החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

התחברות או הרשמה נדרשים רק בעת גישה לספריתך או ביצוע תשלום

רדיה

מאת:
הוצאה: | 2020 | 286 עמ'
קטגוריות: מתח ופעולה
הספר זמין לקריאה במכשירים:

35.00

רכשו ספר זה:

בכביש המחבר בין צומת עציונה למושב רְדִיָּה עקף אותה אמבולנס במהירות. הסירנות שהפעיל ייללו, ואורן האדום העז חתך את השמיים הבהירים. הסִינֵסְתֶזְיָּה התעוררה, תמר חשה תחושת סכנה, וגופה עבר למצב הישרדותי: ליבה האיץ פעימותיו, אישוניה התרחבו, ושריריה התכווצו. היא אחזה בחוזקה בהגה. משהו קרה. היא  לחצה על דוושת הגז, והרכב טס קדימה.

תמר החנתה את רכבה מול ביתו של אדם במושב ונכנסה פנימה. הבית היה ריק. היא פתחה במהירות את הדלת הצדדית המובילה למוסך וגילתה שהג'יפ לא עומד בחניה. קריאות חזקות עלו ממקום סמוך, מפירות את השקט האופייני למושב בשעת הבוקר המוקדמת. היא יצאה מהבית והתחילה לרוץ לכיוון מגדל המים הישן, עדיין לא יודעת שמה שהיא הולכת לגלות ישנה את חייה לתמיד.

היא כבר לא הציירת מברלין.

.

"… מי שמחפש צרות, לעולם לא יימלט מהן… חשוב שתביני לאיזה עולם את מכניסה את עצמך."

היא ענתה מייד: "אני מבינה, והוא הרבה יותר מרגש אותי מהעולם שהיה לי בעבר."

 

אלירן מימון, יליד באר שבע, היה קצין בצה"ל ולחם במבצע צוק איתן. לאחר שחרורו החליט לצאת למסע אישי חוצה יבשות. מסעו הארוך והרפתקאותיו במקומות אקזוטיים בשילוב אהבתו לביולוגיה ולקריאה שימשו לו השראה לכתיבת ספר זה.

מקט: 4-1272-820
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
בכביש המחבר בין צומת עציונה למושב רְדִיָּה עקף אותה אמבולנס במהירות. הסירנות שהפעיל ייללו, ואורן האדום העז חתך את השמיים […]

 

22 באוגוסט, 2021

בכביש המחבר בין צומת עציונה למושב רְדִיָה עקף אותה אמבולנס במהירות. הסירנות שהפעיל ייללו, ואורן האדום העז חתך את השמיים הבהירים. הסִינֵסְתֶזְיָּה התעוררה ותמר חשה תחושת סכנה וגופה עבר למצב הישרדותי: ליבה האיץ פעימותיו, אישוניה התרחבו ושריריה התכווצו. היא אחזה בחוזקה בהגה. משהו קרה. היא לחצה על דוושת הגז והרכב טס קדימה.

תמר החנתה את רכבה מול ביתו של אדם במושב ונכנסה פנימה. הבית היה ריק. היא פתחה במהירות את הדלת הצדדית המובילה למוסך וגילתה שהג'יפ לא עומד בחניה. קריאות חזקות עלו ממקום סמוך, מפירות את השקט האופייני למושב בשעת הבוקר המוקדמת. היא יצאה מהבית והתחילה לרוץ לכיוון מגדל המים הישן.

 

פרק 1

 

“רְדִיָה בעמל ובחוכמה”

29 ביולי, 2021

בחצי שנה האחרונה נסע אדם אסולין מדי יום ראשון בשש בבוקר בדיוק אל פסגת גבעת התורמוסים שבעמק האלה. השגרה הזו הזריקה לו את מנת האנדורפינים והדופמין שהיה זקוק להם לאיזון נפשו המסוכסכת. על השגרה הזו, כמו דברים רבים בחייו, לא סיפר לאיש, אפילו לא לחבריו הקרובים ביותר.

הוא החנה את הג'יפ היוקרתי בראש הגבעה הצופה על העמק וצעד אל הסלע הקבוע ובידיו פק"ל הקפה ועיתון היום. בעיניו החומות סרק את הגבעות הרבות שצמחייתן כבר הצהיבה בקיץ הישראלי החם. ליבו התרחב כשעיניו נחו על מושב רדיה, המושב שהקים לפני שנתיים, בהיותו בן שלושים ושלוש בלבד. הקמת רדיה סימנה את ניצחונו על עברו המצולק, הוכחה מוחשית בהצלחתו בחיים — מטרה שרדף אחריה באובססיביות מאז שעזב את הבית בגיל שש־עשרה.

אדם הניח את הפינג'ן על להבת הגז והמתין לרתיחת הקפה בזמן שצפה בשטח ייצור הדבש של המושב. המתחם הגדול כלל שדות פרחים, מאה וחמישים כוורות דבורים ומבנה חדשני וגדול ממדים שבו יוצר המוצר הראשי של המושב: צנצנות דבש טהור. לאחר שעיניו שזפו את המפעל, פתח את העיתון ועיין בהנאה בכתבה עליו שפורסמה הבוקר במעריב. הוא קרא בעיון את המבוא שסיכם בקצרה את קורות חייו והמשיך לריאיון עצמו.

אני חייבת להודות שדי הופתעתי כששמעתי עליך לראשונה

אני שומע את זה הרבה.

אומנם יש לך תארים בביולוגיה ובהנדסה גנטית אבל אתה לא הטייפ־קאסט הרגיל של מדען; יוצא סיירת מטכ”ל, כריזמטי, עשיר. יש כאלה שאומרים אפילו ראוותן. אתה חושב שבגלל זה קהילת המדע לא מקבלת אותך לחיקה?

אני לא חושב שאלו הסיבות. אולי לא מקבלים אותי כי פיתחתי פטנט שקשור בשינוי הדי־אנ־איי בדבורים בלי להיות דוקטור או פרופסור. בעולם קיבלתי שבחים, במיוחד באירופה. בארץ קצת פחות.

אולי קנאה?

יכול להיות. לא הרבה מדענים מתעשרים ממחקר או מהמצאה. לא רק שהקמתי מושב גם הקמתי בו חברה שמייצרת דבש. בזכות הפטנט, “דבש רדיה” נמכר בכמויות מסחריות ולאחרונה הפכנו למושב העשיר בארץ.

הקפה הרותח עלה על גדותיו ונשפך על נעלי ההרים של אדם. הוא מזג את הבוץ השחור המר לכוס, שבר קוביית שוקולד מהחפיסה שבנרתיק פק"ל הקפה, טבל אותה בנוזל השחור ולעס בהנאה. נשף ולגם לגימה חטופה.

לפני כמה חודשים החלטת שאתה רוצה לייצא את צנצנת הדבש לאירופה

לא החלטתי לבד, החלטתי ביחד עם שאר המייסדים.

מתברר שזה לא התקבל בברכה אצל חלק מהתושבים, אתה נתקל בבעיות מבית

במושב רדיה יש תושבים נהדרים, כמעט כולם עוסקים במלאכת ייצור הדבש. חלקם תומכים בתוכנית וחלקם מתנגדים לה. אנחנו קשובים לכולם. זה לא מפריע לי.

זה היה שקר. ההתנגדות הפריעה לו. מאוד. אדם נהנה מהרגע הראשון מאהדת התושבים. עד עתה הוא לא נכשל ולא היה מי שיערער על דרכי הפעולה שלו, והינה, כשהוא רוצה להגדיל את הרווחים ולמכור את "דבש רדיה" באירופה, הוא נתקל בהתנגדויות. הוא הביט בשעונו. הפגישה עם נציגי חברת "אופספרינג" צפויה להתחיל עוד שעה וחצי, איחור לא בא בחשבון. הוא אסף את הציוד, השקיף פעם נוספת על המושב והזדרז לחזור לביתו, להתארגן ליום העבודה.

המראה בחדרו החמיאה לו; נשקפו ממנה גופו החסון ופניו העטורים זקן עבות, מטופח ומעוצב. החולצה הבהירה המחויטת הדגישה את עורו השחום, והוא הכניס אותה למכנסיים השחורים, האלגנטיים. לאחר שסיים להתלבש לקח את תיק העבודה שנח על כורסת הבולוניה היוקרתית ותחב פנימה את המחשב הנייד והקלסר הצהוב עמוס הדפים. בעודו מתקדם לעבר היציאה ראה שהחלון הגדול שבסלון מתנפץ לרסיסים ועצם זר מתגלגל אל מתחת לשולחן הקפה בסלון.

