. יש בו כל מיני דברים מוזרים. הוא נראה קשוח מאוד. נראה שהוא אף פעם לא הולך לשום מקום אחר, רק לכאן. חיכיתי ביציאה כדי לראות אותו יוצא ולעקוב אחריו, אבל נראה שהוא לא יוצא. נראה שהוא כמו מִתְקַן קבע.”
הנער הביט למעלה בחטף ופרצופו המלוכלך התכווץ בזעף. טום אמר
“הוא מתרכז.”
“ממה שאני רואה, הוא אף פעם לא מדבר עם אף אחד. מדי פעם הסטודנטיות לאמנות מסתכלות בציורים שלו, אבל הוא לא מפטפט איתן. הוא פשוט מתגנב לו כאן. זה מפחיד.”
“יש לכם כאן הרבה גנֵבות?”
“אבא שלי תמיד אומר שהשומרים מתרשלים התרשלות נפשעת בהשגחה על המפתחות לתיבות. ויש ערמות על ערמות של חפצים ששוכבים ומחכים לקִטלוּג או למשלוח לבתנל גרין.2 יהיה קל מאוד להתגנב החוצה עם כל מיני חפצים. אני אפילו לא יודע אם מישהו היה שם לב אם אתה היית מסלק משהו. בטוח שלא חלק מהדברים; אבל ישימו לב מהר מאוד אם מישהו ינסה לגנוב את הפמוט.”
2 אגף של מוזיאון ויקטוריה ואלברט. היום משמש מוזיאון הילדוּת.
“פמוט?”
“הפמוט של גלוסטר. החפץ שהוא מצייר, כנראה, רוב הזמן. גוש הזהב שבמרכז התיבה ההיא. הוא עתיק ויחיד במינו. אראה לך אותו. אפשר לרדת למטה, לגשת אל הפמוט ולהפריע לילד.”
טום פיקפק בעניין. בנער השלישי היה דבר־מה מתוח, אנרגיה נוקשה ודרוכה שהשגיח בה אף בלי שהבין. אף על פי כן, הסכים. הוא בדרך כלל הסכים לדברים. הם נעו כמו שני בלשים, ממארב אחד למשנהו מאחורי שִפְעַת הקטיפה. הם חלפו מתחת לנסיך אלברט, יצאו אל מדרגות האבן המתעקלות וירדו אל האולם הדרומי. כשהגיעו אל הפמוט, הנער השלישי לא היה שם.
“הוא לא היה על המדרגות,” אמר ג’וליאן, נטרד.
טום עצר כדי להתבונן בפמוט. הוא היה עשוי זהב עמום. הוא נראה כבד. הוא ניצב על שלוש רגליים, כל אחת מהן בדמות דרקון ארך אוזניים, עצם אחוזה בטפריו המבעיתים והוא מכרסם בה בשיניים חדות. שולי הגביע המשונן שהחזיק בנר נשענו גם הם על דרקונים פעורי לוע, מכונפים ובעלי זנבות נחשיים. הכַּן העבה היה עשוי כולו מיני עלווה דמיונית, שבינות לה אנשים ומפלצות, קנטאורים וקופים, התפתלו, גיחכו, העוו פנים זה אל זה, אחזו זה בזה ונעצו זה בזה סכינים. יצור חבוש קסדה, דמוי גמד אגדי ובעל עיניים ענקיות, לפת זנב עקלתון של זוחל כלשהו. היו שם עוד דמויות אנוש ושדונים, אחת בולטת במיוחד, בעלת שיער דבלולי ארוך ומבט עגום. טום חשב בו־במקום שאמו צריכה לראות את הפמוט. הוא ניסה לשווא לשנן בזיכרונו את הצורות. ג’וליאן הסביר. יש לו היסטוריה מעניינת, לפמוט, אמר. איש אינו יודע ממה בדיוק הוא עשוי. זו סגסוגת מתכת כלשהי מצופה זהב. ייתכן שנוצר בקנטרברי — גוּלף בשעווה ואחר כך נוצק — אבל מלבד סמלי נושאי הבשורה הנוצריים שעל הגוּלה, נראה שלא נועד לצרכים דתיים. הוא צץ בקתדרלה בלה־מאן, ונעלם משם בזמן המהפֵכה הצרפתית. סוחר עתיקות צרפתי מכר אותו לנסיך הרוסי סולטיקוף. מוזיאון דרום קנזינגטון רכש אותו מאוסף הנסיך ב־1861. אין בשום מקום דבר דומה לו.
טום לא ידע מהי גוּלה, ולא ידע מהם סמלי נושאי הבשורה; אבל הוא ראה שהחפץ הוא עולם ומלואו של סיפורי מסתורין. הוא אמר שאמו תרצה לראות אותו. אולי זה בדיוק הדבר שהיא מחפשת. הוא היה רוצה לגעת בראשי הדרקונים.
ג’וליאן הביט על סביבותיו באי־שקט. היתה שם דלת חבויה מאחורי פסל גבס של אביר ניצב על משמרתו על גבי אדן של שיש. היא היתה פתוחה מעט, עד כה לא ראה אותה כך. הוא ניסה בעבר לסובב את הידית, והיא תמיד היתה נעולה, כפי שראוי שתהיה — משום שהוליכה למטה, אל המחסנים וחדרי העבודה.
“נתערב שהוא ירד לשם.”
“מה יש שם?”
“קילומטרים על קילומטרים של מסדרונות וארונות ומרתפים, וכל מיני דברים שיוצקים אותם או מנקים אותם, או סתם שומרים אותם. בוא נעקוב אחריו.”
לא היה שם אור, למעט זה שהושלך על המדרגות העליונות מן הדלת שפתחו. טום לא אהב את החשֵֵכה. הוא לא אהב הסגת גבול. הוא אמר, “אי־אפשר לראות לאן אנחנו הולכים.”
