החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

בזמנים של אור דועך


מאת:
מגרמנית: חנה לבנת | הוצאה: | 2014-12 | 368 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

39.00

רכשו ספר זה:

"‬סאגה‭ ‬משפחתית‭ ‬אנושית‭ ‬סוחפת‭ ‬שהיא‭ ‬בבואה‭ ‬של‭ ‬ההיסטוריה‭ ‬המזרח-גרמנית‭.‬ ‬אויגן‭ ‬רוגה‭ ‬הצליח‭ ‬להתיך‭ ‬את‭ ‬חוויותיהם‭ ‬של‭ ‬ארבעה‭ ‬דורות‭ ‬על‭ ‬פני‭ ‬יותר‭ ‬מחמישים‭ ‬שנה‭ ‬לכדי‭ ‬קומפוזיציה‭ ‬מזוקקת. ‬הוא‭ ‬מספר‭ ‬את‭ ‬סיפורה‭ ‬של‭ ‬אוטופיה‭ ‬חברתית, ‬המחיר‭ ‬שנגזר‭ ‬על‭ ‬בני‭ ‬האדם‭ ‬לשלם‭ ‬עבורה, ‬וקִצה‭ ‬ההדרגתי‭."‬

מנימוקי‭ ‬השופטים, ‬פרס‭ ‬בוקר‭ ‬הגרמני, ‬2011

החל‭ ‬משנות‭ ‬החמישים, ‬דרך‭ ‬נפילת‭ ‬החומה‭ ‬ב‮-‬1989‭ ‬ועד‭ ‬לתחילת‭ ‬שנות‭ ‬האלפיים, ‬מנסה‭ ‬משפחה‭ ‬אחת‭ ‬במזרח‭ ‬גרמניה‭ ‬לצלוח‭ ‬את‭ ‬החיים. ‬סבא‭ ‬וסבתא, ‬קומוניסטים‭ ‬מושבעים; ‬בנם‭ ‬החוזר‭ ‬לגרמניה‭ ‬‮-‬‭ ‬לאחר‭ ‬שהיגר‭ ‬למוסקבה‭ ‬ונעקר‭ ‬למחנה‭ ‬סיבירי‭ ‬‮-‬‭ ‬כי‭ ‬הוא‭ ‬מאמין‭ ‬שאפשר‭ ‬לשנות‭ ‬אותה; ‬והנכד, ‬שמולדת‭ ‬משפחתו‭ ‬צרה‭ ‬לו‭ ‬מדי, ‬והוא‭ ‬עובר‭ ‬למערב‭ ‬דווקא‭ ‬ביום‭ ‬ההולדת‭ ‬התשעים‭ ‬של‭ ‬אב‭ ‬המשפחה. ‬ומעל‭ ‬כל‭ ‬זה‭ ‬מרחפת‭ ‬השאלה, ‬האם‭ ‬חיים‭ ‬שהוגדרו‭ ‬על‭ ‬ידי‭ ‬מרד‭ ‬הם‭ ‬בסופו‭ ‬של‭ ‬דבר‭ ‬חופשיים‭ ‬יותר‭ ‬מחיי‭ ‬קונפורמיות‭?‬

אויגן‭ ‬רוגה‭ ‬נולד‭ ‬ב‮-‬1954‭ ‬באורל‭ ‬ועסק‭ ‬במתמטיקה‭ ‬ובגיאופיזיקה‭ ‬בפוטסדם. ‬ב‮-‬1988‭ ‬עזב‭ ‬את‭ ‬הרפובליקה‭ ‬הדמוקרטית‭ ‬הגרמנית‭ ‬ועבר‭ ‬למערב. ‬מאז‭ ‬הוא‭ ‬עובד‭ ‬בעיקר‭ ‬בתיאטרון‭ ‬וברדיו‭ ‬כסופר‭ ‬וכמתרגם. ‬בזמנים‭ ‬של‭ ‬אור‭ ‬דועך‭ ‬נמכר‭ ‬עד‭ ‬כה‭ ‬ביותר‭ ‬מחצי‭ ‬מיליון‭ ‬עותקים, ‬וזכויות‭ ‬התרגום‭ ‬לו‭ ‬נקנו‭ ‬על‭ ‬ידי‭ ‬18‭ ‬מדינות‭.‬

