רווק, נשוי, גרוש

מוצב החרמון

גדלתי בשנות השמונים וספגתי את ההוויה הנורמטיבית ששררה אז. כבר בגיל צעיר יחסית, חיפשתי את האחת. היא הייתה צריכה להיות איזו יפהפייה מדליקה שקפצה החוצה מתוך סרט אמריקאי. לא הייתה לי תבנית בראש של מראה או מאפיין ספציפי. מדי פעם ראיתי איזו יפהפייה עם חיוך חמוד וחשבתי לעצמי, 'כזו אני רוצה.' דמיינתי אותה בעיקר במפגשים חברתיים – היא מהממת, כזו שמטריפה את כולם, כזו שאף אחד לא יכול להישאר אדיש אליה, אך צמודה אליי ומפגינה כלפיי אהבה. רציתי לקבל הערכה מהסביבה דרך האופן שבו הם יראו את החברה שלי.

אבל היה פער עצום בין המציאות ובין הרצונות שלי. לא הצלחתי ליצור חיבור משמעותי עם אף אחת.

הייתי ילד חצי תימני, שחרחר בכיתה של אשכנזים בהירי עור ועיניים. גרתי במושב המרוחק והמנודה של המועצה האזורית והמצב הכלכלי בבית אפשר בעיקר את הדברים הבסיסיים, בטח לא מותגים כמו 'נייק', 'ליוויס' ו'ריבוק', כאלה שהיו אז לכוכבים של השכבה. היו לי תלתלים שאף אחד לא אמר לי שאסור לסרק כשהשיער יבש. הייתי מסתרק כל בוקר ומייצר לעצמי על הראש גוש לא מוגדר של צמר פלדה שלא מושפע מהגרביטציה. בנוסף הייתה לי דיסלקציה שבבגללה התחלתי לקרוא רק בכיתה ד'. גם אחרי כיתה ד', כשהייתי צריך לקרוא מול כל הכיתה, הייתי קטוע, נבוך ומבולבל.

התפתח בתוכי איזה חוסר. חוסר בהערכה, חוסר בשייכות חברתית. הרגשתי שאני פחות מכולם. היה בי צורך גדול להיראות, להפגין החוצה, להוכיח שאני לא פחות טוב מאחרים. התודעה הזו השפיעה על המשך חיי.

רק בכדורגל, בלטתי לחיוב. זה היה השער החברתי שלי. הילדים רצו להיות בקבוצה שלי כי הייתי שחקן טוב והצלחתי לייצר אצלם תחושה של קבוצה ותשוקה לנצח. אחרי המשחק תמיד הייתי נכנס בשנייה האחרונה לכיתה, מזיע ומתנשף. לא המצב הכי מזמין בנות לשבת לידי או בכלל להתעניין בי.

בסוף כיתה ח' עזבתי את בית הספר היסודי של המועצה ועברתי לתיכון בגבעת ברנר. התיכון היה הטרוגני – היו שם נערים ונערות מכל הצבעים והעדות. פתאום שרון סרוסי היפה מכיתה ט'3 אמרה שאני חמוד. לא הצלחתי לישון בלילה מרוב התרגשות אבל לא ידעתי מה לעשות עם זה. חוסר הביטחון הוציא ממני תגובות ציניות. רציתי להתקרב אבל תמיד הרסתי כל שיח עם איזו הערה חסרת טקט. שרון הגדילה לעשות ושלחה ידיד שלה לדבר איתי, ואני הגבתי כאילו אין לי כלום אליה. משהו פנימי ולא מודע בתוכי הרס כל התקרבות עוד לפני שהיא נוצרה. כל כך התאכזבתי מעצמי.

לקראת סוף התיכון כולם היו בטוחים שאתגייס לסיירת מטכ'ל, לקומנדו הימי או לשלד'ג כי הייתי ספורטאי מעולה. עשיתי טריאתלונים (תחרות סיבולת של שחייה, אופניים וריצה) כבר בגיל שש-עשרה, והאימונים ששאר החברים עשו לפני הצבא היו משחק ילדים בשבילי.

