החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

התחברות או הרשמה נדרשים רק בעת גישה לספריתך או ביצוע תשלום

בניין חסר

מאת:
הוצאה: | 2019-01 | 376 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
הספר זמין לקריאה במכשירים:

38.00

רכשו ספר זה:

גופתה של עדנה מתגלה בידי שכניה. איש לא יודע לספר על השכנה המתבודדת או על נסיבות מותה המסתוריות. דיירי הבניין שברחוב הרואה 9 בתל-אביב בוודאי לא מכירים אותה, כך שחסרונה הלא צפוי לא אמור להפריע לשגרת יומם. אלא שתוכנית נסתרת נרקמת מאחורי הקלעים ומובילה את הדיירים למסע חטטני, לעיתים מציצני, שהולך ומתרחב ללא שליטה. כך הם מכירים את שכנתם, את תשוקותיה וסודותיה, ואלה מטלטלים את חייהם.

"בניין חסר" הוא קולו של כותב צעיר ומבטיח, היודע לפרוש התבוננות מפוקחת על הטבע האנושי לפגמיו, לחלומותיו ולשאיפותיו. בעברית רהוטה, משרטט עידו כנען ניכור וקרבה, תעתוע וריאליזם נוקב.

מקט: 4-1272-366
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


 

פרק 1

 

יום שבת. השעה שבע ושלושים בערב. דניאלה מאירוביץ', בעלת הבניין ברחוב הרואה 9 שבשכונת הנגיד, יושבת על ספסל מתכת ישן שניצב מול דלת הכניסה למבואה. מושב הספסל החלוד, המחוספס, עושה שמות בשמלתה הצבעונית, היקרה, אלא שהיא אינה מבחינה בכך. ירכיה לחות מזיעה ונושקות זו לזו. זרועותיה הבשרניות, הקמוטות, צמודות לגופה, וכפות ידיה תפוסות בקפלי שמלתה כמי שנאחזת בבגדיה שלה על מנת לשמור על שיווי משקלה.

היא התעייפה כהוגן בשעה האחרונה, ולמרות זאת היא נשארת דרוכה ועוקבת בדאגה אחר המתרחש ברחוב. תחת עיניה שקיקים כהים ונפולים, גבותיה מכווצות, ואין קמט זע בפרצופה. בצעירותה הייתה נאה מאוד, אך השנים חצבו בעור פניה ארשת חמורה כצלקת המרמזת על אופי בעליה. עוד מעט יגיעו השוטרים, היא חושבת, ודאי צפוי לה ערב ארוך.

לעיתים קרובות, כשדניאלה פוסעת על שביל הכניסה לבניין שלה, היא חשה שפרחי הפלסטיק הנטועים בצידי השביל עומדים דום לכבודה. במיוחד, היא נהנית להביט בהם מוקדם בבוקר כשאגלי הטל עוד נחים על עליהם הזקורים ואור ראשון מנצנץ על תפרחתם המשוחה בלכה. כך היא אוהבת אותם – זקופים ורעננים, צעירים לנצח וחסרי חיים. אם אחד מהם נוטה ליפול, היא תטרח להתכופף וליישרו. והיום, בגילה, זה אינו עניין של מה בכך.

שביל הכניסה עובר במרכזה של חצר רחבת ידיים. בעבר הייתה חצר הבניין מלאת חיים. מרבד דשא מוריק כיסה את האדמה, וערוגות עגולות של פרחי בשמת וביגוניה היו פזורות בחצר. שיחים של ורד מטפס נשתלו ליד העמודים התומכים של הבניין ונכרכו סביבם, ובאביב היו מלבלבים וצובעים את החזית בצהוב ובלבן. בסופו של שביל הכניסה, ממש מול האינטרקום, נח אותו ספסל שקנה בזמנו בעלה המנוח, ועליו חרט את האותיות "אד", אריה ודניאלה.

