החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

הברירה

מאת:
הוצאה: | 2014-04 | 288 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

37.00

רכשו ספר זה:

לאחר שבבית החולים בו הוא עובד מאבד רופא בכיר, נאלץ ראש מחלקת הכירורגיה, פרופסור חנוך בן חמו, לטוס לארצות הברית, במטרה לשכנע את ידידו הוותיק מימי הלימודים, פרופסור יורם בן מוחה, להיקרא לדגל. בן מוחה עושה שנים רבות בניכר ומרגיש שם בבית. גם ילדיו של בן מוחה מרגישים אמריקנים לכל דבר וקושרים את חייהם בחיי בני זוג מקומיים, לבד מבן הזקונים שמחליט להתנדב לצה"ל, החלטה שתולדות קשות לה.

מקט: 15100084
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1.

מטרת הנסיעה היתה להיפגש עם יורם בן־מוחה, חבר מהזמנים הרחוקים ההם, כשלמדו ביחד בבית הספר לרפואה. חנוך בן־חמו השעין את ראשו לאחור, על כרית המושב, בניסיון להירדם. זמזום המנועים אמנם טישטש את חושיו, אך הוא לא נרדם.

נכונוֹת היו לו שתים־עשרה שעות של טיסה ארוכה ומתישה מאוד, שהיה עליו בדרך כלשהי להרוג. הפתרון האידיאלי היה לקרוא, אף כי התקשה להתרכז. אפילו התמונות החדגוניות שחלפו ליד החלון הסיטו את מבטו החוצה. הנדנוד הקל והשאון המתמיד שרָטַט בגוף המטוס הפריעו לו להתרחק מהנעשה סביבו אל העולם הדמיוני של הספרים. מבטו שייט על המסך המרוחק שלפניו, עליו הקרינו סרט שאת כתוביות התרגום שלו לא ראה היטב. האותיות היו קטנות מדי, ומשום־מה ריצדו. האם נדנודי המטוס השפיעו גם על האותיות? הוא התקשה להאמין. יכול היה לסרב לנסוע ולהישאר בבית, אך בית חולים לא יכול להתקיים ללא מנהל במכון הדמיה.
***

חצי שנה עברה מאז הסופה שהתחוללה בבית החולים "השפלה", עם הסתלקותו של המנהל, אשר הגיש התפטרות ועבר לעבוד בבית חולים אוניברסיטאי אחר. "הוא גדול יותר, באים סטודנטים ויש יותר רופאים במכון," אמר. זה היה נכון, חלקית, אך הוא לא חיפש צידוק לעזיבה, הוא פשוט עזב והעמיד את בית החולים בפני עובדה מכאיבה. הכול חשו שאיבר חשוב נכרת מהגוף הגדול, שהיה חייב להמשיך לחיות ולתפקד. בן־חמו ידע שהסיכויים לתפקוד מוצלח ללא מנהל ההדמיה קלושים, אם לא בלתי אפשריים. המחלקות השונות בבית החולים היו מארג בלתי ניתן לפרימה במאבק להצלת חיי אדם, והיה צורך לעבוד בשיתוף פעולה הדוק. הוצאת אחת המחלקות תמוטט את המבנה הטיפולי הזה, כמו בניין שהוּצאה ממנו אבן יסוד גדולה. ההדמיה היתה אבן פינה חשובה במסגרת המאבק למען האדם החולה. סטודנטים לרפואה הגיעו ללמוד גם בבית החולים הזה. הוא היה אוניברסיטאי לכל דבר והתקבל על ידי קהילת בית הספר לרפואה בידיים פתוחות. היו בו מספיק חוקרים ואקדמאים, אשר ביססו את ההצדקה להפיכת המוסד לאקדמי. נכון, הרופאים בבית החולים היו מעטים יותר, כי היו בו פחות מיטות מאשר בבית החולים הגדול, ובכל זאת הוא תיפקד בצורה ראויה לציון. העזיבה היתה יותר גחמה רגעית לצורך שינוי מקום ואווירה מאשר כורח. השינוי השאיר אחריו מום בלתי נסבל. מוסד רפואי המכבד את עצמו, ומטפל במקרים קשים ומסובכים, לא יכול להתקיים ללא כל האיברים הנחוצים כשהם מתפקדים במלוא הקיטור. בן־חמו נאלץ לנסוע לארצות הברית.