“נשאיר פתח בדלת, ברוחב של חריץ.”
“מישהו עלול לבוא ולנעול אותה. אנחנו נסתבך.”
“לא נסתבך. אני גר כאן.”
***
הם התגנבו מטה במדרגות האבן המעוקמות, כשהם אוחזים במעקה הברזל הדק. למרגלות גרם המדרגות מצאו את עצמם לפני סבכת מתכת שחסמה את דרכם, ומאחוריה השתרע מסדרון ארוך שנראה קלוּשוֹת, כאילו בקצהו האחר יש מקור אור. המעבר היה מקורה בקמרונות גותיים, כבקריפטה של כנסייה, פרט לכך שאלה כאן היו מצופים לבֵנים תעשייתיות מזוגגות לבן. ג’וליאן טילטל את הסבכה טלטול עצבני והיא נפתחה לרווחה. הוא ציין שגם היא היתה צריכה להיות נעולה. מישהו עתיד להסתבך כאן.
המעבר נפתח לתוך כוך מאובק, דחוס עד אפס מקום בהמוני צלמי אדם, גברים, נשים וילדים, שהביטו נכחם בעיניים סוּמוֹת. טום חשב שאולי הם אסירים בַּשאוֹל, ואולי אפילו הארורים בכבודם ובעצמם. הם הוצבו בצפיפות, והנערים נאלצו לפלס את דרכם ביניהם. מעבר לחדר הקודר הזה התפצל המסדרון לשניים. היה אור רב יותר משמאל, על כן הלכו בכיוון ההוא, פתחו עוד סבכת ברזל לא נעולה, ומצאו את עצמם בבית מטמון של כלי קיבול גדולי ממדים מזהב ומכסף, שרביטי כמורה, דוכני מטיפים מעוטרים כנפי נשרים, מזרקות, מלאכים מגביהי עוף וכרובים מגחכים. “אלקטרוטַייפים,”3 לחש ג’וליאן בידענות. אור חיוור אך יציב ריפרף על פני המתכת מבעד לצוהרי זכוכית קטנים שנקבעו בקיר הלבֵנים. ג’וליאן קירב את אצבעו לשפתיו וסימן לטום להישאר במקומו. טום ייצב את עצמו בהישענו אל ספינת מלחמה עשויה כסף, והספינה השמיעה צלצול. הוא התעטש.
3 תבנית או גלופה ליציקת פסלים, כלים או גלופות לדפוס־בֶּלֶט שמיוצרות באמצעות אלקטרוליזה של מתכות.
“אל תעשה את זה.”
“מה אני יכול לעשות? זה האבק.”
הם המשיכו ללכת בגנֵבה, פנו שמאלה, פנו ימינה, ונאלצו לפלס דרך בסבך של דבר־מה שנראה לטום כמעקים סביב מצֵבות קבר, ועליהם פרוטומות מפוארות של מלאכיות מכונפות ובעלות שדיים מחודדים. ג’וליאן אמר שאלה כיסויי תנורים מברזל יצוק, שנעשו בהזמנה אצל אומן ברזל משפילד. “עלו חתיכת סכום. הם כאן כי מישהו חשב שהם בּוֹטים,” הוא לחש. “לאן עכשיו?”
טום אמר שאין לו מושג. ג’וליאן אמר שתעו בדרך, שאיש לא ימצא אותם ושעכברושים יכרסמו את עצמותיהם. מישהו התעטש.
“אמרתי לך, אל תעשה את זה.”
“זה לא הייתי אני. זה בטח הוא.”
טום חשש שמא רדפו אחר נער שהוא בוודאי תמים וחף מפשע. הוא גם חשש שמא ייתקלו בנער פרא מסוכן.
ג’וליאן קרא בקול, “אנחנו יודעים שאתה כאן. צא ותסגיר את עצמך!”
טום ראה אותו עומד דרוך ומחייך — הרודף או העומד במשחק תופסת או מחבואים, שההצלחה האירה לו פנים.
דממה השתררה. עוד עיטוש. גרירת רגליים עמומה. ג’וליאן וטום הפנו את מבטם אל עבר ההתפצלות האחרת של המסדרון; היא היתה חסומה ביער של עמודים עשויים חיקוי של שיש, שנועדו לנשיאת פסלי ראש או אגרטלים. בגובה הברך, מתחת למחצלת שיער, בין זיוף של אבן בזלת לזיוף של אבן לבה שחורה, צץ פרצוף פראי.
“כדאי שתצא ותסביר מה אתה עושה כאן,” אמר ג’וליאן בביטחון עצמי גמור. “אתה מסיג גבול. אני צריך לקרוא למשטרה.”
הנער השלישי זחל החוצה, התנער כחיה והזדקף, כשהוא נתמך לרגע בעמודים. גובהו היה כשל ג’וליאן בערך. הוא רעד, טום לא ידע אם היה זה מפחד או מזעם. הוא העביר בכוח יד מטונפת על פני פרצופו ושיפשף את עיניו, שאפילו באפלולית ניכר היה שהאדימו בשוליהן. הוא הרכין את ראשו וגופו התקשח. טום השגיח במחשבה החולפת בראשו — הוא יכול לתקוף את שניהם, לנגוח בהם ולברוח אל המסדרונות. הוא לא זז ולא ענה דבר.
“מה אתה עושה כאן?” התעקש ג’וליאן.
“התחבאתי.”
“למה? ממי התחבאת?”
“סתם התחבאתי. לא גרמתי נזק. אני זז בזהירות. אני לא נוגע בכלום.”
“איך קוראים לך? איפה אתה גר?”
