החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

קוקולקה

מאת:
מגרמנית: אברם קנטור | הוצאה: | 2019 | 312 עמ'
זמינות:

33.00

רכשו ספר זה:

קוּקוֹלְקָה הוא סיפור על כוח רצון, תושייה ותשוקה עזה לחיים, זהו סיפור על ילדים בלי הורים בשולי החברה.
הוא מתחיל במעון ילדים באוקראינה של שנות התשעים, שם מתגוררת סמירה הקטנה עם חבריה, המחכים כולם להורים מאמצים. כשחברתה הטובה מרינה נלקחת לאימוץ, משתנים גם חייה. היא מוצאת את דרכה לחבורת ילדים, לומדת לכייס ולגנוב, היא שרה ברחוב כדי לקבץ נדבות. יותר מכל היא אוהבת לשיר וחלומה הוא להיות לזמרת. אבל יש לה עוד חלום: לפגוש שוב את מרינה, חברתה ממעון הילדים. אלא שאת מרינה אימצו זוג הורים גרמנים, ואיך תגיע סמירה לגרמניה?

קוּקוֹלְקָה, בסגנונו הישיר והריאליסטי, מרתק את הקוראים והקוראות אל חייה של סמירה, ילדה יפה כמו בובה, ומכאן הכינוי "קוקולקה" (בובה ברוסית). סמירה מיטלטלת תדיר בין תקווה לייאוש, ורק בזכות הרצון העז לחיות חיים טובים יותר היא נאבקת, מנסה בתושייתה להיחלץ מחיים של ניצול, נלחמת ולא מרפה, כמו ניצוץ שלעולם אינו כבה.

קוּקוֹלְקָה הוא ספר ביכורים מרשים וסוחף של הסופרת הגרמנייה ממוצא אוקראיני לאנה לוקס, ילידת 1986.

מקט: 4-31-6570
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


את ההתחלה אינני זוכרת. הזיכרון הראשון שלי הוא מגיל חמש בערך. זה היה ב־1993. את זה חישבתי מאוחר יותר, כי ב־1995, קצת לפני תחילת בית הספר, אמרו לי שאני בת שבע.

יש לי תחושה כאילו בילדות שלי היה רק חורף. אני נזכרת באולם השינה הענקי והקר ובמיטות הברזל.

הן ניצבו שם באינסוף שורות. בהן ישנו. בלילות וגם בצהריים. כל מה שהותר לנו לעשות במעון הילדים הוגדר במפורש, גם השינה.

קודם כול היה על כולנו ללכת לשירותים. אחר־כך היה עלינו להתפשט ולמסור את הבגדים שלנו מקופלים. אסור היה לנו לשמור לעצמנו שום דבר, אפילו לא את התחתונים. אפילו לא כשהחימום שוב כבה. כלומר, הרבה ילדים עשו במיטה, וכדי שלא יתלכלכו כל הבגדים, היה על כולנו לישון עירומים. בעיניי זה היה בהחלט נכון, שהילדים, אשר שוב ושוב המשיכו לעשות במיטה, למרות העונשים, ילכו לישון עירומים. אלא שרבים מאִתנו בכלל לא עשו במיטה, ובכל זאת נאלצו להתפשט לגמרי. על כל פנים, אלה שעשו במיטה היו תמיד אותם ילדים. כולם כינו אותם מסריחים. אני גם לא יודעת למה הם לא רצו להפסיק עם זה. אני הייתי מפסיקה עם זה מייד, אם הייתי חוטפת כל־כך אחרי זה.

בכל מקרה, כולם נאלצו להתפשט ולהיות עירומים לקראת השינה. אחר־כך היה עלינו לשכב במיטה על צד ימין, הברך בזווית נכונה, שתי הידיים דחוקות יחדיו מתחת ללחיים, עיניים עצומות, ולישון. אחת המחנכות התהלכה אז תמיד בין השורות, ואם מישהו לחש, או שינה את התנוחה או פקח את העיניים, נשמעה הצלפת חגורת העור. המחנכות אמרו שחשוב מאוד בשבילנו לישון בדיוק בתנוחה הזאת, כי בצד שמאל נמצא הלב, והוא עלול להימחץ אם שוכבים עליו.

