החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

זנזיבר

מאת:
הוצאה: | 2021 | 182 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

35.00

רכשו ספר זה:

"[…] מסע הבחירות התחיל תוך טירוף מערכות. אף אחד לא באמת רצה בו, הוא כמו צנח מהשמיים כגזרת גורל תמוהה. מעל פני הקרקע הייתה תחושה שהקואליציה איתנה וראש הממשלה זכה לשלווה פוליטית. אומנם, הקואליציה התנהלה תוך דילוגים בין מהמורות, אך אלה לא נועדו לחולל מהומות. כטיבן של קואליציות, היו עליות, היו מורדות, מאבקים פוליטיים חשובים יותר וחשובים פחות, אבל את הקואליציה ניהל ראש הממשלה, אבינועם מנור. לא היה צפוי שהקואליציה תתפרק לגורמים, לחלקיקי חלקיקים. אלא שמשהו השתבש […]"

 

'זנזיבר' הוא מותחן פוליטי שחושף את הקורא לעולם מלא תככים ומניפולציות. הקורא נכנס באחת לתוך סערה פוליטית המתחוללת תוך התפתחותה של מערכת בחירות. העלילה המורכבת, מרתקת ולא נותנת מנוח, בייחוד לאור התובנות האנושיות המגיחות מן הסיפור ופורצות את גבולותיו. הדמויות מעוררות הזדהות וסלידה, השתאות והתרעמות, ובין אלה לאלה אנחנו צוללים לתוך מצבים הלכודים בתחושות יצריות וקמאיות. הספר ממשיך ומהדהד עם סיומו, שכן הוא תובע התבוננות מפוקחת מכל קורא בהתפתחותו החברתית כאדם בישראל במציאות הנוכחית.

 

זהו ספרו הראשון של עו"ד שמעון (שימי) בראון, יליד ירושלים וחבר קיבוץ שפיים. שימי בראון, בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר-אילן, הוא מומחה במשפט מנהלי וציבורי, מומחה בענייני מפלגות ומלווה אישי ציבור ומפלגות לאורך שנים רבות. החיבור בין פוליטיקה, משפט וחברה מרתק ובא לידי ביטוי בספרו יוצא הדופן, "זנזיבר".

 

 

מקט: 4-1272-874
"[…] מסע הבחירות התחיל תוך טירוף מערכות. אף אחד לא באמת רצה בו, הוא כמו צנח מהשמיים כגזרת גורל תמוהה. […]

 

פרק 1

 

מסע הבחירות התחיל תוך טירוף מערכות. אף אחד לא באמת רצה בו, הוא כמו צנח מהשמיים כגזרת גורל תמוהה.

מעל פני הקרקע, התחושה הייתה שהקואליציה איתנה וראש הממשלה זכה לשלווה פוליטית. אומנם, הקואליציה התנהלה תוך דילוגים בין מהמורות, אך אלה לא נועדו לחולל מהומות. כטיבן של קואליציות, היו עליות, היו מורדות, מאבקים פוליטיים חשובים יותר, חשובים פחות, אבל הקואליציה הייתה תחת התנהלותו של ראש הממשלה, אבינועם מנור. לא היה צפוי שהקואליציה תתפרק לגורמים, לחלקיקי חלקיקים. אלא שמשהו השתבש.

בעוד דקות ספורות יעלו לדוכן הנואמים במליאת הכנסת בזה אחר זה ראש האופוזיציה, שר הכלכלה המתפטר, שר התקשורת המפוטר והשר לעניינים חשאיים שמעמדו לא ברור.

ראש האופוזיציה, אברהם עפרוני, התארגן לקראת נשיאת דבריו. הוא העיף מבט נוסף בדפי נאומו, תיקונים אחרונים, מחיקה נוספת, הוספה בכתב יד של משפט חדש, הדגשה של משפט אחר, ליטוש אחרון, חידוד ניסוח. בעוד רגע יזמין אותו יושב ראש הכנסת לדוכן הנואמים.

המולה ניכרה במליאה. המתח הרב השתקף בפני הפרלמנטרים. יש שהפיגו אותו בצחקוק עם היושבים לצידם, אחדים בהו בתקרה הגבוהה של הבית ואחרים בפיתוחים על קירות המליאה. ויש מי שעלעלו בדפים שלפניהם, אחרים שהעיפו מבט בחוברות הנמצאות על השולחן, ולכולם היה ברור כי אף אחד לא קורא או בוחן את החומר הכתוב.

