החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

הוקי

מאת: ,
הוצאה: | 2019 | 331 עמ'
קטגוריות: מתח ופעולה

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית סיפריאפ במכשירי אנדרואיד, אייפד ואייפון בלבד

זמינות:

35.00

רכשו ספר זה:

אני לא מאמין ששום דבר שאכתוב כאן יצליח באמת להעביר משהו מתוך הלב שבספר הזה.

אני לא חושב שלדפדף בו יעשה לו צדק. כאילו כשאתה פוגש מישהו, אתה פשוט מדפדף בו רנדומלית, נותן לכמה מילים לקפוץ מולך, ומחליט אם אתה אוהב אותו או לא? בדיוק. כי מי אנחנו, או נכון יותר, מי אתה מול מי שאני? כולנו ספר, גם אתה. וזה בסך הכול אני: אלוהים, התבגרות, צבא והקרב על החיים שהצלחתי לחיות. המקומות שאליהם הגעתי וההרים שכבשתי הם אותם המקומות וההרים שמהם נפלתי והתרסקתי, שבור בכל מקום שאפשר לדמיין. בערך ובדיוק וגם בכלל לא כמוך.

אבל כרגע אתה מחזיק ביד שלך את הנפש שלי.

הספר הזה הוא כל מה שלא הצלחתי להוציא מעצמי עד עכשיו. וזה קרה בצורה הכי יפה, מצחיקה, סוחפת ומיוחדת שלא נראתה כמותה בספרות הישראלית. יאפ! זהו ספר ראשון מסוגו… אבל את זה תגלה עוד מעט.

ובכלל עוד לא פגשת את הוקי! חיים שלי, כוכב שלי, החבר הכי טוב שלי, החייל הגיבור ששירת איתי, שליווה אותי ונלחם איתי ברגעים הכי קשים וחשובים שעמדו מולי וגם ברגעים הכי מצחיקים והיסטריים. הכלב שאני חייב לו את חיי, שהציל אותי מהחיים ומעצמי. הספר הזה הוא חוויה שלא נראתה כמותה, ספר שפורט על כל מיתרי הרגש – והחלק היפה ביותר הוא שכל זה נכון, לא משנה מי אתה, כל עוד הלב שלך פועם. אז זה הסיפור שלי ושל החבר הכי טוב שלי, הוקי.

אה, ועוד משהו, יש לי דיל בשבילך: אחרי שתסיים לקרוא, תן את הספר במתנה לחייל הראשון שאתה פוגש, ואני אתן תרומה לאגודת צער בעלי חיים בישראל. יש?

 

רועי מייקל שפי הוא סופר רבי־המכר "הדרך של יובל ואמא ש'ך" ו"אפשר הכל״.

חלק מההכנסות יינתנו כתרומה לאגודת צער בעלי חיים בישראל כהערכה והוקרה.

הספר עבר צנזורה צבאית, אגף המודיעין וועדת השרים לממשלה כחוק.

מקט: 4-1272-540
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


 

15.4.2011

22:47

——

החושך

 

״קודקוד כאן פרפר, 7 מלוכלכים בדרכם לגדר. אני חוזר, זה לא תרנגול! זה לא תרנגול. קו דיווח 189 בשחור מערבה, עבור.״

״פרפר מקודקוד, רות.״

“נכנסים למארב חפוז, ממתינים לפקודה, עבור.”

ההאמר עוצר 150 קצרים מהנ״צ. מדוממים מנוע, מכבים אורות.

צביטה מורגשת באזור החזה. אני שם לב שהלב רץ על מאתיים. מנסה לנשום עמוק ולהירגע.

המנוע נשמע מתקרר בקפיצות מתכת קטנות.

קולות ירי נשמעים מהמרחק בצרורות קצרים.

פאק. זה קורה. זה אשכרה קורה, ואני לא על הספה מול הסוני. ואני לא באימון. ואני לא בחלום.

לא מצליח לראות כלום מהמושב האחורי. מנסה להתכופף קדימה, לתוך המושב הקדמי, נאבק עם הציוד והקסדה המזדיינת שמחליקה, נתקעת בכל דבר קטן בהאמר.

“פרפר לקודקוד. מזהה חוליה באזימוט 172 עבור.” נשמע חורק באוזנייה.

המבט סוקר את המדבר החשוך דרך ראיית הלילה, נתקל בכמה דמויות שכובות מעבר לגדר: “מ”פ, אני מזהה את החוליה, 50 מטר מהגדר, זוחלים לכיוון ישראל.”

הוא לא מגיב.

הקשר שמימיני עוזר לי לשחרר את כל הציוד שנתפס בפנים הרכב, ואני מצליח לתקוע את הראש במושב הקדמי, בין הנהג למ”פ, “אתם כאילו מסתכלים לתוך חושך מוחלט, כן?”

המ”פ לא עונה.

“פצצת תאורה?” הצעתי בבלבול.

המ”פ הוציא קולות מבולבלים, “כ-כ-כ-כן, תאורה. אבי, תרים אחת.” ביקש בחוסר אונים.

“כ-כן המפקד,” אישר בחוסר ביטחון הקשר מימיני, יצא החוצה, ותוך שנייה, “בום!” נשמע, והקשר חזר פנימה.

אור מסנוור האיר את המדבר החשוך מעבר לשמשת ההאמר המאובקת – ובמרחק, קבוצה של כמעט עשר דמויות קטנות רצות משטח מצרים לכיוון גדר הגבול עם ישראל.

הוקי מושך וגוער, הוא רוצה לצאת. הוא רוצה אקשן.

‘בוא נעוף, בוא נעוף! בוא נלך לתת בראש, דוד!’ הוא מאותת לי.

“הוקי, תירגע!” צעקתי. והוא עוצר את הריקוד המתחנן שלו, מסתכל לי לתוך העיניים בפרצוף דורש ומסכן. יוצר מעין קולות שכמעט נשמעים כמו ‘אבל…אבל-אבל!’ ומגרד לי את הירך.

המ”פ והנהג פשוט בוהים קדימה בהלם. מה הסרט שלהם, נו!: “טוב. מה עושים?!” אני שואל.

ואין עונה. כולם בוהים בפיות פתוחים.

“הלו! מה יש לכם?! המ”פ, תענה לי!” צעקתי. אבל הם לא הזיזו שריר. כלום. נענעתי אותו מהכתף.

“הא..מ..ה…” מלמל וחזר לבהות.

“נו!”

“דוד! תשב ותמתין!” צעק ופשוט המשיך לבהות במתרחש.

היריות ממשיכות, השומרים המצרים מרססים מהצריחים שלהם מטה. פיצוצי אבק ואש קופצים מתחת לרגלי המחבלים. אני שומע את הצעקות של כולם ברקע הריסוסים. מחבל אחד נופל, והשאר ממשיכים, רוקדים בין פיצוצי המתכת. השאר רצים ישר לתוך הגדר – רומסים אותה מטה וממשיכים בתוך הפאקינג תיל, מטפסים אחד על השני. אחד נשאר תלוי על התיל ללא רוח חיים, וכולם חוצים מעליו.

מה אני עושה! הם חודרים לישראל. פשוט צא לשם! זה התפקיד שלך! אני צריך זוג ברזל לחיפוי… פאק! הם לא מגיבים! אתה חייב לצאת! אתה רוצה להגיע גבוה, אז תגיע! תפסיק ‘זיין ת’מוח, צא, לך! לך!

הוקי מלקק לי את האצבע.

“אתם לא רציניים. הם פיזית חודרים לישראל מול הפרצוף שלכם. אני יוצא.” הודעתי. סעמק, מה יש להם. אני פותח את הדלת, הנשק נתפס במושב, ושולח את הפרצוף שלי לתוך דלת הברזל ומטה לתוך רצפת האבן החולית. אני מתרומם מסוחרר, “כאן טורף לקודקוד תורן, מלוכלך 200 קטנות ממני. מבקש אישור לשליחה, עבור.” אומר לתוך הקשר.

חושך מוחלט, הוקי מושך אותי בקרחנה על הרגליים, אני מתקדם אחריו, הנשק מפוצץ לי את הברך עם כל צעד, סלעים, חרא של הנגב כמעט מפילים אותי, ואני ממשיך בהליכה מסורבלת, הרגליים נתפסות בצמחייה המתה. התרסקות עוקבת, כאבים עמומים ושריטות מורגשות, חול נדבק לעורף וחודר לתוך החולצה, נדבק לאורך הגב ומשתפשף על הגוף.

הוקי גורר אותי למעלה. אני קם ומנסה להציץ דרך השפנפן החד-עיני שמחליק לכל כיוון אחרי הקסדה, על הראש המזיע. אני מצליח לקבל תמונה כלשהי ואגל זיעה נוזל ושורף לתוך העין. בין התסכול ללחץ, רעש מוכר נשמע, ‘וויז..! ווז-ז!’ שריקות… זמזומים – “טאק!” פיצוץ, הקסדה שולחת את הראש שלי בסיבוב.

האסימון נופל ומתרסק: יורים עליך יא אידיוט! אתה לבד, בלי חיפוי!

“הוקי תפסיק למשוך!!! א-אבי, תן תאורה!!! תאורה!!!” אני צורח וקופץ על הוקי, מצמיד אותו לרצפה בין שריקות הכדורים. מסיבה לא ברורה, אני שוכח לפחד: “קשר! זוג ברזל?! תן פצצת תאורה! אבי, תן לי תאורה!!!”

הוא נבהל החוצה מהאוטו ויורה פצצת אור שנייה לשמיים. המחבלים נראים במרחק, בצד הגדר שלנו. צרחות בקשר, ובין כל הטירוף קול אחד מוצא אותי: “100 מטר לפניך” – “וזז-טינג-בום!” סלע קרוב מתפוצץ לי בחתיכות חצץ לצד הפנים והפה.

הוקי מבוהל, בוכה, נצמד לרגל שלי. אני יורד למטה ומחבק אותו, הוא מחבק חזרה ומלקק לי את האוזן כשפצצת התאורה שוקעת חזרה לתוך החושך: “בוא, קזנובה. לא משנה מה, אנחנו יחד בטירוף הזה.” הוא מסתכל עמוק לפנים שלי, מאשר עם העיניים, ומבטיח: ‘אני שומר עליך’.

“המחבל הראשון לבד, זאת ההזדמנות שלך.” נשמע בין הקשקשת בקשר.

זה הזמן שלנו, עכשיו: “פאסט!״ והוא מסתער בספרינט. אני רץ לכיוון הרעש, מתרסק, קם, רץ, מנסה לראות דרך השפנפן, מזהה אותם מולי ושוב מתרסק. קם, רץ ומושך בציוד שיושב בצורה עקומה. מתרסק, קם ושולח את עצמי על המחבל, מפריד את הוקי ממנו, “סטיי היר! וואקף! אבאק הונה!!—”

שריקה מזמזמת קרוב מדי ושולחת אותי מטה לרצפה, “כאן טורף, הלו… הלו! שומעים?! מה אני עושה?! אני לבד! אני לבד. רות עבור, תעזרו לי!״ אוזק את המחבל שהפסיק להילחם.

“יש עוד שלושה. תירגע, תנשום. אני צריכה אותך מרוכז, תקשיב לקול שלי, ורק לקול שלי. המחבל הבא: 100 קצרים לפניך” נשמע ברקע ההיסטריה. הזיעה הקרה והחולית על העורף, המרפק הפנימי מגרד בצורה נוראית. ואני במרכז כל זה. תתרכז, אין זמן: ״פאסט!״ אני צועק ורץ אחריו, נופל, פנים נגררות בתוך החול והאבנים, אני לא מסוגל לפקוח את העיניים, הפרצוף מלא בשכבה עבה של טבע מכל סוגיו. קם ורץ קדימה בדילוגים וביריקות לכיוון הרעש, קופץ בעיניים עצומות לתוך גוף אדם ומתחיל להיאבק איתו, משחרר פיצוצים לעברו והוא לעברי. הוא פוגע בשפנפן ומכניס לי אותו לתוך העין, מושך אותי לכיוונו ושם לי מרפק לתוך האף. הוקי מתערב ומחנג’ר לו את היד התוקפת, אני דוחף אותו על הגב וקופץ עם שתי הברכיים לתוך הצלעות שלו. הוא לא מצליח לנשום. אני תופס את ההזדמנות כדי לאזוק אותו באזיקונים.

תופס את הקשר: “מה עכשיו?!” צועק לתוכו.

“50 קטנות מולך!”

אני יורד ומלטף את הוקי, “פאסט!” צועק.

רץ אחריו, הוא מקבל בעיטה ועף הצדה. אני תופס את הידיים של המחבל ומנסה להשתלט עליו, אור הירח המעומעם מאיר על נצנוץ סכין שאחוזה חזק באחת הידיים שלו. “הא!” אני צועק בהיסטריה. זה לא קרה אף פעם, זה קורה עכשיו? לא, לא! הגוף מתכונן לקבל דקירה, רק שלא תיכנס באיברים הפנימיים…

יד נשלחת לכיווני, הסכין מתכוננת לנעוץ – ‘גרר-עא!’, ומתוך החושך, גוף פרוותי קופץ בינינו, חוסם את התוקף בגופו.

יללת כאב דקה נשמעת. הוקי נופל מטה לידי, מתפתל מכאבים. הגרון משתנק ואני תופס את הנשק, מעיף את הקת לתוך ראש המחבל, הוא מאבד הכרה ויורד לרצפה. הידיים הרועדות מחפשות את האזיקונים, וכשמוצאות, מנסות ללא הצלחה לקשור אותן בחושך המוחלט. הוקי מדלג אליי בקולות בכי, מלקק לי את הידיים. הוא מבין, הוא מנסה להרגיע אותי, והוא מצליח. המחבל נוטרל.

