החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

גוף ראשון: נוכחת

מאת:
הוצאה: | אפריל 2024 | 272 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

25.00

רכשו ספר זה:

נערות ונשים צעירות חיות בתקופה מבלבלת: מעולם לא היו בידיהן חירות ואפשרויות בחירה רבות כל כך; אך מעולם גם לא ניצבו בפניהן דרישות כה רבות – מצד עצמן ומצד אחרים.

ד"ר טארה פורטר מציעה להן תובנות על סמך ניסיונה העשיר. ממבחנים עד חברויות, ממשפחות עד אהבה, היא מספקת הסברים נגישים והצעות מעשיות. מתוך הבנה עמוקה של נקודת מבטן, היא מסבירה להן את עצמן ומנחה אותן צעד־צעד, כיצד להתמודד עם האתגרים בחייהן.

אתם לא מבינים אותי הוא מעין מכתב אינטימי מחבֵרה חכמה או מאחות גדולה. זהו גם מדריך יקר מפז להוריהן של נערות וצעירות: הצצה אל מעבר לגלגולי העיניים ולמחאה של בנותיהם – "אתם לא מבינים אותי!"

ד"ר טארה פורטר היא הפסיכולוגית הראשית של צוות הטיפול בהפרעות אכילה בשירותי בריאות הנפש לילדים ולמתבגרים בבריטניה (CAMHS), ש־90% ממטופליו הן נערות. חלק ניכר מעבודתה מוקדש לטיפול

אחת־על־אחת. מאז 2016 היא גם מטפלת באופן פרטי בילדים, במתבגרים ובמבוגרים בטווח רחב של בעיות. ד"ר פורטר כותבת בקביעות על בעיות של בריאות הנפש ועוסקת בהוראת התחום. זהו ספרה הראשון.

"להיות נערה מתבגרת או אישה צעירה — קשה היום מאי־פעם. הגישה הישירה, האמפתית והידענית של ד"ר טארה פורטר יכולה להדריך אותך לאורך השנים הללו. ולהורים יספק ספר זה מבט מעמיק על החוויה שעוברות בנותיהם."                                           גרדיאן בוק שופ

"אני ממליצה לכל ילדה ונערה על הספר האינפורמטיבי הבהיר להפליא הזה… ד"ר פורטר נסמכת על ידע עשיר ועמוק וכותבת בהומור ובחום על האתגרים שניצבים בפני נערות והוריהן וכיצד להתגבר עליהם."

ג'וליה סמואל, פסיכותרפיסטית

ומחברת הספרים Grief Work ו־This Too Shall Pass

"מדריך מקיף לכל אישה צעירה. ד"ר טארה פורטר סוקרת את הטריטוריה המאתגרת של ההתבגרות בחמלה, בדייקנות ובמתן עצות חכמות, שיועילו לכל מי שתקרא אותו."

אליסון שייפר. מחברת ספרי הורות רבים, בהם Honey, I Wrecked the Kids

מקט: 15101901
נערות ונשים צעירות חיות בתקופה מבלבלת: מעולם לא היו בידיהן חירות ואפשרויות בחירה רבות כל כך; אך מעולם גם לא […]

1

‘סקס,’ אמרתי והבטתי סביבי, ‘בואו נדבר על סקס.’

הפטפוט העליז השתתק ופינה את מקומו למבוכה פעילה שהעירה את כאב הבטן האישי שלי. כמו בתזמון מדויק, מצאה כל אחת מהן עיסוק המבטל כל צורך באינטראקציה חברתית. עיניים ננעצו בנקודות רחוקות, עשו כל מאמץ להתחמק ממבטי. שתיקות גורמות לי לכאב בטן.

‘סקס עושים,’ אמרה דפנה ושברה את הדממה.

דריה הרימה את עיניה והסתכלה על דפנה ועליי. נראָה כי משהו בתוכה נענה להזמנה. היא משכה באפה בתנועה האופיינית לה, שגרמה לי בכל פעם לחוסר נוחות.

‘אתן יודעות, דווקא במחשבה נוספת, נראה לי שזה מתאים. תכל’ס, זה חלק מהנושא שלשמו התכנסנו. וחוץ מזה, אם אני לא עושה סקס, אז לפחות אדבר על זה,’ גיחכה ומשכה בכתפיה כמבטלת את המשפט האחרון.

כולן הביטו בה כשהיא אספה את השיער בתנועת יד מיומנת ויצרה על קודקודה כדור מושלם.