הוא פרץ החוצה ושעט לרחוב. ילד התרחק בריצה ופנה ימינה בעיקול. עדיף לבדוק אם נשבר עוד משהו ולא לרוץ אחריו. הוא מיהר אל הג'יפ שלו ולהקלתו גילה שהכול תקין. בדרכו חזרה לסלון דרך על רסיסי זכוכית שקופה. הוא התכופף והרים את העצם הזר שהתגלגל אל מתחת לשולחן הקפה. זאת הייתה אבן בגודל של תפוז עטופה בגזיר עיתון. בזעם פתח אותו וגילה את הכתבה שקרא רק לפני שעה קלה. מתחת לכותרתה נכתב בכתב יד ובטוש עבה שחור:

לא יהיה יצוא דבש לאירופה!

הוא אחז באבן בחוזקה, ליבו איים לזנק מחזהו. אתה לא מאבד את זה עכשיו, חצי שעה לפני הפגישה עם הגרמנים. שלוש נשימות עמוקות. פנימה, לספור עד חמש. אתה חייב להצליח, אין מצב שתיכשל, לנשוף. נשימה, שאיפה.

תרגיל ההרפיה המוכר החזיר אותו מיידית לאיזון, הוא הוציא את הנייד מכיסו והתקשר לאווה, שכנתו. בסלון ביתה היו חלונות גדולים שהשקיפו על הגינה הקדמית שלו, והוא ביקש ממנה שתשגיח על הבית עד שיגיע זגג לתקן את החלון.

איך זה קרה?" שאלה.

"אולי הזכוכית לא עמדה בחום," שיקר. "אני קובע איתו לצוהריים, זה בסדר?"

"בסדר גמור. ובהצלחה בהצבעה מחר," אמרה, "אתה יודע שאני בעדך."

ביתו של אדם נמצא ברחוב הדרומי ביותר במושב. הוא הגביר את קצב הליכתו וחלף על פני בית הכנסת ומגרש המשחקים ברחוב הראשי. מי זה יכול להיות, הבן זונה שזרק את האבן?

"היי!" קול נשמע משמאלו.

"בוקר טוב גדעון!" בירך אדם את בעל המכולת של המושב, "מה שלומך?"

"אחח איזה יום יפה!" השיב גדעון בשירה, מפזז כהרגלו, "שהשמש כבר זורחת! ששרים כבר במקלחת…" הוא התקרב לאדם. "הייתי מחבק'תך אבל 'תה לבוש כל כך יפה," אמר והגיש לו שקית ענבים. "צוננים, הגיעו הבוקר!"

"רק על זה מגיע לך חיבוק!" השיב אדם בשמחה, התרחק ונופף לו לשלום.

בשמונה כבר עמד מול בניין מזכירות המושב שהיה גם מקום מושבו של הוועד המקומי ונקרא "הכוורת", על שום דמיונו לתא האכסון בכוורות דבורים. מעל פתח הכניסה הוטבעו על מתכת שלוש מילים באותיות גדולות — רדיה בעמל ובחוכמה.

הוא פתח את דלת הזכוכית הגדולה וחלף על פני פסל נחושת בגובה שני מטרים שעמד במרכז הפטיו ; רבתוק נחושת ענק, הפרח המיוחד שפותח במושב, סביבו חגו דבורי נחושת גדולות, ומתחת לפסל צמחה גינת פרחים רב־עונתיים. קרני השמש עדיין לא היו חמות דיין כדי להכהות את תקרת הפטיו העשויה זכוכית חכמה, והאוויר בחלל הכניסה היה קריר. בכל אחת משש צלעות המבנה שכן משרד. אדם נכנס לחדר ישיבות מייסדים בצלע מספר 3.

במרכז החדר עמד שולחן עגול גדול וסביבו כיסאות מנהלים. באחד מהם ישב חברו, בן גילו, ששירת איתו בסיירת מטכ"ל והיה אחד מארבעת מייסדי המושב.

"ג'קסון," אדם פנה לבחור גדול ממדים ושרירי שזקן ג'ינג'י עבות עיטר את פניו. שמו האמיתי היה ישגב אקרמן, אבל אף אחד לא קרא לו כך מאז שחזר מאוסטרליה, שם הוכשר כדבוראי. ג'קסון היה אחראי על ייצור הדבש במושב, וזה כלל את המפעל, את שדות הפרחים ואת כוורות הדבורים.

"הבאת ענבים?!" ג'קסון תחב את ידו לתוך שקית הענבים הצוננים ואסף אשכול גדול. אדם הביט בידיו הגדולות, המצולקות והמחוספסות, מראה המאפיין דבוראים זוטרים שעובדים באופן ישיר עם הכוורות ולא מנהל בכיר.

"עוד פעם נפצעת?" אדם הצביע על חתך בידו הימנית של ג'קסון.

"בקטנההה, חידשנו את גדרות הטיל סביב הכוורות אז שמתי יד."

"שמתי לב."

"איך זה הגעתי לפניך?" ענבים רבים מילאו את פיו של ג'קסון כשדיבר.

"הקדמת אותי כי התעכבתי בבית, ניפצו לי את הפאקינג חלון."

אכילת הענבים פסקה מיידית. "מה?!"

"כן, את החלון הגדול שבסלון. עם אבן. המתנגדים מנסים להעביר מסר."

"מה?! אז למה אנחנו פה? בוא ננער אותם, צריך לתת להם כמה סטירות!" ג'קסון האגרסיבי, הקשוח, היה אלרגי לאנשים חלשים. תושבים רבים התקשו להסתדר עימו, אך בזכות אופיו הגס הוא ניהל בצורה מופתית את מפעל ייצור הדבש. העובדים הזרים רכשו לג'קסון כבוד רב, לפעמים אף פחדו ממנו.

"עזוב, מה זה יעזור?" אדם ניסה שלא להידבק באימפולסיביות הידועה של ג'קסון. "אשתמש בזה כנגדם בדרך אחרת."

"תאמין לי אחונה, איך אתה תמיד מצליח להיות כזה רגוע, לא מבין. הצלחת לראות מי זה היה לפחות?"

"רצתי לרחוב, ראיתי איזה ילד. אבל… לא יודע… בכל אופן הם עטפו את האבן בזה." אדם הגיש לג'קסון את גזיר העיתון שעטף את האבן.

ג'קסון האדים. "כדאי להם לא להתקרב לבית שלי. לא אגיב כמוך."

לפני שאדם הספיק להשיב נפתחה דלת החדר בחוזקה ובפתחה עמד איתמר גלילי, אחראי השיווק של "דבש רדיה" ואחד מארבעת המייסדים. שערו הבלונדיני היה רטוב מעט. לגופו החטוב והנערי לבש חולצה ומכנסי ג'ינס ולרגליו נעל נעלי שורש.

"מ… מ… מצטער על האיח… ור," הוא התנשף. הגמגום של איתמר, שנשאר איתו מאז החרם הממושך בילדותו, התחזק בזמנים שבהם היה מתוח.

"נעלי שורש בויה? לישיבה עם הגרמנים?"

"תירגע, הבאתי נעליים." איתמר שלף מתוך תיק הגב נעלי עור חומות. "מה זה?" הצביע על גזיר העיתון המונח על השולחן.

"העיפו לאדם אבן לחלון, עטפו אותה בעיתון הזה." ג'קסון הגיש לו את גזיר העיתון.

"אנשים נהיו קיצוניים! דיווחת למשטרה?" שאל את אדם.

"לא צריך, המושב יודע להתמודד עם הצרות שלו. עזוב את זה, יש לנו מספיק על הראש. מה איתך?"

"בוקר קשוח. לימור הייתה צריכה ל… לנסוע מוקדם לטיפולים בתל אביב, השאירה אותי עם אביאור. לנסות לארגן את הילד הזה לבית הספר יותר קשה ממסע מסכם מסלול." הוא רכן לשרוך את נעליו.

"אם אתה בקושי מסתדר עם ילד אחד למה אתה מתעקש להביא עוד אחד?" ג'קסון גיחך וקם אל פינת הקפה.

איתמר התעלם מהבוטות של ג'קסון.

"זה כבר טיפול רביעי, לא?" שאל אדם בקול נמוך.

"כן. לימור על הפנים, היא לקחה חופש מהעבודה בבית הספר, אין לה מצב רוח, והאמת? גם לי אין."

"אתה רוצה שנבטל…"

"לא, לא… א… אני רוצה לקיים את הפגישה, זה משכיח קצת את הצרות. מתי הגרמנים מגיעים?"

"ביקשתי מרותי שתודיע כשהם כאן," אמר אדם.

ג'קסון חזר עם קנקן אל השולחן ומזג לשניים קפה.

"השקופיות שלכם מוכנות?" שאל אדם.

"אחי, אתה יודע שאני לא טוב במחשבים, רשמתי לעצמי הכול ביד. תסמוך עליי," אמר ג'קסון והציג דף ובו שרבוטים רבים בכתב לא קריא בעליל.

"רק תעשה טובה, שהגרמנים לא יראו את זה," אדם צחק.

"דרך אגב," אמר איתמר, "ראיתי היום את קהת! הוא חזר מהוד… דו."