אני אף פעם לא חטפתי הצלפות כי ידעתי איך נכון להתנהג. אני הרי הייתי מאז ומתמיד במעון הילדים ולכן לא היה לי קשה כל־כך לדעת מה נכון ומה לא נכון. ילדים שבאו מאוחר יותר תמיד עשו הכול הפוך.
— — —

מרינה הייתה חדשה. ההורים שלה נפרדו, וכיוון שהאֵם הייתה אלכוהוליסטית, האב קיבל את המשמורת. אבל אחרי זמן קצר זה היה כנראה יותר מדי בשבילו. הוא הביא את מרינה אל מעון הילדים ואמר שזה רק לקיץ, כי הוא צריך לעבוד הרבה. מרינה האמינה שזה באמת רק לתקופת הקיץ. בהתחלה היא עשתה הרבה מאוד טעויות. היא לא הסכימה שיקצצו את השיער שלה, בצהריים לא הסכימה לשכב על צד ימין, סירבה לשתות את החלב, ועוד הרבה דברים אחרים.

המחנכות כמובן כעסו והענישו אותה לעִתים קרובות. בהתחלה היא קיבלה רק את העונשים הקטנים, למשל היה עליה לשכב במיטה לשארית היום על צד ימין, כדי שתלמד איך זה עובד. אבל כשהמשיכה להתקומם והוסיפה ליילל עוד ועוד, נעשו העונשים מטורפים יותר.

פעם היא סירבה לגמור את המרק. אלנה ולדימירובנה חבטה בפדחת שלה מאחור ואמרה: “אם לא תגמרי את המרק, מחר לא תקבלי שום אוכל.”

“אבל אני לא יכולה לאכול את זה,” אמרה מרינה והגבירה את היללה שלה.

זאת כמובן הייתה חוצפה. היינו מוכרחים לאכול כל מה שהגישו. זה היה חוק. אלנה ולדימירובנה תפסה את מרינה בזרועה וגררה אותה אל חדר הרחצה. שם נאלצה מרינה לעמוד בפינה עד ארוחת הערב הבאה.

את עונש העמידה הממושכת העברנו תמיד בחדר הרחצה, כי שם גם הרצפה הייתה מצופה אריחים, וכשהילדים עשו במכנסיים, היה אפשר לנקות בקלות בצינור מים. מרינה פשוט לא רצתה להפסיק לצרוח, וזה ממש הוציא את המחנכת מדעתה, לכן היא תחבה לה סמרטוט לפה.

בלילה כשכולם ישנו, התעוררתי ושמעתי יבבה חרישית מחדר הרחצה. ידעתי שהיא בוודאי רעבה כי היא עדיין לא הייתה רגילה להסתדר בלי לאכול. היו לי תמיד קרומי לחם מתחת למזרן למקרים כאלה. שלפתי שתי חתיכות, כדי להביא למרינה, אבל אחר־כך החזרתי אחת למקומה. ראשית, משום שהיא עצמה הייתה אשמה. שנית, היא לא הייתה חברה שלי. בכלל לא היו לי שום חברים.

הלכתי לחדר הרחצה. מרינה הייתה מצונפת בפינה מכונסת בעצמה, כשהבחינה בי. התכופפתי אליה ומשכתי את הסמרטוט מפיה. אבל היא הייתה כל־כך מבוהלת שמייד רצתה לדחוף אותו בחזרה.

גיחכתי ואמרתי: “אלה, כולם ישנים, הנה, תאכלי את זה, אחר־כך את יכולה להכניס לך את הסמרטוט בחזרה לפה, אם את רוצה.”

“מה זה?”

“לחם.”

“זה לא נראה כמו לחם. זה נראה כמו…”

“תקשיבי, ככה לא תסתדרי פה. אם זה לא מספיק טוב בשבילך אז תישארי רעבה.”

“דווקא כן, דווקא כן,” היא הושיטה את ידה אל קרומי הלחם והתחילה ללעוס אותם.

“תודה. מאוד יפה מצִדך,” אמרה מרינה.

“את צריכה להסתדר פה הרבה יותר טוב. אם תשמרי על כל הכללים, תקבלי פחות עונשים.”

“אבל הרי לא עשיתי כלום. אם אבא שלי היה יודע איך אלה פה מתנהגות לילדים, הוא היה מוציא אותי מפה מייד. מתי בעצם יוציאו אותך מכאן?”

“בכלל לא.”

“בכלל לא?”

“לא. וגם אותך לא.”