ביוזמתו, הוא פנה ליגאל בן־סירא, סגן מנהל המכון להדמיה בבאר שבע. כמובן אחרי שהסביר את מניעיו לפרופ' לב, מנהל בית החולים. פרופ' יעקב לב היה מודע לקושי שהתייצב בלבו של בית החולים. הוא היה שותף לדאגה, לא רק לגורל בית החולים, אלא גם לגורלם של האנשים המבקשים עזרה ומזור לסבלם. לא, בית חולים בזמנים האלה, ללא עזרת מכון ההדמיה, לא היה מסוגל להגיע לאבחנות מדויקות. הבשורה על עזיבתו של המנהל הוותיק הגיעה מהיום להיום. היתה זאת הפתעה גמורה. הוא הכין את כל הסידורים בסודי סודות, נמנע מלהכריז על שאיפותיו. העמיד את כל שותפיו בפני עובדה מוגמרת. פרופ' יעקב לב ניסה לדבר אל לבו, אך הוא מיאן להתפשר ולקבל את טיעוניו. "פרופסור לב, כל אדם מחפש הזדמנות להתקדם ולהרוויח יותר. עבורי המשרה הפנויה בבית החולים הגדול היא הזדמנות בלתי חוזרת. אני רוצה להשתמש בה לקידום אישי ולמשכורת גבוהה יותר." מה היה אפשר לענות על טיעון כזה? לב דיבר עם בן־חמו, איתו חלק שפה משותפת ודעה שווה. הוא הביא לפניו את צערו וחששותיו להמשך תפקודו של בית החולים, ובן־חמו הציע את מַכָּרו מבית החולים האוניברסיטאי הדרומי. פרופ' לב חשש. "אתה מכיר אותו מספיק טוב?" התעניין. בן־חמו חייך והינהן בביטחון.

הוא חייך, כי איש לא תיאר לעצמו שיגאל בן־סירא, המועמד, שפט אותו באחת מיציאותיו למילואים. כך הפכו לידידים. המזל שיחק תפקיד חשוב בפתרון הבעיה הקשה הזו עבור בית החולים וגם עבור האנשים שהזדקקו לשירותיו. בואו של המנהל החדש, פרופ' יעקב לב, שינה את מצבו של בית החולים מקצה לקצה. עם כניסתו לתפקיד בחר ללכת בדרך הקשה ולמצוא מנהלים ראויים למען העלאת קרנו של בית החולים. המנהלים המנוסים והיוזמים הבטיחו רפואה טובה וטיפולים מוצלחים. פרופ' לב לקח כל שינוי ופגם בבית החולים אל לבו ופעל במלוא המרץ להיטיב ולשפר את השירות לאדם החולה. זה בהחלט שיפר את סיכוייו של בית החולם להעלות את איכות השירות ואת רמתו המדעית. הוא הפשיל שרוולים והתחיל לנקות את האורוות מהעזובה והפיגור. משך העבודה של המנהל השפיע השפעה גדולה על התפקוד ועל התחזוקה של האזור אותו שירת. המנהל הקודם, אשר בנה את בית החולים והעמידו על מפת האשפוזים, פרש. פרופ' לב ירש אותו כשהוא מלא מרץ ורצון להצליח.

את פרופ' לב לא היה צריך לשכנע ולא לדחוף, הוא הבין אינסטינקטיבית את צרכיו של בית החולים ואת חשיבותו של הפיתוח. "עצירה ודריכה במקום היא עבורנו נסיגה," טען נמרצות, וצדק. זה היה המזל הגדול של בית החולים. פרופ' חנוך בן־חמו, מנהל מחלקת הכירורגיה במקום, כיבד את מאמציו של יעקב לב. הם היו ברכה לבית החולים. השיחה ביניהם היתה השיחה המסכמת אשר דחפה לנסיעה הארוכה הזאת. עכשיו הוא האזין לזמזומם החדגוני והמערסל של המנועים, שימשיכו לעבוד כל הנסיעה וחלילה להם מלהפסיק. הפסקה היתה חורצת את גורל המטוס ונוסעיו. לא היה צריך להתפלל, המכונות האלה עשו עבודתן ללא תפילה וסיוע מהאדם הטס בהן.
***