מקט: bizmanim_shel_or_doech
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
ביקורת על הספר

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


2001

במשך יומיים תמימים הוא שכב כמו מת על ספת עור התאו שלו. ואז הוא קם, התקלח ממושכות כדי למחות מעליו את שייריו האחרונים של אוויר בית החולים, ונסע לנוינדורף.

כמו תמיד, הוא נסע ב־A115. הביט החוצה על העולם. בדק אם הוא השתנה. ו — האם הוא אכן השתנה?

המכוניות נראו לו נקיות יותר. נקיות יותר? אולי צבעוניות יותר. מטופשות יותר.

השמים היו כחולים, איך לא.

הסתיו כבר התגנב לשם, בחשאי. התיז כתמים צהובים קטנים על העצים. בינתיים כבר הגיע ספטמבר. ואם הוא שוחרר מהאשפוז בשבת, הרי עכשיו אמור להיות יום שלישי. הוא לא הצליח לעקוב אחר התאריכים במהלך הימים האחרונים.

נוינדורף זכתה לא מזמן בכביש יציאה מהיר משלה — משמעותו של "לא מזמן" מבחינתו של אלכסנדר עדיין היתה: אחרי המִפנה שעברה גרמניה ונפילת החומה. הכביש המהיר הוביל היישר לתלמאנשטראסה (כן, הרחוב עדיין נקרא כך, על שמו של המנהיג הקומוניסטי). האספלט היה חלק למשעי, ומצדיו שני שבילים מסומנים באדום, לרוכבי אופניים. בתי מגורים ששופצו לא מכבר, עם בידוד על פי תקן אירופי כלשהו. מבנים חדשים, שנראו כמו אולמות שחייה: וילות עירוניות, כך כינו אותם.

אבל צריך היה רק לפנות שמאלה, להתקדם כמה מאות מטרים לאורכו של שטיינוֶוג המתפתל, ואז לפנות שוב שמאלה — וכאן כבר נדמה שהזמן עמד מלכת: רחוב צר, משני צדיו שורות של עצי טיליה, עם מדרכות מרוצפות בחלוקי אבן, זרוּעות בליטות ושקעים שיצרו שורשי עצים. גדרות רעועות, שורצות חרקים אדמוניים. במעמקי הגנים, מאחורי עשב גבוה, נצפו חלונותיהן החלולים של וילות, שעל החזרתן לבעליהן המקוריים התקיימו באותה עת מאבקים משפטיים בלשכות רחוקות של עורכי דין.

אחד הבתים המעטים כאן שעדיין התגוררו בהם אנשים היה מספר 7 ברחוב אַם פוּכְסְבַּאוּ. טחב על הגג. בקיעים בחזית. שיחי הסמבוק כבר נדחקים אל המרפסת. ועץ התפוחים, שקורט תמיד גזם במו ידיו, שילח את ענפיו אל עבר השמים, ואלה התפתלו זה סביב זה לכדי סבך פראי גדול.

מנת היום של "ארוחות על גלגלים" כבר המתינה באריזת הבידוד התקנית שלה על עמוד הגדר. הוא בדק את התאריך על האריזה: אכן, יום שלישי. אלכסנדר נטל את החבילה ונכנס פנימה.

אף שהיה ברשותו מפתח, הוא צילצל בפעמון הדלת. רצה לראות אם קורט יפתח לו. בד בבד הוא ידע שאין טעם, קורט לא יפתח. אבל אז הוא שמע את קול החריקה המוכר של דלת הפרוזדור, וכשהביט מבעד לחלון הקטנטן הופיע קורט — כמו רוח רפאים — באפלוליותה של המבואה.