“את סתומה!” אמרה מרינה. “אני לא רוצה את הלחם המטומטם שלך. צוענייה סתומה שכמותך.”

“תסתמי ת’פה!”

“אני רואה שהאחרים צודקים. את חת’כת צוענייה מטומטמת!”

“תירגעי!”

“אחרת מה? את פשוט מקנאה כי אבא שלי יבוא לקחת אותי ואותך אף אחד לא אוהב.”

לפתע נדלק האור ואלנה ולדימירובנה עמדה בפתח בכותנת לילה ובשיער שחור פרוע.

“מה זה כאן, איזו מין אסיפה זאת?” סיננה מבעד לשפתיה החשוקות.

“מה יש לך לחפש כאן, סמירה? איזה מין יצורים בלתי ניתנים לחינוך אתם הצוענים?” היא חטפה מגבת והצליפה בי. אינסטינקטיבית התכווצתי וכיסיתי את הראש. המגבת הלמה פעמים אחדות בגבי,

אחר־כך היא חדלה, משכה אותי למעלה בזרועי והרשתה לי לחזור

למיטה. “מותר גם למרינה לחזור למיטה? היא הרי עוד חדשה וככה…” אמרתי חרישית, ובו ברגע התחרטתי.

“את ממש חסרת תקנה, מה? טוב, אם את באמת כל־כך דואגת לה, את יכולה לישון כאן יחד אִתה. גם עוד שלושה לילות. ואני לא רוצה לשמוע כלום מלבד הנשימות שלכן! ברור?”

היא כיבתה את האור וסגרה את הדלת. שעה ארוכה פשוט רק ישבתי שם. הגב הבוער נשען על משטח הקיר הקר. חושך לפני העיניים. אבל לאט־לאט הן הלכו והתרגלו יותר ויותר לאפלה, ועד מהרה יכולתי לראות כל מה שהיה בחדר הרחצה. חפצים אחדים נראו בחשיכה כאילו עברו שינוי. המגבת שאלנה ולדימירובנה שבה ותלתה בדיוק במקומה על הקולב, נראתה עכשיו כמו מכשפה זקנה גיבנת. הצינור בפינה נראה כמו נחש קוברה.

“גם את רואה את המכשפה?” שאלתי את מרינה.

“איפה?”

“שם.”

“תראי את האף, ואת החטוטר…”

“כן, נורא.”

“גם את אוהבת את מראות הלילה?”

“מה זה מראות הלילה?”

“כשרואים בלילה את הנשמה האמִתית של דברים.”

ואז שתינו התחלנו להציג זו לזו את גלגולי הצורה של הדברים. אף פעם קודם לא היה לי כל־כך כיף עם מישהו כמו שהיה לי עם מרינה באותו לילה.
— — —

מראות הלילה נהיו דבר משותף לשתינו. זה פעל גם במשך היום. צפינו בעננים, כתמי מים על התקרה, לכלוך על הרצפה, מרקם העורקים בעץ. אף פעם לא היה לנו משעמם והיינו לחברות הכי טובות. בו בזמן היינו כל־כך שונות זו מזו כמו שרק שתי ילדות קטנות יכולות להיות. מרינה הייתה חצופה ולא הסכימה לציית לאף אחד. היא חשבה שהיא יודעת הכול טוב יותר. היא הייתה יפה במיוחד בעיני עצמה והתנהגה כמו נסיכה קטנה. זה לא בדיוק עשה אותה אהודה על המחנכות ועל אחת כמה וכמה על הילדים, מה שחיזק מעט את המעמד שלי. מאז שאני ומרינה התחברנו, האחרות כמעט הפסיקו לקלל אותי ולהציק לי.

אבל פעם אחת שתי בנות שוב ארבו לי בחדר השירותים.

“בעע, זאתי מסריחה!”

“יש לה כינים!”

“צוענייה מגעילה!” הן צעקו והחלו לדחוף אותי.

ניסיתי להשתחרר מהן איכשהו, אבל הן היו יותר חזקות.

“אני אסרק אותך, צוענייה מלוכלכת שכמותך. תחזיקי אותה חזק, אניה, תחזיקי אותה חזק.”

אניה כופפה לי את הידיים אל מאחורי הגב ודחקה אותי בכל הכוח למטה. השיער השחור שלי נפל מעבר לראש על הרצפה והן הברישו אותו במברשת מטונפת של בית שימוש. לא התנגדתי, הנחתי להן לעשות זאת עד שהן הפסיקו עם זה.