אריה מאירוביץ' רכש את הבניין בשנות השמונים ושיפץ אותו למן היסוד. איש עסקים ממולח היה אשר זיהה בזמן את הפוטנציאל העסקי הגלום בשכונת הנגיד וקנה את הבניין במחיר מציאה ולא חסך בהשבחתו. הוא החליף את הריצוף במבואה באבני ביר-זית חלקות, ובמרכזה שיבץ שטיח ארמני שקנה בעיר העתיקה בירושלים. הוא שבר את הקיר שפנה לחזית והציב במקומו חלונות גדולים בעלי מסגרת עץ שהכניסו אור יום למבואה. גם בדירות עצמן הפיח חיים חדשים. החליף ברזים, דלתות, תריסים וכלים סניטרים, וגר עם רעייתו בדירה בקומה השלישית, המרווחת מבין שתי הדירות בקומה.

לפני שנתיים ציינה דניאלה עשור למותו ותלתה מעל לוח המודעות במבואה תמונה ממוסגרת שלו. מחויך, עומד בחליפה מהודרת על רקע הפיגומים בכניסה. אותו החיוך היה סימן ההיכר שלו. מכריו זוכרים אותו עד היום כאדם אופטימי, בעל שמחת חיים ונדיבות מופלגת שהרבה להתבדח. אולם כשדניאלה מתבוננת בתמונה היא רואה אדם אחר. היא נזכרת בבעל שלא החשיב את דעתה, על אחת כמה וכמה בענייני כספים, שנהג לבלות עם חבריו לשתות ולהתהולל בזמן שהיא הייתה ספונה בדירתם וגידלה את ילדיהם. ובעיקר היא זוכרת אותו כאדם חובב תענוגות גחמני ובזבזן שלא חסך בחייו, ובמותו, השאיר אחריו חובות.

לאחר שהלך לעולמו, הנהיגה דניאלה בבניין משטר חדש. היא צמצמה את הוצאותיה האישיות והקפידה לשלם בזמן את החזרי ההלוואות שלקח בעלה עד אשר סיימה לפדות את החובות. היא אגרה כספים כדי לבנות בעלות מינימלית יחידת דיור נוספת על גג הבניין. היא הקפידה להעלות את שכר הדירה בהדרגה, וצמצמה את עלויות התחזוקה, בראש ובראשונה בחצר. מטעמי חיסכון החליפה את החי בדומם – היא הרעילה את הצמחים בגינה, את הדשא המירה בחצץ ועקרה את הגדר החיה שהקיפה את הבניין ובנתה במקומה חומת בטון. "מה הטעם לשלם הון תועפות לגננים אם ממילא בקושי מרגישים בהבדל?" אמרה לעצמה אז.

תוך מספר שנים צברה סכום נאה. אלא שהרגליה נותרו בעינם, ועד היום היא מקפידה בהוצאותיה כמו בהכנסותיה. כך הונה הולך ותופח ונפשה יודעת מחסור.

כשעיריית תל־אביב ושר התחבורה הכריזו על תחילתן של העבודות להקמת הרכבת התחתית בעיר, התנבאה כי שנים שחונות עומדות לפתחה. היא נלחמה בפרויקט בנחישות כמו גם בהיסטריה. לא פעם התריעה באסיפות שארגנה העירייה שמדובר במעשה מטורף, שהמחירים יצנחו ובעלי הממון יברחו, שתהיה זו עוד שכונת רפאים בדרום העיר שבה גרים פושטי יד בדירותיהם של פושטי רגל.

היום, משחלפו כחמש שנים של עבודות התשתית ולאחר שנדחה מועד סיומו של הפרויקט בשישה חודשים נוספים, נדמה לה כי תחזיותיה קרובות מתמיד להתגשם. ברחוב גאולה, במרחק של כמאתיים מטרים מהבניין, נחפרה אחת מתחנות הרכבת. הרחוב שהיה שוקק אנשים ובעיני רבים היה הלב הפועם של השכונה, היום הוא מנותץ לכל אורכו וחנוק באבק מדרכותיו. עשרות חנויות, מסעדות וברים סגרו את שעריהם חודשים ספורים לאחר תחילת העבודות, ותנועת המבקרים בו הפכה דלילה.