הרגשתי שכאשר אהיה לוחם בסיירת מובחרת ואעשה פעולות נועזות, אקבל את ההערכה הגדולה שחסרה לי. כמובן שלא הבנתי זאת לעומק. אמרתי שאני רוצה לעשות את הדברים הכי נועזים עם האנשים הכי מובחרים כי זה מעניין. אבל לא עברתי את הגיבושים לסיירות. זה היה משבר גדול עבורי.

בגלל האכזבה הגדולה כבר לא רציתי להיות חייל קרבי, ואחרי תלאות רבות הגעתי ליחידת קשר של חייל האוויר. הציבו אותי במוצבי קשר של החייל שהיו פזורים בגבולות. אלה היו מוצבים קטנים עם מעט מאוד חיילים, רק גברים. התפקיד שלי היה לבדוק כל בוקר את מכשירי הקשר הגדולים, שהיו תחנת ממס'ר למטוסים שטסו בשמי האויב. כשהיינו מגדילים ראש בדיקת המכשירים ארכה כעשר דקות, אבל רוב הזמן לא עשינו גם את זה.

הקושי הגדול לחייל בשירות הזה היה להצליח להתמודד עם עצמו, עם הבדידות שלו, עם חוסר המעש וחוסר בחברה. כשיצאתי הביתה אחת לשלושה שבועות הרגשתי שכולם המשיכו את חייהם ואף אחד לא מרגיש בחסרוני. חבריי הטובים הכניסו חברים וחברות חדשים למעגל חייהם. לא הצלחתי להשתלב ובהדרגה הקשרים החברתיים שלי התרופפו. סופי השבוע בבית הפכו למייאשים כמעט כמו בצבא. הרגשתי שאין לי אף אחד וכבר לא ציפיתי לכלום. מילד ספורטאי עם אנרגיות אינסופיות הפכתי לגבר מיואש. אחרי ארבעה ימים בהר שגיא, מוצב מבודד על הגבול עם מצרים, מפקד היחידה הגיע במפתיע. הייתי לא מגולח והיה בלגן במוצב. מפקד היחידה אמר לי בקור רוח, 'תסיים את השבועיים שנשארו לך פה ובמקום לצאת הביתה אתה מגיע אליי להישפט.'

במשפט קיבלתי ריתוק של שלושים וחמישה ימים, כך שסגרתי חמישים ושלושה ימים בלי להיות בבית, בלי לפגוש אנשים. זה היה לפני האינטרנט והטלפונים החכמים. הייתי רק אני עם עצמי. הרגשתי שאף אחד לא מבין את הקושי של להיות לבד כל כך הרבה זמן, הרגשתי שאני על סף תהום. כשחזרתי הביתה זרקתי את התיק על הרצפה, אפילו לא אמרתי שלום להוריי. מייד נכנסתי לרכב ונסעתי לחוף פלמחים. נכנסתי למים ושחיתי לעבר סלע גדול שבלט מעל פני הים, כשלוש מאות מטרים מהחוף. טיפסתי על הסלע, הסתכלתי על המרחבים והתחלתי להסביר לעצמי בקול איך אני הולך לעשות דברים אחרת, איך הזמן שלי עם עצמי בצבא יכול להיות מקום להתפתח בו. נשארתי על הסלע שלוש שעות, ובסופן התודעה שלי השתנתה. ניטעו בי אופטימיות וכמיהה לעתיד טוב.

חזרתי לצבא עם ספרי פילוסופיה ופסיכולוגיה פרקטית בסגנון 'דע את עצמך' ורומנים על מסעות אישיים של אנשים. הרגשתי שבדרך הזו אני יוצק בתוכי עומק אישיותי. הבנתי שאני רוצה שיהיו לי חיים יותר מלאים ומעניינים. החלטתי ש'עדיף להצטער על דברים שעשיתי מאשר להצטער על דברים שלא עשיתי'. חזרתי לעשות ספורט על בסיס יומי, ריצות ותרגילים של כוח, ואכלתי בריא יותר.