כשמרינה נכנסה לחדר השירותים, שתיהן כבר לא היו שם. אני כרעתי על הרצפה וניסיתי לחלץ את מברשת השירותים מן השיער שלי.

“שוב פעם הזנזונות המטומטמות האלה?” שאלה מרינה.

לא אמרתי דבר. התרכזתי בגוש השיער המצחין משתן וחרא שעל ראשי.

“חכי, אני אעזור לך,” היא אמרה.

“תודה.”

“אנחנו מוכרחות לנקום. זה לא ילך ככה.”

“עדיף שלא. זה הרי רק ידליק אותן יותר נגדי…”

“את מוכרחה להתנגד. מובן?”

הנהנתי. בלילה התגנבנו אל המיטות של אניה וז’ניה וגזרנו להן את השיער.

למחרת בבוקר הייתה מהומה גדולה, צעקות ויבבות. הן ידעו שזה היה מעשה ידינו, אבל איך יכלו להוכיח את זה? למחנכות כל זה לא היה ממש חשוב. שאריות השיער נגזזו לשיער קצר, כך שייראה מסודר, וזה הכול.

הן נראו לגמרי חרא עם השיער הקצר. כמו שני בנים מכוערים. וזה היה חמור יותר בשבילן כי בשבת הקרובה היה צפוי לנו שוב “ביקור חשוב”.
— — —

בשבת האחרונה בכל חודש באו זוגות כדי להסתכל בילדים ואולי לאמץ אחד מהם. המחנכים אמרו שיש לנו מזל גדול עם זה, כי קודם, בתקופה הסובייטית, מעולם לא הגיעו זוגות מחוץ לארץ. היום באו לעתים קרובות מאמריקה, צרפת, גרמניה וממדינות עשירות אחרות.

במשך כל השבוע לא דיברנו על שום דבר מלבד על “ההורים המאמצים”. כך כינינו אותם, אף שהם עדיין לא אימצו אף אחד. הכול צוחצח וקורצף, ציירנו בחריצות רבה ושני שירי ילדים נלמדו. כולם התאמצו ככל יכולתם להיות מוכנים לביקור האורחים, בניסיון להשיג אולי את המטרה הנכספת, כלומר שזוג עשיר יאמץ אותם.

זו הייתה השנה האחרונה לפני בית הספר. מי שיאמצו אותו עכשיו יוכל ישר להתחיל בבית ספר רגיל. יהיו לו גם הורים, ואף אחד לא יידע שהם לא ממש אמִתיים. כך על כל פנים חשבתי אז, כשהייתי בת שש. אני חושבת שכך חשבנו כולנו.

בציורים שלנו, שנתלו על הקירות ביום שישי, היו הרבה בתים, שמשות, קשתות בענן, פרפרים ודמויות של אבא־אימא־ילד, שציירנו על פי הוראת המחנכות. כדי שההורים הפוטנציאליים שלנו יהיו משוכנעים.

הרוב לא ידעו לצייר, ואני פחות מכולן. היד שלי אף פעם לא ציירה מה שדמיינתי לעצמי.

למרינה לעומת זאת הייתה יד אחרת לגמרי. היא ציירה כמו בוגרת, זה באמת היה מרשים. היא גם לא הניחה לעצמה לקבל את האיסור לצייר אנשים עירומים. למשל היא ציירה תמיד שוב ושוב אותו איש עירום עם שפם ובולבול גדול שהצביע למעלה. בהתחלה סירבו המחנכות לתלות את הציורים של מרינה, משום שלא היו ילדותיים דיים, אבל אחר־כך, למרות זאת הגיעו להסכמה להציג ציור אחד כי בסופו של דבר הרי יש גם כשרון גדול בילדה הזאת, כך אמרו.

שמחתי בשביל מרינה. אבל שמחתי יותר על שני השירים שתרגלנו. מאז שאני מסוגלת לחשוב, אני אוהבת לשיר. בדרך כלל אסור היה לעשות זאת בקול רם, משום שזה הפריע למבוגרים. אבל במקהלה, שם יכולתי לשיר במלוא גרון. זו הייתה תחושה כאילו עצרתי את האוויר זמן רב, ועכשיו יכולתי סוף־סוף לקחת נשימה מאוד עמוקה.
— — —

בשבת אחרי ארוחת הבוקר כולנו התגנדרנו. חולצות לבנות, חצאיות מגוהצות, סרטים בצמות.