בחמש השנים האלה נאלצה דניאלה להוריד את מחירי הדירות, אירוע חסר תקדים מבחינתה. שבעה מתוך עשרת דיירי הבניין התחלפו ונשארו רק אורי ומרגריטה שעדיין גרים בקומה השלישית שממול דירתה. דניאלה לא שבעת רצון מהדיירים החדשים, אף שלא עלה בדעתה להכירם.

כשעה קודם לכן חזרה דניאלה לבניין לאחר שבילתה עם חברתה בבית קפה בשכונה. היא הייתה נינוחה, קצת עייפה, ולא שיערה שהלך רוחה עומד להשתנות מקצה לקצה.

כשהתקרבה לבניין זיהתה את אורי שהגיע מהצד השני של הרחוב. אם היה זה דייר אחר, ודאי לא הייתה טורחת לחכות ולקבל את פניו, אבל אורי אינו כשאר הדיירים. הוא שכן טוב אפילו ידיד, ועוד יותר מכך – איש סוד.

אורי חזר מבילוי עם חברו בבר באחת הסמטאות של שוק הבולגרים. הוא הבחין בה ונופף לשלום. לא יזיק לה לחייך מדי פעם, רטן בליבו כשהתקדם לעברה, יש עשירים שמפחדים מצרות עין עד כדי כך שהם חושבים שהאושר עצמו עולה להם כסף.

הם נפגשו בכניסה לחצר וחצו יחד את השביל דרך המשמר המלכותי של צמחי הפלסטיק.

"תתקדם מהר, אורי, אני חושבת שראיתי את מוטי מגיע." אמרה דניאלה ומיהרה להיכנס למבואה. "חוצפן." סיננה לאחר שנסגרה הדלת.

היא התקרבה לאורי ודיברה סמוך לאוזנו. "אתה מבין מה הוא עושה? הוא שם אותך בפינה עם המסכנות שלו ועם בעיות הכספים שלו כדי שאני ארגיש לא נעים לפדות לו את הצ'ק במועד שקבענו. אתה בטח מכיר את סוחטי הדמעות האלה, הסיפורים על המשכורת שמתעכבת ועל הברית של הנכד. פתאום הוא משתף אותי בחיים שלו כאילו היינו חברי ילדות. שבועיים קודם לא טרח לומר לי שלום כשראה אותי ליד תיבות הדואר. שינסה לבקש מהסופר לא לפדות לו צ'ק בזמן ונראה איזו תשובה הוא יקבל מהם. לבוא אליי, אישה מבוגרת שצריכה גם להשאיר משהו לנכדים, אתה מבין? הוא מפר חוזה ועכשיו אני ה'בד-גאי' כי פדיתי את הצ'ק."

אורי החל לטפס במדרגות ודניאלה בעקבותיו. כשסיימה את דבריה, הסתובב אליה ואמר, "גם צרות של עשירים הן צרות, הא דניאלה?" הוא סובב את גבו אליה והמשיך במעלה המדרגות, ודניאלה אחריו. היא לא ראתה שהוא גלגל את עיניו. "נו, ומה הוא כבר יכול לעשות? לעזוב? אז ערבי אחד כבר יש לנו, תביאי לפה בחור חרדי במקומו." הוסיף בנימה משועשעת.

אורי הגיע לקומה הראשונה. דניאלה הדביקה את צעדיו, והשניים המשיכו לקומה הבאה.