"פְּתח את הדלת," קרא אלכסנדר.

קורט התקרב, לטש עיניים.

"פתח את הדלת!"

אבל קורט לא נע ולא זע.

אלכסנדר פתח את הדלת בעזרת המפתח שבידו וחיבק את אביו, אף שהחיבוק לא נעם לו בזמן האחרון. קורט הדיף ריח. ריחה של הזִקנה. הריח נבע ממעמקי התאים ונטמן בנקבוביות. קורט הדיף ריח גם אחרי הרחצה וגם אחרי צחצוח שיניים.

"אתה יודע מי אני?" שאל אלכסנדר.

"כן," אמר קורט.

פיו היה מרוח בריבת שזיפים: גם הפעם אצה השעה לעובדת שירות הסיעוד הביתי של הבוקר. כפתורי האפודה שלו הושחלו בלולאות הלא נכונות, והוא נעל רק נעל בית אחת.

אלכסנדר חימם את הארוחה של קורט. מיקרוגל, לחיצה אחת על הכפתור. קורט עמד לידו, מביט בסקרנות.

"אתה רעב?" שאל אלכסנדר.

"כן," אמר קורט.

"אתה תמיד רעב."

"כן," אמר קורט.

הארוחה כללה גוּלָאש וכרוב אדום (מאז שקורט כמעט נחנק פעם למוות מגוש של בשר בקר, שירות "ארוחות על גלגלים" התבקש לשלוח לו רק בשר בחתיכות קטנות). אלכסנדר הרתיח לעצמו קפה. אחר כך הוא הוציא את הגולאש של קורט מהמיקרוגל והניח אותו על מפת השולחן הסינתטית.

"בתיאבון," הוא אמר.

"כן," אמר קורט.

הוא התחיל לאכול. זמן־מה נשמע רק קול נשימתו של קורט, שהתרכז באכילה. אלכסנדר לגם מן הקפה שלו, שעדיין היה חם מדי. הוא עקב במבטו אחר קורט, הממוקד כל־כולו באכילה.

"אתה מחזיק את המזלג הפוך," הוא אמר כעבור זמן־מה.

קורט עצר לרגע ונראה כמהרהר בדבר. אבל אחר כך המשיך לאכול. הוא ניסה לנעוץ את חתיכת הגולאש בחוד הסכין באמצעות ידית המזלג.

"אתה מחזיק את המזלג הפוך," חזר אלכסנדר ואמר.

הוא דיבר ללא הטעמה, ללא שמץ של נעימת אזהרה או תוכחה, כדי לבחון את השפעת הדברים כפי שהם על קורט. שום השפעה. לא כלום. מה מתרחש בתוך הראש הזה? בתוך החלל הזה, שעדיין היה תחום מן העולם בתוך גולגולת, שעדיין הכיל בתוכו איזשהו סוג של אני. מה הרגיש קורט, מה חשב קורט, כשהוא הסתובב לו בחדר? כשישב לפני הצהריים ליד שולחן הכתיבה שלו ובהה בעיתון במשך שעות, כפי שדיווחו המטפלות שנשלחו אליו על ידי שירות הסיעוד? מה הוא חשב? האם חשב בכלל? איך אפשר לחשוב כשאין מילים?

קורט הצליח סוף־סוף לנעוץ את חתיכת הגולאש על חוד הסכין ואיזן אותה כדי להגישה אל פיו, רועד כולו מרוב להיטות. החתיכה נפלה. ניסיון שני.