“קוראים לי פיליפ. פיליפ ווֹרֶן. נראה לי שאני גר כאן. כרגע.”
בקולו היה צליל צפוני. טום זיהה אותו, אבל לא הצליח להצביע על המקום המדויק. הוא הביט בהם בערך כשם שהם הביטו בו, כאילו איננו מצליח לתפוס שהם ממשיים. הוא מיצמץ ורעד עבר בו. טום אמר
“ציירת את הפמוט. בשביל זה באת?”
“כן.”
הוא הצמיד אל חזהו כעין ילקוט עשוי קנווס, שכנראה הכיל את ציוד הרישום שלו. טום אמר
“זה דבר מדהים, לא? לא ראיתי אותו עד היום.”
הנער האחר הביט לתוך עיניו, אחר כך, בשמץ של גיחוך.
“כן. מדהים”.
ג’וליאן דיבר בחומרה.
“אתה חייב לבוא ולהסביר לאבא שלי מה עשית כאן.”
“אה, אבא שלך. מי הוא?”
“הוא האוצר המיוחד למתכות יקרות.”
“אה, הבנתי.”
“אתה מוכרח לבוא איתנו.”
“אני רואה שאני מוכרח. אני יכול להביא את הדברים שלי?”
“דברים?” בקולו של ג’וליאן נשמע בפעם הראשונה צליל של ספק. “אתה רוצה להגיד שאתה גר כאן למטה?”
“זה מה שאמרתי. אין לי לאן ללכת. אני מעדיף לא לישון ברחוב. אני בא לכאן לצייר. ראיתי שהמוזיאון הוא בשביל בעלי מלאכה, כדי שיוכלו לראות דברים שעשויים כמו שצריך. אני רוצה למצוא עבודה, באמת, ואני צריך להראות ציורים… אני אוהב את הדברים האלה.”
“אפשר לראות את הציורים?” שאל טום.
“לא באור הזה. למעלה, אם זה מעניין אתכם. אני אביא את הדברים שלי, כמו שאמרתי.”
הוא התכופף והתחיל לפלס דרך בין העמודים, כשהוא גוחן ומנווט את דרכו במומחיות. על דעתו של טום עלו גמדים העובדים במכרה, ובעקבותיהם — כיוון שחינוכו נשען על תודעה חברתית — ילדים במכרות, גוררים קרוניות על ארבעותיהם. ג’וליאן נצמד אל פיליפ מאחור. טום בא אחריו.
“תיכנסו,” אמר הנער המלוכלך בפתחו של מחסן קטן, כשהוא מחווה בזרועו — אולי בלעג — כמי שמכניס אורחים. בתוך המחסן היה מה שנראה כבקתת אבן קטנה, מגולפת ומעוטרת כרובים ושרפים, נשרים ויונים, שריגים וגפנים. היה לה שׁער מתכת קטן משלה, ועל הברזל המחליד נראו שרידי ציפוי מוזהב.
“נוח כאן,” אמר פיליפ, “יש מיטת אבן. הרשיתי לעצמי לקחת כמה שקים כדי להתחמם. ברור שאחזיר אותם למקום שבו מצאתי אותם.”
“זה קבר או מקדש,” אמר ג’וליאן. “רוסי, לפי איך שזה שנראה. חייב היה להיות איזה קדוש על השולחן, בתוך קופסת זכוכית או בכלי מיוחד לאחסון שרידי קדושים. אולי הוא עדיין שם למטה, יותר נכון העצמות שלו, אם הוא לא היה שלם.”
“לא ראיתי אותו,” אמר פיליפ ישירות. “הוא לא הפריע לי.”
טום אמר, “אתה רעב? מה אתה אוכל?”
“פעם או פעמיים עזרתי במסעדה, לפנות צלחות ולרחוץ אותן. לא תאמינו כמה הרבה אוכל אנשים משאירים בצלחות. והגברות מבית הספר לאמנות שמו לב לציורים שלי ומדי פעם נתנו לי כריך. אני לא מתחנן. פעם אחת באמת גנבתי כריך, כשהייתי נואש, כריך של ביצה ובצל ירוק. אני בטוח שהגברת הצעירה בכלל לא התכוונה לאכול אותו.”
הוא עצר לרגע.
“זה לא הרבה,” הוא אמר. “כן, אני רעב.”
הוא חיטט מאחורי הקבר במקדש והוציא עוד תיק קנווס, פנקס רישומים, בדל נר, ומה שנראה כצרור בגדים מגולגל צָרוּר בחבל.
“איך נכנסת?” התעקש ג’וליאן.
“הלכתי מאחורי הסוסים והעגלות. אתה יודע, הם נכנסים ויורדים על כֶּבֶשׁ לאזורים האלה שמתחת לאדמה. והם פורקים דברים בהרבה רעש, ולא קשה להתערבב ביניהם, בין הרַכָּבִים והבחורים, ולהיכנס.”
“והדלת שלמעלה?” חקר ג’וליאן, “שאמורה להיות נעולה כל הזמן?”
“במקרה נתקלתי במפתח קטן.”
“במקרה נתקלת?”
“כן, במקרה. אני אחזיר אותו. הנה, קח אותו.”
טום אמר
“בטח נורא מפחיד כאן למטה בלילה, לבד.”
“לא מתקרב לכמה שזה מפחיד ברחובות של האיסט אנד. אפילו לא מתקרב.”
ג’וליאן אמר, “בבקשה בוא איתי עכשיו. אתה מוכרח לבוא ולהסביר את כל זה לאבא שלי. הוא מדבר עם אמא של טום. זה טום. טום ולווד. אני ג’וליאן קיין.”