אווירת התוהו ובוהו לא פסחה על אף לא אחד מהנוכחים.

רק לפני שלושה־עשר חודשים נבחרה הממשלה.

איך ממצב של קואליציה מנומנמת, עם מאבקים פנימיים אזוטריים בין מפלגות הקואליציה ואופוזיציה שלא הצליחה לפגוע בחוסנה של הממשלה, נשמטה הקרקע מתחת לקואליציה בחטף? את רעידת האדמה איש לא חזה ולא ניבא. והכאוס, הו, כאוס כזה לא חוותה המדינה מעולם.

 

ראש האופוזיציה, אברהם עפרוני, חריף לשון וחד מחשבה, הכין את עצמו לרגע הגורלי, הוא התכונן לקראתו זה שנים. עפרוני מהרהר בכך שגם הזמן הרב של ההכנות לא היה יכול להכין אותו למעמד הנוכחי.

במרחק של פסיעה מהדוכן, חושב לעצמו עפרוני, האם אכן זו נקודת הזמן המכריעה? האם אכן הגיע המועד להדיח את ראש הממשלה הכושל? האם הגיעה הדקה שבה העם בשל להעביר אותו מתפקידו לאחר שהסתכסך עם רוב מדינות העולם? האם הגיעה השעה לסלק את ראש הממשלה שמארי אנטואנט מחווירה לידו באטימות החברתית?

 

מאז החל עפרוני את המרוץ להנהגת המדינה, הטרידה את מנוחתו במשך השנים השאלה איך הצליח מנור להיבחר בכל פעם מחדש. איך עלה בידו לקבל אמון, על אף כישלונותיו החוזרים ונשנים בשלל הנושאים – מדיניים, חברתיים וכלכליים? איך, לעזאזל, הוא הצליח להיבחר?

משך שנים חזרה ונשנתה השאלה באופנים שונים. גם כעת, בצעד האחרון שלפני הדוכן, חולפת במוחו השאלה, אלא שהפעם באותה המהירות שבה היא צצה, כך עפרוני מסלק אותה. נימי גופו ותאי העצבים שלו מכווננים למטרה אחת:

הגיע המועד להראות לאומה כי זמנו של מנור עבר וחלף. מגיע לכולנו חיים טובים יותר, משנן עפרוני לעצמו.

***

עפרוני יושב מתוח בכיסא שלו, הכיסא הראשון בשורה השנייה במליאה, בצד ימין של מליאת הכנסת. המליאה חרישית, מלאה כמעט כולה ואפילו רחש נשימה לא נשמע. עפרוני מרוכז. הוא מריץ בראשו את התחלת נאומו. הוא יודע שהמשפט הראשון חייב להיות משפט מוחץ, חד, כזה שיפלח את תשומת ליבם של השומעים, משפט שיעיר ויעורר את הדעת.

“המשפט הראשון, הוא שפותח את שערי מחשבה,” נוהג עפרוני לומר. גם הפעם הוא מגלגל את המשפט במוחו ומחייך לעצמו.

***

עפרוני לא האמין כי נאום שכתב לפני שבעה חודשים, נאום שהיה חלק ממשחק פוליטי ששיחק עם הצוות המסור שלו, יהפוך לכל כך רלוונטי, כה משמעותי.

רבים יטענו כי מדובר בכוח מיסטי־נבואי, אולם לא אדם כעפרוני יאמין בקלישאות. עפרוני, מאז ומעולם, היה אדם מציאותי “עם שתי רגליים על הקרקע,” כפי שהעיד על עצמו. אבל גם הוא האמין, ואולי רצה להאמין, שהיום יגיע.

***

“אני מבקש מראש האופוזיציה לעלות לדוכן. חבר הכנסת עפרוני בבקשה,” הכריז יושב ראש הכנסת, קולו גבוה מהרגיל.

המרחק ממקום מושבו של עפרוני לבין דוכן הנאומים אינו גדול. אלא שזו הפעם הראשונה שבה הוא הרגיש כי הוא חוצה את המדבר, עפרוני חש בגודלה של השעה.