אדם כמעט שפך את הקפה על המחשב הנייד שלו. "ברצינות?"

"כן! ניגשתי אליו, הוא אפילו לא עצר להגיד שלום. פשוט התעלם." איתמר ציין בפליאה.

"בטח חזר פאלופ מכל הסמים שעשה שם," ג'קסון מלמל.

"מת לגלות מה גרם לו לעזוב את הארץ ולנתק קשר עם כול… לם."

העזיבה הפתאומית של קהת, המייסד הרביעי, נשארה תעלומה גם עבור מרבית תושבי המושב. אדם ידע טוב מאוד מה הסיבה. הוא הביט בג'קסון. גם ג'קסון ידע.

צווחת כאב, ספה שחורה, טלטלה.

אדם הזיע בידיו ונשימותיו נהפכו לכבדות. הוא הצליח להסתיר זאת מחבריו, אך אותותיו של התקף החרדה סימנו שהתופעה לא נעלמה כמו שחשב. נראה ששגרת ימי ראשון בבוקר לא תעזור להשכיח.

דלת החדר נפתחה בשנית ורותי, המזכירה של מבנה הכוורת, הודיעה כי נציגי חברת "אופספרינג" הגיעו והם ממתינים בפטיו. אדם יצא לקבל את פניהם, מנסה להשכיח מראשו את העבר. הישיבה הזו תקבע את העתיד. הוא חייב להצליח.

*

בשתיים בצוהריים סיימו אדם, איתמר וג'קסון את ארוחת הצוהריים ב"בר הילה" בעמק האלה. הם הקישו בפעם הרביעית בכוסות בירה גדולות, וכבר היו מבוסמים למדי. "לחיי רדיה!" איתמר קרא באושר. הישיבה הייתה מוצלחת. נציגי חברת "אופספרינג" השתכנעו שהמושב מוכן ליצוא ונתנו אור ירוק לסבב פגישות מכריע בברלין, במשרד האם של החברה.

"היינו תותחים!" אדם הניף את כוסו ובירה ניתזה על ראשו.

ג'קסון ירק גלעין זית לצלחתו. "עזוב אותך מתותחים, אדם, ראית איך הנציגה הראשית הסתכלה עליך?" פניו היו סמוקים משתייה. "ספר, ספר מה קרה שם מתחת לשולחן."

השלושה צחקו בקולי קולות ושאר היושבים בבר לטשו בהם מבטים. "ג'קסון, בתור הג… גרוש הטרי, הייתי מצפה ממך לעשות מהלך, לא מאדם." איתמר גיהק.

הנייד של אדם רטט. הוא קרא את הודעת הסמס שקיבל, נעמד וסיים בלגימה אחת את המשקה מכוס הבירה. "חברים, אני צריך ללכת," אמר.

"הופה הופה! מי מחכה לך בבית?" ג'קסון שאל והוסיף בקול, "קבלו את 'שובר הלבבות' גבירותי ורבותיי, האיש שבנות תל אביב בוכות שנתיים מאז שעזב אותן!"

"מי זאת? מי זאת?" דחק איתמר.

"חמזא חרובה, הזגג שמתקן לי את החלון," אדם צחק.

"לא לשכוח אמצעי הגנה!" איתמר הניף את כוס הבירה ושתה ממנה לקול צחוקו של ג'קסון.

*

חרובה סיים להחליף את החלון תוך חצי שעה. בזמן הזה אדם גמע שני ליטר מים בניסיון להרגיע את הרקות הפועמות מעודף אלכוהול.

"חמזא, מישהו ניפץ את החלון עם אבן," אמר והצביע על האבן שהונחה על השולחן, "לדעתך ילד יכול לנפץ איתה את החלון?"

חרובה הרים את ארגז הכלים ונעץ את מבטו בעיניו של אדם. "אתה שואל אותי כי אני אמור להיות מומחה בזריקת אבנים?"

אדם שתק במבוכה. חרובה צחק בקול צרוד.

"צוחקים, חביבי, צוחקים. אבן בגודל הזה ילד לא מצליח לזרוק ככה. מהרחוב זה רחוק מדי, צריך להגיע לחלון וגם לשבור אותו." חרובה הביט בחלל הבית. "איפה זה נפל?"

אדם הצביע אל מתחת לשולחן הקפה.

"השולחן הזה רחוק שני מטר מהחלון. לא ילד, זה היה מישהו מבוגר," חתם.

*

בשעה חמש אדם כבר ישב על מרפסת בית הקפה "פעמונים" שבעמק האלה יחד עם מרדכי שקד, שנבחר מראשית ימי המושב ליו"ר ועד המושב.

"כמה טוב לראות אותך," אדם חייך אליו. החברות בין השניים התפתחה חמש שנים קודם לכן, בתהליך אישור הקמת המושב, כשמרדכי היה חבר במועצה הארצית לתכנון ובנייה. כשהקמת רדיה אושרה סופית, מרדכי הכריז שהוא עובר להתגורר בו.

"גם אותך, ידידי." מרדכי חייך חיוך לבבי. החיבה בין השניים הייתה הדדית. גם העובדה שמרדכי היה איש חובש כיפה ואדם חילוני גמור לא הפריעה לקשר העמוק ביניהם.

"קורצ'ק, אפשר קפה פה למרדכי?" אדם קרא לעבר גבר צנום בעל שפם אפור גדול שעמד בפתח בית הקפה.

"מייד," בעל בית הקפה נכנס פנימה ואותת למלצרית צעירה להגיש קפה לשולחן של שני הגברים.

"יש לו עוגת דבש — אליפות," אמר אדם. "אחרי שנסגור את העניין עם היצוא, אני משכנע את קורצ'ק לקנות את הדבש שלנו ולשפר את העוגות עוד יותר. שנזמין עוגה?"

מרדכי חייך וסירב בנימוס. "תודה, אני מלא מארוחת הצוהריים," אמר בצניעות אופיינית, "בגיל חמישים יש לחשוב פעמיים לפני שמכניסים מתוק לפה. אתה עוד תגלה את זה," הוסיף בחינניות. נגינת דיבורו, עם הרי"ש המתגלגלת והחי"ת הגרונית, תמיד הנעימה את אוזנו של אדם.

"יאללה, בסדר. קורצ'ק," קרא אדם, "תוסיף בשבילי גם פרוסה מהעוגה."

"יש לי חדשות." אמר מרדכי ברוגע.

אדם נדרך. "אני מקשיב."

"חזרתי מישיבה במחוז. כמו שחששתי, האישור של הוועד הוא קריטי, יש לו תוקף משפטי."

"אתה רוצה להגיד לי ש…" פתח אדם אך השתתק כשהמלצרית הצעירה התקרבה והניחה שתי כוסות קפה על השולחן.

"היועץ המשפטי אמר את הדברים בבירור," המשיך מרדכי לאחר שהמלצרית התרחקה מעט, "יצוא הדבש מצריך הרחבה של שדות הפרחים והכוורות, ושטח ציבורי חייב את אישור התושבים. מכיוון שועד המושב, מייצג את התושבים, היועץ קבע חד־משמעית שצריך את אישורם לזה. במילים אחרות, היצוא ואישור הוועד כרוכים זה בזה." בזמן שדיבר, מרדכי שרבט סכמה על מפית ששלף ממתקן המפיות.

אישור חברי הוועד -> אישור בוועד המחוזי -> דחיית ערעורים -> תחילת הרחבת המפעל.

"תאמין לי, לא הייתי צריך להקים את הוועד הזה, סתם התעקשתי…"

"ידידי, זאת הסיבה שמעריכים אותך כל כך במושב. הלוא יכולת להחליט הכול לבד, אבל קיבלת החלטה מנהיגותית."

"אם הייתי יודע שהוועד יקבל תוקף משפטי וימנע מהמושב להצליח, לא בטוח שהייתי…"

מרדכי לגם מספל הקפה. "אתגרים אף פעם לא הפחידו אותך, אתה תצא עוד יותר גדול אם תצלח את ההצבעה מחר." אמר מרדכי.

"אעדכן את שאר המייסדים." הנייד של אדם צלצל. ומהצד השני של הקו נשמע קולו המודאג של פרופסור גדעוני, אחראי המעבדות. "אדם, יש בעיה במעבדה, אנחנו חייבים אותך פה!"

אדם ניתק את הטלפון וקם מייד מהכיסא. "החשבון עליי," אמר מרדכי, ששמע את השיחה, "צא לדרך." אדם יצא במהירות מבית הקפה, ובדרך כמעט הפיל את המלצרית שהחזיקה את פרוסת עוגת הדבש שהזמין.