בסביבות הצהריים המתח היה כל־כך גבוה, עד שנדמה לי כאילו הכול התנהל בהילוך אִטי. אחר־כך הגיעו סוף־סוף ההורים המאמצים.

שלושה זוגות באו. זוג נמוכים, זוג גבוהים וזוג גרמנים. הגרמנים היו לגמרי שונים מהזוגות הרוסיים. האיש והאישה נראו דומים. שניהם לבשו אותן חולצות פולו. היא בירוק בהיר והוא בכחול בהיר. אבל מה שהיה מיוחד הוא ששניהם נשאו סוודר על כתפיהם והשרוולים שלו היו קשורים להם מלפנים. אני חשבתי רק — וואו! מי שהם יאמצו יהיה לו אפילו יותר טוב מאשר אצל הורים אמִתיים. הייתה לצִדם אישה צעירה שתרגמה להם הכול.

היה סיור באולמות הקבוצה שלנו. תחילה במבואה עם הארוניות הקטנות שבהן שמרנו את החפצים הפרטיים שלנו. לי היו אמנם מעט בגדים, אבל לעומת זאת אוצרות אחדים, שורש של איזו פקעת, אבן זכוכית קטנה, ואי־אלו ניירות ריחניים של סוכריות. לבנות אחדות היו אפילו מכתבים או גלויות דואר, ולמעטות מאוד היו גם צעצוע משלהן או ספרים. בעצם היה רק בן אחד יחיד שהיה לו ספר משלו, ובת אחת ויחידה שהייתה לה חיית צעצוע משלה. חיית הצעצוע הרכה הזאת הייתה תמיד אִתה. מעולם לא הניחה אותה בארון ומעולם לא השאילה אותה למישהו.

אחרי שהוצגו לאורחים הארוניות במבואה שסדר מופתי שרר בהן, הם הוכנסו אל אולם הקבוצות הגדול. לאורך צד החלונות ניצבו השולחנות והכיסאות שעליהם למדנו, עסקנו במלאכת יד וציירנו. החצי השני של האולם נועד למשחק חופשי ולפעילות קבוצתית. משמאל, בפינה, היו חדר הרחצה ומאחוריו תאי השירותים, שאמנם הופרדו זה מזה במחיצות קרטון דקות, אך לא היו להם דלתות. האולם האחרון היה אולם השינה הקר עם המיטות הרבות.

במהלך הביקור היה על כל אחד מאִתנו לשבת יפה במקומו. גם אופן הישיבה הזה הוגדר במפורש. גב ישר, ברכיים ורגליים צמודות, הזרועות אחת על השנייה ומונחות לפנים על השולחן. כשישבתי בתנוחה הזאת משהו תמיד התחיל לדגדג לי. ככל שניסיתי לא לזוז ומעל לכול לא להתגרד, כך זה הלך ונעשה קשה יותר.

מתישהו הסתיים הביקור של ההורים המאמצים ואנחנו שוחררנו מן התנוחה הקפואה. כולם הלכו לאזורי המשחק והתייצבו במעגל למשחק ה”קָרָוַואי”. אחד הילדים אמור לעמוד במרכז המעגל. כולם חגים סביב אותו ילד ושרים: “קרוואי, קרוואי, אתה יכול לבחור במי שתרצה.” ואז הילד שבמרכז אומר: “אני כמובן אוהב את כולם, אבל את המממממ יותר מכולם.” ובמקום הממממ עליו לומר שם. אז על הילד הנבחר לגשת למרכז ושני הילדים מסתובבים יחדיו, ואז הילד הראשון מצטרף למעגל ותורו של הילד החדש לבחור מישהו. בעצם לא אהבתי את המשחק הזה כי אף פעם לא בחרו בי.

התייצבנו אם כן, ובמקרה נחתּי ליד האיש הגרמני. כולם החזיקו ידיים. הוא הושיט לי את ידו. מאוד גדולה, מחוספסת וחמה. היד הקטנה והכהה שלי נבלעה כולה בשלו. הוא הדיף ריח של סבון, מנטה ובושם. היה לו ריח של עושר.

