״ג׳ונה? זה אני, גאווין. אני צריך את העזרה שלך. הבנתי הכול לא נכון. הכול…״ עשר שנים אחרי שניתק הקשר ביניהם, […]
1
ג’ונה הבין שהוא בצרות רק כשהריח את הדם.
אזור הרציפים היה שרוי בעלטה מוחלטת. שום פנס רחוב לא פעל, והמחסנים המתפוררים נותרו להתפורר באפלה, שרידים נטושים מעידן אחר. לאור פנסי הסאאב הישנה נראה המקום כמו עיירת רפאים מתועשת. ג’ונה הביט דרך השמשה ונזכר שאף שהוא מתגורר בלונדון רוב חייו, עדיין יש בה פינות שעל קיומן כלל לא ידע. וגם לא רצה לדעת, אם לשפוט לפי המקום הזה.
לא היה פשוט למצוא את אזור הרציפים הזה. הוא היה חלק מהרצועה הנטושה של התמזה, אזור לא מפותח על גדת הנהר, שלא הופיע אפילו במפה שבטלפון שלו. הוראות ההגעה שקיבל היו מעורפלות, וכמה פעמים נאלץ לחזור על עקבותיו כשמקטע דרך משובש התברר כרחוב ללא מוצא. עכשיו חנה בחלקה עזובה שעשבים שוטים צמחו בה פרא, מול קיר לבנים ארוך. בצד השני של הנהר נצצו אורות של דירות יוקרה, ברים ומסעדות, שנדמו כמו שרשראות פנינים. אבל כאן היה חשוך לחלוטין. מסיבה כלשהי דילג הפיתוח מחדש המואץ ששטף את שאר המזחים על המבוי הסתום המימי הזה. אם כי זה לא היה מפתיע, בהתחשב בשמו של המקום. ג’ונה חשב שזו בוודאי בדיחה, אבל לא. ההוכחה ניצבה ממש מול עיניו, בצורת שלט רחוב חלוד:
רציף מטבחיים.
כמה שעות קודם לכן הוא ישב מחוץ לפאב בחברת אנשים מהצוות שלו ונהנה מערב של סוף הקיץ אחרי מטווח באקדחים. כשהמתין ליד הבר כדי להזמין, צלצל הטלפון שלו. הוא לא זיהה את המספר וכמעט שלא טרח לענות. אבל עדיין היו אנשים לפניו בתור, ולכן כעבור רגע ענה.
“ג’ונה? זה אני.” ואז, למקרה ששכח: “גאווין.”
השנים כמו נמחקו בן רגע, אף שעבר כמעט עשור מאז ששמע את הקול הזה. רגע אחד בלבד נדרש גם בשביל שבטנו תתהפך.
“אתה שם?”
ג’ונה נדד לאזור שקט יותר של הבר. המשקאות נשכחו ממנו. “מה אתה רוצה?”
“אני צריך את העזרה שלך.”
בלי שום “מה שלומך?” או “מזמן לא דיברנו.” ג’ונה הרגיש את שרירי הלסת שלו מתהדקים.
“למה שתזדקק לעזרה שלי?”
“כי רק עליך אני יכול לסמוך.”
ההפתעה השתיקה אותו לרגע. “תצטרך להגיד לי משהו מעבר לזה.”
השתררה שתיקה קלה. “פישלתי. הבנתי הכול לא נכון. הכול…”
“על מה אתה מדבר?”
“אני אסביר לך כשתגיע הנה.”
“אלוהים, אתה לא יכול פשוט לצפות ממני ל…”
“יש מחסן ישן בגדה הדרומית, מקום שנקרא ‘רציף מטבחיים’,” מיהר גאווין להמשיך. “לא תמצא אותו בג’י־פי־אס שלך, אבל אני אשלח לך הוראות איך להגיע. זה המחסן האחרון באזור הרציפים. אני אחכה לך מחוצה לו בחצות.”
“בחצות? אתה רציני?”
“תבין כשתגיע הנה.” ואז אמר גאווין מילה שג’ונה מעולם לא שמע ממנו לכל אורך התקופה שהיו חברים. “בבקשה.”