מייג’ור פרוספר קיין, מגדוד המהנדסים המלכותי והמחלקה למדעים ולאמנויות, החזיק בבית אחוזה מהתקופה האליזבתנית, בית אַייוֵוייד, בקנט. הוא התגורר גם באחד מבתי המגורים הקטנים שצצו מסביב לדוודים המפלצתיים העשויים ברזל וזכוכית של דרום קנזינגטון (למבנה היצוק ברזל, שתוכנן למען המוזיאון בידי מהנדס צבאי, היו שלושה גגות בולטים מאוד, ארוכים ומעוגלים, שנקראו בלעג “הדוודים של ברומפטון”.4) בבתי המגורים התגוררו בעיקר מי שתפסו את מקומם של אנשי חיל ההנדסה שבנו את הדוודים אחרי “התערוכה הגדולה” של 1851. ביתו של מייג’ור קיין לא היה בדיוק מעון שרד, כי אם בית גדול מעט יותר מבתיהם של אנשיו. היו תוכניות שאפתניות להרחיב את מבני המוזיאון, ורחשי תלונה הושמעו כלפי הנוכחות הצבאית במקום. הוכרזה תחרות. חזונות מפורטים של ארמונות, חצרות, צריחים, מזרקות ועיטורים נבחנו בחינה מדוקדקת והושוו אלה לאלה. ההצעה של אַסטוֹן וֵבּ זכתה בתחרות, אך העבודות לא החלו. המנהל החדש, ג”ה מידלטון, אשר מונה לתפקידו בשנת 1894, לא היה איש צבא כי אם חוקר מאופק ומסוגף, שבא מקינגס קולג’, קיימברידג’, וממוזיאון פיצוויליאם.5 הוא היה שרוי בסכסוך עם מייג’ור־ג’נרל סר ג’ון דונֶלי, השר למדעים ואמנויות. נעשו ניסיונות של אוצרים וחוקרים להרוס את המגורים הפנימיים, בטענה שנשקפת שם סכנה להתפרצות שׂרפות ושהצינורות דולפים. עשרים ושבע אחים פתוחות, עם ארובות, נספרו. הסטודנטים לאמנות התלוננו על פיח ועשן שחדרו לתוך חדרי הסטודיו שלהם. הצבא ציין שפלוגת כבאי המוזיאון מורכבת מאנשי חיל ההנדסה שהתגוררו בבניינים. הוויכוח נמשך ודבר לא נעשה.
4 רחוב ברומפטון, אחד הרחובות הגובלים בפאת מוזיאון ויקטוריה ואלברט.
5 המוזיאון לאמנות של אוניברסיטת קיימברידג’.
בביתו הצר והארוך של פרוספר קיין היו אחים נאות למראה, בקומת הקרקע וגם בחדר ההסבה שבקומה הראשונה. הן היו מעוטרות באריחים משובבי עין מעשה ידי ויליאם דה מורגן.6 הוא הזמין את אוליב ולווד לשבת על כיסא צרפתי מצופה זהב, מגולף בסגנון מצועצע, שאנשי תנועת האַרְטְס אֶנד קְרַפְטְס ואוצרי המוזיאון גם יחד תיעבו. היו לו טעם אקלקטי וחולשה לעיצוב מופרז. הוא שאב הנאה ממראֶיהָ של האורחת שלו: היא היתה לבושה שמלה עשויה אריג משי עבה בצבע הצפחה, מקושטת במקלעת, עם תחרה בשולי הצווארון הגבוה ושרוולים אופנתיים שהתנפחו מעל למרפק. מגבעתה היתה מקושטת בנוצות שחורות ובהמוני פרגים ארגמניים עשויים משי שהתערסלו להם בשולי התיתורה. היו לה פנים חזקים, נעימים, פֶּה עז צבע ותקיף, ועיניים מרוחקות זו מזו, ענקיות וכהות, בצבע לִבּם של פרחי הפרג. על פי הערכתו היתה בת שלושים וחמש פחות או יותר, קרוב לוודאי שיותר. הוא הסיק ממראיה שאין היא רגילה ללבוש מחוכים הדוקים כל כך ונעליים וכפפות מעור גדי. היא התנועעה בחופשיות רבה מעט יותר מדי, ומתוך איזה דחף פנימי. היו לה עור נאה, קרסוליים נאים. בבית לבשה בוודאי שמלות ליברטי פרחוניות ורחבות,7 או “לבוש הגיוני”. הוא ישב מולה דרוך, בפניו הנאים כפני בנו, שערו עדיין כהה כשערו של ג’וליאן, ושפמו הקטן והמטופח כסוף. אשתו היתה איטלקייה ומתה ב־1883, בפירנצה, עיר ששניהם אהבו, ובה נולדה בתם שהוטבלה בשם פלורֶנס, לפני שתקפה את העיר הקדחת והיא נהפכה למקום של פורענות.
6 קדר ומעצב אריחים אנגלי. עיצב עבור חברת ויליאם מוריס ושות’.
7 ליברטי מתקיימת עד היום כחנות גדולה בלונדון. באותן שנים היתה יבואנית ויצרנית של בדי כותנה פרחוניים לשמלות נשים.