“טורף מקודקוד תורן עבור-טס!-ססס!”

“…ססטס-דוד!!! 150 קטנות! מחבל חמוש לכיוונך!” הכדורים ממשיכים לשרוק, פגיעות עמומות מתחפרות סביבי לתוך האדמה החולית.

אני מרים את הנשק, הקת בכתף. שומע בראש את המפקד שלי מקורס קלעים צועק עליי. סוחט את ההדק, פעם אחר פעם עד ש: “טורף, האיום נוטרל.”

אני לא מצליח לדבר.

“דוד. תנשום. רק תנשום. אתה בסדר.” קול רך מרגיע מתוך הקשר.

אני לא מצליח לחשוב.

מה… קרה… עכשיו…

מעל הגבעה הרחוקה עמוק יותר לכיוון ישראל, אין-ספור אורות מופיעים, האמרים צבאיים יורדים יחד מפסגת הגבעה, כוחות סוגרים מכל הכיוונים, והשמיים השחורים נצבעים בגוון כהה שמרמז,

האור עולה.

 

אני דוד וטין,

אני לא אומר את זה בקטע של אני דוד וטין אומייגאד תראו אותי, אלא יותר בקטע של זה השם שלי פשוט.

אני חושב שזאת תהיה אחלה דרך להתחיל, עם השם שלי. כי לכולם יש אחד, שהוא אישי ושלהם, ואולי דומה או זהה לאחרים. אבל לא משנה מה, הוא תמיד יהיה השם של הגיבור הראשי, בסיפור האישי שלך או שלהם. נכון, גם הסיפורים שלנו יכולים להיות דומים. הרי כולנו גדלנו בבית, לבשנו חולצה, דפקנו את הזרת בפינה, ממש אהבנו אוכל, וגם מוזיקה שליוותה אותנו בכל שלב בחיינו. כולנו נשברנו וכולנו התרסקנו. ככה גם עלינו וצמחנו – שוב, בדיוק כמו כולם. כאילו כמעט… וממש לא.

וזה, הוא בסך הכול הסיפור שלי. ומה הוא שווה? זה כבר תחליטו אתם.

איפה מתחילים… אוקיי אז…

בכלל לא ידעתי עברית עד גיל 3. ההורים עלו מצרפת והם כנראה לא חשבו יותר מדי על הקטע של השפה שלי. כי הגננת התקשרה אליהם ואמרה להם שאני פיזית לא יודע לדבר, אז אין לי חברים ומה לעזאזל.

ואז הם התחילו ללמד אותי עברית והכול היה סבבה. חוץ מזה שבגלל שהייתי פיצי, אז את הצרפתית שלי שכחתי. בכל מקרה, למדתי שוב בשלב מאוחר יותר כדי לתקשר עם הסבתא היחידה שלי.

אני חושב שהזיכרון הראשון שלי התחיל בגן.

אני זוכר שאיתן לקח לי את הרובוטריק והכריז שזה שלו מהבית, וקראתי לגננת כמו המלשן שאני. אמרתי לה שהוא גנב לי את הרובוטריק. היה נראה שמבחינת היגיון, בשביל איתן, להגיד שזה שלו מהבית הופך את זה לשלו מהבית. וכנראה ככה גם בשביל הגננת, כי היא האמינה לו. הסברתי לה שהמציאות כרגע היא שאיתן גנב ושאם לא אקבל את הצעצוע שלי, אתקשר למשטרה ולאמא שלי, אז מאוד כדאי שהרובוטריק יחזור אליי. בעצם, ככה לראשונה למדתי שבהתאם לכל סיטואציה, תמיד קיים משהו שאוכל להגיד שישנה אותה לטובתי, זה פשוט צריך להיות מספיק טוב בשביל האינטרס של הצד השני. הבנתי שהגננת יותר רוצה שלא אתקשר לאמא שלי ולמשטרה מאשר לרדוף אחרי הספק שהצעצוע הזה של איתן, רק בגלל שהשתמש בצמד המילים “שלי מהבית”. זאת הייתה הפעם הראשונה שעשיתי דיל.

פתאום נהיה לי אופי. קיבלתי החלטות, והכול נהיה יותר ברור מאותה נקודה. ברור ומסובך. ומעצבן. וסבבה. אבל יותר מעצבן ומסובך נראה לי.

אני חושב שבתור בן-אדם אני מאוד פרקטי. הרבה אנשים מוצאים איזושהי רוחניות באופן כלשהו בדרך. אני לעומתם תמיד הרגשתי שרוחניות היא מין תקווה רומנטית. כזה “תקווה לטוב, יהיה טוב. אז קח את זה באיזי”. מה שאני תמיד ראיתי כ: “אל תעשה כלום עם עצמך. בוא, תמרח על הספה הזו כאן בתנוחת עובר במקום, ותחכה שמשהו שאתה ממש רוצה פשוט יקרה לך.”

אני לא קיצוני או משהו, אבל חונכתי להאמין שחיים פעם אחת, והיא הפעם שמשנה כרגע, אז אנחנו צריכים לחיות בשביל עצמנו עד הסוף. אנחנו חייבים לנו את זה. חוץ מזה הספה שלי בבית נוראית, כאילו מישהו ממש היה צריך להתאמץ לעשות אותה כזה זבל.

אני חושב שזו קונספירציה של ההורים שלי, כי אני לא אוהב ספות עכשיו.

איך אני נראה…? אני חושב שאני ממש חמוד, לא בקטע מיני כמו בראדלי קופר או משהו, אלא בקטע מקסים. הרבה פעמים אנשים רנדומליים ברחוב מציעים לי לעשות בייביסיטר על הילדים שלהם וקונים לי עוגת שוקולד.

בערך בגיל 12, כשכל שאר הילדים התחילו להצמיח שפם בר מצווה, הבנתי שיש תקלה.

הייתי פחות מפותח מהשאר בקטע מאוד קיצוני. ההורים אמרו שאם אוכל הרבה שום זה יסתדר, אבל זה לא עזר לכלום, חוץ מלהריח כמו שום. מבחינה פיזית, אני נראה חמש שנים צעיר יותר ממה שאני. שזה טוב למחמאות ולמשטרה וללקבל עוגה, ורע לסיגריות ולבנות. כשהתגייסתי נראיתי בן 13. אבל אנחנו עוד ממש לא שם.

אז צחקו עליי כל החיים, והתרגלתי לחיות בצד המסריח שלהם, לפחות חברתית. פשוט באמת האמנתי שזה יעבור, ולא ישנה יותר. ובסוף צדקתי. להיתקע על העבר זה בוקרף, זה כמו לראות באפי.

אני לא מרדן, מעולם לא שכנעתי את עצמי שאני שונה. כשחשבתי שגם אני מאותו הזן המוכר של אלו שחושבים יותר מדי, פשוט הסתכלתי על שאר החברים המבולבלים שלי שפרחו בחצ’קונים והפיצו ריח קרם ידיים, ושאלו בדיוק כמוני את אותן השאלות ששאלתי את עצמי. רק שהם הספיקו לתייג את עצמם כשונים, ולספר לכולם איזה עמוקים ומיוחדים הם. ככה הבנתי שאני פשוט סטנדרטי. ההבדל ביני לבין כל המוזרים והשונים הוא שאני לא מזיין על זה במוח. נראה לי שזו היא די התמצית.

ככה יצאתי ילד רגיל בעולם שתכנן אותי אחרת.

זה לא שהייתי מגה-צ’יל לגבי הכול, עדיין הייתי ילד רגיל שמפנטז כל יום לפני השינה על הבת הזו שהוא אוהב ואיך שהיא צוחקת איתו באוטובוס ואז אנחנו מתנשקים בפה ואין לי אומץ להסתכל לה בעיניים מחוץ לזה.

תמיד היו ניסיונות להתעלל בי ולהדביק לי שמות, אבל שום דבר לא תפס. בכיתה ד’ ניסו לקרוא לי דוד פח אשפה, כי הייתי קם לזרוק דברים לפח באמצע השיעור יותר מהרגיל. בכיתה ז’ ניסו לשים עליי את דוד האידיוט וזה לא אכל ומישהו שינה את זה לדוד ההומו מהר מאוד, אז הייתי דוד ההומו ליומיים. גם זה לא תפס. הרגשתי רע, כולם מאוד התאמצו בשבילי ולא הצליחו. קראו לי בוטן, זה כן תפס, כי הייתי קטן ושמנמן, אבל זה לא היה מספק בשביל אף אחד. וכאילו שזה הזיז לי, פאקינג נראיתי בן ארבע וחצי כל החיים, אז כאילו זה שאני ‘בוטן’ עכשיו יגמור אותי. גדלתי לחבב את השם.

נולדתי וגדלתי בירושלים. למדתי ברובע היהודי – הארדקור. כרטיס היציאה שלי היה שטח שההורים קנו בקיסריה בתחילת שנות ה-90, בזמן מלחמת המפרץ, עוד כשהייתי באינקובטור הזה שנראה כמו אקווריום לתינוקות.

במשך שנים, לאט לאט, אבא בנה והרחיב את הבית, חסכנו איפה שאפשר והפרויקט של אמא ואבא הלך והתגשם.

את שנת הלימודים הראשונה שלי העברתי בבית ספר ממלכתי דתי, ברובע היהודי בירושלים.

כל בוקר, הייתי מגיע לבית הספר בשבע וחצי, ויוצא עם הכיתה בין שאר בית הספר לתפילת שחרית בכותל. כל הבנים היו עומדים ברחבה ומקבלים סידור תפילה, נעמדים בין מאות אנשים ומתחילים להתפלל כמו הגדולים, מתנדנדים קדימה ואחורה. לחשושי תפילה ברקע מכל כיוון, כולם יודעים מה הם עושים ועל מה הם מתלחששים ומתנדנדים עם עצמם…

רוב הזמן לא הבנתי בכלל מה בדיוק אני קורא מהסידור, או עושה בכלל, אבל עשיתי כמו שאמרו לי, ודאגתי להתנדנד ולהשתחוות. כל הזמן להגיד ״תודה לאלוהים, תודה על שעשני גבר ולא אישה… תודה שברא אותנו נקבים נקבים חלולים חלולים”. זה שיגע אותי! לא רוצה להודות על נקבים חלולים, זה מוזר. וכל הבנות יותר טובות ממני בחשבון ועם הטרור שההורים שלי עושים לי בנושא, אני מעדיף טיפה להיות בת לרגעים האלו ולהיות טוב בחשבון.

בקיצור, המון תודות לאלוהים הלכו שם, ולא שאלתי שאלות.

אני לא זוכר הרבה, כל הזמן ההוא מרגיש מחוק. אני רק זוכר את מגלשת המתכת בבית הספר, שעליה ביליתי את רוב הזמן שלי, כילד קטן עם כיפה וציצית.

שנאתי כדורגל, והאופציה השנייה באותה תקופה מבחינתי, הייתה לנסות להתגלש מטה לבד, בעמידה, במגלשת המתכת.

היה לי חבר אחד בתקופה ההיא, מידד. עשינו הכול יחד.

פעם יצאנו כל הכיתה לטיול בנגרייה בעין-יעל. יאפ, טיול בנגרייה.

בזמן הפסקת האוכל, מידד ואני הלכנו לשחק ליד הגלגל-מסור העגול הזה שחוצה חתיכות עץ. מידד נפל עליי בטעות והאצבע שלי החליקה לתוך המסור המסתובב.

חוויה מוזרה לראות את האצבע שלך תלויה על חתכת בשר קטנה. דם משפריץ לכל מקום, צעקות סביבי – ואני בן 7 וחצי.

מידד ואני רצנו למורה, מידד אמר לה בהתלהבות, “תראי מה קרה לאצבע של דוד!”, והצגתי בפניה את האצבע עם החתכה.

היא פשוט התחילה לצרוח, ולהרביץ לי עם התיק. ואז היא התרסקה על הרצפה והתחילה להתעלף לסירוגין תוך כדי מלמולים על השם ועל בן או יוסף פורת או מישהו. עשרות ילדים סביבי וכולם צורחים בהיסטריה.

מידד ואני מסתכלים אחד על השני בבלבול. המורה המעולפת שעל הרצפה מתעוררת, ושולחת בעיטות לכיווני שאתרחק. באיזשהו שלב זרקה עליי את התיק צד שלה והתחילה לרוץ.

“המורה, מה לעשות?! אף אחד לא אומר לי!” צעקתי.

“לך למיון! בעאה!” פלטה בדרך החוצה.

פניתי לזו שדחפה אותי על הרצפה ראשונה, “המורה, מה לעשות? אף אחד לא אומר לי.”

היא עצרה, כיסתה את העיניים, “לך למיון! לך!” צרחה עליי ורצה החוצה.

“מה זה מיון?” שאלתי את מידד.

“לא יודע. בוא נלך לשאול את השומר בחוץ.” הציע.

כל הכיתה נצמדה לקירות הנגרייה בצעקות ובבכי עד שיצאתי. מחוץ לדלת ישב שומר ועישן סיגריה. הראיתי לו את האצבע שלי והוא הקיא על הרצפה.

“מה זה מיון?” שאל אותו מידד.

הוא הצביע לכיוון הכביש בלי לסובב את הראש.

וככה הגעתי לבית חולים שערי צדק שיתפרו לי חזרה את האצבע. לבד, בן 7 וחצי.