התקופה הארוכה שלי עם עצמי עיצבה את אישיותי ויצרה בי דרך ייחודית להסתכל על החיים. אחרי כמה חודשים החלטתי ליזום שיחה עם מפקד היחידה ובשיחה פתוחה ללא רגשות נחיתות, ביקשתי לעבור לבסיס גדול, מקום שבו אוכל לייצר אינטראקציה בסיסית עם אנשים. היו כמה אפשרויות, בסוף נשלחתי למוצב 'הישראלי' בחרמון, מפלס עליון. במוצב פגשתי את עומר, סוף-סוף אדם תקשורתי ביחידת הרפאים הזו. הוא היה קבוע במוצב החרמון וותיק ביחידה. הוא הכיר את כולם וכולם הכירו אותו. מייד הפכנו חברים טובים, ובעזרתו גם אני התחלתי להכיר חיילים במוצב.

'הישראלי', הוא מוצב תת קרקעי, בנוי ממחילות תת-קרקעיות שמחברות חללים שונים. זה טוב נגד הפגזות, וגם כשהשלג מכסה את ההר אפשר להתנהל. רק ליחידה שלנו היה מבנה נפרד שהיה מנותק מהמחילות האלה וכדי להגיע אליו היה צריך לצאת לאוויר ההר. ככה התנהלנו, נהנינו מהריחוק מכל המפקדים וגם יכולנו להיפגש עם החיילים במוצב. כשעומר היה בחופש הייתי מחליף אותו בישיבות שנערכו מעת לעת במשרד של מפקד המפלס העליון. היה חורף קשה באותה שנה ובאחת הישיבות מפקד המפלס ניגש אליי ואמר, 'דרורי, עוד פעם אני רואה אותך מסתובב בחוץ בנוהל סופה ואני מזיין אותך!' קצת נבהלתי מהשפה. בלעתי רוק, לא עניתי. המשכתי להקשיב לתדריך.

שבועיים אחר כך עומר הזמין שתי בנות שהיו במוצב לראות סרט בערב אצלנו במתחם. רק לנו היה אז וידאו וסרטים בשפע. מירב ועדי הגיעו לצפות איתנו באיזו דרמה רומנטית. הן ידעו על קיומי, ראו אותי מסתובב עם עומר, אך מעולם לא ניהלנו שיחה, רק החלפנו חיוכי נימוסים.

ארבעתנו הצטופפנו יחד מול מסך הטלוויזיה ושקענו בסרט. הייתי מוקסם מהמרחק של מירב ממני. הגב שלה היה ממש קרוב לחזה שלי ויכולתי להביט למסך מעל הכתף שלה. זה הביך אותי וגם היה לי מאוד נעים. נשמתי עד לעומק ריאותיי את ריח מרכך השיער שלה והתבוננתי בשיער הארוך, היפה והחלק שלה.

הרגשתי שאף אחד לא רואה את מה שעבר עליי ברגעים האלה. האור היה מעומעם. נגעתי בקצוות השיער של מירב בעדינות. בהתחלה לא היה לי ברור אם היא מרגישה, אבל אחרי כמה דקות כבר ליטפתי את שערה. הנחתי שנעים לה. עצרתי לרגע, נרגש לחלוטין. המשכתי ללטף. עומר ועדי קלטו אותנו, ואנחנו כאילו המשכנו להתרכז בסרט.

סופה החלה להשתולל בחוץ. שמענו ברשת הקשר את הסמב'צית. 'נוהל סופה! נוהל סופה! כל הכוחות להיכנס לעמדות הפנימיות על פי הפק'ל!' אף אחד מאיתנו לא רצה לעצור את הסרט ואת החיבור שהחל להירקם, עד שעומר אמר באחריות אופיינית, 'הסופה הזו עוד תסבך את כולנו. בועז, לך תלווה את הבנות בחזרה למוצב. תיכנסו מהכניסה המזרחית, שם יש פחות סיכוי שמישהו ייראה אתכם.'