השיחה התנתקה. לעזאזל.
“אתה בסדר?”
זה היה חאן, סמל אחר ביחידת SCO19, יחידת האמל”ח המובחרת של משטרת המטרופולין. כתפיו וצווארו של האיש המגודל היו מעובים משרירים, וזרועותיו ובית החזה שלו איימו להתפקע מחולצת הטריקו הלבנה שלבש. פעם ראה אותו ג’ונה פותח דלת בבעיטה ומעיף אותה — יחד עם הדוקר שניצב מאחוריה — כמעט אל מרכז החדר. אבל כשלא היה בתפקיד היה חאן איש משפחה, זה שאליו ניגש כל אדם ביחידה שנתקל בבעיה.
ג’ונה הנהן והרחיק את הטלפון מאוזנו. “סתם מישהו שלא שמעתי ממנו די הרבה זמן.”
“יש בעיה?”
ג’ונה לא ממש ידע איך לענות על זה. “זה בטח שום דבר. אבל הוא נשמע…”
דבריו נקטעו כשמישהו מאחור דחף אותו. “חשבתי שאתה הולך לבר. אלוהים ישמור, כבר הייתי יכולה לבשל את הבירה הזאת יותר מהר משאתה קונה אותה.”
ג’ונה הסתכל לאחור על האישה הנמוכה שגערה בו. נולאן עשתה את זה הרבה. השוטרת הייתה נמוכה ממנו בכמה סנטימטרים ובקושי הגיעה לחאן לכתפיים, אבל ברגע האמת לאף אחד מהם לא היה סיכוי גדול נגדה. ועוד פחות מזה אם היה זה תורך לקנות שתייה לכולם.
“אנחנו מדברים,” אמר לה חאן במבט הסמל שלו.
“הבנתי.” היא שקלה לרגע את העניין. “תן לי את הכסף ואני אקנה את השתייה.”
ג’ונה לא היה יכול שלא לצחוק. “זה בסדר, אני אלך.”
“בטוח?” שאל חאן.
“כן, זה בסדר.” ג’ונה משך בכתפיו. “ממילא סביר להניח שזה שום דבר.”
הוא ניסה לשכנע את עצמו בכך בדרכו אל הבר. מה שזה לא יהיה שגאווין הצליח לסבך את עצמו בו — הוא יוכל לטפל בזה בעצמו. ג’ונה לא חייב לו כלום. ממש כלום.
אבל שיחת הטלפון המשיכה להטריד אותו. גם כשנשא את המשקאות אל השולחן, חזר והדהד בראשו דבר אחד שאמר גאווין.
רק עליך אני יכול לסמוך.
פעם זה אולי היה נכון. פעם אולי גם ג’ונה עצמו היה אומר אותו דבר. הוא וגאווין הכירו מאז ומעולם. הם היו החברים הכי טובים בבית הספר, התגייסו יחד למשטרת המטרופולין, עברו יחד את ההכשרה ואז הוצבו באותו רובע. גאווין תמיד היה חברותי יותר וניחן בגישה נינוחה ובחיוך תמידי שהסתירו אישיות תחרותית ביותר. הם היו שותפים לדירה, אפילו אחרי שגאווין עבר את מבחן הבלשים והצטרף למה שכונה בזמנו היחידה לפשעים מיוחדים, שחקרה ניצול בני אדם ופשע מאורגן. זמן־מה שקל ג’ונה להפוך גם הוא לבלש. מפקדיו, שדחקו בו להירשם לתוכנית ההכשרה לבלשים, אמרו לו שהוא מתאים לתפקיד. אבל מסיבה כלשהי — אולי מפני שלא אהב שדוחקים בו — בחר מסלול אחר. הוא הפתיע אפילו את עצמו כשנרשם להכשרה התובענית שהצריכה הצטרפות ליחידת העילית SCO19. גאווין לעג להחלטה שלו ואמר שהוא מכור לאדרנלין. אבל הם נשארו חברים. וכשג’ונה התחיל לצאת עם כריסי וגאווין פגש את מארי, ארבעתם הפכו לרביעייה מלוכדת. בילויים בלילות, חגים בצוותא. כיף.