*

אדם נכנס במהירות למבנה שעמד סמוך לשער הכניסה של המושב. המעבדה — חלל גדול, שחולק בקירות גבס לאגפים רבים. הוא חלף על פני שלושה לבורנטים באגף המבחנות וניגש ישירות לאגף חלות הדבש המלאכותיות. פרופסור גדעוני המיוזע ניגש אל אדם בבהילות. "סדרה 332. למאה חמישים דבורים נשרו הכנפיים, בדקתי א…"

"פרופסור, תבדוק במסמכים, כמה אחוז לחות היה בחלת הדגירה המלאכותית של הסדרה?"

אחראי המחקר נקש באצבעותיו במקלדת המחשב. "פי ארבעה יותר מהרגיל," אמר ובלע את רוקו.

אדם נשף אוויר מבין שפתיו בייאוש. "פרופסור, לחות גבוהה מייצרת רטיבות בדפנות הגולם, וכמות החומצה ההיידרוקסית גדלה. כל הסדרה כבר לא שווה כלום. תשימו לב! אנחנו מאבדים עשרות אלפי שקלים כשטעויות כאלה קורות!" הוא עזב במהירות את האגף וניגש לבדוק את העבודה בשאר חלקי המעבדה.

המעבדה שקקה פעילות ככוורת דבורים, חוקרים ובעלי מקצוע למיניהם עמלו על הוצאה לפועל של הפטנט של אדם: תבנית ייחודית של הדי־אנ־איי המשועתקת לכל הדבורים ומאפשרת להן לזהות ולהריח פרח מסוים יחיד מסוגו. את הפרחים מפתחים במעבדה שכנה ומהנדסים אותם כך שייצרו כמות צוף גדולה ומתוקה יותר.

לאחר מכן נכנס לחדר ארכיון המסמכים וראה על אחד השולחנות תיקייה סגולה שעליה היה רשום המספר 1187. ליבו החל לפעום בחוזקה. "מה זה עושה פה לעזאזל?!" שאל את פרופסור שליין, מנהל הארכיון.

"ג'קסון התקשר, שאל כמה שאלות על התיק."

נדפק לג'קסון המוח? למה שיתעסק בתיקייה הזו? "תחזיר את התיקייה למקום, אף אחד לא מוציא אותה בלי האישור שלי, זה ברור?" אדם רתח.

הנייד שלו צלצל. "אחי!" איתמר היה נסער.

"מה יש?"

"תסתכל עכשיו על הקישור שאני שולח לך."

"אוקיי," סינן וניתק את השיחה.

אדם נשאר כמה רגעים בחדר הארכיון כדי לוודא שפרופסור שליין מחזיר את התיקייה למקומה ולאחר התרחק למקום שקט. הוא לחץ על הקישור, ומול עיניו עלתה כתבה שכותרתה התוכנית שתהרוס את מושב רדיה, תאוות בצע על חשבון התושבים?

"בני זונות," לחש בזעם. הטלפון צלצל שוב.

"מה?" ענה חסר סבלנות, "ראיתי, אני קורא את זה עכשיו."

"רק רציתי לוודא שאתה מגיע היום לארוחה."

גם בשיחת טלפון אדם יכול היה לחוש בפגיעה בקולו של איתמר. "אני מצטער אחי," הוא נאנח, "מתנצל, יותר מדי צרות ביום אחד. בטח שאני בא, אין מצב שאני מפסיד את השבועית שלי עם המשפחה האהובה עליי ביותר, ובמיוחד לא מפספס את האוכל המדהים של אשתך!"

*

כשהגיע לביתם של איתמר ולימור, פתחה לימור את הדלת, ואדם הופתע מהשינוי שחל בה מהשבוע שעבר. הוא התקשה לראותה במצבה הנוכחי; נפוחה ומגושמת מכמויות ההורמונים הגדולות שהוחדרו לגופה בטיפולי ההפריה. הוא חיבק אותה בחום. לימור הייתה בדרך כלל מלאת חיים אך עתה נראתה כמאבדת את עצמה אט־אט. יחד עם זה, הזוג רצה ילד שני בכל מחיר ולימור שילמה את המחיר במלואו.

כשנכנס לביתם הבחין שגם השולחן לא דמה לשולחן הרגיל, הגודש שפע של מנות ראשונות, שישה או שבעה סוגי סלטים, מנה עיקרית מיוחדת — והכול מוגש בכלים מרהיבים. עתה השולחן התהדר בעצבותו: כלים פשוטים, מנות ספורות וקופסאות מוכנות מהמרכול.

איתמר קרא לאדם לבחור יין אדום ממקרר היינות שבמטבח.

"איך אתה לקראת ההצבעה מחר?" שאל אדם בזמן שבחן את עשרות היינות שבמקרר.

"אנחנו והמתנגדים בחדר אחד? הולכת להיות חג… גיגה. מי אתה חושב שבעדנו מתוך השמונה?"

"שתיים בוודאו…"

נקישות רגליים יחפות נשמעו מתקרבות במהירות אל המטבח. "אדםםםם," קרא אביאור בן העשר. הוא נתקל בכיסא והשתטח על רצפת הבית. "אני בסדרר!" אמר לאימו, שהשמיעה קריאות בהלה, נעמד מייד והמשיך ישירות לבין זרועותיו של אדם.

אביאור הניף את ידיו המכוסות בשלל צמידי גומי צבעוניים. "יפה, נכון? גם אתה רוצה?"

אדם הזיז את הצמידים שהסתירו חבורות ושפשופים רבים בעורו הבהיר של הילד. "על מה נפלת הפעם? יא גזור."

"עוד לא ראית כלום," קראה לימור. "יאללה, בואו נשב, שלא יתקרר."

ארבעתם הסבו לשולחן הערוך. אביאור התיישב על יד אדם.

"לא הצלחתי להבין איך אתם משחקים כדורגל עם הוברבורד," אמר לו אדם.

אביאור גמע מיץ תפוזים מכוס גדולה. "בועטים עם הגלגלים."

"כל הידיים שלו שפשופים," ציינה לימור, "הם מפספסים את הכדור ונתקעים אחד בשני, וההוברבורדים עפים לתוך הפרצוף שלהם." אביאור החבול נראה משועשע.

השיחה קלחה והאווירה הייתה נעימה כתמיד. לימור דידתה בקושי ואיתמר סייע לה בהגשה ובפינוי המנות. למרות המראה הדל של השולחן, האוכל היה טעים להפליא. "תודה לימור," אמר אדם כשסיימו לאכול. "כמו תמיד, ללקק את האצבעות."

"באהבה, מאמי, גש לסלון בינתיים, תכף אביא את הקינוח."

כעבור דקות ספורות התיישבה לימור לצד אדם והגישה לו קערה ובה תותים ודובדבנים. רחוק מאוד מהטירמיסו שהכינה בשבוע הקודם.

"תיקנו לך את החלון?" שאלה.

"כן, בצוהריים."

"במזל לא דפקו לך את הראש."

"מה קרה? מה קרה?" אביאור הגיח מאחור ותקע את ראשו ביניהם.

"ה… העיפו לאדם אבן לתוך הבית," איתמר נכנס לחדר וניגב את ידיו לאחר שפינה את השולחן וערם את הכלים בכיור.

"מגניב," קולו של אביאור עלה בהתרגשות.

"המגניב הזה עלה לי שמונת אלפים שקל," סינן אדם ונגס בתות שמן.

"מי זרק? תפסת אותו?" אביאור גילה עניין רב בדברי אדם.

"לא, עדיין לא. אתה רוצה לעזור לי למצוא אותו?"

"כן!"

"אל תיתן לו רעיונות חדשים להבריז מבית הספר," לימור רטנה.

"הוא יהיה בסדר! יש לי תואר ראשון ושני בלי שסיימתי תיכון," השיב לה אדם וקרץ לאביאור. הילד חייך בממזריות.

*

אדם חזר לביתו מותש בסוף היום הארוך וחשב על ההצבעה מחר. חשוב שהוא ג'קסון ואיתמר יהיו מוכנים לכל השאלות שחברי הוועד או התושבים עצמם יעלו. הוא חצה את חצר הבית הגדולה וחלף על פני עצי ההדר הרבים. כשהגיע לדלת הכניסה, ראה קופסה קטנה עם פתק שהשליח השאיר על מפתנה. הוא פתח את הקופסה כילד הקורע עטיפה של מתנת יום הולדת. לאחר שבועות של ציפייה קיבל סוף־סוף את עותק הספר החדש של איילון שווימר, "50 סיפורים קצרים בארץ מנודה". הוא נכנס לבית והבחין שהמנקה הספיקה לנקות את כולו. לא נשארו זכוכיות על הרצפה כלל. הוא חלף על פני הסלון, נכנס אל חדר העבודה והתיישב בכורסה המרווחת. הוא קרע את עטיפת הנייר ובחן את כריכת הספר ופתח אותו. כבר בשורות הראשונות ידע שיאהב אותו.

כל תושבי האי חושבים שאני לא נורמלי.

בכל זאת, אני הימאי היחיד במדינה.

מקצוע ששנים נחשב למיושן וחסר חשיבות.