"באמת מצחיק מצב הדיירים בבניין." אמרה דניאלה. "היום גרים כאן אנשים שחיים מהיד לפה, אתה מבין? לפני עשר שנים זו הייתה השכונה הכי נחשבת בעיר, גרו פה רופאים מומחים, עורכי דין עם משרדים שקרויים על שמם, והכול הלך בשביל פרויקט אינפנטילי. מה חשבו שיקרה החלמאים בעירייה? מה חשבו שיקרה לשכונה, עד שיצליחו לבנות רכבת? ואיזה טיפוסים יגורו לידנו כשסוף סוף יסיימו? אוכלוסייה עבריינית קיבלנו – נרקומנים, אנסים ומפרי-חוזה."

אורי נעצר והביט בדניאלה. הוא נד בראשו והחל לעלות לקומה השלישית. "חלק מהדיירים החדשים דווקא נראים נחמדים מאוד." אמר.

"תעשה לי טובה, אורי. אני בטוחה שהצעירונת מהקומה השנייה נראית לך נחמדה מאוד, הרוסייה." דניאלה גיחכה. "אל תתן לנעורים לבלבל אותך. בן אדם מהוגן לא ישכח לרגע את הגיל שלו.

"ואני בכלל לא מדברת על ההומלסים המזוהמים שישנים בבניין עם השמיכות המטונפות שלהם והבקבוקים של הוודקה, ומי יודע מה עוד-"

"אוי, את מריחה את זה?" קטע אורי את דבריה. "יש פה ריח של-, ריח נורא. את מריחה?"

השניים התקרבו לקומה השלישית, ודניאלה כיסתה את פניה בשרוול חולצתה. "אתה צודק, יש כאן ריח של ריקבון. אלוהים שייקח אותי, איזו צחנה. זה מגיע מהדירה שלך, אורי."

"לא, מה עובר לך בראש? זה מגיע מלמעלה, מהדירה של זאתי, הדיירת הבודדה."

דניאלה התקרבה לגרם המדרגות שהוביל לגג הבניין ומיהרה להסיט את ראשה. "אתה צודק." אמרה והישירה אליו את מבטה. "נו, עכשיו אתה מבין עם מה אני צריכה להתמודד? הוולגאריות של אנשים, אין לה גבולות. תעשה טובה ותדפוק לה על הדלת. אני לא מסוגלת לעלות לשם."

זו הצרה בלהתרועע עם אנשים מבוגרים, חשב אורי בינו לבינו. בלתי אפשרי לסרב לבקשותיהם. הוא נאנח, כיסה את פיו ואת אפו בשולי חולצתו וטיפס לקומה הרביעית.

הדירה בקומה הרביעית היא למעשה יחידת הדיור שנבנתה על גג הבניין והושכרה לדיירים שהתגוררו בה בגפם בשל מידותיה הצנועות. בשנים האחרונות הושכרה היחידה לדיירת בשם עדנה.

גרם המדרגות שהוביל לקומה הרביעית היה עמוס גרוטאות. אריחים מאוירים שהשתחררו, חתיכת מעקה שנשברה לפני כמה שנים, מנוע מזגן משומש ועוד מיני חפצים בלויים שאפסנה דניאלה לשעת צורך. אלה, הקשו על המעבר. בקצה המדרגות, מסדרון קטנטן וחשוך שבצידיו ניצבות שתי דלתות זו מול זו. האחת, היא דלת היציאה לגג הבניין והשנייה, היא דלת הכניסה לדירה.

אורי דפק על דלת הדירה כמה פעמים וחזר וצלצל בפעמון. לא נשמעו רחשים מבפנים.

הוא מיהר לחזור לקומה השלישית. "הריח בוודאות מגיע משם." אמר, "אבל לא שמעתי קולות. אולי היא לא בבית."

"היא לא בבית? אז מה מריח כמו נבלה?" התלוננה דניאלה, הוציאה צרור מפתחות ופתחה את דלת דירתה. "אני לא יכולה לחשוב פה, אורי." אמרה ונכנסה, ואורי – אחריה.