עפרוני מסתדר מול הדוכן, חלק מהמשחק שלפני הנאום. הוא מסדר את המיקרופונים הזעירים, סוקר את חברי הכנסת, נועץ עיניו לכיוונה של השורה האחרונה, מניע את ראשו לעבר חבריו לספסל האופוזיציה ומישיר את מבטו אל ראש הממשלה.

 

“אדוני ראש הממשלה, אתה כישלון. כישלון, כישלון.

אתה הגרוע מכולם.

גרוע. נקודה. ממשלתך גרועה מאין כמוה. כולכם נכשלתם, ואנחנו משלמים את המחיר,” מצביע עפרוני בלהט דבריו על היושבים בשורה הראשונה של המליאה.

“כל אחד ואחד מכם.

אני קורא לכם היום, לכולכם, לכולנו, להחליט מיהו האדם הראוי ביותר להנהיג את העם.

מיהו בעל מידת החסד והרחמים, העוז והתעוזה, היושרה וההגינות הציבורית, הנושא את המידות הראויות להנהיג את העם.

אנחנו לא צריכים מצביאים גדולים, לא מובילי דעת קהל פופוליסטיים, לא פרשנים, לא מרואיינים, לא מראיינים, לא ממלאי שעות בלתי נדלות של קריינות, דיווחים, לא כאלה שיסבירו לנו מה לעשות או לא לעשות.

אנחנו לא צריכים כאלה שיאמרו לנו מתי, איך ולמה.

אנחנו צריכים רק דבר אחד:

מנהיגות.

מנהיגות אמיצה שאנחנו כעם זקוקים לה, מנהיגות שלא תפחד ולא תחשוש, מנהיגות שתהיה חסונה דייה להרים מבטה לעבר ההורים של הילדים שלנו, של כולנו, ולומר לעם: טעינו.

טעינו כי לא פעלנו מהר יותר.

טעינו כי לא פעלנו נחוש יותר.

טעינו כי לא פעלנו נכון יותר.

טעינו כי חשבנו שמנהיגות מגמגמת מסוגלת ליצור פתרונות.

טעינו כי חשבנו שמנהיגות שלא יודעת מה היא רוצה, מסוגלת לתת פתרונות.

אחיי ואחיותיי, היינו לבד מאז ומעולם. אבותינו, במו ידיהם הקימו מדינה, העם היהודי קם לתחייה בזכות מנהיגים אמיצים, בזכות חלוצים ובעלי תקווה וחזון.

מנור, ממשלותיך, יותר מכול, הובילו אותנו להבנה שאנחנו זקוקים למנהיגות אחרת.

מנהיגות שתציב יעדים ברורים ותשאף להגשים אותם.

לא ייתכן שאנחנו נשוב להיות עבדים. עבדי הפחד, בני ערובה בארצנו שלנו.

אם אתה כראש הממשלה לא מסוגל להוביל אותנו לעבר עתיד טוב יותר, נלך לבחירות.

אתה, אדוני ראש הממשלה, משך עשר שנות כהונתך כראש ממשלה בנית לנו אויבים דמיוניים.

טרחת להפעיל במישור הלאומי והבין-לאומי ומעל כל במה אפשרית, אויב דמיוני שזורע פחד.

מתי תתעורר?

את המצב הכלכלי אין צורך להזכיר.

אדוני ראש הממשלה, אתה בחרת את הדרך לפעול, או נכון יותר, אתה בחרת את הדרך שלא לפעול.

שנים של דשדוש מדיני והיעדר הכרעה מדינית או צבאית, הובילו אותנו למצבנו הנוכחי. מה עלה ברוחך? על מה חשבת?

הדברים פשוטים.

המציאות מחייבת קבלת החלטות.

ואם אתה לא מסוגל להחליט, לך לבחירות.

נקעה נפשנו ממנהיגות שמקריבה את אזרחיה ואת תושביה על מזבח הנהנתנות השלטונית.”

 

עפרוני עצר בדבריו. הפסקה מתודית. הוא הרגיש כי אולם מליאת הכנסת מחושמל, שנים שהוא לא נשא נאום תוכחה חוצב להבות. ההתרגשות אחזה גם בו והוא חש באגלי זיעה קרה נוטפים על גבו. צמרמורת הזדחלה לעבר עורפו, אין ספק שהאווירה השפיעה עליו, כמו על כל הנוכחים.