הוא חייך ושאל אותי משהו בגרמנית, אבל לא הבנתי את זה, והבטתי ארצה מבוישת. מה הוא אמר בעצם, שאלתי את עצמי מאוחר יותר שוב ושוב. מה היה קורה אם הייתי משיבה לו חיוך? או שהייתי פשוט אומרת שאני לא מבינה. אולי אז היו הגרמנים מאמצים אותי. אחרי הכול האיש חייך אליי. אבל כנראה שגם כך לא היו לוקחים אותי. כי אני צוענייה.

בכל מקרה, בסופו של דבר הם אימצו את מרינה. היא בחרה במשחק באישה הגרמנייה לבוא אליה אל מרכז המעגל והאישה נפלה ברשתה מייד, מרינה הג’ינג’ית היפה. פשוט היה לה את זה.
— — —

חצי שנה עברה עד שהגרמנים חזרו ולקחו את מרינה. באותם שישה חודשים הם שלחו לה בכל שבוע מכתב ובכל חודש חבילה. את כל אחת מאותן שש חבילות פתחה מרינה יחד אִתי. היו בהן דברים שלא ייאמנו. עוגיות, סוכריות בצבעים הכי ססגוניים, מסטיקים, ביצי הפתעה לילדים, סוכריות גומי ושוקולד עם פרה סגולה עליו. פעם אחת אפילו חליפת טרנינג אפורה עם בטנה רכה לגמרי. בחבילה האחרונה הייתה ברבי אמִתית.

באותו זמן הייתה מרינה לסופרסטאר. הילדים האחרים רצו תמיד לזכות במשהו מן הדברים המופלאים האלה, ללטף את בטנת החליפה או להחזיק פעם את הברבי. בעיני אחדים התחילה אפילו מרינה להיחשב למטומטמת, משום שלעתים רחוקות נתנה משהו ואם עשתה זאת היו מוכרחים לעשות משהו בשבילה בתמורה. למשל לאכול את הקרום של החלב שלה, לבצע את תורנות הניקוי שלה, או להרביץ למישהו שהיא לא אהבה. לי היא תמיד נתנה משהו. היא גם הרשתה לי לעתים קרובות לשחק בברבי שלה ולפעמים ללבוש את מכנסי הטרנינג האפורים שלה. פעם אחת, כשאכלנו ביחד את השוקולד, בכיתי.

“מה קרה?” שאלה מרינה.

“הוא כל־כך טעים,” גנחתי.

“מי?”

“השוקולד.”

“אז מה יש כאן ליילל?”

“עוד מעט תלכי ואני אף פעם לא אוֹכל עוד דברים כאלה.”

“שטויות. אני אשלח לך.”

“האחרות ממילא ייקחו לי אותם.”

“אז אני אגיד להורים שלי שיאמצו גם אותך. זה יהיה הכי טוב.”

“את זה הם בחיים לא יעשו.”

“אכזבתי אותך פעם? אני כבר אסדר את זה. עכשיו תפסיקי ליילל.”

שבוע אחר־כך באו לקחת את מרינה. היא ארזה שתי שקיות פלסטיק. אחת עם הדברים שלה, השנייה עם שארית הממתקים שאותם החביאה. התחבקנו והיא לחשה לי באוזן: “זה יצליח. תסמכי עליי.” אחר־כך היא דחפה לידי את השקית עם הממתקים ויצאה דרך דלת הזכוכית. עמדתי שם אוחזת בחזקה בשקית הפלסטיק המקומטת ונעצתי את עיניי בדלת.
— — —

הקיץ הגיע לסיומו ואִתו הממתקים בשקית. בקושי דיברתי עם הילדים האחרים וגם הם בדרך כלל עזבו אותי במנוחה. יום־יום שאלתי את המחנכת אם הגיע דואר בשבילי. בכל יום היא צקצקה בעצבנות בלשונה וטלטלה ראשה בשלילה.

באחד בספטמבר אירעו יחדיו שני אירועים גדולים. התחלתי את בית הספר ובפעם הראשונה בחיי קיבלתי חבילה.

שעה ארוכה כרעתי לפני החבילה וניסיתי לתאר לעצמי מה בעצם מסתתר בתוכה. אחר־כך הבאתי מספריים קטנים וחתכתי בזהירות רבה את סרט ההדבקה.

ממש למעלה הייתה מונחת חליפת הטרנינג האפורה שכבר כל־כך הרביתי ללטף אותה, בתוכה הייתה עטופה הברבי, ומתחתיה מכתב.