הדירה של דניאלה בצידה המערבי של הקומה השלישית היא מהמרווחת בדירות הבניין. דירת ארבעה חדרים המשתרעת על פני כמאה וארבעים מטרים ריבועיים ומשקיפה לחזית הבניין. מול דלת הכניסה נפרש מטבח נאה ומשוכלל. סמוך למקרר הונחו משטחי עבודה מזכוכית מחוסמת כחלחלה, והותקנו ארונות עץ כהים לצד כיריים חדישים שמעליהם התנשאו קולטי אדים מנירוסטה. מול הארונות ניצב דלפק גם הוא מכוסה באותה זכוכית כחלחלה ששימש כשולחן אוכל. לא בכדי הוציאה דניאלה כסף רב בעיצוב ובאבזור המטבח. הוא נועד לטפח חדוות בישול שהלכה והתעצמה בה בעשר השנים האחרונות.

טרקלין הדירה צמוד למטבח, רצפתו מחופה פרקט עץ משובח וקירותיו מעוטרים בציוריהם של אורי ליפשיץ ויגאל תומרקין. על הקיר הרחב שמעל הטלוויזיה תלוי ציור מרשים של ליפשיץ בגוונים של כחול, ירוק ושחור, ציור של ילדים פלסטינים רעולי פנים באינתיפאדה. דניאלה, בסגפנותה, הקצתה לעצמה פינה קטנה לצפייה בטלוויזיה ולאירוח לא רשמי ששימשה אותה מדי יום, ואילו הטרקלין המפואר נותר שומם וחדש למראה ברוב ימות השנה.

דניאלה ואורי נכנסו לדירה, מיהרו לסגור אחריהם את דלת הכניסה ולפתוח את החלונות, ולאחר מכן יצאו למרפסת.

דניאלה התיישבה על אחד הכיסאות, ואורי נשאר לעמוד מנסה לרמוז לה שאין בכוונתו להתמהמה בדירתה, אלא שהולך ומתחזק בו הרושם כי המסר חומק מבעלת הבניין.

לאמיתו של דבר דניאלה הבינה אותו היטב. אבל היא לא התכוונה בשום פנים ואופן להתמודד לבדה עם הצחנה המסתורית אשר הובילה אותה לדמיין תרחישים מזוויעים ביותר.

"שב, אורי. אני אצלצל אליה." אמרה והוציאה מכיסה את הטלפון הנייד שלה. "אני נשבעת לך, דיירים הם כמו ילדים. לידך הם יעשו הצגה שלמה כאילו הם אנשים תרבותיים ומתחשבים, אבל ברגע שהם מרגישים שאת כבר לא מסתכלת, הם חוזרים להתנהג כמו חיות. צריך להעמיד אותם במקום מדי פעם, להראות להם שאת נוכחת ושאי-אפשר לסדר אותך. אחרת, הם יעשו מה שבא להם."

היא מצאה את מספר הטלפון של עדנה, הדיירת מהקומה הרביעית, וצלצלה.