למה חסר חשיבות, אתם שואלים?

משום שהמדינה שלי היא היחידה בכל העולם.

אין עוד אנשים בכדור הארץ.

שנים שאנחנו, תושבי האי, לא יצאנו למסעות בים הסוער.

המנהיגים שלנו שכנעו אותנו שהים הוא מסוכן ובלאו הכי שומם מעבר לגלי האוקיינוס האימתניים.

אבל אני קצת משוגע. אומנם לא מרשים לי לשוט בסירתי, אך אני מנקה אותה כל יום, מתחזק ואפילו מדבר אליה!

כולם אומרים לי שאני רווק רק משום שאני כל היום עם סירתי.

רווק? סירתי היא היחידה שבמחיצתה אני מוצא שלווה.

בעודי רוחץ את אהובתי, בקבוק זכוכית נשטף אל החוף.

פתחתי אותו וגיליתי בפנים פתק ובו משורבט משהו בשפה לא ברורה. הבקבוק הגיע ממקום מרוחק.

אולי אנחנו לא באמת לבד?

אדם עצר את הקריאה. העובדה שקהת חזר לארץ לא הניחה לו. הוא נזכר באיש התמיר והרזה. קהת ישב בראש הצוות שהרכיב את מתכון הדבש יחד עם מהנדסי הטעם. אחרי הלילה ההוא, קהת ברח לחו"ל ובחצי השנה האחרונה אדם הצליח להתגבר, לשכוח. אבל עכשיו הכול חזר אליו בבת אחת.

צווחה, הספה השחורה, קהת עירום.

ראשו החל להסתחרר. חצי שנה עברה מאז התקף החרדה הראשון. דפיקות הלב התחזקו והפכו תכופות יותר, זיעה החלה מתפשטת בגוו והוא התקשה לנשום. אדם הניח את הספר על הכורסה והלך לחדרו, התיישב על מיטתו ואחז בראשו, מנסה להרגיע את ההתקף. אבל פעימות הלב לא נרגעו ואדם החל להרגיש שהוא משתגע.

אני חייב אוויר, חייב לנשום.

הוא התרומם מהמיטה וניגש לחלון, פתח אותו ונשם נשימות עמוקות. כשהנשימות לא עזרו יצא לחצר והחל לקפוץ במקום, מנסה להפעיל את הגוף כדי להרחיק ממנו את ההתקף.

ריח עצי ההדר מילא את אפו והזכיר לו זיכרון מהצבא.

מארב לילי בדרום לבנון בתוך שדה דובדבנים, אדם בן עשרים. מזג האוויר קפוא, צינה אוחזת בגבו. הוא וצמד הברזל שלו, לירון, מתקדמים לקצה השדה, כורעים ליד סלע לבן וגדול. הבטן מקרקרת. בקושי אכלו משהו כבר ארבעים ושמונה שעות, מאז שיצאו לנקודת המארב. הוא תשוש ורעב, אך דרוך ושטוף באדרנלין. השעה הייתה 3:00 בלילה כשצמד הברזל לחש, “אני שומע משהו…"

”השהייה באוויר הפתוח לא סייעה, הוא חש שמצבו מחמיר. הוא קרס בין העצים שבגינתו. אין טעם להמשיך, אין משמעות להצלחה, לחיים. הנייד שלו צלצל והוא ענה אוטומטית.

"היינו אמורים להיפגש כבר לפני חצי שעה, אתה מבריז לי?" נעמה אלטמן לא שמרה דבר בבטן. היא הייתה כעוסה.

נרדמתי," תירץ.

"אתה רוצה לבטל?"

"אני חייב, אני עמוס פה בעבודה," שיקר.

"נקבע לפעם אחרת?"

"אחרי ההצבעה," אמר וניתק. הוא נשאר זמן רב בין עצי ההדר ונלחם בהתקף. כשנרגע, חזר פנימה לשינה טרופה.

30 ביולי, 2021

אדם נכנס למבנה הכוורת וניגש ישירות לחדר המייסדים. הוא היה עייף וראשו כאב. כל הלילה התהפך על מיטתו בחרדה, חושב על קהת, על הוועד, שלא יאשר את השימוש בשטחים הציבוריים, שהיצוא ייכשל, שג'קסון יחליט לחשוף את סודו. היום צפוי להיות מתוח והוא חייב להיות במיטבו. הוא הכין לעצמו קפה שחור מר כשדלת החדר נפתחה וג'קסון נכנס. "בוקר טוב בויה," ג'קסון אמר והתיישב על אחד הכיסאות. הוא הרים את רגליו והניח אותן על הכיסא שלידו. "אחחח," נאנח בעודו ממשש את רגלו. "השריר הזה הורג אותי, אני משש בבוקר מתזז במפעל."

אדם חצה את החדר במהירות ונעמד לצד ג'קסון. "הייתי אתמול במעבדה," אמר בקול נמוך, "ראיתי את התיקייה הסגולה. הבנתי שהיו לך שאלות עליה, למה?"

ג'קסון היסס לפני שענה.

"מהר," אדם האיץ בו, "איתמר אמור להיכנס כל רגע!"

ג'קסון הוריד את רגליו לרצפה והמשיך למשש את השריר הכואב. "מה אתה נכנס לי ללחץ, רק רציתי לוודא שאתה לא ממשיך לעבוד על הניסוי הישן."

אדם אחז בעוצמה בידו של ג'קסון. "אני לא ממשיך לעבוד על זה! אתה לא…"

הדלת נפתחה ואיתמר פרץ לחדר. אדם הסיר במהירות את אחיזתו מידו של ג'קסון. "חבר'ה, אם מתפתח ביניכם רומן, אני אתמוך, נ… נשבע!" איתמר צחק וניגש לשולחן. "מה אתם מתוחים כל כך?"

"דיברנו על הכתבה ששלחת לי אתמול, מעניין מי עומד מאחוריה."

"שקוף שזה רוני. ה… המר מישלן הזה לא יודע לסגור את הפה שלו." ענה איתמר.

"חבל שקיבלנו אותו למושב, תאמין לי," אמר אדם.

"זוכרים את הסיפור עם הפאנצ'ר שלו?" שאל איתמר והחל לצחוק. אדם חייך והרצין מייד. הוא רצה להתחיל את הישיבה, הם חייבים להיות מוכנים להצבעה.

"מה היה?" התעניין ג'קסון.

"אה נכון, אתה היית בהתמחות ב… באוסטרליה. ביום הראשון שרוני הגיע למושב התפוצץ לו הגלגל. ממש ליד 'הכוורת'. אני ואדם שמענו את הרעש, יצאנו החוצה לרחוב וראינו את רוני רץ במהירות, כאילו בורח מהרכב."

ג'קסון גיחך. "מה פחד, שהרכב הולך להתפוצץ?"

"לא! הגלגל רזרבי התגלגל לו במורד הרחוב, הוא רץ אחריו."

איתמר וג'קסון פרצו בצחוק אבל אדם קטע את השיחה. "שנתחיל את הישיבה?"

השלושה התיישבו ליד השולחן ואדם חיבר את המחשב הנייד אל המקרן והציג את המצגת של תוכנית היצוא, הוא סיפר על פגישתו עם מרדכי. "אז הוועד הוא לא חותמת גומי. אם אנחנו לא מקבלים רוב, אי־אפשר להרחיב את שדות הפרחים והכוורות ולא נוכל לייצא את הדבש בגלל זה."

"איך הוועד יצביע?" שאל ג'קסון מנסה לסדר את ערמת הדפים שזה עטה הוציא מתיק הגב שלו.

"אני לא יודע, הם לוקחים את כל העניין הזה ברצינות. בונקרים אלה," ענה אדם בייאוש. "מציקים. פעם היה אפשר להעביר הכול, היום יש להם דעות גם. ברגע שאוכל, אני מבטל את התוקף המשפטי של הוועד, אי־אפשר לנהל ככה את המושב."

"אדם, הם יאשרו, אני בטוח. זה תושבים עם שכל," הרגיע איתמר והוסיף, "חוץ מזה, קהת הוא החבר השמיני בעל זכות הצבעה ו…"

"הוא יצביע נגד, איתמר," קטע אדם.

"התכוונתי להגיד שהוא ל… לא יבוא! הוא לא הוציא את האף שלו מהבית מאז שחזר."

"אני מקווה שאתה צודק." אדם חשש מהאפשרות שקהת יופיע בהצבעה. הוא לא בטח בעצמו שיוכל לעמוד נפשית במפגש פנים אל פנים עם האיש הזה.

ג'קסון תחב פנימה את ערמת הדפים והתרומם מכיסאו. "אני חייב ללכת למפעל עכשיו."

"מה קרה?" שאל איתמר.