אוליב ולווד היתה רעייתו של האמפרי ולווד, שעבד בבנק אוף אינגלנד והיה חבר פעיל באגודה הפאביאנית.8 היא היתה המחברת של אגדות רבות, לילדים ולמבוגרים, ונחשבה גם למומחית באוצר סיפורי הפיות בבריטניה. היא באה לפגוש את מייג’ור קיין משום שתיכננה לחבר אגדה שתתבסס על מטמון עתיק בעל תכונות קסומות. פרוספר קיין אמר באדיבות יתרה שלעונג הוא לו שחשבה עליו. היא חייכה ואמרה שהדבר המרגש ביותר בהצלחה המסוימת שנחלו ספריה הוא שבידה להפריע לאנשים חשובים ועסוקים כמותו. לדבר מעין זה לא יכלה לצפות. היא אמרה שחדרו הוא כמו מערת אוצרות מ”סיפורי אלף לילה ולילה”, ושהיא מתקשה לעמוד בפני הפיתוי לקום ולהתבונן בכל הדברים המופלאים שאסף. אין פה הרבה דברים ערביים, לאמיתו של דבר, אמר פרוספר. אין זה התחום שלו. הוא אמנם שירת במזרח, אבל תחומי העניין שלו אירופיים. לדאבונו, היא לא תמצא סדר מדעי בחפציו האישיים. הוא איננו מאמין שעיצובו של חדר צריך להיות משועבד כליל לסגנון אחד ויחיד — על אחת כמה וכמה כאשר החדר שוכן, כביכול, בקרב החדרים הרבגוניים של המוזיאון, כמו קליפת הביצה הזעירה ביותר בתוך קן של פַבֶּרזֶ’ה.9 אפשר להציב כלי של קרמיקת איזניק10 לצד גביע ונציאני וקערה בוהקת, מעשה ידי מר דה מורגן, וכולם ייראו במיטבם.
8 בנק אוף אינגלנד הוא הבנק המרכזי של אנגליה. היום ארגון ממלכתי. הוא נוסד במאה השבע־עשרה כבנק פרטי, שנועד לשמש בנק של הממשלה ושל המלכה. הולאם רק ב־1946.
האגודה הפאביאנית היא תנועה סוציאליסטית בריטית שביקשה לשנות את החברה שלא באמצעות מהפכה, כי אם באמצעות מתן דוגמה של חיים פשוטים. פעלה בעיקר מסוף המאה התשע־עשרה עד מלחמת העולם הראשונה, והניחה רבים מיסודות מפלגת הלייבור הבריטית של ימינו.
9 ביצים דקורטיביות עשויות מתכות ואבנים יקרות, בעיצוב בית פברז’ה. יוצרו מסוף המאה התשע־עשרה ועד 1917.
10 עיר היסטורית בטורקיה, שנודעה בתעשיית הקרמיקה שלה בתקופות עתיקות. במיוחד התפרסמו אריחי איזניק, אשר מעטרים בין השאר את כיפת הסלע בירושלים.
“אני תולה על קירותי רקמה פלֶמית מימי הביניים לצד שטיח קיר קטן שידידי מוריס ארג למעני במֶרטוֹן אֶבִּי11 — ציפורים חמדניות וגרגרי יער בצבע שני. הביטי נא בעוצמה המספקת של השתרגות העלים. לעולם לא חסרה לו חיוניות.”
11 ויליאם מוריס, מראשי תנועת הארטס אנד קרפטס הבריטית, תנועה של מעצבים שביקשו ליצור ברוח מלאכות היד הבריטיות של ימי הביניים. במֶרטוֹן אֶבִּי ייסד מוריס מרכז ליצירה של פריטים ברוח שדגל בה.
“ואלה?” שאלה הגברת ולווד. היא קמה ממקומה בחטף והעבירה אצבע נתונה בכפפה אפורה לאורך מדף שעליו חפצים שונים ומשונים שלכאורה לא היה ביניהם כל קשר, לא אסתטי ולא היסטורי.
“אלה, גברתי היקרה, הם כמו שאומרים, אוסף הזיופים שלי, המשמש לי אבן בוחן. אלה אינן כפות מימי הביניים, אף על פי שניתנו לי באצטלה הזו. החילזון איננו מעשה ידי צ’ליני,12 אף על פי שוויליאם בֶּקפוֹרד13 שוכנע שהוא אמנם כזה ושילם תמורתו הון תועפות. התכשיטים הזולים האלה אינם יהלומי הכתר, כי אם העתקי זכוכית מצוינים של אחדים מהם, אשר הוצגו בתערוכה בקריסטל פאלאס14 ב־1851.”
12 בֶּנוֶונוּטו צ’ליני, פסל וצורף איטלקי נודע מתקופת הרנסנס.
13 ויליאם תומס בקפורד, סופר בריטי, שהיה גם אספן בעל שם ופטרון של אמנויות העיצוב.
14 “ארמון הבדולח” — היכל נרחב בעל קירות שקופים בלונדון, המשמש לתערוכות.
“ואלה?”
אצבעה הרכה של הגברת ולווד נעה בקלילות על פני מגש ובו דמויות מוחשיות מאוד, עשויות חרסינה, של קרפדה קטנה, נחש כרוך לפקעת, כמה חיפושיות, קצת טחב ושרכים וסרטן נהרות שחור.
“מימי לא ראיתי דבר דומה כל כך למציאות, על כל יבלת וקמטוט.”
“איני יודע אם נודע לך כי למוזיאון נגרמה עוגמת נפש גדולה בשל רכישה יקרה עד מאוד של כלי הגשה — לא זה — כלי מעשה ידי ברנאר פַּאליסי, שדמותו מונצחת בפסיפס בפנתיאון הגיבורים של קנזינגטון. לגודל מבוכתנו התברר לאחר מכן שמדובר בהעתק שנעשה בתום לב — כמו המגש הזה — בידי אמן חרסינה צרפתי בן זמננו. הוא נמכר בחנות המזכרות. לאמיתו של דבר קשה עד מאוד להבדיל — בלי סימון מהימן של האמן — בין פאליסי מזויף לבין החפץ המקורי מן המאה השבע־עשרה.”
“ובכל זאת,” השיבה הגברת ולווד בזריזות, “הפרטים, הדיוק — נראה כי קשה במיוחד ליצור אותם.”