בחדר שלנו היה חם ונעים. הייתי עם טרינינג מגניב והבנות לבשו פיג'מות. לפני היציאה אל השלג והקור נכנסנו לתוך חרמוניות, נעליים שלג קנדיות ויצאנו במהירות אל עבר הכניסה המזרחית של המוצב. זו הייתה שעת לילה. השלג התגבר והמוצב עבר לנוהל סופה. כל עמדות השמירה החיצוניות נכנסו פנימה והשמירה נעשתה מתוך המבנה המרכזי כלפי חוץ.

הגעתי עם מירב ועדי במהירות לכניסה המזרחית למרות החושך. בעזרת פנס וו צבאי, הן נכנסו בלי שאף אחד יראה. נפרדנו בחיוך וציפייה להיפגש שוב, ועשיתי את דרכי חזרה למבנה של היחידה שלנו. צעדתי בסופה בחושך. השלג התחיל להיערם. הייתה בליבי הרגשה שמשהו טוב הולך לקרות. הלכתי שקוע במחשבות ופתאום פרוז'קטור ענק האיר לכיוון שלי. מייד התחבאתי מאחורי מחסן נטוש. חיכיתי שהשומר יכבה את האור ואוכל להמשיך ללכת. זכרתי את האיום של מפקד המפלס ולא רציתי להסתבך. חשבתי שהשומר יכבה את הפרוז'קטור תוך כמה שניות – כל שומר מדליק מדי פעם את האור כדי להביט סביב – אבל האור לא כבה.

התחיל להיות לי קר. הבנתי שהצל של המבנה שמאחוריו הסתתרתי, הוא אזור בטוח בשבילי. השומר לא יכל לראות אותי במקום המוצל. הלכתי לאורך הצל עד לגבול של המוצב, עד תחילת שטח ההפקר עם סוריה. בימים רגילים הייתה שם גדר ושילוט צהוב 'זהירות – מוקשים!', אבל השלג כיסה את הגדר ואת השילוט. רציתי להאמין שגם את המוקשים.

עברתי את גבול המוצב, נכנסתי לשטח ההפקר וגלשתי במורד ההר לכיוון מזרח. גלישה ארוכה, מהירה, מפחידה וכיפית עד לעמק. נעצרתי שנייה. למרות שאור הירח היה חלש התבוננתי סביב, נפעם מהמרחב שאליו הגעתי. אחרי צעידה של כמה דקות בעמק מצאתי נתיב שהערכתי שאוכל לעלות דרכו חזרה לכיוון המוצב במקום שהיה כבר רחוק מעמדת השמירה. עליתי בחזרה למוצב הגעתי למבנה הבטון שלנו ודלת הברזל לא נפתחה, דפקתי חזק וצעקתי עד שעומר פתח את הדלת

'מה קרה? למה אתה עם מדים, אפוד ונשק?'

'אל תשאל, יש פרה אדומה! כולם רצים עם מאגים ומרגמות לכל העמדות!'

ידעתי מה המשמעות של 'פרה אדומה' – חדירת מחבלים למוצב! בהתחלה נבהלתי כהוגן, אבל אחרי כמה שניות הבנתי שאני המקור לכל הבלגן. גם עומר הבין.

'אוי ואבוי…'

היינו בהאזנה לרשת הקשר ושמענו את הכוחות בהובלת מפקד המפלס וגששים דרוזים מתקדמים לעבר המבנה שלנו. קיוויתי שאולי הם יטעו בדרך, שאולי יקרה משהו שימנע מהם להגיע, העקבות בשלג לא השאירו לי סיכוי. אחרי כמה רגעים שמענו דפיקות חזקות על הדלת. פתחתי את דלת הברזל ולפניי עמד מפקד המפלס העליון עם צוות של לוחמים מאחוריו. הוא תפס אותי באוזן. ניסיתי להסביר ולהגיד כל מיני דברים אבל הוא רק אמר

'דרורי, עשית מעשה חמור ובגלל שאני לא יכול להכניס אותך לכלא ליותר מעשרים ושמונה ימים, מייד אחרי שהסופה תסתיים אני שולח אותך לקובי מרום. אני כבר אספר לו עליך.'