דניאלה הקפידה להתקשר לדיירי הבניין מדי חודש או חודשיים כשבפיה דרישות וטענות. השיחות עימה, אפילו על השוליים שבנושאים, התארכו וגרמו גם למאופקים מבין דייריה לאבד את סבלנותם. פעם צלצלה לשלושה דיירים שונים ותחקרה אותם דקות ארוכות משום שחשדה שאחד מהם משחרר את כלבו לעשות את צרכיו בחצר ובפעם אחרת, התקשרה לאחד מהשוכרים בשעת לילה כדי שיואיל בטובו לסלק את ההומלס שישן מתחת למדרגות במבואה. השיחות האלה נודעו לשמצה בקרב דיירי הבניין, ולא פעם עוררו שאט נפש. הן הוגדרו על ידי דייר שהתגורר עד לפני שנה בקומה הראשונה, שחקן ישראלי-אמריקאי, כ"אפיזודות מייגעות שבהן התוכן חסר משמעות, והמשמעות חסרת תוכן." וכשהתבקשה לתקן דבר-מה בדירה, בין אם להחליף ברז ובין אם לתקן מזגן, היא השתהתה בתשובתה, דרשה לקבל שלוש או ארבע הצעות מחיר מבעלי מקצוע, ולא היססה לחזור ולשאול את דייריה שאלות שכבר קיבלה עליהן תשובה כמו מתוך כוונה למצוא סתירה בדבריהם. לא אחת האשימה אותם בהזנחת הדירה ודרשה שישתתפו בעלות התיקון. כה מעיקים היו המפגשים איתה עד כי מרבית השוכרים היו מתקנים בעצמם ועל חשבונם את הליקויים, ולו כדי להימנע מלשוחח איתה. יש וזו הייתה מטרתה מלכתחילה.

"אני עוברת ישר למענה הקולי." אמרה לאורי לאחר שלושה ניסיונות ונאנחה. "זה לא מריח טוב."

אורי חשש מכך. הוא התכוון לחזור לדירתו ולחטוף תנומה קצרה, וחש שהוא נגרר בעל כורחו לעניין שנדמה כי הלך והסתבך. "ישר את מדמיינת את הגרוע ביותר. אולי שכחה שקית אשפה מלאה ליד הדלת ונסעה לכמה ימים." אמר.

"הכול יכול להיות. מצד שני, אני מתקשה להאמין שהיא תצא מהדירה ליותר משעה או שעתיים. יום יום אני שומעת את הצעדים שלה למעלה, מהבוקר ועד השעות הקטנות של הלילה. רק לפני כמה ימים שמעתי אותה מסתובבת בדירה עד שלוש לפנות בוקר. היא לא עוזבת את הבניין, אז מה פתאום היא נעלמה לכמה ימים?"

"חכי כמה שעות," ביקש ממנה. "תצלצלי שוב בערב. אולי תענה."

"הטלפון כבוי, אורי. איזו ברירה יש לי? צריך להיכנס פנימה ולראות מה מסריח." למרות שנשמעה נחרצת שפתה התחתונה רעדה והסגירה את מצוקתה. היא נשמה עמוקות ונעמדה. "יש לי מפתח רזרבי בסלון. אתה עולה איתי, כן?"

בסביבות השעה שבע עמדו דניאלה ואורי מול דלת הדירה בקומה הרביעית כשהם מצמידים לפניהם מגבות מטבח מבושמות שהצטיידו בהן מראש. דניאלה צלצלה מספר פעמים בפעמון ומשלא שמעה תזוזה בדירה, פתחה את הדלת.

היא נסוגה צעד אחורנית. לנגד עיניהם ראו השניים את גופתה של עדנה, נפוחה וחיוורת, שרועה על שטיח הסלון. ראשה מתבוסס בשלולית דם קטנה ועיניה פעורות לרווחה. נדמה היה כי היא מישירה אליהם מבט. בחדר הקטן הצחנה הסמיכה את האוויר העומד, הצמיגה והבעירה אותו.

דניאלה נמלטה לחדר המדרגות והחלה לרדת במהירות לא אופיינית, ואורי נחפז אחריה. היא השתעלה וכמעט שמעדה.

"תאטי קצת, את תיפלי!" קרא אורי ואחז בכתפיה, ספק ניסה להרגיעה ספק להחזיקה עומדת.

היא נעצרה לרגע קל ואז השתרכה במורד המדרגות לעבר הקומה השנייה. קול צעקותיה מילא את חלל חדר המדרגות וכמו לא הותיר אחריו מקום לצלילים אחרים, "אלוהים! אלוהים אדירים!"