קצת אחרי זה, התחיל להיות מאוד מתוח בירושלים. האינתיפאדה הראשונה הסתיימה, הפיגועים המשיכו, ואחרי אחד רציני בבית קפה שבו חברה של אחותי נהרגה, הכול השתנה. ההורים דאגו לחיינו, אסרו על אחים שלי לעלות על אוטובוסים, לצאת לחברים… היה כל כך חרא ומסוכן.

כשההורים החליטו, ארזנו הכול, ויצאנו לקיסריה.

הם עשו כל שהיה ביכולתם, וסיום בניית הבית הגיע בחודשים שחלפו.

מכאן הכול התחיל להשתנות.

שני דברים קרו, רשמו אותי לבית הספר “ניר עציון” ולחוג אופטימיסט, שזה בעצם חוג שייט של אמבטיה עם מפרש. בניר עציון כולם דתיים. להורים היה ממש חשוב שאלמד שם כי הייתי הסיכוי האחרון מכל הילדים שלהם לאורח חיים דתי. אחיות שלי עברו לתיכון חילוני, ואחי התגייס לצבא.

ניר עציון הוא בית ספר דתי, הנמצא במרחק ארבעים דקות נסיעה מקיסריה. קידרתי את ההורים שלי שייקחו אותי אליו בכל בוקר, כי אם הייתי נוסע באוטובוס הייתי מקיא.

ביום הראשון שלי שם, לא הכרתי עוד אף אחד, וכבר יצאתי עם כיתה של אנשים זרים להתפלל שחרית. לא הבנתי למה אני ממשיך עם השטויות האלה. כולם מכפכפים אחד את השני, ילדים בני 8 ממלמלים שטויות בחוסר הבנה.

התפילה נגמרה, והלכתי לכיתה שלי. כולם כבר היו בפנים, נעמדתי ליד דלת הכיתה הממוזגת בהלם.

“דוד וטין.” נשמע קול המורה בין הד של שקט, גרירות וחריקות, “שב בבקשה.” בערך ארבעים זוגות עיניים בוהות בי בעניין מינימלי. היו הרבה מקומות פנויים, אבל כמו אידיוט, בחרתי לשבת דווקא ליד הילדה הכי יפה שראיתי. אין לי מושג למה, נראה לי מהפאניקה. היא הייתה מכוסה במלא בגדים דתיים, והייתה יפה כמו חלום. החזקתי את עצמי מלצעוק כל השעה הראשונה. היא אמרה לי כל מיני דברים לא ממש מצחיקים כדי להיות נחמדה, ואז הבנתי שזה בסדר, כי חוץ מזה שהיא יפה בת 8, היא גם לא מצחיקה לפעמים, וכנראה גם בת-אדם.

כבר על היום הראשון התחברנו. שם אני חושב שלמדתי שבנות יפות לא נושכות, להפך, הן צמאות לתשומת לב ממישהו נורמלי. כי או שמפחדים מהן, או שהיצורים של השכבה באים למשוך להן בשיער או משהו נוראי שמסתיר מחווה של אהבה.

כרגיל, לא היו לי הרבה חברים, הייתי שומר על פרופיל נמוך והייתי טוב בזה. לא ממש שעמם לי וידעתי להעסיק את עצמי.

הגעתי הביתה, זרקתי את התיק על הרצפה ויצאתי ליום הראשון בחוג האמבטיה עם מפרש, חוג האופטמיסט. ופתאום זה הכה בי, אני ילד ירושלמי שמעולם לא ראה ים, ואני צריך לשבת באמבטיה מפלסטיק שמרגיש שיציבות זה משהו שרק עלול לקרות מדי פעם איתה?

פחדתי, אבל לא שללתי כלום. ראיתי את הים והוא היה מגניב וכולם נכנסו לאמבטיות שלהם, אז נכנסתי לשלי וחיכיתי לראות אם אני מת. כולם נורא שמחו. ואני חיכיתי. בהתחלה באמת לא מתתי. אבל אז התחילו להיכנס גלים ומצאתי את עצמי בהתקף חרדה מפחד שאטבע כשהמים נכנסים עם כל גל ואני מנסה להוציא אותם. כך התהפכתי וזכיתי בטראומה יוקרתית ביותר, מסוג טראומת המים. זה קצת כמו פוקימון מים, רק טראומה.

כשחזרתי הביתה חיבקתי את אמא שלי, ואמרתי לה שמעכשיו אני מפחד ממים וזהו דטס איט.

היא שאלה מה אני מתכוון לעשות לגבי זה, אז אמרתי לה שזה לא ממש נעים לפחד אז עדיף שאתגבר על זה בצורה מסוכנת כי אחרת זה יישאר ויציק לי. היא אמרה שזה רעיון גרוע ושלא לעשות את זה, אבל לא שמעתי טוב אז החלטתי כן לעשות את זה במועד יותר מאוחר.

כבר ביום השני בבית ספר חטפתי קריזה. וואלה, פאקינג שבע בבוקר, וגוררים אותי להתפלל. אני משער שבבית הספר הקודם פשוט קיבלתי את זה. אבל בגלל שעכשיו זה היה שונה, פתאום עלו שאלות שלא עלו לפני. הרי אני מסתכל על קיר ומתנדנד מלא ואומר תודה לאלוהים. לא מדבר, לא שואל – רק תודה. ואני לא מבין למה אני אומר לו תודה.

שמבחינתי, אני לא מבין מי זה אלוהים הזה ועל מה כל התודות. אבל כל בן אדם חי שהכרתי אמר לי שזה מה שצריך לעשות בזמן שאתה מתנדנד, ושמי שלא עושה את זה כופר וטועה ויסבול סבל בלתי יתואר לנצח נצחים ומשהו ביידיש. כאילו, על מה אני צריך להודות? אני שמנמן קטן בלי חברים, ועכשיו עוד יש לי טראומה מסוג המים? אין מצב.

אמרתי לרב של בית הספר שכואבת לי הברך או משהו ושאני לא בא.

הוא אמר לי לחכות בפינת החי, שזה תכלס גן חיות ענקי.

אז הלכתי, ישבתי עם הבבונים, עם הדורבנים, הקרקלים והנחשים. ישבתי והתלוננתי להם שנמאס לי ללכת להגיד תודה לאלוהים, שלא נראה לי שהוא מקשיב ושאם הוא מקשיב אז כאילו… זה לא מתאים. וואלה הוא לא גבר. אם אני הייתי אלוהים, והוא היה שמן בלי חברים בכיתה ב’, קל הייתי עוזר לו. מה שהוא רוצה הייתי מביא לו, קל. ומה שבטוח זה שלא הייתי נותן לו טראומה מסוג המים. קיצר לא סבבה ואני לא הולך להגיד לו תודה. וואלה יש מספיק אנשים שבכלל חושבים שהוא פרה או משהו ומקבלים מלא חברים ולא נראים כמו בוטן. הם חיים חיים מאושרים ויש לי הרגשה שהם לא הולכים לגיהינום או משהו.

החלטתי שכשארגיש שבא לי להודות למשהו בלתי מוסבר, שלא השגתי בכוחות עצמי, משהו כמו שיפול עליי פסנתר מהשמיים, ואז ייפול עוד אחד בזווית אבל משום מה, ויפגע בפסנתר הראשון ויציל אותי ויביא לי 50 שקל – אז אני אגיד תודה.

הגעתי הביתה בסוף היום, זרקתי את התיק בבית ורצתי בקריז לבית של הרב שלי בקיסריה. הוא אמר שהוא מופתע לראות אותי ושיש לי קקי של ציפור בשיער. הוא הביא מגבון וניקה לי אותו. אחר כך הזמין אותי לאכול צהריים איתו ועם אשתו הרבנית. היה נחמד, והוא שאל הרבה שאלות על בית הספר החדש ועל ההורים והאחים. לא עניין אותי מכל זה בכלל, אבל הייתי מנומס.

כשסיימנו לאכול אמרתי, “תודה רבה היה מאוד טעים, אני לא רוצה יותר להתפלל בבית ספר וללבוש ציצית בבקשה.” לא ידעתי איך להכניס את זה אחרת.

“ולמה זה?” שאל כשהתמתח אחורה לפוזיציה של אחרי האוכל.

“כי זה מוזר.”

“החיים מוזרים לפעמים.” נפנף אותי וקם לפנות את השולחן.

ס’עמק. מה עכשיו. אוקיי, יש לי רעיון: “אני אעשה איתך דיל.”

הרב עצר בדרך למטבח והסתובב לכיווני בחצי גוף, “דיל?”

“כן,” קמתי ונעמדתי לידו, “אנחנו נשחק חיובים. ואם אני אנצח אז אני לא מתפלל שם יותר. ואם אני מפסיד, אז… אני… עוזר לך באיזה משהו שאתה צריך איתו עזרה כמו להביא בורקסים לעלייה לתורה של מישהו, פעמיים.”

חריקה נשמעה מאחורי כשהרבנית התכווצה על הכיסא ונגזרה מצחוק.

אני לא הבנתי מה מצחיק בשום אופן. אבל היא הנהנה לו שיסכים. “בסדר.” מלמל והמשיך למטבח. התרגשות מלאה אותי, “אוקיי יאללה!” צעקתי והתחלתי לרוץ החוצה, החלקתי ודפקתי את המצח ברצפה אבל מהר קמתי וזה לא כאב בכלל. חזרתי עם כדור-סל בדיוק כשסיים לנקות וגררתי אותו למשחק. בדיעבד, אני מאוד מופתע שניצחתי בגלל שאני מזעזע בחיובים, אבל מצד שני הוא בן 100 בערך אז אולי בגלל זה, או שהוא נתן לי לנצח אותו. בכל אופן, הלכתי איתו חזרה הביתה וקיבלתי בידיים רועדות פתק קטן וירקרק, שאומר שמהיום אני רק מתפלל בקיסריה, או במילים אחרות: פטור מתפילות בבית הספר. ושאני לא חייב ללבוש ציצית גם.

למחרת, רצתי על הבוקר לרב בית הספר והגשתי לו את הפתק בפנים מחויכות.

“מה זה, מה עכשיו…? טוב תחכה ב… תחכה בפינת החי.” אמר בפרצוף משועמם והלך.

“יש!” צעקתי, וישר רצתי לספר לחיות איך אמרתי לו, ואיך אני לא הולך להתפלל יותר ובמקום זה אשאר איתן כאן.

סיפרתי למנהל פינת החי שאני חופשי בזמן הבוקר, והתנדבתי לנקות את התאים ולהאכיל את החיות. הוא הסכים, נתן לי מפתחות והסביר לי את העבודה. וככה, כל בוקר הייתי זוכה לבלות עם כל החיות.

זה היה ידוע שהדורבנים היו יורים חצים על כל מי שהתקרב. אבל אני הגעתי, ועשיתי איתם דיל. הם לא יורים עליי חצים, ואני מאכיל אותם ומנקה להם את הקקי. הם הסכימו וקיבלו אותי, ואמרו לי שכל הקטע עם הקוצים שהם יורים זה לא נכון ולא להאמין לכל אהבל שאומר לי שטויות.

כשהגעתי לכלוב של הבבונים, הצעתי בננה לאחד מהם. ואז רץ לכיווני קוף גדול באגרסיביות. חשבתי שאני הולך למות כי זה הגיוני. הוא נעמד מולי באיומים. מתוך לחץ ובגלל שזה הדבר היחיד שהיה לי בידיים, הצעתי לו בננה. הוא הסתכל עליי ועל הבננה. לקח אותה בעדינות והלך לפינת הכלוב, השתופף לישיבה מזרחית עם הגב אליי, סובב את הראש ונתן לי מבט מאשר, יש דיל.

ומאותו יום זה מה שהיה קורה: אלפי, קוף האלפא, היה מקבל ראשון, מאשר לי עם הראש, ורק אז השאר היו מקבלים.

והכול נהיה קצת טוב יותר. שמחתי והרגשתי פרודקטיבי ופחות פראייר ועם פחות סחרחורת מהנדנודים. פתאום הרגשתי שבא לי לעשות משהו גדול, בא לי לחגוג את החופש החדש שלי עם אירוע מחונן, אז כשחזרתי הביתה, זרקתי את התיק ורצתי בהחלטיות לים, להתגבר על הטראומה מסוג המים שהרווחתי ביושר. התהלכתי על חוף הים וחשבתי… איך אני עושה את זה עכשיו… ואז פגשתי בחתיכת קרש מעץ, בעיניים מסוימות זה נראה כמו גלשן מימי הביניים, כנראה מישהו זרק את זה כאן מרוב שזה ישן וחרא. ידעתי שעץ צף, ואם לא אסחף, אז אין באמת סיכוי שאמות – כל עוד אני והעץ יחד. אז נכנסתי איתו למים ותפסתי גלים. ראיתי שזה לא כזה נורא, גם בלי העץ.

סחף התחיל אחר הצהריים וחזרתי הביתה לספר לאמא שלי שכבר אין לי טראומת מים כי החלטתי להיסחף על חתכת עץ לבד בים.

אמרתי תודה לאלוהים בשקט אבל בקטע של פרגון. הוא לא התגבר במקומי בכל זאת. אבל מי יודע אולי הוא שׂם שׁם את החתכת עץ.

מאז אותו היום, לפחות פעמיים בשבוע, הייתי הולך לנסות לתפוס עם החתכה שלי גלים. ומסתבר שאחרי הכול, הים זה המקום שאני הכי אוהב בעולם. הייתי מתעורר מוקדם והולך לגלוש לפני בית ספר. בגיל מאוחר יותר, גם בזמן בית ספר. ומן הסתם אחרי בית ספר.