בימים המתוחים ההם, קצת לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים, נקרא חנוך בן־חמו, שהיה אז דוקטור, לשירות מילואים. הוא לא תיאר לעצמו שבנסיעה הזאת יפגוש את מנהל המחלקה העתידי של מכון ההדמיה בבית החולים בו יעבוד פעם. הנסיבות ההיתוליות נטבעו בזיכרונו בבהירות חדה. היתה זאת התקופה בה רופאים יצאו כשגרה לפעילות שָׂדֶה במילואים. כל שנה, כמו שעון שוויצרי, הוא נקרא אל הדגל למלא חובותיו למולדת. הימים היו קשים ומתוחים ביותר, ימי הפסקת הלחימה בתעלת סואץ וההכנות למלחמה המתקרבת, שהורגשה ממשמשת ובאה כמו צונאמי, לאחר רעש גדול בלב האוקיינוס הערבי במזרח הקרוב. תנודות גלי המלחמה היו כמו סימן הקללה על מצחו של קין — תמיד שם, רותחות. אחרי ההרצאות וההסברים, ההצטיידות וקבלת המדים, הם היו מוכנים ליציאה אל תעלת סואץ. פרט להצטיידות האישית היה עליו לקבל ציוד רפואי כירורגי רב, בארגזים שהוכנו מראש. בלחץ היציאה, למי היתה סבלנות למְנות ולברור את מאות הפריטים שהוכנסו לארגזים, בעיקר כאשר הציוד יצא ממחלקת האספקה כשהוא מסודר וממוין. בן־חמו לא העלה בדעתו לוודא את נוכחותה של כל ערכה וערכה. לקראת הערב, הציוד הועמס על מכונות המשא והאודיסיאה לתעלה התחילה. כך נהגו תמיד ביציאה לפעילות מילואים. תמיד הכול נעשה בלחץ הזמן ובדוחק היציאה שבפתח. היתה זאת הפעם הראשונה מזה שש שנים וחצי שנסע בדרך, מאז שכוחות מלחמה חלפו על פניה בהודפם אויב פולש. בתוך שישה ימים מוגרו כוחות האויב והשתרר שקט כבד וחולי. לאן שהעין פנתה השתפלו חולות, חולות לבנים, נקיים מאוד וחלקים, משל הוֹרידם הבורא בזה הרגע עלי אדמות בזהירות רבה. הדיונות המושלמות סינוורו בלובנן. היה קשה לדמיין כעת שלפני ימים לא רבים התנהלה כאן מלחמה אכזרית ודם רב נשפך משני הצדדים, בשל רצון נואל מצד השכנים הערבים לחסל את מדינת היהודים. על כך חשב בן־חמו אז, כאשר נסע מממשל הפיקוד אל שפת התעלה המפורסמת, בשלווה שלא תאומן. רק הרוח נשבה עדינה ולעתים ניגנה בחבלי הרכבים. כלי הרכב אשר הובילו אותו מבאר שבע לרפידים ומשם לבלוזה היו רגילים, גדולים וכבדים, אך מבלוזה לתעלה הרכבים התגמדו. הנוּן־נוּנים היו רחבים, חזקים ונמוכים, ובעלי עוצמה גדולה, כמו פרדה טובה. הם סחבו בכל מקום ובכל תנאי. עליהם ואיתם חצו את אזור הביצות של בלוזה. על הביצות נפרשו יריעות פלסטיק רחבות מאוד, שקובעו במקום בעזרת כמויות גדולות של אדמה שחורה ודרוכה. כאשר נסע על היריעות לא חש את כניעתה של האדמה מתחת לרגליו ולא שקיעה מסכנת. הם נסעו כמו על אדמה קשה וטובה, יציבה ותומכת.