הוא נעץ את מבטו בראש הממשלה מנור, כמו ניסה ללכוד את “הלבן שבעיניו”.

 

“אדוני ראש הממשלה,

התעורר! שים לב למה שקורה.

בשקט־בשקט, בלי שאף אחד יבחין בכך, לא רק שחזרנו אחורה אלא שבהנהגתך אנחנו שועטים בבטחה אל העבר.

ממשלתך ושריך לועגים לנו. אנחנו, אנשי העם, כורעים תחת נטל התשלומים, תחת נטל המיסוי, ואתם בשלכם.

ותשימו עלינו כבלים ושלשלאות כדי לשבור את רוחנו.

עמנו ידע עריצים גדולים. מנהיגים נהנתנים ומסואבים, אלא שעדיין לא חווינו את הסיאוב שבא מתוכנו אנו.

זילות, זלזול והפחדה שיטתית, אלה המובילים אותך.

אחיי ואחיותיי, הגיע העת לזעוק חמס.

די.

אנחנו לא יכולים עוד. אסור לנו לקבל את המציאות כפשוטה.

משך שנים רבות, אתה מוביל את המדינה תוך מופע אימים, מחזק את האין של היעדר המדינאות. אתה וממשלתך, אתה והשרים שלך, אתה והפקידים שלך.

אדוני ראש הממשלה, אתה גורר את המדינה לקיפאון בכל התחומים, המדיני, החברתי, הכלכלי.

אתה, אדוני ראש הממשלה, פוגע בבסיסה של התנועה הציונית, אתה פוגע בתקווה.

בתקווה לחיים טובים יותר, לחיי חברה שוויוניים יותר, בתקווה להיות מדינת מופת לאזרחיה.

שכחת את אמנת היסוד של מדינת ישראל. שכחת את מגילת העצמאות.

‘מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות’.

 

אדוני ראש הממשלה, כנסת יקרה, הגיע הזמן לשים סוף לממשלה הרעה הזו. הגיעה העת כי תעמוד מול העם בישראל ותאמר לו באומץ: טעיתי, שגיתי, עוויתי, אני מחזיר את המנדט שניתן לי.

הגיע המועד להחזיר את המנדט, לפני שיהיה מאוחר מדי ותהפוך לראש הממשלה שהחריב את מדינת ישראל.

אתה, רק אתה, תישא באחריות לנפילתו של הבית השלישי.

אני קורא מפה לכל יושבי הבית לאשר את הצעת החוק שהוגשה היום למזכירות הכנסת שלפיה תפוזר הממשלה הכושלת הנוכחית ותפוזר הכנסת.

ניתן לעם להחליט. הוא אשר יכריע האם הוא בוחר בתקווה או-“,

עפרוני הנמיך את קולו והמשיך,

“באבדון.”

 

המליאה דממה בתדהמה. עפרוני הציב מול חברי הבית, ממשלתו של מנור ומנור עצמו, מראה פוליטית. עפרוני הצליח לזקק את תחושת המיאוס מממשלתו של מנור. הייתה זו שעתה הקשה ביותר של ממשלת מנור.

הכנסת ידעה נאומים גדולים, מכוננים. עתה, היה נאומו של עפרוני לכזה.

יושב ראש הכנסת, שלרוב קוטע את הנואמים ומזכיר להם את לוחות הזמנים, שתק, ושתיקתו הייתה לרועמת. עפרוני הצליח להחדיר את כמיהתו של הציבור למנהיגות אחרת.

מנור שלח מבטי תיעוב לכיוונו של עפרוני, שעדיין עמד על דוכן הנאומים. הפעם, הרגיש ראש הממשלה, החץ שנשלח לעברו פגע. אחרי שנים רבות של שלטון ללא עוררין, הצליח עפרוני להביע את תחושות הסלידה מממשלתו של מנור וממנור עצמו. את הערגה לכך שמנהיגות חדשה תמגר את הפחד ותיטע את התקווה.

תקווה. מילה כה קטנה שצופנת בחובה כל כך הרבה אנרגיה. אנרגיה של הירתמות למשימה, מחויכת, רכה, שמעצם משמעה, תחושת ניקיון וטוהר מציפה את הלב.