היה לי חבר בשכונה, החבר הכי טוב שלי, קראו לו יונתן. תמיד אמרנו שאני דוד המלך, כי חבר הכי טוב שלו היה יהונתן. אבל ההורים שלנו עשו לנו פרצופים ואז אבא שלי אמר לי שהם היו נאהבים. הוא פשוט לא משתמש במילה “הומואים”, אבל הוא התכוון הומואים. אז הפסקנו להגיד את זה.

הוא היה בא איתי כל יום לים לראות שאני לא מת ולפעמים לשחות או לגלוש איתי.

יום אחד לכדו לו את הכלבה ולקחו אותה למכלאה. נובה, קראו לה. היא הייתה כלבה פח, באמת. קשה לשנוא כלב, אבל היא הייתה בלתי נסבלת – קטנה, צווחנית, מציקה, מעצבנת, נובחת, מסריחה ומגעילה. הייתה אוכלת טיטולים מלאים בחרא של השכנים ומביאה לבית שלו. עד כדי כך, שההורים של יונתן לא רצו לשלם כדי שיוציאו אותה מהמכלאה. אמרו שיזרקו אותה מצדם.

יונתן, מצד שני, אלוהים יודע מה הוא מוצא בכלב הזה, ממש התבאס, ורצה שתחזור. לא הפסיק לבכות עליה עד שלא רצה לבוא איתי לים.

יונתן חבר, והוא תמיד בא לראות שאני לא מת בים. אז חשבתי על רעיון:

“יש לך עדיין את הצדפות שדוד שלך הביא לך ממדגסקר?” שאלתי.

“ברור.” הוציא בבלבול, “למה?”

“תביא אותן. בוא נלך להחזיר את הכלבה החרא שלך.”

הלכנו יחד לתחנת אוטובוס בשכונה, עצרנו מכוניות שעברו, והצענו להם לקנות את הצדפות, התחננו שיביאו לנו כסף כדי שנציל את נובה. בסוף היום, היה לנו כפול שלוש כסף ממה שהיינו צריכים.

יונתן כל כך שמח, שנתן לי את שאר הכסף ואמר לי ללכת לעשות עם זה את הדבר שאני הכי אוהב. אז הלכתי עם אבא שלי עוד באותו היום, לקנות גלשן חדש, משומש, אבל חדש – הגלשן הראשון שלי.

השנה שעברה היתה טובה יחסית. התמקצעתי בגלישה. בסופה, מנהל פינת החי תפס אותי בתוך הכלוב של הבבונים וכמעט קיבל שבץ. בכלל הייתי צריך להאכיל אותם מעבר לגדר, מסתבר שזו סכנת חיים ושזה היה רעיון מגה אידיוטי. אבל יצא טוב. המנהל הכניס אותי בהדרגה יותר ויותר ובסוף אישר לי כניסה חופשית, כשבדיעבד זה פשוט חוסר אחריות משוגע והבן אדם הזה לא צריך להיות אחראי על שום דבר.

התחלתי חוג סיירות במקום החוג אמבטיה עם מפרש, כי גם ככה לא הייתי צריך אותו. למדנו על היער והשטח, על ניווט, קשירות והישרדות.

החלטתי לבנות בית על עץ כי עכשיו אני יודע דברים שקשורים לזה. אז עשיתי את זה עם יונתן במשך שנה. היה לנו בית מטורף. בסוף השנה החלטתי להזמין את שני לזולה כי הייתי מאוהב בה ומפנטז על צחוקים איתה באוטובוס. הכול היה סבבה חוץ מזה שהגעתי לה לפופיק.

היא הסכימה לבוא איתי לבית על העץ, הרשמתי אותה כל הדרך בידע שלי מהחוג סיירות. הגענו והתחלתי לטפס, וכשהגעתי למעלה, תפסתי לא נכון ונפלתי מהעץ, ריסקתי את הצלע וברחתי הביתה, הקאתי בשיח בדרך ולא דיברתי איתה יותר בחיים. היא ניסתה לדבר איתי אבל הייתי בהיסטריה ונמנעתי בקטע מוגזם.

ואז התחלתי את העסק הראשון שלי, בגיל 12, סופרגולים. הייתי קונה חפיסות ומתחיל להחליף קלפים בשביל כאלה שידעתי שאחרים צריכים, ואז מוכר אותם בשביל כסף או מחליף אותם בשביל אסים יותר שווים. זה היה סבבה אבל לא קירב אותי לגלשן חדש. למזלי הג’וג’ואים נכנסו לאופנה, והיצרן שלהם היה אילן, השכן שלי. ביקשתי ממנו שיביא לי, הוא לא הסכים, אז הצעתי לו דיל – אני אכסח לו את הדשא ואביא לו חלב פעם בשבוע, והוא כן יביא לי, אבל את ההכי שווים. וזה מה שקרה. הייתי מוכר אותם לכל הילדים בכל בתי הספר. ורק חסכתי. הייתי מחביא את הכסף במגירת גרביים.

נהייתי ילד בן 13. שפם בר-מצווה עדיין לא גדל לי כי יש לי בעיות עם לגדול, אבל עשיתי בר-מצווה פרופר גם בלי השפם. לכבוד העניין, כל המשפחה המורחבת הגיעה, מכל רחבי הארץ והעולם. נסענו כולם לכותל באוטובוס גדול, כולם הסתובבו עם דגלי ישראל עצומים, שרו שירים בקולי קולות, סחבו אותי גבוה באוויר ואמרו איך קרה שדווקא עכשיו נהייתי גבר. כולם אמרו שאני בוגר עכשיו, כבר לא ילד, ככה בבום. לא הבנתי את זה ממש כי באופן ודאי אני עדיין ילד. קצת הרגיש לי כמו לשים על תינוק חליפה עם עניבה ושעון והכול, ולעשות כאילו הוא מדבר איתך על עסקים ומניות ולעשות כאילו זה רציני. אבל הנחתי לזה. אז עליתי לתורה, והתנדנדתי כמו בוס. כולם זרקו עליי סוכריות והלכתי לשים פתק בכותל.

אני זוכר שהסתכלתי על כל השטריימלים סביבי, וכולם נראו לי אותו דבר. ראיתי עוד ילדים שמניחים פתקים בכותל, ולא הבנתי מה הקטע. אם כולנו הולכים באותה דרך, עושים את אותם הדברים, ואז מגיעים לגן עדן, אז מה המבחן פה, בלהיות אותו הדבר ולא לצאת מהתלם? נראה לי שאם אלוהים מסתכל עליי מבין כל האנשים עכשיו, הוא היה רוצה שאעשה משהו שגם אני אהיה גאה בו. הרי הוא יצר את האדם בדמותו, אז גם בטח באמונתו, ואמונתי היא שאני צריך לעשות משהו עם עצמי, ולהיות שמח. אבל יותר חשוב מהכול, להיות הכי אני שאפשר.

אז שמתי פתק ורשמתי בו שאני רוצה גלשן חדש. ואז התחרטתי ורשמתי: “בוא נעשה דיל, אתה תראה לי את הדרך ותציב מולי את הקשיים הכי גדולים ואת ההזדמנויות הכי גדולות לעשות משהו ראוי, ואני אעבור אותם ואתגבר עליהם. רק שאוכל להיות הכי אני בצורה הכי לא שגרתית שאפשר. ושתדע שבאחד הימים היית צריך ליצור את הדאודורנט ולהגיד להם לשים אותו כי מסריח כאן בקטע מבחיל. אה, ואם אתה יכול לוותר על החטאים שעשיתי עד עכשיו בשביל אבא שלי? אממ… תודה רבה מראש.”

הסתובבתי והלכתי חזרה למשפחה שלי בין כל המתנדנדים. כנראה הלכתי לא טוב כי לא מצאתי אותם. המשכתי להסתובב בין הרחובות שמול הכותל, והם לא היו בשום מקום. לא הבנתי מה הדיבור, מה זאת הבדיחה הזאת ואיפה כולם מתחבאים לי, אבל מצחיק זה לא היה, והתחיל לעלות לי הלבכות של הילדים. פניתי לאדם הראשון שראיתי, תאילנדי שעמד ליד הכיכר בכביש. הוא הביא לי את הטלפון שלו והתקשרתי לאחותי, שירה.

“איפה את?”

“מאחורה. דוד? מה זה המספר הזה?” הסתכלתי אחורה. חוץ מאבנים ירושלמיות ובקבוק פלסטיק מעוך, לא ראיתי כלום.

“איפה מאחורה?!” שאלתי בלחץ.

“מה זאת אומרת? אני מאחורה באוטובוס.”

“מה?! איפה האוטובוס?”

“דוד, מה אתה רוצה.”

“שכחתם אותי בכותל, שירה! אני בכותל מדבר מביג טוק של תאילנדי ושכחתם אותי בכותל! תחזרו לקחת אותי!”

“דוד, אני רואה אותך. תפסיק עם המשחקים.”

“כן? אז לכי אליי ותבדקי אם זה אני.”

“דו…” – “תעשי את זה! לכי עכשיו ותגעי בי! נו!”

“הנה דוד, אני נוגעת בך. תפסיק לשגע אותי.”

“כן, שירה? את נוגעת בי? איך זה יכול להיות שאת נוגעת במישהו שהוא לא אני בזמן שאני מדבר איתך בטלפון?! לכי עכשיו ותגעי בי!!!”

“אתה לא רציני… נו באמ… מה. אימא!!! שכחנו את דוד בכותל!”

“אני מחכה פה עם התאילנדים בכיכר ליד הירידה ביי.”

 

עליתי לחטיבה מסורתית באור עקיבא, שהייתה קרובה לבית, לשם שינוי. 5 דקות נסיעה באוטובוס. לא הייתי מקיא בדרך, כולה 5 דקות. חוץ מפעם אחת שהיה פקק חצי שעה והקאתי קורנפלקס בפח ליד הנהג. אני מקיא בשקט אז לא שמו לב.

חוץ מזה שההורים רצו שאכנס לבית הספר הזה, גם מאוד עניין אותי מסלול “יובלים” שהם הציעו. בגדול מה שזה אמר זה שאם אני מצטיין בכיתה ז’, אני נכנס למסלול ב-ח’, ובזמן החטיבה והתיכון אני לומד קצת אחר הצהריים חומר אקדמי של אוניברסיטה, ואחרי צבא אני נותן עוד שנתיים קלילות במקום שמור רק לי באוניברסיטת תל אביב, ויוצא עם תואר כמו גנגסטר או חנון.

קשה להסביר כמה זה חשוב להביא גאווה להורים בבית דתי. במיוחד אם אתה חנטריש כמוני שמקבל פטורים מתפילות ומתחמק ממצוות.

חוץ מזה שהורים תחרותיים חינכו אותי והראו לי את הדרך, להצטיין היא דרך החיים שבחרתי כדי לא לאכזב אף אחד. וכדי לעקוף את אחותי בהכול. זה גם חשוב.

יונתן רצה לבוא איתי לבית ספר, אז הוא עלה לחטיבה איתי, וגם שניר. תכלס לא יודע מאיפה שניר הגיע. יום אחד הוא הופיע עם שיער אדום מפורים, והלכנו אליו הביתה אחרי בית הספר ומאז אנחנו חברים.

המשכתי לגלוש עם יונתן ושניר לפני בית ספר, וללכת לישון מוקדם. חסכתי שעה וחצי של נסיעות ביום עם החטיבה הזו! החיים היו טובים. הסתדרתי בבית הספר, לא הציקו לי, ויונתן היה איתי כל הזמן.

התחלנו ללמוד ערבית, פשוט התאהבתי במקצוע, כאילו מה זה במקצוע, במורה. היא הייתה שווה בקטע אחר… פצצה. מה זה פצצה, בלונדינית, יפהפייה, לבשה בגדים מאוד לא סבבה יחסית לזה שהיא עומדת עם הגב למתבגרים כמוני.

שירלי קראו לה. וכשהיא דיברה בערבית, היה עומד לי כמו בצפירה.

זה תמיד היה נגמר בזה שעומד לי, זה היה הכי רחוק שהגעתי וכל מה שידעתי. אני סתם יורם גמד עם כיפה, ידעתי שהיא לא תסכים להתנשק איתי. אז פשוט הייתי מרוח על השולחן הכי קרוב ללוח כל יום. אף אחד לא רצה לשבת לידי כי השולחן שלי הריח מוזר מכל הריר שהיה מתייבש עליו במהלך השיעור. הייתי מפנטז שהיא לוקחת אותי לטיול ברובע המוסלמי בירושלים ואז בסמטה כשאף אחד לא רואה היא אומרת לי שהיא מאוהבת בי ומביאה לי נשיקה בפה ואז עומד לי רצח.

בהמשך השנה קראו לכולם לבדיקות משקל וביצים, ומה שהכי הפחיד אותי – גובה. הרי הייתי דרדס ‘חושרמוטה, ואני יודע איך הדברים האלו נגמרים. כולם ישבו בחוץ ויגידו איזה גובה הם ואני אצטרך להגיד גם, ואז יצחקו עליי שאני גמד והומו וכזה כל השכבה תראה ואף אחת לא תתנשק איתי עוד יותר ומישהו יירק עליי וייתן לי סטירה.

רציתי לקבור את עצמי.

כשקראו את השם שלי בכיתה ושלחו אותי לחדר האחות, יצאתי רועד.