הם חלפו על גבי הכביש שנמתח במקביל לתעלה, שהיה מנומר חריצים של אור וצל. אלה הוטלו מהדיונות המלאכותיות, שגובבו על שפת התעלה במטרה להסתיר את הנוסעים על הדרך הארוכה מעיני המצרים. הנון־נונים נסעו במהירות מטורפת בכדי לא להפוך מטרה שתגרה את החיילים מצדה השני של התעלה לסחוט את ההדק. הנהג האיץ, כמו ניסה לצבור מהירות ולנסוק לשמים. הוא לא התחשב במשא ובחיילים המתלווים, ובארגז המכונות המקפץ אשר איים להפילם. בן־חמו חש את מעיו בין שיניו. מה הבהילות הזאת? עוד מעט אקיא את ארוחת הבוקר, חשב. נראה לו מגוחך לסכן את האנשים, המכונות והאספקה בהתהפכות, כאשר לא נראה דבר מאיים.

החול החלק השתרע אינסופי, אך לפתע הסתיים בחדות ליד משהו, שאחריו הפכה הראות מטושטשת וערפילית. "שם התעלה," הצביע הנהג מערבה, "אנחנו חייבים לנוע במהירות במרווחים בין חומות של אדמה וחול. לעתים מתחשק להם, מרוב שעמום, לצלוף עלינו." הוא הצביע לכיוון המצרים, שלא נראו, ומיהר להתרכז בתוואי הדרך, שרצה מתפתלת ומקפצת לפניו.

החלון הקדמי של הנון־נון הוּרד משום־מה, ומשקפי המגן שהרכיב הגנו על עיניו, שהיו מרוכזות בנסיעה הקופצנית. "מדוע הורדת את החלון הקדמי?" התעניין בן־חמו. "אם כדורים פוגעים בזכוכית, הם משלחים נתזים ורסיסים לכל עבר," גיחך הנהג. "כך אין סכנה שילכו לך העיניים." הלגלוג השמנוני היה כרוך בפחד להיפגע במצב חסר ההיגיון הזה שבו התנהלה שביתת הנשק. זו היתה יותר מלחמה על אש קטנה מאשר הפוגה. בן־חמו לא קיבל משקפי מגן כי לא נהג.

הרוח החמה דיגדגה את עיניו וייבשה אותן, הדמעות שזלגו מהן התערבלו באבק שנמרח בערוצים חומים על פניו. הוא התבונן על הדרך החומה שלפניו, המתפתלת כמו גזרתה של רקדנית בטן, משל ניסתה להציג חמוקיה. המרווחים בין הדיונות המלאכותיות, אשר יצרו חומת אדמה שאמורה היתה להגן, היו ברוחב של קילומטרים אחדים והסכנה להיפגע היתה מוחשית. גם המהירות המופרזת סיכנה לא פחות, בהתהפכות כמעט ודאית. שנייה אחת של חוסר תשומת לב והטיה של הריכוז יכלה להסתיים באסון. לבן־חמו, שהגיע בכוונה לתפקד כרופא, ממש לא התחשק להימרח על האדמה הבורחת מתחת לגלגלי המכונית. "אולי תירגע, אם נתהפך אין סיכוי שנשרוד," הזהיר. "תירגע, דוקטור, אני מנוסה, זו לא פעם הראשונה שאני נוסע בדרך הזאת." בן־חמו התבונן בנהג ולא הגיב. מה הטעם, אף כי הרגיש מאוד לא בנוח, לא היה סיכוי לערער את ביטחונו של הנהג. אחרי עוד רגע טורד מנוחה שאל בן־חמו שוב, "מה יקרה אם ננוע יותר לאט?" הוא לחץ בעדינות מרבית, כדי לא לפגוע בכבוד הנהג, אך המהירות המופרזת הדאיגה אותו. בינו לבינו ניסה לרדת לסוף דעתו של הנהג הנחפז, למוד הניסיון. בראשו ובעיניו הממוסמרות על הדרך של הנהג הצטנף לו פחד תועה. "הם יורים סתם כך, על כל דבר שזז, המפקד. אני לא מתכוון להיות מטרה נייחת, כמו ציפור על חוט חשמל. אף פעם לא יודעים מתי הם יעשו את הקונץ," אמר פסקנית, מבלי להסיט את עיניו מכיוון הנסיעה. המילים הגיעו מקוטעות, בחלקן נסחפות ברוח החזקה. הוא התכוון למצרִים, אשר ישבו מסתתרים בגדה הנגדית שמעבר לתעלת המים והטרידו את כוחות הצבא. היתה זאת הטרדה הדדית, על אף הפסקת האש המוסכמת.