“אומרים, ואני מאמין כי זו האמת, שאת יצורי החרסינה יוצרים על פני יצורים אמיתיים — קרפדות אמיתיות, צלופחים אמיתיים, חיפושיות אמיתיות.”
“כולם מתים, אני מקווה בכל לבי.”
“מפוחלצים, יש לקוות. אבל איננו יודעים בוודאות. אולי מסתתר כאן סיפור אגדה?”
“על נסיך שהפך לצפרדע ונלכד בתוך מגש? כמה היה מתרגז למראה המשתה. ב’סיפורי אלף לילה ולילה’ יש נסיך שחציו אבן, הוא תמיד הטריד את דעתי. עלי לחשוב.”
היא חייכה בשביעות רצון חתולית.
“אבל ביקשת להיוועץ בי בנוגע לאוצרות זהב וכסף?”
האמפרי ולווד אמר “לכי ותשאלי את שודד הים הזקן, הוא יֵדע. הוא יודע הכול על מקומות מחבוא ועל עסקאות חשאיות. הוא מסתובב בשווקים ובחנויות לממכר עתיקות ומשלם פרוטות, כך מספרים לנו, תמורת חפצים יקרי ערך שעברו בירושה ומגיעים לדוכנים ברחוב בעקבות הפיכות חצר.”
“אני מחפשת משהו שהיה אבוד מאז ומעולם — שקשור בו סיפור, כמובן — ושאפשר לייחס לו תכונות קסם: קמֵע, מראָה שאפשר לראות בה את העבר ואת העתיד, משהו מן הסוג הזה. עיניך הרואות שהדמיון שלי בנאלי, ואני זקוקה לידע הפרטני שלך.”
“ככל שהדבר יישמע מוזר,” אמר פרוספר קיין, “אין הרבה אוצרות זהב וכסף עתיקים מאוד, ויש לכך סיבה טובה. אצל ראש שבט ויקינגי או טטארי, או אפילו אצל שליט של האימפריה הרומית הקדושה — חפצי הזהב והכסף היו תמיד חלק מאוצר הממלכה, ועל כן היו נתונים תמיד — מנקודת המבט של האומן היוצר או של מספר הסיפורים — בסכנת התכה לצורך סחר חליפין, לצורך מתן משכורות לחיילים או לצורך העברה מהירה והטמנה. לכנסייה היו כלי קודש משלה —”
“אינני רוצה גביע קדוש או כלי להגשת לחם הקודש או משהו כזה.”
“לא, את רוצה משהו בעל כוח על־טבעי משלו. אני מבין מה דרוש לך.”
“לא טבעת. יש כל כך הרבה אגדות על טבעות.”
פרוספר קיין צחק בקול רם, מין צחוק של נביחה חדה.
“את תובענית. מה בדבר האגדה על אוצר סטוֹק פְּרַיוֹר — כלי כסף שנקברו בזמן מלחמת האזרחים והתגלו בימינו אנו בידי ילד שצד ארנבים? וישנה האגדה הרומנטית על השרידים של אֶלטֶנבֶּרג, שנרכשו עבור המוזיאון בידי ג”ס רובינסון ב־1861. מקורם באוסף של הנסיך סולטיקוף, שקנה אותם יחד עם כארבעת אלפים חפצים מימי הביניים, מידי צרפתי אחד לאחר מהפֵכת 1848.
“הממונה האחרונה על נכסי הכנסייה של אלטנברג, הנסיכה סַאלְם־רַייפֶנשטַאדט, החביאה אותם בתוך ארובה לאחר פלישת נפוליאון. מן הארובה הם הגיעו איכשהו לידי הממונה על נכסי הכנסייה באֶמֶריך, שמכר אותם לסוחר בעיר אַאכֶן — יעקב כהן מהעיר אַנהַלְט — והלה הופיע יום אחד אצל הנסיך פלורנטין מסַאלְם־סַאלְם והציע לו פסלון קטן עשוי שן של ארי הים. משקנה אותו הנסיך פלורנטין, שב כהן ובידו עוד פסלון, ועוד אחד ועוד אחד — ובסופו של דבר בא עם תיבת האוצרות עצמה, שהיתה שחורה מרוב עשן ומצחינה מטבק. בנו של הנסיך פלורנטין, הנסיך פליקס, שיכנע אותו למכור את הפריטים לסוחר בקלן ושם, כך אנו סבורים, אחדים מן הפריטים הוחלפו בחיקויים משובחים בני זמננו — ‘מסע האמגושים’, ‘הבתולה והילד עם יוסף הקדוש’ וכמה מן הנביאים. חיקויים משובחים עד מאוד. הם ברשותנו. הסיפור הוא אמיתי, ואנחנו משוכנעים שהפריטים המקוריים מוחבאים אי־שם. האין זה בסיס לאגדה מצוינת — סיפור איתורם ושחזורם של הפריטים? הדמויות שלך יוכלו להתחקות אחר האוּמן שיצר את החיקויים…”
אוליב ולווד הרגישה מה שסופרים מרגישים לא אחת כשמספרים להם סיפורים שכמו נועדו לשמש בסיס לספרות בדיונית — שיש כאן עובדות רבות מדי, ופחות מדי מקום לשיבוצן ההכרחי של המצאות הדמיון, ובהקשר הזה הן ייראו כשקרים.
“אצטרך להכניס בו הרבה שינויים.”
על פניו של החוקר והמומחה לזיופים ניכרה להרף עין מורת רוח.
“הוא חזק כל כך כפי שהוא,” הסבירה. “אין בו מקום לדמיון שלי.”
“חשבתי שדבר כזה מגרה את הדמיון של כולנו, גורלם של אותם חפצי חן אבודים…”
“הקרפדות והנחשים שלך מעניינים אותי.”
“לצורך מעשיית כישוף? בתור שדוני בית?”
