גוף ראשון: נוכחת

1

‘סקס,’ אמרתי והבטתי סביבי, ‘בואו נדבר על סקס.’

הפטפוט העליז השתתק ופינה את מקומו למבוכה פעילה שהעירה את כאב הבטן האישי שלי. כמו בתזמון מדויק, מצאה כל אחת מהן עיסוק המבטל כל צורך באינטראקציה חברתית. עיניים ננעצו בנקודות רחוקות, עשו כל מאמץ להתחמק ממבטי. שתיקות גורמות לי לכאב בטן.

‘סקס עושים,’ אמרה דפנה ושברה את הדממה.

דריה הרימה את עיניה והסתכלה על דפנה ועליי. נראָה כי משהו בתוכה נענה להזמנה. היא משכה באפה בתנועה האופיינית לה, שגרמה לי בכל פעם לחוסר נוחות.

‘אתן יודעות, דווקא במחשבה נוספת, נראה לי שזה מתאים. תכל’ס, זה חלק מהנושא שלשמו התכנסנו. וחוץ מזה, אם אני לא עושה סקס, אז לפחות אדבר על זה,’ גיחכה ומשכה בכתפיה כמבטלת את המשפט האחרון.

כולן הביטו בה כשהיא אספה את השיער בתנועת יד מיומנת ויצרה על קודקודה כדור מושלם.

‘את מתכוונת שנדבר על איך אנחנו מרגישות עם לעשות את זה, או איך זה מתחבר אל מה שקרה?’ הייתה זו אורה ששברה את הדממה. היא לא הביטה אלינו, החזיקה את המזלג הפוך והפרידה בעזרתו את שאריות המזון שנותרו על הצלחת.

‘אולי כדאי,’ לחשה הדס, ‘שנדבר באופן ברור יותר, ולא כאילו זה משהו לא מוכר.’ דריה ודפנה הנהנו בהסכמה.

‘לא לכולן זה מוכר…’ אמרה אפרת והביטה דרך החלון.

ליבי יצא אליה, קיוויתי שהיא לא נפגעה. הייתי יכולה להקדיש לכך יותר מחשבה. להעלות את הנושא באופן אחר. אולי לא באופן כזה ישיר. הייתי יכולה לתת לנושא לעלות מעצמו… המחשבות הסתחררו בראשי וסביבי.

שנאתי את המחשבות האלו, תמיד היה נדמה לי שהן גורמות לי לוותר על מה שרציתי, לוותר על עצמי. כאילו כולי הייתה רוצה לצאת ממני ולמצוא בית אחר. הבטתי אל אפרת במבט מתנצל.

‘כלומר, אם אני מבינה אותך נכון,’ התעלמה אורה מדבריה של אפרת והמשיכה, ‘את בעצם שואלת מתי הצלחתי להיכנס למיטה…’

‘שוב פעם אתן עם השפה הזו,’ קטעה אותה דריה. ‘מה קורה לכן, נשים? למה את לא אומרת פשוט, לשכב עם גברים או להזדיין?’ הבטתי בה ולא ידעתי אם זה מיועד לנו או לעצמה. כשאף אחת לא ענתה היא המשיכה, ‘לפחות היית אומרת, להיכנס עם גבר למיטה. מה זה בכלל אומר ‘להיכנס למיטה’? את כל יום נכנסת למיטה.’ היא חתמה את דבריה בנחרת בוז קל.

פחדתי שמישהי תעיר על כך ואולי יתפתח ויכוח, אבל כולן הביטו באורה שהפכה שוב את המזלג, ערבבה מחדש את שאריות המזון בצלחת והתחילה להפריד אותן מחדש, מתעלמת מההערה.

‘טוב שאת לא אומרת לעשות אהבה,’ התעקשה דריה להמשיך, ‘כי אני לא יודעת…’ והיא עצרה בבת אחת.

‘חשבתי שאת מתכוונת למשהו אחר, סליחה,’ הביטה בי הדס והתנצלה על חילופי הדברים שכלל לא לקחה בהם חלק, השפילה את עיניה, וגרמה לי שוב לחוש שאני זו שצריכה להתנצל.

היא מיקדה את מבטה בצלחת. ‘בכל אופן, אני לא חושבת שאני יכולה לדבר על סקס.’

‘גם אני לא,’ אמרה אפרת. הדס קטעה אותה כשהמבט שלה שחה בתוך הדמעות.

‘אני יכולה לדבר על הכיווץ. לפני, אחרי, באמצע, גם אם הוא חלש, תמיד יש לי כיווץ.’

‘באמת שאני לא מבינה איך אתן יכולות להיכנס עם גבר למיטה,’ אמרה דפנה והסתכלה עליי, ואני חשבתי על גיא ועל האהבה שלו.

את לא צריכה להתנצל על אהבה, חשבתי, ומיד הגיעה המחשבה הרודפת, ברור שאת צריכה. תראי מה עשית.

‘אני, בכל אופן, לא הצלחתי,’ המשיכה דפנה לדבר והסתכלה עליי.

ובפעם המי יודע כמה, התחרטתי על מה שאמרתי והתכווצתי על הכיסא.

תתנצלי, עברה בי המחשבה כמו הרבה פעמים. תתנצלי. בכלל לא חשוב על מה. יש כל כך הרבה להתנצל עליו. על התחלות, על סופים, על הפעמים שבהן אפשרת לגוף את האהבה. תתנצלי. על כל הרגעים שהרשית לעצמך לדחוק את הזיכרון רחוק מהגוף, ששקעת בהנאה אל תוך הריק והתעטפת בשכחה רכה. תתנצלי. על כל הרגעים שבהם התענגת.

על ההתפרצות החמימה והנעימה שמתפשטת בגוף עד שהזיכרון שב ומשתלט על הגוף, שמקבל אותו מבלי לתהות על עצם קיומו. הן הביטו בי. נו, תתנצלי כבר. ניסיתי לדחוק את המחשבות ללא הצלחה.

‘הוא יודע איפה הפצע שלי,’ התנצלתי על האהבה ואולי על קיומי.