אבל זה היה לפני שנים. בחיים אחרים. אז למה גאווין מגיח עכשיו משום מקום ומבקש את עזרתו של ג’ונה? היו שני דברים שמעולם לא חסרו לו, לגאווין: ביטחון עצמי וחברים. אם התקשר לג’ונה הוא בוודאי נואש, ובסופו של דבר, זה מה שהכריע את הכף. כי ככל שג’ונה השתוקק להתנער מהתחושה הזאת, שוב ושוב חזר אליו עניין אחד.
גאווין נשמע מפוחד.
וכך, תוך שהוא מפזר תירוצים, עזב ג’ונה את הפאב וחזר למכוניתו.
עכשיו היה כאן, באזור הרציפים המוזנח באמצע שום מקום. הוא כיבה את המנוע, שלף פנס מתא הכפפות של הסאאב ויצא מהמכונית. בסמוך חנתה אאודי, שהניח כי שייכת לגאווין, אבל פרט לה לא היה במקום שום סימן חיים אחר. שביל שעשבים שוטים גדלו בו פרא הוביל אל מחסנים ואל מבני תעשייה ריקים שנדמו כענקים אפלים שהוכספו באור הירח שצורתו כסהר. ג’ונה הדליק את הפנס שבידו ושם פעמיו אליהם.
השביל הוביל אל משעול צר בין בניינים שחלונותיהם נאטמו. על גבי אחד מהם אפשר היה עדיין להבחין ברוחו של שלט עתיק: בית המלאכה לעורות של ג’וֹלי. עורות מובחרים. שלטים אחרים הזדהו כקצב, סיטונאי או חברה לעיבוד בשר, ומבנה אחד עצום שצורתו כהאנגר הצהיר על עצמו שהוא משחטה. שמו של רציף מטבחיים הלם אותו.
זה היה מקום מטריד לשהות בו בשעת לילה. ככלל, החשכה לא הפריעה לג’ונה, אבל כשהתקדם במשעול הצר הוא שם לב שהוא מטה אוזן לכל קול צעדים מלבד אלו שלו. הוא שמח כשהגיע לסופו וגילה שהוא מוביל אל הרציף. קול הגלים המפכים נשמע כאן רם יותר. מתוך האספלט המתבקע הזדקרו פה ושם אבנים שבורות שריצפו את השביל בעבר, והאוויר היה טחוב ואצר ריח מים מלוחים, עשבייה רקובה ושמן. קבוצה של דוברות עגנו זו לצד זו במים השחורים כזפת והתנועעו במקצב לא תואם. ההתנגשויות הקלות שלהן זו בזו וחריקותיהן השקטות הפרו את הדממה. במרחק קצר מהן נקשרה סירה גדולה יותר, וכשג’ונה חלף על פניה נשמעה לחישה פתאומית. הוא הפנה את הפנס בבהלה לעבר מקור הקול, ואז נרגע כשאלומת האור הכתה בעיניו של חתול. היצור המלוכלך השתופף בצל הפתח בסיפון כשהוא רכון מעל המבורגר אכול למחצה בניסיון לגונן עליו. אחת מעיניו הייתה עצומה חלקית מפציעה או זיהום. השנייה לטשה מבט חורש רעה בזמן שיילל לאות אזהרה.
“זה בסדר, הוא שלך,” מלמל ג’ונה ונפנה משם. ממש כשעשה זאת האירה אלומת הפנס את הכיתוב המסולסל על דופן הסירה: פנתיאון. הכתובת הוסתרה חלקית על ידי צמיג שנקשר לדופן כבולם זעזועים, אבל כשג’ונה האיר עליה בפנס שלו, לחשש החתול פעם נוספת והזכיר לו ששהותו המתארכת במקום איננה מתקבלת בברכה.
“הלכתי, הלכתי.”