בשלב זה נפתחה הדלת וג’וליאן הוליך פנימה את פיליפ ווֹרֶן, כשטום בעקבותיו. טום סגר את הדלת.
“סלח לי, אבא. חשבנו שכדאי שתדע. מצאנו — אותו — מתחבא במחסני המוזיאון. במרתפים. שמתי עליו עין מזמן, עקבנו אחריו ותפסנו אותו. הוא גר שם.”
הכול הביטו בנער המלוכלך כאילו הגיח מן האדמה, חשבה אוליב בלבה. נעליו הותירו סימנים על השטיח.
“מה עשית שם?” שאל אותו פרוספר קיין. הוא לא השיב. טום ניגש אל אמו והיא פרעה את שערו. הוא סיפר לה את הסיפור.
“הוא מצייר את הדברים שבתוך התיבות. בלילה הוא ישן לגמרי לבד בקבר של קדוש מת, איפה שהיו העצמות. בין פסלים של מפלצות ומלאכים. בחושך.”
“זה מעשה אמיץ,” אמרה אוליב, כשהיא מפנה את עיניה הכהות אל פיליפ. “פחדת, בוודאי.”
“לא כל כך,” אמר פיליפ בפנים אטומים.
לא היתה לו כוונה לומר את מה שחשב באמת; שאם התרגלת לישון על מזרן אחד עם עוד חמישה ילדים, ולא סתם מזרן אלא זה שמתו עליו, לא בקלות ולא בשלווה, שתי אחיות ואח אחד שלך, בלי שיהיה לאן להעביר אותם אחר כך, אז כמה עצמות עתיקות לא יזיזו לך. כל חייו היתה בו נהייה מתמדת אחר הבדידות; נהייה שבקושי ידע לתת לה שם, אבל היא לא הרפתה ממנו אף לא לרגע. הוא לא ידע אם אנשים אחרים הרגישו בה. ככלל, נראה לו שלא. במעמקי המרתפים של המוזיאון, בתוך החושך והאבק, באה הנהייה הזו בפעם הראשונה לרגע קט על סיפוקה. הוא היה נתון בהלך רוח מסוכן ונפיץ.
“מאין אתה, איש צעיר?” שאל פרוספר קיין. “דרושים לי הסיבות והאמצעים. מדוע אתה כאן, וכיצד נכנסת אל תוך החלל הנעול?”
“אני מבַּארסלֶם. אני עובד איפה שעושים את הכלי חרסינה.” הפוגה ארוכה. “זאת אומרת, ברחתי. ברחתי משם.”
פניו היו אטומים.
“הוריך עובדים בתעשיית החרסינה?”
“אבא שלי מת. הוא היה מכין ת’מכלים.15 אמא שלי עובדת בַּסדנת צביעה. כולנו עובדים שם במשהו. אני הייתי ממלא את התנורים.”
15 saggar — מְכלי חרס מיוחדים שלתוכם הוכנסו כלי חרסינה עדינים לשׂרֵפה, כדי להגן עליהם.
“היית אומלל,” אמרה אוליב.
פיליפ שקל בדעתו את מצבו הפנימי. “כן,” הוא אמר.
“נהגו כלפיך בקשיחות.”
“הם היו חייבים. זאת לא הסיבה. רציתי. רציתי לעשות משהו…”
“רצית לעשות משהו עם החיים שלך, עם עצמך,” הציעה אוליב, “זה טבעי.”
אולי היה זה טבעי, אבל לא לכך התכוון פיליפ. הוא חזר ואמר
“רציתי לעשות משהו…”
הוא ראה בעיני רוחו גוש חסר צורה של טיט רך. הוא הסתכל סביבו כמו דוב שנתפס במלכודת, וראה את הקערה היוקדת בזיגוג מבריק, בעיצוב דה מורגן, שהיתה מונחת על המדף. הוא פער את פיו כדי לומר משהו על הזיגוג, אך התחרט.
טום אמר, “אולי תראה לנו את הציורים שלך?” הוא אמר לאמו, “הוא היה מראה אותם לסטודנטיות, הם מצאו חן בעיניהן, הן נתנו לו לחם…”
פיליפ התיר את ילקוטו והוציא את מחברת הרישומים. והנה לפניהם — הפמוט עם הדרקונים המתפתלים והאנשים הקטנים, שעיניהם קרועות לרווחה — רישום אחר רישום, כל סבך ההשתרגויות והנשיכות ונעיצות הסכינים. טום אמר
“זה האיש הקטן שאהבתי, הזקן עם השיער הדליל והמבט העצוב.”
פרוספר קיין הפך עמוד אחר עמוד. מלאכי אבן, קישוטי כתר מזהב קוריאני, קערה של פאליסי על כל פרטיה הקטנים — אחת משני הפריטים שמקוריותם לא היתה מוטלת בספק.
“מה אלה?” שאל, כשהוא מעביר דפים נוספים.
“אלה רק רעיונות שלי.”
“לאיזה צורך?”
“לכלִי חרס כבד ואטום בזיגוג מלח או לכלי חרס נקבובי, כאן בעמוד הזה. אני מצייר את המתכת כדי להרגיש אותה יותר טוב. אני לא מבין הרבה במתכת. אני מבין בחרס. אני מבין קצת בחרס.”
“יש לך עין טובה,” אמר פרוספר. “עין טובה מאוד. השתמשת באוסף באופן אשר לו נועד, ללמוד עיצוב.”
טום נשם לרווחה. לסיפור יהיה סוף טוב.
“היית רוצה ללמוד בבית ספר לאמנות?”