נכנסתי לחדר האחות ואיזו רוסיה נגעה לי בביצים לרגע ושמה אותי על המשקל. לא עניין אותי שהרגע בת נגעה לי בביצים. אני לא יודע מה ההבדל אמור להיות כשבן עושה לך את זה או אפילו רובוט כלשהו. הרגשתי כפפות ובכלל לא עמד לי.

בכל אופן, “מטר עשרים ותש… ושמונה.” היא קבעה.

אוי לא. מטר עשרים ו… זה נשמע כל כך נורא. אוי לא!: “המור… האחות או משהו, אפשר בבקשה שאהיה לפחות מטר שלושים ושלוש?”

“מה זאת אומרת?” שאלה במבטא רוסי כבד והתחילה לכתוב.

“לא! חכי! בבקשה! בבקשה תכתבי שאני מטר שלושים ושלוש!” הורדתי את הטון, “בבקשה.” היא נענעה את הראש ורשמה את הגובה שלי, התחילה למלמל: “מה פתאום. איזה מין דבר זה. זה לא מקוב…” – “בבקשה.” התחננתי, ואין לי דיל להציע לה. אין לי כלום. אין לה שום סיבה.

היא השתהתה והעלתה את המבט אליי, סקרה אותי, מטה לידיים הרועדות, “פיזדץ…” מלמלה, מחקה את הגובה שלי ורשמה מחדש, “מטר… שלושים וחמש…”

נחנקתי משמחה.

“קדימה, החוצה! הבא!!!”

התפרצתי החוצה מהחדר ודפקתי את האוזן בדלת ולא היה אכפת לי.

סיפרתי לכל הילדים ששאלו אותי בתור וגם אמרתי לאחד שלא שאל אבל עשיתי כאילו חשבתי שכן. אחד מהם אמר אפילו, “חשבתי שאתה יותר נמוך, וואלה.” ואחר הוסיף, “כן יש כאלו שרק נראים נמוכים ממה שהם. כמו הקוקסינל הזה, דוד פח אשפה.” אני הייתי הקוקסינל הזה! אני! במטר שלושים וחמש!!! בהפסקה, צחקו והרביצו למישהו אחר על זה שהוא גמד, במטר שלושים ושלוש. ירקו עליו והוא קיבל סטירה. בכיתי בשירותים מאושר.

סיימתי את השנה בהצטיינות והתקבלתי למסלול “יובלים”. אמא הייתה גאה בי, אני לא אשכח את הרגע הזה, כשהגענו חזרה הביתה מהטקס ורעשי הצעדים של אבא המשיכו למטבח והובילו לפתיחת דלת המקרר כשאמא התכופפה אליי עם התעודה ואמרה בשקט: “יום אחד… אתה תהיה טייס.” נישקה אותי על הלחי ונתנה לי חיבוק מלא בגאווה והערכה.

טייס… זה נשמע טוב. ואמא שלי חושבת שזה טוב. נראה לי שאני אהיה טייס מעכשיו.

בחופש הגדול, אדם הצטרף לחבורה שלי ושל יונתן. הוא היה ילד מבית הספר של יונתן. היינו ילדים מושפעים, ראינו “קרטה-קיד” כל היום, עשינו סלטות בכל פינה, הסתובבנו עם נונצ’קוס והיינו זורקים כוכבי נינג’ה על עצים, שוריקנים קוראים להם, ואני יודע את זה כי אני מושפע מת. נרשמתי לחוג קרקס כי רציתי להיות כמו אליה, אחותי. היא הייתה בהתעמלות קרקע והייתה תותחית בקטע מעצבן. רציתי גם להיות, אז התאמנתי בג’אגלינג עם בקבוקים וחרבות. למדתי לסובב דברים על האף, השתפרתי באקרובטיקה. הלכתי על חבל וקביים כמו פרו. רציתי להוסיף “סכנה” לשם האמצעי שלי אבל אמא לא הרשתה לי. נסענו לחופשה בקלאב-מד בטורקיה, היה שם טרפז ענק כזה, שני חוטים מצדי קרש שתלוי באוויר, שבקרקס עושים איתו סלטות מהאחד לשני. ואחותי אליה פשוט הלכה אליו והתחילה לעשות טריקים. אני החלטתי שאם היא עושה, גם אני עושה. וזה מה שעשיתי יום שלם. מנהל המופע קלט אותי והחליט שבעוד שלושה ימים אופיע עם הקבוצה שלו, ואז אימן אותי לקראת המופע. שלושה ימים אחרי, הופעתי מול מאות אנשים עם קבוצת אקרובטים. זה היה דיל חרא, לא קיבלתי כלום בתמורה. אבל למדתי שאני אוהב להופיע.

השנה בכיתה ח’ התחילה. בפרויקט “יובלים” בחרתי את מסלול פיזיקה-מתמטיקה. בן דוד של אמא, שהיה טייס באייר פראנס, סיפר לי שידע בפיזיקה משפר את הסיכויים להיות טייס.

אז הייתי מגיע אחר הצהריים ללמוד עוד קצת מספרים וחשבונות. לא היה נורא. אפילו הצמידו אותי למתכנת במשרד סטרטאפ, ליום אחד בשבוע במשך כל השנה, הייתי הולך לשבת איתו במשרד וללמוד את התעשייה. הייתה להם שם איזו אפליקציה שמפעילה איזשהו רובוט. אף פעם לא הבנתי בדיוק מה היא עושה, וגם לא ממש ניסיתי להבין. נראה לי בגלל שזה היה רעיון מגה-אידיוטי. לא הבנתי איך אנשים בהייטק כאלו חכמים אבל הם לא שמים לב שהרעיון שלהם חרא.

מה שכן, היה למתכנת מין סל קטן כזה עם כדורסל שהוא אף פעם לא נגע בו. חשבתי שזה הדבר הכי מגניב בעולם. הוא בהייטק, שזה אומנם לא טייס אבל זה גם משהו, והוא יכול לזרוק כדור קטן לסל קטן מתי שהוא רק רוצה!!!

החלטתי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים חוץ מטייס, לזרוק כדור בהייטק. אפשר בימים שאני לא אטוס בהם, למה לא.

אמרו לי שאם יהיה לי הרבה כסף, אני אוכל לקנות דירות. ודירות הן נכסים. מה זה נכסים? אבא שלי אמר לי שמשכירים אותם בשביל כסף שמקבלים לאט לאט. כל כמה זמן, מקבלים יותר ויותר כסף, והדירה נותנת סכומים גדולים יותר ויותר כסף, בקצב מהיר יותר כל שנה. עד שמחזירים את התשלום של הדירה וקונים עוד, ואז מקבלים כסף על פיזית כלום. זה בערך כמו לקנות זרעים של עצי כסף, שעולים לך ים. אתה שותל אותם ומחכה שיגדל עליהם עוד ועוד כסף, הם גדלים וגדלים ומוציאים יותר ויותר כסף. הם מתחילים להפיל זרעים סביבם בקרחנה ונוצרים עוד ועוד עצים של כסף ונהיה ממש מהר פרדס שמתפתח במהירות מטורפת ומשתלט על שטחים של אחרים ליד וזה נהיה מגפה.

הבעיה היא בכלל לחסוך לזרעים מלכתחילה, ולחכות שהעץ הראשון יגדל ויחזיר לך את העלות של הזרעים… וזה מגה באסה אם אתה ילד שרוצה את הכול עכשיו. וזה מגה מזל שאני ילד שרוצה את הכול אחר כך.

אני חושב שהחינוך של ההורים שלי, בשילוב חוסר האמונה שלי בזה שאם אקנה גלשן הכול יהיה בסדר ולא אהיה גמד יותר ויהיו לי מלא בנות ואני אהיה קאובוי, יצרו סבלנות אופטימית באופי שלי.

אני לא רוצה לבקש מההורים שלי כלום בנדבה, לא כשאני יודע שאני יכול להשיג אותו בכוחות עצמי, גם אם זה יהיה קשה.

אז החלטתי שאני רוצה גלשן חדש. ושאני רוצה אחד חדש כל שלוש שנים. ואז אוטו שאני אוכל לנסוע בו, שיהיה רק שלי. אני רואה סרטים, ואני יודע שאז כל הבנות ישימו לב אליי, וישבו לידי בו, ובישיבה אני לא נראה גמד. עשיתי דיל טוב עם אבא שלי, אני אכסח את הדשא שלו, כמו שכיסחתי לשכן, והוא יקנה לי אוטו משלי כשיהיה לי רישיון. הוא התעצבן עליי בהתחלה שאני גם ככה מכסח את הדשא ושזאת האחריות שלי כי אני גר פה בחינם ושאני חצוף. הצעתי לו עוד דיל, שהוא יבחר דיל אחר, ואז הוא אמר שאני יכול לשטוף לו את האוטו ושהוא מוכן לעשות את זה בעד זה.

עכשיו נשאר לי לדאוג לגלשן חדש כל שלוש שנים, ובשביל זה אני צריך להצמיח עץ כסף שיביא לי 4,000 שקל כל שלוש שנים. היום יש ריבית בפיקדון של 10 אחוזים מהבנק, ואצטרך איזה 12-13 אלף שקל. ככה אוכל למכור את הגלשן הישן בכל פעם ולאגור עוד קצת בקופה. והעץ יגדל ויגדל, ובסוף עם כל הכסף הזה, אני אקנה דירה.

אז ראיתי פרסומת באינטרנט.

חברה שניסתה לקדם שואב אבק, הציעה כסף תמורת פרסום. הם אמרו שעל כל מספר כניסות מסוים לאתר, הם ישלמו כסף – פעם ברבעון, שזה שלושה חודשים וכולם מתרשמים כשאתה אומר את זה.

נרשמתי, וקיבלתי לינק להעביר הלאה. שלחתי אותו לכל מי שאני מכיר, לכל הרשימה באיי.סי.קיו, שמתי אותו ב”אוויי” ובמסנג’ר. בסוף החודש, נגמר הרבעון, קיבלתי צ’ק הביתה ובו 23 שקלים חדשים. זה היה חרא. אבל חייבת להיות אופציה לגרום לזה לקרות.

חשבתי וחשבתי, ועלה לי רעיון. יש מלא צ’טים כאלו ואחרים, “נענע”, “וואלה” ו”תפוז”. ובמיוחד כאלו שקשורים בסקס. שיניתי את הלינק למיי-נייקד-פיקצ’ר.סי-או.איי-אל והדבקתי אותו בכל הצ’טים. הייתי עושה את זה כמה פעמים בשעות שונות ביום.

בסוף הרבעון השני קיבלתי צ’ק הביתה על סך יותר מ-900 שקלים. זה עדיין לא הספיק.

חקרתי וחקרתי, והבנתי שדבר ראשון, הבעיה בצ’טים של סקס היא שיש שם יותר מדי בנות והן לא נכנסות ללינקים שלי, ודבר שני, שקהילת הגייז הכי חזקה בצ’טים של הסקס. זה התאים בול.

שיניתי את השם ל: בן17חתיך, והתחלתי להריץ. לא חשבתי שאני עושה משהו רע. אז כמה גייז ייכנסו לראות תמונות עירום ויקבלו שואב אבק, אם משהו בכלל אז זה מצחיק. הרבעון עבר. זכיתי בכל תחרות אפיליאייטס, והתחלתי לפרסם דפים שונים בתחפושת של אתרים, שמציעים תמונות עירום לקהילת הגייז.

סוף הרבעון התקרב. הייתי מקום ראשון בכל תחרות ובכל אתר. אהבתי לספר לאנשים שאני עוסק באפיליאייטס ולהגיד את המילה “רבעון” כי זה היה נורא נחמד. כולם חשבו שאני מאוד רציני.

יום אחד הגיע אליי מכתב, פתחתי אותו, ובו היה צ’ק על סך 15 אלף שקלים. הצלחתי בתוכנית שלי.

ההורים לא הבינו מאיפה הכסף ונלחצו שעשיתי משהו רע. כשהסברתי להם מה קרה, הם אמרו “סבבה?” והתכוונו “סבבה.” אבל הם לא ממש הבינו עד הסוף מה אני עושה אז זה יצא עם סימן שאלה. יכולתי להמשיך להרשים אנשים עם המילה “רבעון” ולקנות עוד זרעים, אבל כשניסיתי להיכנס לצ’ט של הגייז, לא הצלחתי. היה כתוב שאני מגורש לצמיתות. ובמייל המתינה הודעה ממנהל חברת הפרסום שאיתה עבדתי. מתברר שהוא במקרה גם מנהל הצ’ט. הוא אמר שאם אמשיך את מה שאני עושה, הוא יתבע אותי. מה שמאוד אכזב אותי, וגם מנע ממני לספר לאנשים על רבעונים.

אבל גיליתי איך כסף עובד.

ליום ההולדת ה-14 שלי, רציתי ללכת להופעה של קטנטנות. למה? כי הייתי חולה על קטנטנות. למה? באמת שאני לא יודע, אבל הייתי היסטרי לגבי זה. ההורים ניסו לקנות כרטיס, ומסתבר שכל הכרטיסים אזלו. בכיתי בחדר רצח ולא סיפרתי לאף אחד. מישהו שאל אותי לגבי זה ושיקרתי שעל הזין שלי ועשיתי “פףף…!” כאילו באמת לא אכפת לי והוא האמין. ההורים קלטו שאני עצוב והציעו לקחת אותי לאילת במקום, לדירה של אחי הגדול שגר שם וניהל מועדון צלילה. וזה מה שקרה. ארזנו את התיקים שלנו ועלינו על טיסה אמצע השבוע. היינו לבד עליה, או לפחות זה מה שחשבתי. באיזשהו שלב בטיסה הקצרה, שמעתי דיבורים בספרדית מתחילת המטוס. ביקשתי מאבא שלי ללכת לבדוק מי זה כי התביישתי. הוא הלך, וחזר עם חיוך.