האדמה הייתה בוצית והשמיעה קולות תחת רגליו כשהתקדם. הוא ראה מולו היכן מסתיים הרציף, במחסן בודד שפנה אל המים בשתיים מפאותיו. המבנה הוסתר מעט מאחורי פיגומים וכוסה יריעות פלסטיק שקופות. הוא הוקף גדר תיל שקועה, שמנעה מג’ונה להמשיך ולהתקדם.
לא היה שם אף אחד.
ג’ונה קילל ובדק מה השעה. כמעט חצות ועשרה. הוא איחר, אבל לא בהרבה. הוא תהה אם גאווין התייאש ועזב את המקום, אבל אז נזכר באאודי שחנתה ליד הרציף. הוא רק הניח שהיא שייכת לגאווין, אבל התקשה להעלות על דעתו אדם נוסף שיהיה כאן בשעת לילה כזו.
אז איפה הוא?
הוא האיר סביבו בפנס, אבל הרציף התעקש להישאר חשוך ודומם. הדקות נקפו, ותחושת מתח החלה להפך את בטנו של ג’ונה. כשהראה השעון עשרים דקות אחרי חצות, הוא התקשר למספר הטלפון שממנו התקשר אליו גאווין. תענה, גאווין, חשב לעצמו כשהמספר החל לצלצל. ואז, כשהאזין לצלצול, שמע אחד נוסף, חלוש יותר, מאחוריו.
הצלצול הגיע מתוך המחסן.
ג’ונה הסתובב והשקיף אל מעבר לגדר התיל. כשהשיחה שלו עברה למשיבון הקולי נשמע מתוך הבניין החשוך צליל אחד אחרון ואחריו השתררה דממה. תחושת המתח בבטנו של ג’ונה התגברה כשניסה לחייג שוב. הצלצול היחיד החל שוב, והפעם לא היה כל ספק שהוא מגיע מתוך המחסן.
אוי, לעזאזל…
ג’ונה ניתק את השיחה ובהה בבניין האפל מבעד לפתחים שנפערו באריג השתי וערב של גדר המתכת. מאחורי הפיגומים רבץ המחסן כענק חסר ייחוד, מלא בזוויות חדות ובצללים. הוא התלבט אם לדווח על האירוע, אבל אם גאווין פצוע, אין לו זמן להמתין עד שהתגבורת תגיע. וישנו עדיין סיכוי שמדובר באזעקת שווא. אבל לג’ונה הייתה תחושה שזה לא המצב, והוא הבין שאין לו ברירה.
יהיה עליו להיכנס פנימה.
“אלוהים, גאווין…” הוא הפטיר לעצמו.
במרכז גדר התיל הותקן שער ברזל גדול. הוא היה נעול במנעול חזק למראה, אבל מעט הלאה משם מצא ג’ונה פתח בגדר שהספיק לו בשביל להידחק פנימה. הוא חצה את האספלט המבוקע אל המחסן, הסיט הצידה את יריעות הפלסטיק וניצב מול זוג דלתות האנגר עצומות. הן היו נעולות, אבל באחד הצדדים הייתה דלת נוספת. כשלחץ על הידית היא נפתחה פנימה בקול חריקה של צירים נוקשים.
ג’ונה האיר בפנסו דרך הפתח בדלת. האור התפשט בחלל הרחב והופרע רק על ידי עמודי ברזל שנראו כתומכות, שנבלעו למעלה בתקרה הגבוהה.
“גאווין, אתה פה?”
קולו הדהד ואז נבלע. כשנכנס פנימה היה האוויר במחסן קר וטחוב ועמדה בו דממה סמיכה, כמו בכנסייה. הוא הוציא את הטלפון שלו וחייג אל גאווין. הצלצול שחזר אליו מתוך האפלה היה חזק להדהים. הוא הגיע ממעמקי המחסן. הוא התקדם לעברו והבחין באור קלוש מאחורי אחד מעמודי הברזל. הטלפון נח על הקרקע מאחוריו, ושמו של ג’ונה האיר את המסך. כשג’ונה ניתק — הוא כבה.
אלוהים, גאווין, במה לעזאזל הסתבכת? ובמה סיבכת אותי?