איזו בדיחה, חשב אלכסנדר, העובדה שההידרדרות של קורט התחילה דווקא בהקשר של השפה. קורט, הנואם. המסַפר הדגול. איך שהוא נהג לשבת שם, בכורסה המפורסמת שלו — הכורסה של קורט! איך המתינו כולם למוצא פיו כשסיפר את הסיפורים הקטנים שלו, הֶר פרופסור. האנקדוטות שלו. ועוד עניין משעשע: בפיו של קורט כל דבר הפך לאנקדוטה. לא משנה על מה דיבר, גם כשסיפר איך כמעט התפגר במחנה, תמיד היתה לסיפורים שלו פואנטה, תמיד היה בהם יותר משמץ של שנינות. היה, בעבר הרחוק. המשפט השלם האחרון שקורט הצליח להגות היה: איבדתי את השפה. לא רע. ובעצם, הברקה של ממש, לעומת הרפרטואר העכשווי שלו. אבל זה כבר קרה לפני שנתיים: איבדתי את השפה. והבריות סברו באמת ובתמים, כן, נו, טוב, הוא איבד את השפה, אבל חוץ מזה… חוץ מזה נראה שהוא צלול, לפחות במידה מסוימת. חייך, הינהן. עשה פרצופים שנראו עוד איכשהו קשורים לעניין. עטה על פניו ארשת של אדם פיקח. רק מפעם לפעם הוא עשה בכל זאת איזה צעד מוזר: יצק יין אדום לתוך ספל הקפה שלו. או שפתאום נעמד, אובד עצות, עם פקק שעם בידו — ובסופו של דבר הניח אותו על מדף הספרים.

איזה הישג עלוב: רק חתיכה אחת קטנה של גולאש הצליח קורט להעלות בחכתו עד כה. עכשיו הוא ביצע את הפעולה הזאת בעזרת האצבעות. נשא מבט חושש לעבר אלכסנדר, כמו ילד הבוחן את תגובת הוריו. תחב את החתיכה לתוך פיו. ועוד אחת. ולעס.

כשלעס את הגולאש, הוא הגביה את אצבעותיו המרוחות ברוטב, כאילו ביקש להישבע.

"אילו רק ידעת," אמר אלכסנדר.

קורט לא הגיב. סוף־סוף הוא מצא שיטה: הפתרון לבעיית הגולאש. תחב לתוך פיו ולעס. הרוטב זרם במורד סנטרו בפלג דקיק.

קורט לא היה יכול לעשות עוד דבר. לא לדבר, לא לצחצח לעצמו שיניים. אפילו לנגב לעצמו את התחת הוא לא יכול, והיה צריך לשמוח אם הצליח להתיישב על האסלה כדי לחרבן. הדבר היחיד שקורט עוד היה מסוגל לעשות, חשב אלכסנדר, הדבר היחיד שהוא עוד עשה מיוזמתו שלו, שהוא גילה בו עניין של ממש ושלמענו עשה שימוש בשיירי תבונתו, היה לאכול. לקלוט מזון. קורט לא אכל בהנאה. קורט אפילו לא אכל מפני שהמזון ערב לחכו (חוש הטעם שלו, אלכסנדר היה בטוח בכך, נהרס עד היסוד בעקבות עשרות שנים של עישון מקטרת). קורט אכל כדי לחיות. אכילה = חיים. את הנוסחה הזאת, חשב אלכסנדר, הוא למד במחנה העבודה, והוא למד אותה שם באופן יסודי מאוד. אחת ולתמיד. הלהיטות שקורט אכל בה, הלהיטות שתחב בה חתיכות גולאש לתוך פיו, לא היתה אלא דחף הישרדות. זה הדבר האחרון שנותר מקורט. מה שהחזיק את ראשו מעל למים, מה שהניע את הגוף הזה להמשיך ולתפקד, מכונה האחראית לקצב הלב הסדיר ולהזרמת הדם בגוף, שהתחילה להשתולל אבל המשיכה לפעול — ויש לחשוש כי תמשיך לפעול עוד זמן־מה. קורט כבר האריך ימים יותר מכולם. הוא האריך חיים אחרי אירינה. ועכשיו היה סיכוי ממשי שיאריך ימים גם אחריו, כן, אחרי אלכסנדר.

טיפה סמיכה מהרוטב התגבשה על סנטרו של קורט. אלכסנדר חש דחף עז להכאיב לו: לתלוש פיסה ממגבות הנייר שבמטבח ולנגב בפראות את הרוטב מפניו.