"אחד העובדים התייבש בצנטריפוגות. כבר פעם השלישית השבוע! הדפקטים האלה לא שותים מים, קיבינימט. אני צריך להחליף אותו עד שאמצא מישהו אחר, אני מסיים את זה זריז ובא להצבעה!"

*

אדם משך את השעות עד פגישת ההצבעה בשיחה עם רותי המזכירה, בסיבוב נוסף במעבדה ובצעידה בסלון ביתו מצד לצד כארי בכלוב. הוא ניסה לדמיין את הערב לפרטי פרטים, לתכנן איך ימשיך את ההצלחה שחווה מיום הקמת המושב. בשמונה בערב נכנס עם איתמר ומרדכי שקד לחדר הוועד. החדר היה כפול בגודלו מחדר המייסדים והתאים יותר לפגישות מרובות משתתפים, כפי שהיה צפוי להיות הערב. מזכירת הוועד, נעמה אלטמן, הניחה במרכז השולחן המלבני הארוך את צלחת הפירות האחרונה וניגשה אל הנכנסים.

"נעמה, תכניסי את כולם בבקשה, אנחנו מתחילים," ביקש מרדכי.

"בסדר גמור." נעמה חלפה סמוך למרדכי ומבטה הצטלב עם מבטו של אדם, שכבר ישב בכיסאו. היא לבשה את השמלה האהובה עליו, בעלת המחשוף העמוק, המגלה חזה שופע. שערה השחור היה פזור ונח על כתפיה המלאות, וכשחלפה לידו הריח את הבושם האהוב עליו. היא לכסנה אליו מבט וזרמים חמים זרמו באיברו. הוא חייך אליה ובראשו התנגנה מנגינה ארוטית. לשניהם היה ברור היכן הערב יסתיים.

עשרות תושבים נכנסו פנימה, מדברים בקולי קולות. נראה שחלקם היו שרויים באמצע ויכוח סוער.

"אתה כפוי טובה!" אדם זיהה את קולה של שכנתו, אווה. הוא הביט לכיוונה וראה שהיא משוחחת עם גבר גדול ממדים, עב כרס ובעל סנטר כפול. רוני אטיאס.

"אני?! לי את אומרת ככה? שכחת מי דאג לשים גדר חכמה מסביב למושב?! מותר לי להתנגד!"

אדם לא ציפה לסערת רוחות כזאת. הזרמים החמים באיברו התקררו, המנגינה פסקה והשכל שב לשלוט וגירש את הארוטיקה. נעמה נעלמה. מה שעמד עתה לנגד עיניו היה המטרה ותו לא: אישור הרחבת השטח. שאר חברי הוועד נכנסו בזה אחר זה לחדר ותפסו את מקומותיהם בשולחן המלבני. "סליחה על האיחור," אמר לאון מקסים, אחד מחברי הוועד, וסימן בעיניו לכיוון רוני. נראה שהמתנגד הראשי עיכב אותו בפטיו ובלבל לו את המוח לפני ההצבעה.

"אמרתי לך שקהת לא יבוא," לחש איתמר.

"גם ג'קסון לא בא, הוא לא הצליח להשיג מחליף," הוסיף אדם, מראה לאיתמר את ההודעה שג'קסון שלח לו זה עתה. הלחץ רק גבר.

"חברים, אנחנו מבקשים להתחיל," קרא מרדכי, אך רחש הזזת הכיסאות לא פסק והדיבורים המשיכו. "חברים, אני מבקש, אנא," ניסה מרדכי שוב. אך קולו בקושי נשמע והרעש לא פסק.

אדם נעמד ושרק שריקה רמה. "חאלס חברים! אנחנו רוצים להתחיל." ההמולה נרגעה בהדרגתיות וכולם התיישבו בכיסאות הפנויים בחדר. רוני, נציג המתנגדים ישב מול חברי הוועד לצד השולחן המלבני.

מרדכי נעמד על רגליו ואמר בקול רם, "אני פותח את ישיבת הוועד בנושא הרחבת מפעל ייצור הדבש, שדות הפרחים והכוורות, בעזרת השם נצליח להעביר אותה בלי הפרעות, נתחיל בדברי נציג המתנגדים רוני אטיאס."

"שלום לכולם." רוני לבש חליפה שחורה ומגונדרת, צווארו נבלע בתוכה. טיפות זיעה בצבצו על מצחו העבה. "אדם," אמר, "אתה יודע שאני מעריך אותך, וכל מה שאני עומד להגיד זה לטובת המושב."

אדם שתק, אדיש למחווה הצבועה.

"אנחנו בעד להרחיב את השטח של המפעל, לגמרי בעד! אבל לא כדי לייצר עוד דבש, יש מספיק בכמויות, בואו נשתמש בשטח בשביל דברים אחרים."

"מה למשל?" שאל מרדכי.

"לא חסר! נקים צימרים, מסעדה, בר ו…"

"תן לי לנחש, מטע זיתים," השלים אדם.

"וואלה כן! חקלאות אחרת."

"ז… זה ידוע שאתה א… אישית מתנגד כי לא נתנו לך לגדל מטה זיתים במושב," איתמר הצטרף לוויכוח.

"הוא נתן גם דוגמאות אחרות לשימוש בשטח," התערב חבר הוועד לאון מקסים.

"אם אתם בעד הרחבת השטח אז למה אתם נגד השימוש בו לייצור דבש?" שאל מרדכי.

"יש חשש גדול אצל התושבים. יצוא דבש רדיה לאירופה? זה קפיצה מעל הפופיק, המושב מרוויח מיליונים כבר עכשיו, אם ניכשל באירופה? המושב יהיה בחובות ענק. תראה את מושב אביעזר הסמוך, משק הלולים שלהם מצליח מאוד מבלי למכור ביצים לאירופיים."

“דבר אל חברי הוועד, תנסה לשכנע אותם, לא אותי." אדם החווה בידיו לעבר חבריו לשולחן ולאחר שילב אותן על חזהו.

"אתה צודק, אותך אי־אפשר לשכנע. ראש בקיר."

"מה זה?" אדם הזדקף בכיסאו. צחוק וקריאות הפתעה נשמעו מהיושבים בקהל.

"כן! אנחנו מנסים להסביר לך שהמושב לא יעמוד בקצב ייצור הדבש, ולא משנה כמה נגדיל את חוות הפרחים והכוורת."

"מה אתה לא מבין? אנחנו מקימים מפעל בגרמניה יחד עם חברת 'אופספרינג' שתיכנס שותפה לחברה."

"אז למה להרחיב את השטח בשביל ייצור הדבש?"

"תגיד, נדפק לך הזיכרון מכל הזיתים שאתה מגדל בגינה שלך?! אנחנו מגדילים כדי לייצר את הדבש הגולמי ואז נשלח אותו למפעל שבגרמניה." אדם החל להרים את קולו. נמאס לו מהגולם שמחבל בהצלחתו.

"אדם, רוני. בבקשה מכם," מרדכי דיבר ברוגע ובשקט ומילותיו הצליחו להשקיט את השניים באחת.

"אני רוצה שתענה לי, למה…"

"זה לא הכול!" התפרצה אישה קשישה בקהל. אדם הביט ביסמין מורלי המקומטת, בעלת השיער הארוך, הצבוע בשחור, הגולש עד מותניה, ותהה מה יש לה לומר במעמד הזה.

"רוני יסיים את דבריו ואעביר את זכות הדיבור ליושבים בקהל," פסק מרדכי, "אבקש מכולם להמתין בסבלנות עד שכל אחד יסיים לפרוס את טיעוניו. רוני, בבקשה"

רוני הביט ביסמין והמשיך: "אז כמו שאמרתי, מבחינה כלכלית המושב יכול להיות בהפסדים איומים בגלל היצוא."

"על סמך מה אתה מבסס את ה'הפסדים האיומים'?" שאלה חברת הוועד יפעת אבואב.

רוני קם מכיסאו וחילק לחברי הוועד דפים ועליהם סימנים לחים מידו המזיעה. בראש הדף נכתבה הכותרת תעשיית הדבש בגרמניה.

איתמר הביט באדם בפליאה. "הגיע מוכן המר מישל… לן," לחש.

"כמו שאתם רואים, יש יותר מאלף חברות דבש הפועלות בגרמניה." רוני התיישב חזרה בכיסאו והמשיך, "זה לא רק זה, גרמניה מייבאת דבש מחמש מדינות, לא פחות! אז בואו תגידו לי חברי הוועד ותושבים יקרים, איך מושב רדיה הקטן יצליח להתחרות במדינות כמו מקסיקו, תאילנד, ארגנטינה וסין הגדולה שמייבאות טונות דבש לגרמניה כל שנה!"

קריאות תמיכה רמות נשמעו בחדר. אדם ראה את חברי הוועד מעיינים בדף הנתונים של רוני. חששו גבר. הוא חש את הכישלון קרב ובא. ליבו החל לפעום בחוזקה והוא התקשה להשתלט על הפניקה ההולכת ומשתלטת עליו.