הוא סימן לי לבוא.

הלכתי אחריו ונעמדתי בין שתי שורות המושבים. הסתכלתי לתוך העיניים של נדיה וסבסטיאן, כוכבי הסדרה. לא הצלחתי לדבר. נורא רציתי להקיא.

“אני תום. איך קוראים לך?” הגיע קול מאחוריי.

הסתובבתי לראות את תום אבני.

“אני דוד.”

“מגניב. הם ממש הרגע נחתו, ואני לוקח אותם לדולפינריום, הוא של אבא שלי.”

“היי דוד.” אמרה נדיה.

“נעים להכיר.” אמר באנגלית סבסטיאן בחיוך גדול.

“רוצה להצטרף אלינו?” שאל תום. כאילו כלום, פשוט בוא תצטרף לנדיה וסבסטיאן לחופשה באילת. לא האמנתי שזה קורה.

ישבנו יחד והם עפו עליי כאילו אני כל העולם שלהם. הם לא הספיקו לפגוש מעריצים של הסדרה עדיין כי זה היה יום בית ספר, ואני הייתי הראשון. הם דאגו לי וגררו אותי סביב כל אילת עם צוות הפקה ומאבטחים במשך שלושה ימים.

זה היה יום ההולדת הכי טוב שלי בעולם.

השתפרתי בגלישה, הצטיינתי בלימודים ובמסלול “יובלים” והייתי מאושר.

עליתי לכיתה ט’.

ההורים פתחו מסעדה על החוף בקיסריה. למסעדה גם היה חניון גדול בתשלום שהוביל לחוף מתחת. תושבי קיסריה לא היו צריכים לשלם מבחינה חוקית. האורחים שהגיעו לחוף מערים אחרות, לא אהבו את זה במיוחד.

בכל הסשנים של הגלישה, הכרתי כל מיני ילדים מבית ספר אחר באזור שהאחיות שלי למדו בו בעבר, מעגן מיכאל. הם היו חבורת גולשים, והם היו מגה אש בזה. לי לא היה ממי ללמוד ועם מי לעוף אז השתפרתי הרבה יותר לאט ממה שיכולתי או רציתי. איתם, מגמת השיפור שלי הייתה מדהימה. הם כל הזמן הסתלבטו עליי שאני רפי, ואהבתי את זה דווקא. הייתי רפי המתלהב בשבילם. תמיד כשאיכשהו הייתי נכנס לצינור קטן והייתי מספר להם, הם היו צוחקים עליי שאני מגזים ומתלהב. היינו חברי חוף, והם אהבו אותי.

וכמה חודשים לתוך כיתה ט’, אני מגיע לכיתה, שיעור תנ”ך. ויש לי דף מקופל על השולחן. אני מתקרב אליו, ועוצר לפני שאני פותח. אולי זו בת. אומייגאד, אולי בת שמה לי מכתב.

אני פותח אותו ורואה ציור, הו איזה יופי, זו בטח בת. איך היא השקיעה בטקסטורה של האבן… רגע. זו מצבה. ‘דוד וטין – ת.נ.צ.ב.ה’. מה…

אני מסתכל סביבי, כל מיני מבטים נמנעים ממני. מה קורה כאן.

ניסיתי לחשוב מי היה יכול לעשות דבר כזה, ולא עלה לי פרצוף אחד. מי מכיר אותי בכלל… מישהו רוצה להרוג אותי?

גוש בגרון נוצר. גוש שנשאר תקוע במשך חצי שנה.

בדרך החוצה מבית הספר, ראיתי כמה ילדים צוחקים ליד קיר, אחד מהם קרא לי והראה לי ציור שנתלה על הקיר, מצבה עם השם שלי עליה. כל מיני ערסים מהשכבה התחילו לאיים עליי ולהציק לי. הייתי עובר עם יונתן במסדרון ומקבל כתף של מישהו לפנים, רגל שמפילה אותי לרצפה, או שאיכשהו הפרצוף שלי נכנס לתוך הקיר. שאר הניסיונות היו פחות מוצלחים, ומאז פשוט לא הבנתי איך מישהו יכול להסתכל לך בעיניים ולרצות לפגוע בך.

האיומים המשיכו במהלך השנה כמעט עד סופה.

לכבוד יום ההולדת ה-15 שלי, ביקשתי לא ללכת יותר לבית-ספר. פחדתי. פחדתי לבוא לשם, פחדתי לצאת מממנו, פחדתי לצאת מהבית מעבר להליכה קצרה לחוף. מדי פעם היו מחכים לי כל מיני אנשים מחוץ לבית הספר, בחנייה או מחוץ לשער. למזלי, חברים שלי החביאו אותי ודחפו אותי מהר לתוך האוטובוס. אחד השיאים היה כשאיזה תיכוניסט, או חייל אפילו, חיכה לי בחוץ עם האוטו שלו. כשהוא ראה שהחברים שלי דחפו אותי לתוך האוטובוס, הוא חזר לאוטו והביא לום, קפץ אל החלון שישבתי בו וסדק אותו במכה. הנהג ירד מהאוטובוס והלך לבן אדם שאיים עליו שיחזור לאוטובוס.

פחדתי כמו שלא פחדתי בחיים. ממש לפני שהאוטובוס המשיך לנסוע, הבחור ירק על הסדק בחלון, הוציא מהכיס נייר והדביק אותו על היריקה. זאת הייתה חשבונית בסך 20 שקלים, על חנייה, בחניון של ההורים שלי.

“מה הוא רוצה, מה זה?” שאלתי את יונתן.

“אולי הוא ממס הכנסה.”

“ת’חושב?” שאלתי.

“הוא לא אוהב שלוקחים לו כסף על חנייה שם אני חושב,” התחיל שניר, “גם ההורים שלי לא הבינו בהתחלה למה הם צריכים לשלם כדי להגיע לחוף בקיסריה פתאום.”

“אז שיתלוננו. איך זה קשור אליי? כי זה ההורים שלי?”

“נראה לי שכן.” שניר אמר.

“מה הוא כבר יכול לעשות?” שאל אותו יונתן.

“לא יודע… אף פעם לא היה להורים שלי חניון.”

הוא עקב אחרינו בנסיעה אבל לא נכנס אחרינו לתוך קיסריה.

לא ראיתי אותו מאז אבל אני מחפש כל עוד העיניים שלי פקוחות.

הייתי מתקשר להורים שייקחו אותי מבית ספר לפעמים כשזה היה קורה, אבל לא אמרתי להם למה.

כאילו, מה אני יכול לעשות. לערב את ההורים שלי? בגלל חוסר היכולת שלי לדאוג לעצמי, הם צריכים להפסיד מהכסף שהם עובדים בשבילו? כי אני לא יכול להגן עליי?

הזמן עבר, וההתגרויות קצת התמתנו. חשבתי שהכול חזר להיות בסדר. נשארו לי בסך הכול שלושה חודשים בבית ספר.

זה היה צהריים מוקדמים של יום שישי, כל הילדים רצו החוצה מבית הספר בהתרגשות ובצעקות.

היה מסדרון כזה שהייתי חותך דרכו לאולם ספורט ומשם לשער הכניסה כדי להימנע מהטרור שהולך ביציאה מהדלת הראשית. בערך באמצע המסדרון שתי הרגליים שלי עזבו את הרצפה והתרסקתי לתוך הקיר מימיני. לא הצלחתי להבין מה קורה. סירחון עולה. ויד מזיעה מוחצת את הראש שלי לתוך הקיר. פלג הגוף העליון שלו מועך אותי דרך חולצה אדומה ורטובה מזיעה. הוא ענק ושמן. ריח הצבע המאובק על הקיר הקר שצמוד לפרצוף שלי, בשילוב האוויר הלח והמסריח שעלה מהגוף שלו, נצרבים עמוק במקום הכי טראומטי בראש. הנשימות שלו מחוץ לאוזן השמאלית שלי מתקרבות: “אתה וטין?”

“כ-כ-כן.” גמגמתי. הקפצתי את המבט לתוך העיניים שלו. אור השמש מהחלונות בצד הנגדי של המסדרון השתקף בפנים המזיעות והמחוטטות שלו, מחצ’קונים שהצתלקו בין שערות שחורות ומקורזלות שמכסות בדלילות חלקים גדולים מהפנים שלו. הוא שולח יד לכיס ומוציא אולר, וסכין גדולה שלופה מתקרבת לצוואר שלי ונצמדת אליו בכוח.

“אני מחכה לך כאן ביום שישי הבא. אני רוצה כסף. תביא לי את כל מה שיש לאבא שלך.”

“אנ-אנ-אנ-”

“שקט!” צעק והצמיד את הסכין לגרון חזק יותר, “אני רוצה גם קולה.”

מה… “ק-ק-קולה?” שאלתי בקושי.

“כן. קולה, ולא דיאט. קולה רגיל. שמעת?!” צעק ומעך אותי חזק יותר.

“כ-כן!” עניתי.

הגוף שלי ירד לרצפה ונמרח מטה. הוא קיפל את הסכין והכניס לכיס, “והחניה… תעשה אותה חינם לכל אור עקיבא…” שחרר אותי לרצפה, הכניס לי בעיטה והלך.

נשארתי שכוב על הרצפה הקרה והמלוכלכת. נשימות נכנסו ועזבו את החזה שלי. חיכיתי שהגוף יפסיק לרעוד.

התקשרתי לאמא שלי וביקשתי שתבוא לקחת אותי. ביקשתי שאבא יבוא הביתה. כשהגיע, התחלתי לבכות. ולא הפסקתי. לא הצלחתי להפסיק.

התנצלתי על זה שאני לא מספיק חזק וסיפרתי להם מה קרה. סיפרתי להם שאנשים מרביצים לי בבית ספר, ושמדי פעם מגיעים ממקומות אחרים כדי לפגוע בי. ושעכשיו איימו עליי בדקירה, כנראה ילד בכיתה י”ב מהתיכון של אור עקיבא. ושאני לא רוצה להכניס אותם לזה, שלא יפגעו. ושאני לא רוצה להביא לו קולה.

ההורים שלי שמעו את מה שיש לי להגיד, ואמרו לי ללכת לשחק עם החברים בנינג’ה.

חזרנו אליי אחר הצהריים. ההורים שלי אמרו שדיברו עם ההורים של שאר החברים, ובישרו לכולנו שאנחנו עוברים בית ספר, למעגן מיכאל. הם הבטיחו שזו תהיה הפעם האחרונה שיאיימו עליי.

שמחתי והרגשתי הקלה, אבל לא באמת. כי החלפתי אויב באחד אחר.

מעגן מיכאל הוא בית ספר חילוני. ואף פעם לא הייתי במסגרת חילונית.

כולם ידעו מי היא משפחת וטין הפלופה. אחיות שלי למדו שם, ואבא שלי דאג לשים מזוזות על כל הדלתות בבית הספר. הילדים שם היו תולשים אותן ואבא שלי נלחם עם ההנהלה שיטפלו בזה והגיע לשים מזוזות בכל פעם מחדש. אפילו אחותי סיפרה שהוא הגיע לבית הספר וצעק על המורה לתנ”ך על זה שהיא מלמדת חומר לא מדויק. לאבא שלי היה כבוד לדת, ובזה הוא צדק. כולם שם חילונים, אז הם קיבלו את זה כמשהו מוזר בעיניהם.

אדם כבר למד שם, שניר ויונתן עברו יחד איתי, הם גם ככה רצו לעבור. ומה שזה אמר שמסלול “יובלים” הלך פארש. פחות או יותר זרקתי לפח את כל לימודי הערב המשתרללים שהשקעתי בהם כל כך… ומי אמר שלא יבואו לחפש אותי במעגן מיכאל? הכול בלאגן. הכול רעוע, מתפרק. איך אהיה טייס עכשיו? בסופ”ש שהגיע, כמעט ולא ישנתי, או אכלתי. ומה עם שירלי, המורה לערבית, אהובת ליבי?

חרא על החיים שלי.

היום הראשון שלי במעגן מיכאל, בית ספר חילוני, אנטי-דתי.

הסיעו אותי עם החברים לשער הכניסה. אני יושב בשקט מקדימה בחוסר נוחות. חם לי, והמזגן פשוט לא עובד עליי. מרגיש שהלב הולך להתפוצץ החוצה.

אני יושב בידיים משולבות, ומתפלל שאבא לא יראה שהן רועדות.

החברים יוצאים מהאוטו, ואני נמנע מלהסתכל החוצה. מוודא שהכול בתיק, בידיעה שהכול כבר שם. ויוצא. מרגיש כמו בפלישה לנורמנדי.

החברים מסונוורים, מתרגשים, ולא שמים לב אליי. כבר עושים את דרכם לתוך בית הספר. אני לא יודע אם לצעוק שיחכו לי או לבכות. ואני רץ אליהם.

מגיעים, ואני רץ אחרי החברים שלי. מלא קולות של צחוק ודיבורים קופצים סביבי.

האוזניים מחפשות אותי בין כל הדיבורים, ‘מי זה הגמד הדתי הזה’, ‘חח תראו את הכיפה שלו הוא בטח הומו’, ‘בטח כל היום אוכל קורנפלקס כשר השמן הזה’, מחפשות את המילים שיפגעו, ואני מנסה להתעלם מהראש שלי.