הוא האיר סביב עם הפנס. בצד אחד נערמו באגביות עץ שנחטב בחתיכות גדולות, שקי סיד ומלט וגלילים של יריעות פלסטיק שקוף, אבל לא היה שום סימן לגאווין. ואז פגעה אלומת האור במשהו נוסף ששכב על הרצפה. תג זיהוי משטרתי שפניו כלפי מעלה, באופן שהציג את התמונה הקטנה לצד שמו ודרגתו של בעל התג.
גאווין מֶקיני, סמל בילוש.
התג הוכתם בכתם כהה, ומשהו בתוך ג’ונה התהפך כשהבין במה מדובר. אז גם הבחין בנתזים הכהים על מרצפות האבן הסמוכות. הנתזים נצצו כאילו היו שמן, אבל ג’ונה ידע שהם לא. עכשיו גם עלה באפו הריח, ריח קלוש אבל מובחן.
הניחוח הנחושתי של הדם.
הנתזים השחורים יצרו שביל שנבלע בצללים. ג’ונה החל להתחקות אחריו בלב הולם. הטיפות הסתיימו בזוג דלתות שנקבעו בקיר לבנים חשוף. על צבעה המתקלף של אחת מהן נכתב באותיות שבלונה רציף הטענה. הדלת הייתה פתוחה מעט, ועל הבריח נתלה מנעול גדול ופתוח. ג’ונה היסס. הדבר הנבון יהיה לסגת, להזעיק תגבורת משטרתית ולאפשר לשוטרים במדים ולפרמדיקים לגלות את מה שנמצא מאחורי הדלת.
אבל עד אז גאווין עלול למות.
הוא דחף קלות את הדלת. היא נפתחה בגניחה, והוא מיהר לחצות את המפתן וגופו נמלא מתח כשהאיר בפנס לכל עבר, נכון למתקפה שתתרגש עליו. אבל שום מתקפה לא הגיעה. האור מהפנס שבידו חשף שהוא נמצא בחדר ארוך וצר. שלשלאות כבדות נתלו מכּננת חלודה שנקבעה על גבי מסילה בתקרה. מאחוריהן הייתה דלת הזזה אדירת ממדים מעצים ישנים וחבקי מתכת שחורים. ג’ונה הניח שהיא תיפתח אל הרציף, שאליו יגיעו אוניות להיטען או לפרוק מטען.
“גאווין?”
אי־שם בחשכה טפטפו מים בצליל עדין, אבל שום תשובה לא נשמעה. ריח הדם התחזק כאן עוד יותר והתערבב במשהו נוסף. בצחנת בעלי חיים מחניקה. ג’ונה כיוון את הפנס אל הרצפה כדי לראות לאן מוביל שביל הדם. האלומה טיילה על פני שורת עמודי תמך וערימה של יריעות פלסטיק משומשות, ואז נחה על דבר־מה נוסף.
זוג רגליים.
ג’ונה מיהר לשם, ואז עצר. לאור הפנס נראתה גופת גבר ששכב בפניו מטה על גבי ריבוע של יריעת פלסטיק. זרועותיו נאזקו מאחורי גבו בחבק פלסטיק, וחבק נוסף אזק את קרסוליו זה לזה. ג’ונה לא ראה את פניו, אבל גם אחרי עשר שנים הוא היה יכול לזהות את מבנה הגוף הכחוש ואת השיער הכהה המקורזל. שיער שהיה עכשיו ספוג בדם. שלולית צמיגית של דם, שבאור הפנס נדמתה שחורה, זלגה אל היריעה השקופה, ממנה אל מרצפות האבן, ונפרשה כמו הילה.
ג’ונה הצליח להגות קול. “גאווין?”
כלום. גופתו של גאווין דממה. בשיער הכהה נראו בבירור רסיסי עצם חיוורים וגושי בשר, אבל ג’ונה ראה שהדם כבר לא זורם ממנה. הוא כבר החל להתייבש על היריעה ועל המרצפות. אף על פי כן, הוא היה מוכרח לוודא. בזהירות, כדי לא לגעת בדם, התכופף ומישש את גרונו של גאווין מתחת לקו הלסת. העור היה קר ורופס, מעט דוקר בזיפים בני יום או יומיים, אבל שום הלמות דופק לא הניעה אותו.