"זה לא הכול!" נשמע שוב קולה של יסמין.

"יסמין אנא, המתיני לתורך," חזר מרדכי וביקש.

"זה בסדר, אני סיימתי." רוני אמר בסיפוק והחל לאסוף פירות מהצלחת הקרובה אליו.

יסמין ניגשה אל השולחן רועדת מהתרגשות והסתובבה לקהל. עיניה היו כה גדולות שהיה נדמה שהן עומדות לצאת מארובותיהן. "שלום לכולם, אני רוצה להגיד דבר נוסף בנוגע לתוכנית…" אמרה וכיווצה את שפתיה. "כמו שחלק מכם יודעים, לפני כמה חודשים פרץ לביתי עובד זר מהכוורות של ג'קסון, איך קראו לו? נו, עסל! עסל!" היא התנשפה בכבדות. "הזר נכנס לחדרי והתחיל לגנוב את כל התכשיטים שלי. כשיצאתי מהמקלחת, הרחתי אלכוהול, הלכתי בעקבות הריח ואז ראיתי אותו עומד בחדרי. כמעט התעלפתי. כשראה אותי הוא נבהל, רץ מייד לכיווני והטיח אותי בחוזקה אל הרצפה ואז ברח עם רכושי היקר מהבית. חבל שהבוס שלו לא נמצא כאן כדי לשמוע את הסיפור."

"באמת, איפה ג'קסון?" קרא גבר צעיר מהשורה הראשונה, "למה הוא לא כאן?"

"עסוק במפעל, בזמן שאתם כאן במזגן מטיחים בו האשמות," אמר אדם.

"יסמין, המשיכי," אמר מרדכי.

"אני כבר ראיתי את המוות! העובד הזר הזה פתח לי את הראש. בגללו ביליתי מספר שבועות בבית החולים!" היא סימנה בידה הצנומה את אזור הפגיעה. "עוד שטח לחקלאות, עוד עובדים זרים, עוד פריצות, עוד אלימות, אני לא אתן לזה יד! בשום פנים ואופן לא אמצא את עצמי מפחדת לגור בבית שלי!" יסמין הרימה את קולה, דמעות עמדו בעיניה. "יש לנו מספיק עובדים זרים, לא צריך עוד!"

"היא צודקת!" קם תושב נוסף, "מפחיד כבר לישון בלילה!"

"לקחתי חלק בהקמת המושב כי הייתי מוקסמת מהקונספט שלו, ועברתי לגור בו כבר בימיו הראשונים של המקום. ואני אשמח לדעת מה יש לאדם להגיד על כך שתחושת הביטחון נעלמה." יסמין סיימה את דבריה, רעידות גופה המשיכו. שני תושבים עזרו לה לשבת חזרה בכיסא והוויכוח התלקח שוב.

"אוקיי, אוקיי," מרדכי הרים את קולו כדי לגבור על המהומה, "נגמר זמן התייחסות הקהל. זכות הדיבור עוברת לאדם אסולין. אדם, בבקשה."

אדם נעמד וניסה להסתיר את סערת הרגשות שבתוכו. זיכרון הצלחותיו עלה בו והרגיע אותו מעט. הוא ייצב את גופו והביט ביושבי החדר. "אני אספר לכם משהו שאתם לא יודעים עליי. בעצם, רק איתמר יודע, ואני מספר את זה עכשיו לכולכם, תכף תבינו למה. בגיל שש־עשרה עזבתי את הבית."

"אוי! למה?" חברת הוועד טל אוטמזגין שאלה בחוצפה ישראלית.

"הסיבה לא חשובה. נסעתי לתל חי ועבדתי בעבודות חקלאות עד שהתגייסתי. חלק מכם יודעים ששירתי בסיירת מטכ"ל. לא היו לי שתים־עשרה שנות לימוד ולא עשיתי בגרות, אז כשהשתחררתי ורציתי ללמוד תואר בביולוגיה, שמעתי בדיוק את מה שרוני אמר עכשיו: 'ואם תיכשל? ואם לא תצליח? למה לקפוץ מעל הפופיק?' והינה, אני עם שני תארים. ולא קפצתי מעל שום דבר. אותו דבר היה כשפיתחתי את הפטנט בהתמחות שלי באוסטרליה, שמעתי את אותם דברים, אבל הקמנו חברה מצליחה ועשירה לייצור דבש. שלא נדבר על הקמת המושב!"

"אדם," קטעה טל אוטמזגין בשנית, "אנחנו מבינים שזה החלום שלך… אבל עדיין מדובר פה בכיס של כולנו."

"האויב של הגשמת החלום תמיד יהיה האנשים שינסו לשכנע אותך שאי־אפשר להגשים אותו," אדם הדגיש, "בדיוק כמו האיש הזה שנפל לבור ולא מוכן לצאת ממנו כי הוא מפחד ליפול מהסולם שהציעו לו." הוא פנה לאיתמר. "תחלק להם את המסמכים בבקשה." הוא הביט בקהל והמשיך, "אני מבין את החשש שלכם. אבל אתם כבר מכירים אותי. אני לא איכנס להרפתקאות מיותרות. אתמול קיימנו פגישה סופר חשובה עם חברת 'אופספרינג'. בדפים שאיתמר מחלק לכם מופיעים סכומי הכסף הגדולים שהחברה הגרמנית תשקיע, 65% מסך כל ההוצאות."

רוני הביט במסמכים בזמן שהכניס לפיו חתיכת אבטיח גדולה.

"תסתכלו בעמוד 3. שם תראו את ההסכם בינינו לבינם. אם תוכנית היצוא תיכשל, החלוקה בהפסדים תהיה עם אותם אחוזים. הסיכון של המושב הוא שמונה מיליון שקל. יש לנו רזרבות תקציביות של שמונה עשר מיליון."

רוני השתנק. "שמונה מיליון זה עדיין המון כסף!" אמר.

"נכון, זה המון. אבל פוטנציאל הרווח הוא פי שלושה!" אדם הביט אל חברי הוועד. "אם נרוויח, זה יהיה בגדול. ואם נפסיד המושב יוכל לספוג זאת מבלי שכיס אחד ייפגע. לסיכום, אל תיתנו לאנשים שמפחדים לטפס על הסולם להשפיע…"

"ומה לגבי העובדים הזרים?!" שאלה יסמין.

"יסמין, כולנו כאובים על מה שעסל עשה לך. אבל הוא מיעוט, לא כולם כמוהו."

"מיעוט?! הם שותים, מעשנים סמים. לא אתפלא אם הם מוכרים אותם גם לילדים שלנו… לא אתפלא אם הם יהרגו…"

"אנא הפסיקי, יסמין," מרדכי היסה אותה. "הבנו את הפואנטה."

"כמה עובדים זרים צריך כדי להרחיב את המפעל?" שאל לאון מקסים.

"מאה וחמישים," ענה אדם.

"מה?! מאה וחמישים?!" רוני התרעם.

"מה אתה משחק אותה מתפלא? שלחתי לך את התוכנית לפני שבועות, לא הסתכלת בה פעם אחת, אה?! לא באמת אכפת לך מהמושב, ככה זה כשזה אישי."

"סליחה?!" רוני השיב בכעס. פניו האדימו והיה אפשר לחשוב שעוד רגע קיטור יצא מאוזניו. "אל תהפוך את ההתנגדות שלנו לאישית כלפיך! הכול לטובת המושב!"

"טובת המושב? כתבות מכפישות זה טובת המושב?" שאל אדם.

"אנחנו רק הבענו את ההתנגדות שלנו," אמר רוני.

אדם נדהם מהקלות שבה רוני הודה בכך שעמד מאחורי הכתבה המכפישה. "יודע מה? עזוב את הכתבה, יש לי הוכחה לזה שהעניין אישי. אני רוצה להראות לכם משהו." בזמן שאדם התכופף לתיק שלו לחש לאיתמר, "איט'ס שואו טיים." הוא שלף מהתיק את האבן שניפצה את חלון ביתו והניח אותה על השולחן. כולם הביטו בה בציפייה לשמוע את המשך הדברים.

"אבן?" שאל מרדכי. גם הוא לא הבין לאן אדם חותר.

"את האבן הזאת לא הבאתי מהרחוב. הבאתי אותה מהסלון שלי, מתחת לשולחן הקפה. מישהו זרק אותה וניפץ לי את החלון אתמול בבוקר." מנת דופמין, תחושת האופוריה שכל כך אהב שטפה את מוחו. "ומה שעטף את האבן היה חתיכת עיתון מהכתבה שפורסמה במעריב." הוא הרים את גזיר העיתון והראה ליושבים.

"השתגעתם על כל הראש!" צעקה אישה מהשורה השנייה, מכוונת את דבריה למתנגדים. "יכולתם להרוג אותו!"