מבט לרצפה בין רגלי החברים. ג’ינסים מתרחבים ונעלי “ריף” נכנסות לתמונה ואיתן רגליים חשופות, חטובות, חלקות ושזופות שמקפצות בנעלי אדידס, אולסטארס וואנס.

מעולם לא ראיתי רגליים חשופות. אני הולך להקיא.

מתקדם אחרי החברים לתוך בית הספר. מקפיץ מבט למעלה, שלט “אורית כהן – יועצת” נח מימין לכיתה שלי. רציתי להיכנס ולבכות שם, אבל במקום נכנסתי לכיתה, לבד, בנפרד מהחברים.

לא הרמתי את המבט מהרצפה. זיהיתי את המורה לפי הנעליים והג’ינס. היא אמרה לי לשבת בשורה הראשונה. ריח בושם מתוק נדף ממנה, הכי מתוק שהרחתי בחיים. לא מצליח להוציא אותו מהמוח.

“דוד וטין יצטרף לכיתה שלנו. עד לסוף השנה. אתה רוצה לספר על עצמך, דוד?”

לא, לא, לא!: “אה-מנד…” ככה לא אומרים לא!!!

“אז בבקשה.” אישרה המורה.

שיט! המשכתי לבהות מטה לכיוון שולחן, הנשימות הרועדות התגברו. אני הולך להקיא.

צחקוקים סוררים נשמעו בין רעש המזגן הכבד.

“אוקיי. בואו נתחיל. בשבוע שעבר דיברנו על הסכם ברסט-ליטובסק. מי רוצה לסכם?”

“סיכמתי עם אבא של רפאל שיזדיין איתי בלי קונדום והכנסתי אותו להיריון ויצא רפאל חחחחחח!” – “סתום ת’פה ש’ך ערן עאלק!!!” נשמע כשצחוק מיידי קופץ מסביב.

הייתי בהלם, אם מישהו היה אומר משהו כזה בכל מקום בחיים שלי, היו דוחפים לו פיזית סבון לפה בכוח. לא הצלחתי להקשיב, או לסלק את ריח הבושם המתוק מתוך המוח. רק הצלחתי לדמיין את כל האנשים שמסתכלים עכשיו על הכיפה שלי.

מה חשבתי. אני נראה כזה בוקרף. הילד היחיד בבית ספר עם כיפה. מה חשבתי… כל הגוף מתחיל לכאוב. בכי רוצה לצאת החוצה. אף אחד לא ירצה להיות חבר שלי, אף אחת לא תסתכל לכיוון שלי, פרצופי בנות שצוחקות עליי עולים בראש.

הפרצוף מתכווץ. המוח מדמיין בכוח, אני בהפסקה, וכולם צוחקים עליי, צחוק היסטרי. אנשים לוקחים לי את הכיפה ומתמסרים איתה מעליי. הם גבוהים ממני כל כך, כולם, הבנים והבנות. ואז מגיעות שתי בנות מהממות ושזופות מכיתה י’, וצועקות על כולם שזה לא יפה. וכולם נרגעים, מישהו מחזיר לי את הכיפה בזלזול. הכול מתפזר, הבנות לא אומרות לי מילה, הולכות, ומשום מה, זה שהבנות הגדולות עזרו לי הופך את הכול למשפיל פי כמה.

אני מרים את הראש למורה, היא מסתכלת עליי, באמצע משפט.

“אפשר לצאת לשירותים?” השפתיים זזות אבל קול לא יוצא. בחילה נוראית עומדת.

היא מתבלבלת, אבל כנראה שהפרצוף שלי מסגיר אותי.

היא מקפיצה את הראש לכיוון הדלת באישור, וממשיכה, “…ברית צבאית על בסיס הגנתי בין גרמניה, איטליה ואוסטרו-הונגריה…”

אני קם בחריקות כיסא ויוצא החוצה. טורק את הדלת מאחוריי, מסתכל שמאלה לחדר היועצת ופשוט ממשיך ללכת ברחבה שבין כל הכיתות, עד שהד של שקט נשמע.

אני לא מוצא את עצמי כאן, ואין לי מושג לאן אני הולך.

בקצה נראה מעבר קטן לשירותים. זינקתי פנימה לאחד התאים, “באעה-הההה!!!”, הורדתי את כל הקורנפלקס הכשר.

התקשרתי לאמא שלי וביקשתי שתבוא לקחת אותי. הייתי חייב לברוח.

חיכיתי בחוץ, על ספסל ברחבה מול שער הכניסה.

כאפה נחתה לי על העורף, עצרה את כל כדור המחשבות ההרסניות המתגלגל. המבט עלה למעלה, “מה רפי יא מניוק, מה ת’עושה פה על הספסל שלי.” נשמע עם חיוך מופתע.

זה היה עילם, מחבורת הגולשים שהייתי גולש איתם ושצוחקים עליי שאני מתלהב ומגזים. ורפי.

התקשרתי לאמא, ביקשתי שלא תבוא בסוף. היא הייתה מבסוטה עליי. לא באמת הרגשתי טוב אבל זה היה מספיק כדי לגרום לי להחזיק מעמד בהפסקה.

“עברתי לכאן כי הצמידו לי סכין לצוואר בבית ספר אחר.”

“מה עשית?”

“להורים שלי יש מסעדה וחניון על החוף בקיסריה.”

“וואלה. סיבה מספיק טובה. ת’באמת בן זונה בקטע הזה.” אמר וצחק.

“מה?” שאלתי בפחד.

הוא נקרע מצחוק, “אני מסתלבט יא אהבל מה יש’ך מסתכל עליי כאילו הלשנתי על יאנוש קורצ’ק.”

“אני האידיוט היחיד עם כיפה. ואני לא יודע מה לעשות עם זה.” פרקתי.

“אם אתה גולש, אז אתה איתנו. וזה הספסל שלך גם. כיפה או לא.”

“כן מה,” חייכתי חזק, “אני גולש בכוח השם.”

“יאללה יא מתלהב!” שם לי כאפה חיובית והלך.

אוויר נכנס לריאות. מה הקטע של גולשים עם לקבל את כל מי שחולק את האהבה שלהם לים…?

חזרתי לכיתה, נכנסתי עם הפרצוף לרצפה, והתיישבתי. לפחות הצלחתי לנשום. רשמתי כמו תוכי כל מה שהייתי צריך. השיעור הראשון הסתיים. וגם השני. הצלצול להפסקה, צלילי ‘אם יש לך שמש’ ששרה גלי עטרי ניגנו את יריית הפתיחה. הייתי מופתע לשמוע צלצול שהוא לא הצלצול הרגיל שמשמיעים.

יצאתי מהכיתה. יונתן, שניר ואדם חיכו לי מחוץ לדלת. גל של הקלה שטף אותי כשראיתי אותם. בדרך החוצה קיבלתי אומץ והתחלתי להסתכל סביבי. מלא בנות בחולצות בטן ובג’ינסים קצרים. ומחשוף, פיזית מחשוף – זה היה מטורף. לא הבנתי איך זה הגיוני, מי מרשה להן לצאת ככה מהבית. לא הכרתי דברים כאלו מעולם.

כשהגענו לספסל, עילם הצביע עליי וצעק: “אמרתי לכם!”

כולם קמו ושמו לנו כאפות.

נעמדנו לידם, ובאופן מידי זה התחיל:

“נועה, שומעת?!” צעק לבחורה שעברה.

“הא?” עצרה.

“יש לך שפם!” צעק והתחיל לצחוק.

היא עשתה פרצוף חמוץ והמשיכה ללכת.

השני לקח את התפוח הלעוס שלו וזרק על איזה ילד רנדומלי בכיתה ז’ שעבר שם לצערו.

כולם צחקו, אז גם אנחנו צחקנו. לא חשבנו שזה יפה או כל דבר כזה. צחקתי, כי פחדתי לא לצחוק. וידעתי שאנחנו בסך הכול ילדים. אם באמת הייתי גבר, הייתי עושה משהו לגבי זה, אבל בטוח לא ביום הראשון.

כשחזרתי לכיתה, דיברתי עם הילד שישב לידי. הוא שאל כמה שאלות ועניתי לו כמה תשובות. החלפתי מבטים מדי פעם עם מי שנכנס בדלת, גם עם בנות.

פחדתי מהרגע שבו יתחילו לצחוק עליי כמו מגיליוטינה שהולכת לרדת. אבל זה לא קרה באותו היום, אולי מנימוס, אולי לא ידעו מה להגיד. אולי ראו אותי יושב עם הגולשים. הם הכניסו אותי ללהקה, הם שמרו עליי.

 

הייתי חוזר הביתה מהמלחמה, ומתכונן למלחמה שתגיע מחר, ובכל יום שיגיע אחריו.

הייתי הולך לעשות מבחנים באור עקיבא.

הייתי בהלם מהשוני בין בתי הספר. האווירה הקלילה במעגן מיכאל כנגד ההלך רוח המסורתי באור עקיבא. הבגדים השונים לחלוטין, האווירה החופשית, הצחוק, הצבע. והאנשים.

במעגן מיכאל, אם לא היית רוצה ללמוד, לא היית חייב. באור עקיבא, לא באמת הייתה לך ברירה. לא שזה טוב או רע, פשוט שונה.

ההבדל הכי גדול הוא שבמעגן מיכאל לא היו ערסים, לא באמת. אלו שנראו ערסים סתם היו לא מקובלים. ומה שהכי מצחיק, שמי שכן היה הערסים, היו הגולשים. מה שנראה לי דפוק, כי אי אפשר להגיד שהם היו המקובלים, בטוח שלא החנונים. הם היו סוג של אווטסיידרים כאלו שהסתובבו רק עם עצמם. לא התעסקו איתם, כן הזמינו אותם למסיבות כיתה נניח, אבל הם לא היו אלו שמתנשקים עם מלכת השכבה, יותר אלו ששוברים לה את הטלוויזיה.

והדבר הכי חשוב, שבמעגן מיכאל לא היו משחקים כאדורסל, שזה בעיקרון לוקחים כדורסל ואז הולכים ומפרקים מישהו מכות.

השנה נגמרה והחופש הגדול התחיל. התחברתי עם הגולשים יותר, בחופש היינו גולשים כל יום יחד ובסוף כל סשן היינו שותים קולה במסעדה של ההורים שלי. התחננתי להורים שלי, והם נתנו לי כרטיסים שאוכל לתת לאנשים שאני אוהב. כרטיסים לחנייה חינם בחניון שלנו.

ולא נראה שהתבגרתי ביום.

בכיתה י’ הרגשתי הרבה יותר בנוח בסביבת בית ספר. ההורמונים השתוללו סביבי, כמו הילדים בבית הספר. כולם היו בחוץ חצי מהיום, בנות הגיעו בבגדי ים ללימודים והבריזו ללכת לים עם הי”בניקים. הייתה אווירה של יום שישי, כל יום.

וכל יום הייתי עובר את דלת היועצת עם גוש בגרון, אבל אף פעם לא העזתי להיכנס. והיא אף פעם לא הזמינה אותי פנימה.

רציתי להתאמן ולהשתפר לפחות לרמה של שאר הגולשים הגדולים.

רציתי גם לצאת מבית הספר, אבל בחיים לא הייתי מבריז. אז ניגשתי למרק, המחנך שלי שהיו לו אוזניים גדולות מהרגיל, ואמרתי לו שיש לי דיל בשבילו:

אני לא רוצה להבריז. ואני רוצה לגלוש. ויש מקצועות שאני לא צריך עזרה בהם. כמו נניח היסטוריה, שהוא לימד. הצעתי לו שאם אקבל 80 או יותר במבחן הבא, אוכל לצאת לגלוש במקום ללמוד בכיתה, ואוכל להמשיך לצאת כל עוד אמשיך לקבל מעל 80. הוא ריחם עליי, אני יודע. כל הסרט של היחיד עם כיפה בבית-ספר, הוא היה מודע לזה. והוא הסכים.

הייתי מגיע לים בשעות בית הספר לאורך כל השנה. וקיבלתי ציונים גבוהים מ-80, בכל המקצועות. לא הייתי חכם יותר מאף אחד, אבל הייתי לומד כמו מאדרפאקר בבית. לא היה פייסבוק, ואת האנרגיות שלי הייתי מוציא בגלישה ובלימודים.

כיתה י”א הגיעה. הדיל שלי עם המחנך עמד במקומו. בפיזיקה הצלחתי להסתדר בכיתה י’, אבל בי”א ידעתי שלא אצליח לעבור את השנה בלי לעשות הקרבות שלא רציתי לעשות.

“אל תיקח פיזיקה, אתה בחיים לא תצליח. זה הציון הכי גרוע שלי.” אחותי שירה אמרה לי, והיא יודעת.

אז הייתי חייב למצוא פתרון והייתי חייב למצוא אופציה לעשות משהו במקום להפסיד את הים.

נכנסתי לאינטרנט. חיפשתי “איך להצליח בפיזיקה”, ומסתבר שבבתי ספר אחרים עושים פרויקטים שלמים במקום ללמוד פיזיקה וכימיה. מצאתי תחרות כספות, שהתקיימה במכון ויצמן ברחובות. התחרות דרשה חמישה תלמידי פיזיקה ברמה מוגברת, שיבנו כספת שנפתחת על ידי עקרונות פיזיקליים. שלושת הזוכים הראשונים, מקבלים פרס כספי. ועשרת הראשונים מקבלים 100 בפיזיקה.