“לא יודע. אני רוצה לעשות משהו…”
פתאום הרגיש אפיסת כוחות והתחיל להתנודד. פרוספר קיין, שעדיין עיין ברישומים, אמר בלי להרים את מבטו
“אתה בוודאי רעב. צלצל לרוזי, ג’וליאן, ואמור לה להביא תה טרי וכיבוד.”
“אני תמיד רעב,” אמר פיליפ לפתע פתאום בקול רם, בעוצמה כפולה מזו שבה נאמרו הערותיו הקודמות. הוא לא התכוון להצחיק, אבל מאחר שבאמת עמד לקבל אוכל, כולם התייחסו לכך כאל בדיחה וצחקו יחדיו בעליזות.
“שב, ילד. זו איננה חקירה.”
פיליפ הביט בספקנות בכריות המשי הרקומות בדוגמת שלהבות וטווסים.16
16 דוגמה עיצובית נפוצה בתנועת הארטס אנד קרפטס, מבוססת על מוטיב ימי־ביניימי.
“יכבסו אותן אחר כך. אתה נראה מחוסל. שב.”
רוזי, המשרתת, עלתה שוב ושוב במדרגות הצרות ובידיה ספלי חרסינה וצלחות קטנות, מעמד לעוגות ועליו כיכר נאה של עוגת פירות ומגש עם סוגים שונים של כריכים, שתוכנן בעדינות הן לשאת חן בעיני גברת והן להזין נערים מתבגרים (רצועות דקות של מלפפון באחדים, פרוסות בשר משומר באחרים). אחר כך הביאה כלי ובו עוגות קטנות, קומקום, קנקן תה וכד שמנת. היא היתה קטנה ודקה כחוט תיל, בסינר ובשביס מעומלנים, גילה בערך כגילם של פיליפ וג’וליאן. היא ערכה הכול על שולחנות מזדמנים, הניחה את הקומקום על האח, קדה למייג’ור קיין וחזרה וירדה למטה. פרוספר קיין ביקש מהגברת ולווד למזוג. הוא נהנה לראות את פיליפ, שהרים את הספל וקירב אותו אל עיניו כדי לבחון מקרוב את הדגם של רועות הצאן על כרי דשא זרועי פרחים שהיו מצוירות סביב־סביב לו.
“חרסינת מינטון, בסגנון סֶבְר,” אמר פרוספר. “מוקצָה מחמת מיאוס בעיני ויליאם מוריס, אבל לי יש חולשה לקישוטיות…”
פיליפ הניח את הספל על השולחן ליד מרפקו ולא ענה. פיו היה מלא בכריך. הוא ניסה לאכול בנימוס, אבל היה רעב בצורה נוראה, מורעב ממש. הוא ניסה ללעוס לאט. הוא בלע. כולם הסתכלו בו ברוחב לב. הוא לעס והסמיק מתחת ללכלוך. עוד רגע ויבכה. הם היו זרים גמורים לעולמו. אמו ציירה את שוליהם של ספלים כאלה במכחולים דקים, יום אחר יום, גאה בעבודה החדגונית שעשתה שוב ושוב ללא דופי. אוליב ולווד, שריח ורדים עלה ממנה, ניצבה מעליו והגישה לו פרוסות של עוגת פירות. הוא אכל שתיים, אף על פי שחשב שזה בוודאי לא מנומס. אבל הפחמימות והסוכר עשו את שלהם. המתח והדריכות שלא היה שרוי בהם מטבעו פינו את מקומם לעייפות גמורה.
“ועכשיו?” אמר פרוספר קיין, “מה נעשה באיש הצעיר הזה? איפה יישן הלילה, ומה יעשה עם עצמו?”
טום נזכר בבואו של דייוויד קופרפילד לביתה של בטסי טרוֹטווּד. נער. בא לבית אמיתי מתוך לכלוך וסכנה. הוא עמד לחזור כהד על דברי מר דיק — “תעשו לו אמבטיה” — אבל משל בעצמו. זה יכול היה להיות מעליב מאוד.
אוליב ולווד הפנתה את השאלה אל פיליפ:
“מה אתה רוצה לעשות?”
“לעבוד,” אמר פיליפ. זו היתה תשובה פשוטה וגם אמיתית בסך הכול.
“לא לחזור?”
“לא.”
“לדעתי, אם מייג’ור קיין יסכים, כדאי שתבוא הביתה איתי ועם טום לסוף־השבוע. אני משערת שאין בדעתו לתבוע אותך על הסגת גבול. בסוף־השבוע הזה יחול ליל אמצע הקיץ,17 ואנחנו חוגגים את חגיגת אמצע הקיץ בביתנו בכפר. אנחנו משפחה גדולה וידידותית, ואורח אחד יותר או פחות איננו משנה.”
17 כמי שהשתייכו לאגודה הפאביאנית, ציינו בני משפחת ולווד מועדים שהיו קשורים לטבע ולמיתולוגיה כפרית אנגלית.
היא פנתה אל פרוספר קיין.
“ואני מקווה שגם אתה תבוא לאָנְדְרֶדֶן מאחוזת אייווייד, לטעום מעט קסם של אמצע הקיץ, ותביא את ג’וליאן וגם את פלורנס, כדי שיצטרפו לחבורה הצעירה.”
פרוספר קיין רכן מעל כף ידה, ביטל במחשבתו משחק קלפים, והשיב כי יבוא בעונג רב — הם כולם יבואו. טום התבונן בילד שלכדוּ, לראות אם הוא מרוצה, אבל הילד התבונן בכפות רגליו. טום לא היה שלם לחלוטין עם בואו של ג’וליאן למסיבה שלו. בעיניו הוא היה מאיים. טוב יהיה אם פיליפ יבוא, בתנאי שיסכים ליהנות. הוא חשב לתמוך בדברי אמו, אך נבוך, ולא עשה זאת.
אין עדיין תגובות