קובי מרום – המח'ט שכונה גם 'קובי חמישים ושש' – שלח אותי לחמישים ושישה ימים לכלא 6.

הימים בכלא לא היו קשים ועברו לי במהירות. כשהשתחררתי חזרתי לבסיס, פגשתי שוב את עומר, מירב ועדי והיה לנו נעים יחד, לפני היציאה הביתה הצעתי למירב להיפגש בחופשה, מחוץ לבסיס. בחופשה, נסענו יחד לכינרת וישנו באוהל. היו לנו שיחות מעניינות, מלאות הומור עצמי. בפעם הראשונה הרגשתי שמישהי שאני רוצה, רוצה אותי. זה היה מופלא בעיניי. נגענו והתנשקנו המון.

באוהל בכינרת שכבנו בפעם הראשונה. הייתה בי תשוקה עצומה, לא ידעתי מה עושים, כל סיפורי הזיונים ששמעתי עד אז לא היו בדיוק 'הדרכה למיניות נכונה'. למירב היה ניסיון מיני של פעם אחת עם בחור לא מתחשב. היא גם לא ידעה מה לעשות או איך לכוון אותי. לא היה לי קונדום ולא בדיוק הבנתי מה קורה. לא הייתי קשוב לגוף שלי או לשלה. נכנסתי אליה בכוח. אפילו לא שמתי לב שהכאבתי לה, וגמרתי בתוכה ממש מהר. נלחצנו מהסיטואציה. היא עוד לא לקחה גלולות. פחדנו מהיריון אבל הרגשנו קרובים מספיק כדי להחליט שנתמודד יחד עם כל דבר שיקרה. אחרי שבוע היא קיבלה מחזור, התחילה לקחת גלולות והמשכנו להיות קרובים ואוהבים.

עם הזמן כבר הצלחתי להחזיק את עצמי ולזוז בתוכה ממושכות באגרסיביות בלי לגמור. אבל לא הבנתי למה היא לא נהנית. שוחחתי עם ליאור, חבר קרוב מהתיכון, הוא אמר, 'צריך להיות ממש איטי, עדין בהתחלה, לחכות שהיא תיפתח, תראה שיהיה לכם הרבה יותר כיף'

יישמתי את עצתו. מירב ואני כאילו התחלנו מחדש, התקדמנו לאט והתחלנו לדבר הרבה על הרגשות והתחושות שעוברים בנו במהלך הסקס. לימדנו אחד את השנייה המון. זה היה אושר גדול. הדבר אשר חיכיתי לו כל כך הרבה זמן פתאום קרה. אחר כך בכל הזדמנות חיפשנו לעצמנו פרטיות והיינו חוקרים את המיניות שלנו. מירב הייתה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים עד אז.

היינו ביחד שנה וחצי. מירב השתחררה מהצבא ונרשמה ללימודי ביוטכנולוגיה באוניברסיטה, ואילו אותי העבירו, בתור פזמני'ק, למקום הכי טוב של היחידה – פיקוד דרום בבאר שבע. שם כבר היו הרבה חיילים וחיילות והתחלתי לאט לנהל חיי חברה. פתאום בנות נוספות התעניינו בי. זה סקרן אותי. רציתי להיות פנוי להרפתקאות חדשות, להתנסויות מרתקות. הייתי מבולבל. יֵצֶר חדש החל לפעפע בי.

מירב ואני המשכנו לבלות המון יחד – שחינו בעירום בים ועשינו טיולי אופניים. הרגשתי שיש לנו הרבה דברים במשותף, יותר מכול איזו תקשורת קרובה ואינטימית.

ערב אחד, כשישבנו יחד על חוף הים והקראתי לה איזה טקסט פילוסופי שכתבתי, היא אמרה, 'אולי תכתוב לי משהו עליי?'

ישבתי לכתוב ויצא לי מכתב פרידה.