אז באחד הבקרים ניגשתי למרינה, המורה החדשה לפיזיקה מוגברת בבית הספר.

ידעתי שיש לי צ’אנס להשחיל כאן איזה דיל סבבה. היא לא ממש הסתדרה בבית הספר, הייתה לא בטוחה בעצמה, עולה חדשה.

“היי, מרינה. אני ממש אוהב כספות, ידעת את זה?”

“לא…” ענתה בבלבול חסר ביטחון, נראה שלא מבינה את הפאנץ’.

“אז אני מגה אוהב כספות. וחשבתי שאולי תרצי שנשלח נציגות מבית הספר לתחרות כספות בינלאומית במכון ויצמן.”

היא חייכה, “למה? כבר שלחתי נציגות בשנה שעברה וזה לא עבד… הפסדנו. לא רוצה סיבוכים שלא צריך.” ענתה במבטא כבד. מה. מישהו כבר חשב על זה לפניי?! מי זה? אולי יש לו עוד טיפים. אולי יש לו כיפה. טוב, זו עדיין הזדמנות!

“בדיוק,” עניתי, “שמעי רגע, יש לי דיל. כל מה שאת צריכה זה לאשר את התחרות מול מישהו שיתקשר אלייך ולחתום על כמה טפסים. ואני דואג שנזכה בתחרות ושכולם יעופו עלייך! המורה הראשונה בבית הספר שזוכה עם הקבוצה שלה במקום הראשון בתחרות כספות עולמית!!! ואני כבר יודע מי האנשים הכי חכמים. במקרה הכי גרוע, אנחנו מפסידים בשקט. אבל אם ננצח, זה יהיה טירוף! נכון נשמע דיל טוב? נכון?”

“אני צריכה להסתכל על זה קצת. איפה יש פרטים?”

קפצתי על המחשב לידה בחדר המורים, ולא הפסקתי לדבר ולהצביע על דברים ולהתלהב ולהסביר לה שממש כדאי לה ושלא תחשוב על זה אפילו כי אין למה.

היא הסכימה.

בחרתי את שניר, שלמד איתי פיזיקה מורחב. וגם היה גולש איתי.

ואז בחרתי עוד שלושה גאונים ‘חושרמוטה בפיזיקה.

הגעתי הביתה באחד הימים, שמח וטוב לב. אני זוכר את זה כי עברתי ליד הבית של השכנים החדשים והם צעקו לי, “מה הולך דוד שאתה כזה שמח וטוב לב!”. אמא חיכתה במטבח, שתתה קפה מכוס קטנה. כשנכנסתי היא חייכה אליי ונתנה מבט מרמז לערימת הדואר. בראשה נח מכתב עם הטבעה: “צו ראשון”.

צמרמורת, התרגשות. הלב דופק והראש רץ.

“הדרך הקלה תהיה פשוט לפתוח את זה, מתוק שלי.”

התיישבתי על הכיסא מולה וגררתי אותו בקפיצות קטנות בצמוד לשולחן.

הגעתי. פאקינג הגעתי. הגעתי לשלב הראשון בין כל השלבים שיובילו אותי למי שאני רוצה להיות. אני בדרך, הקרון יצא. יש!

“בתוקף סמכותי לפי סעיפים 5 ו-13 לחוק שירות ביטחון… הנני קורא לך, דוד וטין, להתייצב לרישום בלשכת הגיוס האזורית בחיפה”.

בחתום, מפקד מיטב.

חודשיים עברו. ישבנו במעבדה לפיזיקה בבית הספר.

“זה צריך להיות מתוחכם יותר, מגיעים מתחרים עם כספת מיפן. אנחנו צריכים להוסיף לפחות עוד שני מנגנונים. ושיהיו כמה שיותר יפנים!” צעקתי.

“אני חושב שאתה צו-האטשו!-דק… האטשו!!…סליחה… חילופי עונות…” מלמל גיא, “אני מציע שנבנה מנגנון מכני נוסף שיראה יצירתיות ולא תחכום מתמטי או פיזי. האטשו!” המשיך.

באעה!: “גיא! שים יד, יא מגעיל! תר… תראה. זה החננה שלך.” מתחתי את החולצה מאיזור הכתף לכיוונו.

“איכ. סליחה…” אמר בפרצוף שבור ומזיע, מרח את זה מהחולצה שלי עם האצבעות שלו ואז על השולחן.

“אחד הדברים היותר דוחים שראיתי,” העיר שניר, “אני מרגיש כאילו הכלב שלי הקיא שערות ביצים עכשיו.”

“סליחה…”

“תעזבו כבר. אנחנו חייבים לנצח, תתרכזו,” התערבתי, “זה רעיון טוב. לחשוב מחוץ לקופסה יכול להביא אותנו להיות השלישייה הפותחת. והשלישייה הפותחת אומרת אוטו קצת יותר טוב בשבילנו בשנה הבאה. טוב, שניר. בוא נלך להתרענן קצת בים ולחשוב על זה.” אני חייב רגע מים. “אולי נכניס עוד שלב,” הצעתי, “אולי קורא לחות, וגיירוסקופ, שיאפשרו לכספת לזכות בקוד שלה, רק אם תעמוד בזווית מסוימת ותקבל לחות על חיישן?”

“…האטשו!”

“לבריאות. נו.” זירזתי.

“אני בן 15 וחצי. וורלד אוף וורקראפט בדיוק יצא והייתי מקבל 100 גם בלי הפרויקט הזה, עזוב אותי.”

“טוב. תחשוב על זה… יפן אחי. נגסאקי אחי.”

“הא..!” – “ביי אחי אנחנו חושבים בים.” – “טשו!”

התעוררתי לסיוט.

צפצוף המדחום נשמע, “שלושים ותשע… נקודה… תשע…” הודיעה אמא בטון של החמצה.

“אני אהיה טייס, אמא. גם עם חום,” הודעתי, “אני אלך. אעשה מה שצריך, ואחזור. אחזור טייס. אני אהיה חזק ואלך… רק תיקחי אותי.”

“אתה בטוח?”

“כן. אני מרגיש מעולה, באמת.” גיא הבן זונה…

“טוב… תתקלח ותתלבש. אחכה לך למטה.”

התקלחתי. הרגשתי רענן. כל ההתרגשות כמעט חיסלה את החולשה והסחרחורות. התלבשתי וירדתי למטה.

“ממש טייס…” חייכה אמא, “אתה בטוח שמכופתרת זה מתאים, דוד?”

“נראה לי.”

אמא הסיעה אותי לחיפה.

אני אכנס, ואסיים את זה. ואצא צ’יק צ’ק. ואלך להיות חולה בבית.

נכנסתי פנימה.

חיכיתי שעתיים, ושלחו אותי לרופא כי לא הפסקתי להשתעל.

הוא הסתכל עליי, וביקש ממני להשתעל. כעסתי.

הוא אמר שאני בסדר גמור ושלח אותי חזרה למסלול.

הגעתי לשלב הפסיכוטכני. מלא ילדים יושבים מול מחשבים ופותרים מבחן אמריקאי. הכול מסתובב, חם לי ואז קר. פאק. אני לא מסוגל לתפקד.

התיישבתי מול המחשב הפנוי והתחלתי. לא הצלחתי לקרוא, הגוף רצה לעצום עיניים ופשוט להתרכז בלנשום. הכול הפך שחור יותר ויותר, המחשב הזה גרם להכול להתפרץ, לכל המחלה. אני הולך להקיא. אני פיזית עומד להקיא. אוי לא.

קמתי והלכתי לחיילת הג’ינג’ית שישבה שם ליד, במדים, עם דרגות. מבחינתי היא הייתה אלוהים.

“אני לא מרגיש טוב. ואני לא רוצה לפשל… יש מצב שאני חוזר לכאן כשאני מרגיש טוב יותר?”

היא ציקצקה, “פשוט תלחץ אנטר-אנטר-אנטר. זה לא משנה. תבחר ג’ כל הזמן. זה בסדר. זה לא באמת משנה.”

“את בטוחה?” שאלתי בפחד.

היא הסתכלה עליי במבט מתנשא, “כן.” קבעה וחזרה לטלפון שלה.

התיישבתי חזרה על הכיסא, המשכתי ללחוץ ג’ ואנטר ו-ג’ ואנטר.

מאותו רגע, היום התחיל להיות מטושטש יותר ויותר, עד שמצאתי את עצמי שוב באוטו עם אמא.

ואז במיטה למשך שבועיים.

אליה אחותי, שהיא מעצבת אופנה ממש טובה, עזרה לנו לעצב את הכספת. יחד בנינו כספת שנראית כמו המכונות מזל האלה עם המנוף והצבט שאוסף בובות ומתנות.

לתחרות הכספות הגענו כמו גנגסטרים. שניר, שהיה הצ’ארמר, חייך ועשה את שלו. אני הייתי גמד דתי ושמן, שזה גם די מקסים, פחות הדתי אבל שיהיה. ואז היו החנונים. שחנונים זה מקסים. מה שבטוח לא מקסים זה יפנים. ומה היפנים עשו, את מנגנון הלחות שחשבתי עליו. ס’עמק. היא הייתה עצומה, מלבן גדול. קרן הלייזר ששידרה את הקוד באוויר, כשפיצחת את המנגון, הייתה פשוט עצומה.

הכספת של היפנים זכתה במקום הראשון כמצופה.

הפינים עשו כספת שצריך לסובב אותה ממש מהר והברגים יוצאים החוצה.

לפחות נהייתי טוב יותר בגלישה.

זכינו מקום רביעי, חביבי הקהל.

לא קיבלנו כסף, אבל זכינו ב-100 בפיזיקה מוגבר. הצלחתי. זה יעזור לי להיות טייס רצח. הייתי מאושר.

סיימתי את כיתה י”א בהצטיינות. לא הרגשתי חנון, הרגשתי מצטיין. ההורים היו גאים. את הכספת הציגו בבית הספר ככספת שזכתה במקום הגבוה ביותר בהיסטוריה של התחרות. והמורה קיבלה שבחים. ידעתי שזה יהיה דיל טוב.

 

עליתי לכיתה י”ב. נכנסתי כיושב ראש מועצת התלמידים וגם הרחבתי מחשבים, אפילו התחלתי ללמוד לפסיכומטרי וסיימתי אותו בהצלחה. ידעתי שזה גם תורם ללהיות טייס, יחד עם פיזיקה.

באחד מן הימים חזרתי הביתה, ריח קפה. אמא יושבת במטבח מחויכת.

יש! רצתי לערימת המכתבים, והראשון, “צה”ל”.

פתחתי אותו בפראות, עברתי על כל היחידות. פעם אחר פעם.

פעם אחר פעם.

זימונים לתלפיות, לממר”ם, לפרויקט גמא, להכול. אבל לא לצוות אוויר.

משהו כאן לא בסדר.

“אמא, אני לא מוצא ‘צוות אוויר’, נראה לי מההתרגשות. תעזרי לי.”

היא הרכיבה את המשקפיים הקשורים בחוט סביב הצוואר שלה, “תן לי רגע…” היא הסתכלה על הדף שוב ושוב. ואז אליי. “אני חושבת… שאין כאן צוות אוויר.” אמרה בבלבול.

“זה לא הגיוני. תסתכלי שוב.”

היא הסתכלה שוב.

ואז אני.

“בוא נתקשר למיטב,” הציעה, “נדאג לזה.”

מצאנו את הטלפון והתקשרנו. אחרי המתנה, נאמר לנו שהקב”ה שלי גבוהה. אבל הדפ”ר שלי… לא כל כך. מבחן הפסיכוטכני שלי לא היה הצלחה.

זעם. זה מה שעלה בי. פאקינג זעם. רציתי לשבור, רציתי להרוס, רציתי להשמיד.

אני לא הולך להיות טייס בגלל הג’ינג’ית שאמרה לי ללחוץ אנטר ו-ג’? זו הולכת להיות המציאות שלי?

אם רק הייתי יכול למצוא את המפגרת שהיא, ולשפוך עליה שתי שכבות של דבק נוזלי… אבל זה לא פרקטי. ואני לא יכול לסמוך על אנשים אחרים חוץ מעצמי, גם אם יש להם מדים ודרגות. אז באסה בגללה וגם קצת לי, שיצאתי כזה תחת, גם עם חום 40 ועם הכול. האחריות היא גם שלי.

בתקופה שהגיעה, שלחתי מכתב אחד בשבוע. ולא קיבלתי תשובה.

אחרי המון ניסיונות, התייעצתי עם אבא שלי. הוא הציע להביא מכתבי המלצה.

הבאתי הכול. הכול! מאור עקיבא על ההצטיינות שלי ומסלול “יובלים”. הציונים בתיכון וגם את התעודה בתחרות הכספות. הבאתי מכתבי המלצה מאבא שלי, מבן דוד של אמא שלי הטייס של אייר פראנס. גם מהמחנך ושאר המורים. המנהל החדש של מעגן מיכאל היה טייס קרב, ניגשתי אליו וביקשתי מכתב המלצה. הוא לא הסכים, אמר שלמרות הציונים, ההצלחה, והרצון המוערך שלי להגיע לטיס – הוא לא מכיר אותי מספיק. קראתי לו חנטריש בלב. וגם עשיתי לו זין בלב ואיחלתי לו שיהיה לו יום חרא. גם בלב. אמרתי תודה שבכלל לא התכוונתי אליה, והלכתי.

הבאתי מכתב המלצה מהשכנים שלי, הבאתי אחד מהרב של קיסריה. הייתי מוציא אחד מהכלבה של יונתן, אם הייתי יכול.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הוקי”