ובעוד המילה “תקווה” מהפכת את קרביו, היה ראש הממשלה מודע לחריפות יוצאת הדופן בדבריו של עפרוני.

 

עפרוני סיכם:

“אדוני, יושב ראש הכנסת, הגיעה העת. הציבור מתחנן בפניך – העמד את הצעת החוק להצבעה.”

 

עפרוני ירד מדוכן הנאומים והחל להתקרב לכיסאו שבשורה השנייה, כשפֶרץ עצום של הודעות החל לשטוף את הטלפונים הניידים של חברי הכנסת ואת מכשיריהם של העיתונאים והכתבים שהיו ביציע התקשורת.

חברי הכנסת מהאופוזיציה עטו על עפרוני כדי לחבקו וללחוץ את ידיו, ועפרוני נענה להם בדרך אל מקום מושבו.

עפרוני חש כי הפור נפל. כעת, נדרש ממנו מה שלא ציפו זה שנים רבות ממנהיג אופוזיציה.

המהפך התחיל.

***

דנה יזרעאלי, כתבת השטח של ערוץ 19, הייתה הראשונה שדיווחה: “נאום פליפי של ממש”, והודעתה פרצה לרשתות התקשורת בסערה.

“האני מאשים של עפרוני. שנים שהבית לא חזה בנאום כזה, לא בעוצמתו, לא בדיוק שלו ולא בתוכנו. המסר היה נחרץ וטלטל את יושבי המליאה. ראש הממשלה קפא על מקומו.”

 

המצלמה של ערוץ 19 התבייתה על פניו של ראש הממשלה. הציבור הבין שנבקע סדק באיתנותו של אבינועם מנור.

“בתי ישראל רואים את ארשת פניו של ראש הממשלה ויודעים שהבחירות בפתח, ההחלטה נמצאת במרחק כמה ימים.” דנה יזרעאלי סיימה את השידור.

הצופים בבית המשיכו לעקוב אחר המצלמה כשזו רדפה אחר ראש הממשלה שיצא מהאולם.

דן פררו, מנחה החדשות האלמותי של ערוץ 19, מחייך לעצמו. הוא צופה שאולי שוב תהיה לו הזדמנות נוספת לבשר לאומה, “מהפך”.

***

“את מבינה מה קורה פה?” שאל אלכס, נהג המונית שחיכה לדנה.

“אני עדיין מנסה לעכל את מה שהתרחש,” ענתה דנה.

“אין, האיש גמור. מי יבחר בו? הוא מענה את כולנו, חי בבזבוז מטורף ומוכר את המדינה. אני אומר, מנור הוא אדם גמור. הגיע הזמן שנקבל ראש ממשלה שחושב עלינו ולא כזה שחושב רק על עצמו. מנור מוכר לנו סיפורים על אויבים מבחוץ, כאילו שרוצים להשמיד אותנו, ואנחנו כמו מטומטמים אוכלים את הלוקשים שלו. אנחנו נקרעים פה, לא מצליחים לגמור את החודש והוא מוכר לנו סיפורי השמדה. תראי לאן הגענו.” אלכס מסיים את דבריו בנחרת בוז קולנית.

“אתה יודע אלכס? שנים שאני נוסעת איתך, שומעת אותך מקטר על הכול, אבל מעריץ של מנור. ועכשיו, אני שומעת ממך מנגינה אחרת. מה קרה? זה מעניין אותי אבל אני לא יכולה לחכות לתשובה שלך, אני חייבת לטוס למלון להתקלח, יש לי חצי שעה ואני חייבת לחזור לכנסת.”

“את לא מבינה, גם חמור בסוף מבין שרוכבים עליו,” משיב אלכס ומחייך בזוויות פיו חיוך עייף.

“קורה פה משהו אחר. אנחנו רואים רק את קצה הקרחון.” דנה בוהה בחלון המונית, הרחובות כמו מאותתים לה כי מפת הדרכים השתנתה.

“אני רק מקווה שהעם לא יהיה מטומטם שוב ויעדיף את הסיפורים על החיים עצמם,” ממלמל אלכס. דנה מכינה לעצמה בראשה את השאלות שהיא רוצה לשאול את עפרוני.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.