היא צנחה על המדרגה בהגיעה לקומה הראשונה, ליד דלת דירתו של מוטי. היא טמנה את פניה בכף ידה ומלמלה, "שמישהו יעזור לי."

"איזה אסון." קראה דניאלה ונראתה על סף דמעות. תומר, דייר צעיר שחולק דירה עם שותפה בקומה השנייה, שמע את הצעקות, יצא מדירתו והצטרף אליהם. מיד אחריו יצא גם מוטי.

"מה קרה?" שאלו יחד.

"הדיירת בקומה האחרונה," אמר אורי. "היא מתה. מצאנו אותה שוכבת בסלון."

תומר היסס. "איך אתה יודע שהיא מתה?" שאל. "צריך להתקשר למד"א."

"אתה לא מריח?" קראה דניאלה.

"תסמוך עליי, היא לא בחיים." אמר אורי. "לפי דעתי היא שוכבת ככה כבר כמה ימים."

"ובחום הזה, אתה בכלל יכול לדמיין איך היא נראית? לך תראה, אולי תלמד משהו על החיים." דניאלה נעמדה, ירדה למבואה ויצאה לעבר חצר הבניין. צעדיה האיטיים, המדודים, הותירו הדהודם בחדר המדרגות. אורי יצא אחריה כמשגיח בה. תומר הצטרף אליו, ומוטי התעכב כשצלצל למד"א.

משהגיעו לחצר צלצלה דניאלה למשטרה. היא התיישבה על הספסל שבכניסה ודיברה, כך ניתן היה להבין, עם מוקדנית. דבריה היו מקוטעים. תשובותיה עטופות בקריאות שבר מתייפחות. "…ועכשיו אני, כבעלת הבניין, מרגישה שהאחריות נופלת עליי. עוד ישאלו למה לא בדקתי לשלומה. ואחרי שיפנו אותה, מה אז? את חושבת שבזה יסתיימו הצרות שלי? אני בטח אצטרך לחטא את הדירה. ניקיון רגיל לא יספיק פה, נכון? ומי ישלם על זה לדעתך?"

השיחה נמשכה עד השעה שבע וחצי.

באותו הזמן, בעוד דניאלה יושבת דרוכה על הספסל בכניסה ושמלתה משתפשפת במתכת החלודה, עומדים אורי, תומר ומוטי על המדרכה מול שביל הכניסה. זו הפעם הראשונה מאז שעברו לגור בשכנות בבניין שבה הם מוצאים עצמם משוחחים זה עם זה.

אורי מתחיל לתאר בפניהם את מראה החדר והגופה עד אחרון הפרטים הכירורגיים, לא חוסך מהם דבר, בלהט שמפתיע את שומעיו וכמו עומד בסתירה לתיאור כולו.

מוטי מאזין לדבריו ולא מוציא מילה מפיו. הוא נע על מקומו בחוסר מנוחה. תומר, שעוד מגיל צעיר נודעה רגישותו למראה דם, שבוי בניגוד לרצונו בתמונה שמצייר לפניו אורי, ומראה הגופה מרצד בדמיונו בחיות רבה. הוא מחוויר וחש חולשה כה עזה ברגליו עד כי הוא מוכרח להתיישב בשולי המדרכה המאובקת.

מחלקת התברואה של העיר הזהירה מפני התחלואות האורבות במדרכות השכונה, ולו מפאת הרעל שנשפך ברחובות בניסיונה הכושל להילחם בנגע החולדות. אומנם מאז ומעולם היו חולדות בעיר, אך החפירות של פרויקט הרכבת שיבשו את יחסי השכנות שלהן עם התושבים כשאלה טיפסו מעלה אל האוויר הפתוח. מראה החולדות, כך ניכר, עורר בעתה והיסטריה גדולה בהרבה מאיומו של הרעל שקטל אותן.

השמש מתחילה לשקוע ואור זהוב ורך נשפך כנהרה על הרחוב. קול סירנות נשמע ממרחק.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.