חושיו של ג’ונה קהו, והוא הזדקף והתרחק. כששמע צליל, הסתובב על עקביו באחת. אף אחד לא היה שם, וכעבור רגע התחדש שוב קול הטפטוף. הוא נשף. כבר לא הייתה שום שאלה לגבי מה שעליו לעשות. מדובר במקרה רצח. עליו לצאת החוצה ולדווח עליו בלי לזהם את הזירה יותר מכפי שכבר עשה.
בניסיון להיאטם למול הדבר שנח על הקרקע, גישש ג’ונה אחר הטלפון שלו. לא הייתה לו קליטה. החלל שבו צלצל הטלפון של גאווין היה המחסן המרכזי, אז ייתכן שהקיר הפנימי העבה של רציף ההטענה חסם את האות. הוא החל לחזור לעבר הדלת, אבל עצר לקול רחש נוסף. הוא היה קלוש מכדי שיֵדע מהיכן הוא מגיע, אבל הפעם הוא היה משוכנע שלא מדובר בטפטוף. הוא עמד במקום והטה אוזן. בהתחלה שמע רק את הדם הולם באוזניו, ואז הצליל חזר אליו שוב. הפעם ברור יותר.
רשרוש פלסטיק.
השערות על זרועותיו של ג’ונה סמרו כשהסתובב לעבר תלולית יריעות הפלסטיק המשומשות, שנחה במרחק כמה מטרים ממנו. כעת ראה שלא מדובר בתלולית אחת בודדת, כי אם בשלושה צרורות גדולים ונפרדים. ייתכן שמדובר בפסולת בניין, חשב, אבל כשהאיר עליהם בפנס הם הזכירו לו משהו נוסף.
גלמים.
ג’ונה הרגיש שהוא נמשך אליהם כמהופנט. הצרורות היו באורך של כמטר וחצי כל אחד, ונכרכו בסרט דביק בצבע שחור. הם היו מאובקים ומכוסים בשכבת פודרה לבנה שלא אפשרה להציץ למה שבתוכם, אבל עכשיו הבין ג’ונה מה מקורו של הריח החייתי המבחיל שבו הבחין מוקדם יותר.
גופתו של גאווין לא הייתה היחידה כאן.
צא החוצה. עכשיו! ג’ונה החל לסגת לאחור, אבל אז נשמע שוב הרחש ההוא. לחישה מרשרשת ומִשיית. הוא ראה שבצרור הפלסטיק הגבוה ביותר השתחררה אחת הפינות. הוא התכופף והסיט את הפלסטיק הצידה. מתחתיו, מטושטשות מתחת ליריעות נוספות, היו פנים.
הפה נפער, ויריעת הפלסטיק התהדקה אליו ביניקה לנגד עיניו של ג’ונה.
הוא מעד לאחור. הדחף לברוח הציף אותו, ורק אחר כך הצליח קול ההיגיון בתוכו להתגבר: לפחות אחד מהאנשים האלה עדיין בחיים.
אבל לא לאורך זמן.
“זה בסדר, אני בא להוציא אותך,” אמר ג’ונה ונגע בפלסטיק. היו שם שכבות מרובות שנכרכו זו בזו עוד ועוד והודקו בפסים ארוכים של סרט הדבקה. הוא פיתל וקרע את היריעות ואת סרטי הדבק וניסה לאתר פתח שיוכל לאחוז, אבל העיטוף היה הדוק מדי, ומבעד ליריעות הפלסטיק נראו הפנים המטושטשות, כאילו הן מתחת למים, טובעות בהם ואז מגיחות שוב. אבל כל גיחה נוספת הייתה חלושה מקודמתה. ג’ונה שלף את מפתחות מכוניתו וניסה לחורר את הפלסטיק בקצה חד. החומר התנגד לו, אבל לבסוף נבקע בקול פקיעה חלש. ג’ונה הרחיב את החור באצבעותיו עד שהיריעה נקרעה בקול שריקה, כאילו נפתחה ברוכסן.