זיעתו של רוני זלגה במורד מצחו והוא קינח אותה בכף ידו. "אנחנו מגנים את זריקת האבן נחרצות!" אמר בכעס. "לא מכיר את זה! מה פתאום אתה מאשים אותנו?"

"לא צריך להיות גאון גדול כדי להבין שזה קשור למאבק בפרויקט," ענה אדם בארס.

רוני הביט במרדכי ולאחר החזיר את מבטו לאדם. "אני לא יודע מי עשה את זה, מצידי תזמינו משטרה שתחקור!"

תגובתו של רוני נראתה אמיתית לחלוטין. הוא באמת היה מזועזע מניפוץ החלון. אדם התחיל להאמין שהוא באמת לא קשור לזה. אז אם לא רוני, מי כן?

לפתע נפתחה הדלת וקהת קליימן עמד בפתחה. נשמתו של אדם נעתקה. שישה חודשים חלפו מאז פגישתם האחרונה. הוא השתנה מעט: עורו הלבן התכהה, שערו הידלדל וזקן תיש חדש עיטר את סנטרו. כרס קטנה בצבצה מתחת לחולצת המשבצות המכופתרת. עיניו היו כבויות.

כמה תושבים בירכו אותו לשלום וטפחו על כתפו בעודו מתקדם בעצלתיים לעבר השולחן שבו ישבו חברי הוועד והמייסדים. קהת התעלם מהמברכים והתיישב על הכיסא הריק שניצב ליד השולחן. הוא הסיט את מבטו מאדם.

"ברוך שובך לארץ," אמר מרדכי. "איך היה ב…"

קהת קטע אותו. "באתי להצביע וללכת," אמר באיטיות.

"למה שהוא י… י… יצביע?! הוא לא שמע את הטיעונים בכלל," התרעם איתמר. "אתה לא יכול לבוא ככה פ… פתאום ו…"

אדם לא שמע את המשך דבריו של איתמר — לא כי איתמר הפסיק לדבר אלא מכיוון שאדם חדל לשמוע. הוא נעץ את עיניו בקהת, גרונו יבש ותחושת מחנק אחזה בו. פחד פתאומי, משתק, סגר עליו.

הבזקים מהיום ההוא ומהאיש הנורא שכמעט הרס את חייו חזרו אליו.

הספה השחורה. הצווחה, קהת מצחקק עירום כביום היוולדו, מסומם.

אדם ניסה בכל כוחו להתרכז ולא להיכנע לעבר. הוא נלחם בשרירי פניו כדי שיסתירו את הפחד העמוק שטלטל אותו בעודו עומד מול הציבור. הוויכוח בין איתמר לחברי הוועד על זכות ההצבעה של קהת התלהט ואדם ניצל את הדקות האלו להתעשתות. הוא נזכר בשיטה שלימד אותו המפק"צ האהוב מסיירת מטכ"ל להתגבר על התקפי חרדה: לדמיין את כדור הארץ והירח במבט מהחלל ולשים את עצמו בין שני גרמי השמיים העצומים. הוא כל כך קטן. הם כל כך גדולים. הוא פצפון לעומתם. כמעט חסר חשיבות. פרופורציות. זה מה שהוא צריך פרופורציות. הכול בסדר.

הוא חזר באחת לחדר הוועדה, חש שנצח עבר מאז שקהת נכנס לחדר. ליבו חזר לפעום בקצב רגיל, תחושת המחנק נעלמה ומחשבותיו התחדדו. קולו של מרדכי נשמע לאוזניו חרישי והלך והתחזק. "הפסיקו להתווכח, חברים. בתור ראש הוועד אני פוסק שאפשר לתת לקהת להצביע, גם אם לא שמע את הטיעונים. זה אינו נוגד אף סעיף מהתקנות שלנו. אדם, יש לך משהו להוסיף לפני שעוברים להצבעה? אדם, אתה איתי?"

"מה? כן." אדם הישיר מבט לקהל, מנסה בכל כוחו להתעלם מנוכחותו של קהת. "אני מבין את החשש מיצוא הדבש לאירופה ולכן אני מבטיח לכולכם שהתהליך יהיה שקוף לחלוטין. עדכונים יעלו באתר המושב, תסמכו עליי."

"חברי הוועד, מישהו רוצה להתייחס לדברים לפני שנצביע?" החברים שתקו. מרדכי המתין זמן קצר ולאחר אמר, "אני מביא את תוכנית הרחבת שטח המפעל, שדות הפרחים והכוורות להצבעה."

שקט השתרר בחדר, רק רעש הלעיסות של רוני נשמעו ברקע.

"מי בעד הרחבת המפעל והשדות?" מרדכי שאל והרים את ידו. אחריו הרימו את ידיהם לאון מקסים, נורית אזולאי ועודד ברקאי. אדם ספר את הידיים המורמות. ארבעה בעד.

"מי נגד?" המשיך מרדכי. "יסמין, את לא חברת הוועד. תורידי בבקשה את היד."

יצחק אלול, טל אוטמזגין, ופיני ברזילאי הרימו את ידיהם. שלושה נגד.

"קהת קליימן?"

"נגד." הוא הניף את ידו באדישות.

"תיקו, במקרה כזה יש לי בתור ראש הוועד הצבעה כפולה. אני מצביע פעמיים בעד," הוא אמר. "הרחבת המפעל והשדות אושרה ותעלה לאישור הוועדה המחוזית."

תופי הקרב הלמו באוזניו של אדם ומנגינת ניצחון הדהדה בראשו. אנדורפינים בכמויות אדירות הופרשו ממוחו. אף אחד לא יכול עליי. כמה אהב את תחושת הניצחון.

רוני האדים והחל להתווכח עם החלטתו של מרדכי. יסמין מורלי השמיעה גם היא קריאת מחאה אבל זו נבלעה בשאון מחיאות הכפיים של הקהל. אדם הסתכל על קהת היוצא באיטיות החוצה, נראה אדיש למתרחש. הוא רצה לתפוס אותו, לנער חזק ולשאול אותו מיליון שאלות.

התומכים החליפו ברכות אלו עם אלו ויצאו, המתנגדים עזבו מאוכזבים וגם חברי הוועד פרשו לביתם. האולם התרוקן ואדם ונעמה נשארו לבד. "אצלך עוד שעה?" שאלה נעמה והתחככה בו כשניגשה לפנות את הצלחות מהשולחן.

"בעד," השיב, אחז בידה והצמיד את גופה לגופו.

*

הירח האיר ברכות את עמק האלה. אדם עמד בחלל שבין המטבח לסלון ורק תחתונים לגופו. אלבומה של אריתה פרנקלין התנגן והוא רקד לצליליו. צלצול הפעמון עצר את ריקודו והוא נחפז לדלת ובדרכו נתקל בכוננית הספרים הסמוכה אליו. הוא כלא את קריאת הכאב, פניו האדימו. כשפתח את הדלת אחז בידו הכאובה. נעמה הסתכלה על פניו האדומות ועל ידו ואמרה, "הו, אל תגיד לי ששפשפת."

בתשובה אדם צחק, הושיט אליה את זרועותיו הצמיד אותה לחזהו. היא הסתכלה עליו במבט חתולי, חיבקה אותו בחוזקה והרימה את פניה לנשיקה עמוקה. השניים רקדו את דרכם אל חדר השינה לצלילי השיר Think שהתנגן ברקע.

*

צלצול השעון המעורר העיר את אדם בקלות. נעמה כבר עזבה. הוא הסיר מעליו את שמיכת הקיץ הדקה. מזמן לא חש כאב ראש שכזה. הוא החליט להעביר את הכאב באמצעות ריצת בוקר של עשרה קילומטרים בנוף העמק המרהיב. כרגיל, סיים את הריצה במגדל המים הישן של רדיה דמוי מְכל מים גדול. המגדל אף פעם לא שימש כמגדל מים, אלא כנקודת תצפית על המושב. לפני שהקימו את רדיה איתמר אמר בהלצה, "ז… ז… זה לא מושב אם אין לו מגדל מים, כזה עם חלודה. שלא משתמשים בו."

צינה אחזה באדם כשהחל לעלות במדרגות המובילות למכל המים אשר בראש המגדל. הוא יצא אל המרפסת הקטנה המשקיפה על רדיה וסרק את הנוף. מצפון היתמר עשן לבן מארובה צרה. זה היה המחסן הצמוד לביתו של קהת. מה הוא עושה שם? מעבדת סמים? להפתעתו של אדם ראה גבר יוצא מפתח המחסן של קהת. רוני אטיאס. הגבר גדול הגוף והגמלוני אחז בידו שקית ניילון לבנה. בן רגע נעלם בין הבתים. מה לו ולקהת? מעולם לא ראה את השניים מחליפים יותר משתי מילים. מה לעזאזל הם עושים ביחד? הרהוריו פסקו כשראה עשן שחור מיתמר מכוורות הדבורים הרחוקות. אש חורכת את מפעל חייו.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.