"הם צולפים ברובי צלפים עם משקפת, לא מפספסים, גם משלחים סאגרים אחרינו." זאת היתה הפעם הראשונה שחנוך בן־חמו שמע על הצליפות והטילים האלה, שבמלחמת יום הכיפורים הפכו אימת הטנקיסטים וזרעו הרס. אף כי לפני פרוץ המלחמה ידעו בפיקוד העליון של הצבא על קיומם של טילי הסאגר, סמכו שם משום־מה על אלתורים ותושייה, ובמלחמה העמידו פנים שהם מופתעים, כמו לא שמעו עליהם מעולם. הסאגרים תפסו את צה"ל לא מוכן. בימי רגיעה התקציב לא הספיק אף פעם כדי לצייד את הצבא כדבעי.
***

כמו שפירית בשמש, המטוס שייט בקלות וכאילו עמד במקום. היה אפשר להעמיד כוס על משטח השולחן שלפניו מבלי שתחליק. המים בתוכה לא סערו ולא השפריצו.

כמה רחוקים נראו הימים ההם, שטופי השמש החורפית הקרה והרוחות החותכות. "ידענו שיש סאגרים אך במלחמה המצרים הפתיעו!" חלף בו הרהור מטריד. הפתעות במלחמה פעילה תמיד כואבות, הלוחמים משלמים בחייהם. המלחמה קמה לפתע, על אף הסימנים המרמזים. היא נפתחה בצהרי יום הכיפורים ונמשכה שלושה שבועות ארוכים וקשים. אלפי ההרוגים עצרו את המפולת הנוראה בגופם ובידיהם החשופות. האויב נעצר והוכה. אחריה נספרו קורבנות רבים, שיכלו להיחסך לו שמעו המדינאים את דבריו של הנשיא סאדאת וקראו את הרמזים. "ימים קשים," אמר שר הביטחון. חנוך נאנח בהיזכרו בימי הסופה ההם. הם התנפלו על העם בבת אחת, כמו יש מאין, וזרו רצח ומיתות משונות. גם סוריה הצטרפה לחגיגה והזרימה לבה רותחת לכיוון טבריה וימת הכינרת.
***

משמרתו של בן־חמו בתעלה נמשכה שבועיים תמימים, שעברו בתחושה שבכל רגע אכן תפרוץ מלחמה. הנשיא המצרי איים במלחמה על המעוזים. "מולנו עומדים שלוש מאות קנים מוכנים לירי," אמר מפקד המעוז הגדול, שהתמקם בצפונה של התעלה. "מה סיכויינו?" שאל חנוך בן־חמו. השיחה התנהלה ערב בואו. הוא ידע לחשוב ולחשב. בעיניו הסיכויים לשרוד הפגזה כבדה היו פחות מקלושים. "הצבא יגיע לעזור לנו," הסביר המפקד בביטחון גדול. כמה משאלות לב היו בדברי ההסבר. במלחמה שהתחוללה לפתע, הצבא לא הגיע לקו המים בקלות שהכול קיוו לה. "המלחמה איננה חברת ביטוח". האִמרה השחוקה שוב התגלתה כנכונה. המעוזים והאנשים המגנים עליהם נוכחו לדעת שהם לבדם. חיילי צבא מצרים שטפו את המעוזים בגלים אדירים, ללא התחשבות במספר הקורבנות והנפגעים. היה זה קרב לחיים ולמוות, להיות או לחדול. בן־חמו הודה בדיעבד שהנשיא המצרי סאדאת התגלה כאדם גדול ואמיץ. אחרי המלחמה הוא חתם על הסכמי שלום עם ראש הממשלה בגין. הנצים נפרדו בלחיצת ידיים. הסכם השלום הראשון, עם הבטחות לשכנות טובה בין העמים, יצא לדרך. באותו הבוקר, כאשר חנוך הגיע לתעלה, המלחמה האיומה ההיא עדיין היתה רחוקה. על אזור התעלה נפרש שקט עמוק, שלוות מוות מדומה. הקשר והסקרנות של החיילים לסובב אותם, התמעטו, עד הפסקה מוחלטת. העולם נסגר בחלומות. החול עטף עד האופק, נישא באוויר וחדר לנשמה. הם היו שקועים בגעגועים לעורף, למשפחה ולחיים במדינה המתנהלת בשלווה של שלום.