‘את מתכוונת שנדבר על איך אנחנו מרגישות עם לעשות את זה, או איך זה מתחבר אל מה שקרה?’ הייתה זו אורה ששברה את הדממה. היא לא הביטה אלינו, החזיקה את המזלג הפוך והפרידה בעזרתו את שאריות המזון שנותרו על הצלחת.

‘אולי כדאי,’ לחשה הדס, ‘שנדבר באופן ברור יותר, ולא כאילו זה משהו לא מוכר.’ דריה ודפנה הנהנו בהסכמה.

‘לא לכולן זה מוכר…’ אמרה אפרת והביטה דרך החלון.

ליבי יצא אליה, קיוויתי שהיא לא נפגעה. הייתי יכולה להקדיש לכך יותר מחשבה. להעלות את הנושא באופן אחר. אולי לא באופן כזה ישיר. הייתי יכולה לתת לנושא לעלות מעצמו… המחשבות הסתחררו בראשי וסביבי.

שנאתי את המחשבות האלו, תמיד היה נדמה לי שהן גורמות לי לוותר על מה שרציתי, לוותר על עצמי. כאילו כולי הייתה רוצה לצאת ממני ולמצוא בית אחר. הבטתי אל אפרת במבט מתנצל.

‘כלומר, אם אני מבינה אותך נכון,’ התעלמה אורה מדבריה של אפרת והמשיכה, ‘את בעצם שואלת מתי הצלחתי להיכנס למיטה…’

‘שוב פעם אתן עם השפה הזו,’ קטעה אותה דריה. ‘מה קורה לכן, נשים? למה את לא אומרת פשוט, לשכב עם גברים או להזדיין?’ הבטתי בה ולא ידעתי אם זה מיועד לנו או לעצמה. כשאף אחת לא ענתה היא המשיכה, ‘לפחות היית אומרת, להיכנס עם גבר למיטה. מה זה בכלל אומר ‘להיכנס למיטה’? את כל יום נכנסת למיטה.’ היא חתמה את דבריה בנחרת בוז קל.

פחדתי שמישהי תעיר על כך ואולי יתפתח ויכוח, אבל כולן הביטו באורה שהפכה שוב את המזלג, ערבבה מחדש את שאריות המזון בצלחת והתחילה להפריד אותן מחדש, מתעלמת מההערה.

‘טוב שאת לא אומרת לעשות אהבה,’ התעקשה דריה להמשיך, ‘כי אני לא יודעת…’ והיא עצרה בבת אחת.

‘חשבתי שאת מתכוונת למשהו אחר, סליחה,’ הביטה בי הדס והתנצלה על חילופי הדברים שכלל לא לקחה בהם חלק, השפילה את עיניה, וגרמה לי שוב לחוש שאני זו שצריכה להתנצל.

היא מיקדה את מבטה בצלחת. ‘בכל אופן, אני לא חושבת שאני יכולה לדבר על סקס.’

‘גם אני לא,’ אמרה אפרת. הדס קטעה אותה כשהמבט שלה שחה בתוך הדמעות.

‘אני יכולה לדבר על הכיווץ. לפני, אחרי, באמצע, גם אם הוא חלש, תמיד יש לי כיווץ.’

‘באמת שאני לא מבינה איך אתן יכולות להיכנס עם גבר למיטה,’ אמרה דפנה והסתכלה עליי, ואני חשבתי על גיא ועל האהבה שלו.

את לא צריכה להתנצל על אהבה, חשבתי, ומיד הגיעה המחשבה הרודפת, ברור שאת צריכה. תראי מה עשית.

‘אני, בכל אופן, לא הצלחתי,’ המשיכה דפנה לדבר והסתכלה עליי.

ובפעם המי יודע כמה, התחרטתי על מה שאמרתי והתכווצתי על הכיסא.

תתנצלי, עברה בי המחשבה כמו הרבה פעמים. תתנצלי. בכלל לא חשוב על מה. יש כל כך הרבה להתנצל עליו. על התחלות, על סופים, על הפעמים שבהן אפשרת לגוף את האהבה. תתנצלי. על כל הרגעים שהרשית לעצמך לדחוק את הזיכרון רחוק מהגוף, ששקעת בהנאה אל תוך הריק והתעטפת בשכחה רכה. תתנצלי. על כל הרגעים שבהם התענגת.

על ההתפרצות החמימה והנעימה שמתפשטת בגוף עד שהזיכרון שב ומשתלט על הגוף, שמקבל אותו מבלי לתהות על עצם קיומו. הן הביטו בי. נו, תתנצלי כבר. ניסיתי לדחוק את המחשבות ללא הצלחה.

‘הוא יודע איפה הפצע שלי,’ התנצלתי על האהבה ואולי על קיומי.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “גוף ראשון: נוכחת”