הטיפה רטטה וניתקה מן הסנטר.

זה היה אתמול? ואולי היום? ברגע מסוים במהלך היומיים האלה, כששכב על ספת עור התאו (ללא ניע, כי מסיבה כלשהי התאמץ להימנע ממגע ישיר של עור הגוף בעור הספה), כן, ברגע מסוים במהלך הזמן הזה עלתה בראשו המחשבה: להרוג את קורט. ובעצם, לא רק עצם המחשבה הזאת. הוא השתעשע בגרסאות שונות שלה: לחנוק את קורט בכרית, או — הרצח המושלם — להגיש לו סטייק בקר נוקשה. כמו הסטייק ההוא שהוא כמעט נחנק ממנו. ואלמלא הפך אותו אלכסנדר על צדו באופן אינסטינקטיבי, כשהוא כבר נעשה כחול לגמרי והתנודד ברחוב וצנח אפיים ארצה מחוסר הכרה, ואלמלא ייצב אותו על צדו, וכתוצאה מכך התגלגל מתוך לועו של קורט — יחד עם מערכת השיניים התותבות שלו — גם גוש הבשר העגול ככדור כמעט, שהתגבש בעקבות לעיסה אינסופית, כי אז קרוב לוודאי שקורט כבר לא היה בין החיים, והתבוסה הזאת (לפחות זאת) היתה נחסכת מאלכסנדר.

"שמת לב שלא הייתי כאן בתקופה האחרונה?"

קורט התרכז עכשיו בכרוב האדום — בתקופה האחרונה הוא אימץ את ההרגל הילדותי לאכול את סוגי המזון השונים בנפרד: קודם כול הבשר, אחר כך הירקות, ולבסוף תפוחי האדמה. למרבה ההפתעה הוא שב ואחז עכשיו במזלג — והפעם בצורה הנכונה — וגרף כרוב אדום לתוך פיו.

אלכסנדר חזר על השאלה:

"שמת לב שלא הייתי פה בתקופה האחרונה?"

"כן," אמר קורט.

"אז שמת לב לזה. כמה זמן, לדעתך, לא הייתי כאן, שבוע או שנה?"

"כן," אמר קורט.

"אתה אומר כן, כלומר שנה?" שאל אלכסנדר.

"כן," אמר קורט.

אלכסנדר צחק. ובאמת נדמה לו שחלפה שנה. כמו חיים אחרים — כשהחיים שלפניהם הסתיימו במשפט אחד, משפט רגיל לגמרי:

"אני שולח את אדוני לפְרֶבֶּלְשטראסה."

זה היה המשפט.

"פרבלשטראסה?"

"לבית החולים."

רק אחרי שכבר יצא, עלה בדעתו לשאול את האחות אם משמעות הדבר שעליו לקחת איתו פיג'מה ומברשת שיניים. והאחות חזרה לחדר הרופאים ושאלה אם משמעות הדבר שהמטופל אמור לקחת איתו פיג'מה ומברשת שיניים. והרופא אמר שאכן, המטופל אמור לקחת איתו פיג'מה ומברשת שיניים. וזהו זה.

ארבעה שבועות. עשרים ושבעה רופאים (הוא מנה אותם). רפואה מודרנית.

הרופא המתמחה, שנראה כמו תלמיד בשנת הלימודים האחרונה שלו בחטיבה העליונה, והסביר לו — באולם קבלה מטורף לגמרי, שכמה חולים קשים נאנקו בו מאחורי מחיצות — את עקרונות האבחון. הרופא עם זנב־הסוס (אדם חביב ביותר), שטען כי רצי מרתון אינם סובלים ממחלות מסוכנות. הרדיולוגית, ששאלה אותו אם בגילו הוא עדיין רוצה להוליד ילדים. הכירורג ששמו פליישהאואר, דהיינו קוצץ בשר. וכמובן, הרופא הראשי, הקאראיין1 מחוטט העור, ד"ר קאופמן.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “בזמנים של אור דועך
”