הוצאתי את הנייר החגיגי מן המעטפה, רחרחתי את הוורדים הקטנים שהיו מודפסים בפינה הימנית, והתבוננתי לי באותיות ובמילים. לא ידעתי לקרוא ולא הכרתי ילד בוגר יותר שידע לקרוא, כך שלא נותרה לי ברֵרה אלא לפנות לאלנה ולדימירובנה.

באי רצון, אבל בהחלט גם בסקרנות, לקחה את המכתב מידי וקראה אותו לפניי:

סמירה היקרה,

ברכות לבביות לתחילת בית הספר. עכשיו אנחנו כמעט מבוגרות. מה נשמע אצלכם? מה אתן לומדות? יש לכן שיעורי בית? אתן מקבלות ציונים? האחרות עוזבות אותך במנוחה?

כאן בית הספר מתחיל יותר מוקדם. היום הראשון שלי בבית הספר היה ב־41 באוגוסט ועד כמה שהבנתי זה יכול להיות שונה בכל שנה.

ההורים שלי ממש אחלה והם קנו לי ממש המון דברים. קיבלתי תיק גב מדליק שהוא מאוד חגיגי וצבעוני. הוא של הצופים. כאן זה מאוד חשוב. יש בתוכו דברים שמעולם לא ראיתי קודם. קלמר גדול עם תאים לפתיחה, ובתוכם עוד הרבה תאים קטנים ופתחים שבהם אפשר להכניס כל דבר אפשרי בנוחות רבה. למשל משולש פלסטיק שקוף, עפרונות שונים לכתיבה, לציור, לרישום ולצביעה, ואפילו תא מיוחד ללוח השעות והשיעורים. חוץ מזה היו שם פיסות גומי קטנות דומות לאלה משקית הסוכריות שהיו אז בחבילה מגרמניה.

את זוכרת? בכל אופן אלה היו צבעוניות לגמרי והיה להן ריח של תפוחים ותותי יער. אני נגסתי חתיכה והתחלתי ללעוס. אימא שלי זינקה ומייד תלשה לי את החתיכה מהפה והייתה ממש מבוהלת ומודאגת שמשהו עלול לקרות לי. אבא שלי ניסה להרגיע אותה והסביר לי שפיסות הגומי האלה הן למחיקה ולא לאכילה. את יכולה לתאר לעצמך דבר כזה? מחקים עם ריח! זה ממש פנטסטי כאן. הלוואי שהיית יכולה כבר עכשיו להיות כאן. בכל מקרה החדר שלי מספיק גדול בשביל שתינו. אני חושבת שההורים שלי ירצו להביא אותך עוד מעט. הם אפילו קנו לי מין מיטה כזאת, שאפשר לשלוף מתחתיה עוד מיטה. אימא שלי חשבה שזה יהיה שימושי, למקרה שחברה תרצה לישון אצלי. זה משמח אותך?

אני מחבקת אותך וכבר שמחה לקראתך!

שלך מרינה

נ.ב. את המכתב כתבה בשבילי אישה שלמדה רוסית בבית הספר. ההורים שלי הביאו אותה בשבילי. הם ממש ממלאים כל משאלה שלי!

נ.ב.2. מקווה שהמתנות מצאו חן בעינייך. קיבלתי כל־כך הרבה דברים חדשים שאני יכולה למסור לך את אלה. תשמרי עליהם טוב־טוב ואל תיתני שיגנבו לך אותם!

הייתי עוד כמהופנטת מן המילים והתמונות שהצטיירו בראשי כשאלנה ולדימירובנה שבה וקיפלה את המכתב ותחבה אותו אל מתחת למשטח הכתיבה שעל שולחנה.

“אני יכולה בבקשה לקבל את המכתב בחזרה?” שאלתי, ואני עצמי בקושי שמעתי את בקשתי.

“את ממילא לא מסוגלת לקרוא אותו. לכי.”

“אבל… אבל… זה הרי מכתב שלי.”

“הרי כבר קראתי אותו לפנייך, כפוית טובה שכמותך. עכשיו לכי.”

“אבל אני רוצה אותו.”

“את המכתב אני אשמור כאן. סוף.”

היא גיחכה בצחוק המכשפה שלה, קמה מעל השולחן, והסתלקה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “קוקולקה”