עכשיו נגלה אליו חלקן התחתון של פנים. הפה היה פעור במקצת, אבל שום תנועה או תגובה לא נרשמו בו. קדימה, בבקשה תנשום, ביקש ג’ונה וניסה לקרוע עוד את היריעות.
פתאום השתעל הפה, נפער עוד יותר והתעוות כששאף אוויר. היריעה נקרעה וגילתה ראש עם תלתלים שחורים סמיכים. זו הייתה אישה צעירה. כמעט נערה, חשב ג’ונה, אבל לא היה בטוח. עורה היה מכוסה דם קרוש. בכמה מקומות היה כחלחל וחבול, וגם אותו כיסה מעט מאותו אבק לבן שכיסה את היריעות. פניה התעוותו מכאב ומפחד, אבל אף על פי כן, ולמרות החשכה, לא היה אפשר שלא להבחין כמה היא יפה, באופן שהפך את מראה הנוכחי לגרוטסקי עוד יותר. ג’ונה הצטער שאין לו מים להציע לה, והמשיך לקרוע את היריעות תוך התעלמות מהצחנה שעלתה מהפלסטיק המטונף בהפרשות. היא השתעלה והתאמצה לנשום, והוא התחיל לדבר.
“את בסדר עכשיו. אני שוטר, אני אוציא אותך מפה, בסדר?”
קול מקונן דק עלה מגרונה, ואז אמרה משהו בשפה שג’ונה לא זיהה. היא נשמעה לו כמו ערבית, אולי.
“סליחה, אני לא מבין. פשוט נסי לשכב בשקט כדי שאוכל להוציא אותך מפה.”
“כואב…”
“אני יודע, אעשה את זה הכי מהר שאוכל,” הוא אמר לה. שתמשיך לדבר. “איך קוראים לך?”
היא מלמלה משהו שהוא לא הצליח לקלוט. אלוהים, היא דועכת לו.
“נא… נאדין…”
“היי, נאדין, אני ג’ונה.”
הוא דיבר בשלווה מזויפת, אבל מבעד לדחיפות שהרגיש, החלה להתגנב אליו תחושה נוספת. ידיו החלו לצרוב, והוא הבחין שעורו מרוח באבקה מיריעת הפלסטיק ונראה אדמומי ומגורה. כשנזכר בשקים של חומרי הבניין שבחוץ, הבין במה מדובר.
סיד חי.
הו, אלוהים. ג’ונה ניסה לחשוב. הסודה הקאוסטית עלולה לאכל את העור והבשר עד העצם, והאישה הייתה מכוסה בזה כולה. היא בוודאי מתייסרת ממש, וג’ונה ידע שהיא זקוקה לעזרה מעבר למה שיוכל הוא להגיש לה. הוא בדק את החיווי הקלוש בטלפון שלו וראה שעדיין אין לו קליטה. ככל ששנא את זה, הוא ידע מה עליו לעשות.
“נאדין, אני מוכרח לצאת החוצה להזעיק עזרה,” אמר, אף שלא היה משוכנע שהיא מסוגלת להבין אותו. “אעשה את זה הכי מהר שאפשר, בסדר? אני משאיר לך את הפנס.”
הוא הניח את הפנס על הרצפה. הוא לא היה מסוגל להשאיר את הצעירה לבדה בחשכה. היא גנחה שוב ונעשתה יותר ויותר חסרת מנוחה. ג’ונה תהה אם היא הוזה, אבל כשהביטה בו היו עיניה האדומות צלולות ומבועתות. לא, הוא הבין פתאום. לא בו היא מביטה.
מאחוריו.
הוא שמע את קול הצעדים החלש, הסתובב והרים את ידיו בתנועת חסימה. מאוחר מדי. משהו הוטח בראשו והפיל אותו הצידה. אור וכאב התפוצצו בתוכו, ואחר כך תחושה של חוסר משקל, כאילו הוא נופל.
ואז כלום.
אין עדיין תגובות