המיטה שלו, פינתו הפרטית, שימשה כמרפאה ושולחן ניתוחים לעת צרה וגם מחסן אספקה. הארגזים שהביא עמו נפתחו מתחת למיטה לשימוש יומיומי. השבח לאל, עבודה לא היתה. הזמן זחל בעצלתיים, כמו נולד עייף ונספה חסר אונים. לשמחתו, השבועיים חלפו לאט אך גם מהר. בשעה היעודה סיים את משמרתו והשתחרר. הוא שב לציוויליזציה של באר שבע להחזיר ציוד. הדרך חזרה היתה שמחה ואפילו מעניינת. אך בספירת המלאי בפיקוד התברר שחסרו ערכה לעירוי ותחבושת סגורה, שכעת, עם כל רצונו להיזכר מה עלה בגורלן, העלה חרס. הוא ידע שלא השתמש בהן. אך היות שלא שמר על הציוד שלו, הוא היה חייב לשלם קנס. לא היה לו מושג אם הציוד שחסר נפקד מהארגזים כבר ביום הנסיעה למעוזים. ביום היציאה מהמעוז הוא סרק את כל המקומות בהם היו יכולים להימצא חלקים מהציוד ולא מצא דבר. הוא סגר את הארגזים שבע רצון. רק בבסיס נחשפה האבדה. היה מאוחר מכדי להתווכח, דבר שממילא בדרך כלל לא עזר. הוא עמד בפני ה"שלטונות" נטולי הרגש של אפסנאות הצבא. אולי הם עצמם העלימו חלק מהציוד בכמויות קטנות וחייבו את השבים מקו החזית לשלם את העלות, חשב בינו לבינו. עוּבדת הנפקדות של הפריטים חייבה את המפקדים להשית עונש למופת, "על 'בזבוז' ואי־שמירה על ציוד הצבא". למען יראו וייראו.

בגלל דרגת הקצונה היה עליו לעמוד לדין בפני קצין הרפואה הראשי במקום. במעמד זה הוא הכיר את ד"ר בן־סירא, יגאל, כמו שכינה אותו במרוצת השנים. האיש היה חייכן ועשה מהמשפט עניין של מה בכך. חנוך בן־חמו לא פילל שהרגע בו יפגוש בשופט, יהיה גם הרגע שבו יכיר את הרופא שעתיד ברבות הימים לעמוד בראש מכון ההדמיה של בית החולים שלו. שנים אחר כך, הוא ביקשוֹ אישית לעמוד בראש מכון ההדמיה. "איך העולם מסובב גורלות, מפגישם ומרחיקם כגחמה." המשפט איבד משק כנפיים בגלל השיחה שניהל עם אשתו בטלפון בטרם הגיע לביתו. הוא צילצל להודיע על שחרורו, אך במקום לשמוח היא פרצה בבכי תמרורים. בתחילה הסתכסך בלבו פחד תועה. "מה קרה?" שאל נפחד מאוד. בנוסעו לתעלה, השאיר בבית אישה בהיריון ושלושה ילדים. המחשבה הראשונה שהתעוררה בלבו היתה שקרה משהו עם אחד הילדים. "תירגעי, יונית, אני עוד מעט מגיע," ניסה להרגיעה. "הילדים בסדר? את בסדר?" השאלות התגעשו בפיו והוא ירה אותן מהר וחד. "העוּבּר הפסיק להתפתח," אמרה בקול נכאים. כשקלט את דבריה, נרגע מעט. היא היתה בחודשים המתקדמים של הריונה הרביעי. התנגדויותיו ומאבקיו לא הועילו ולא עזרו, כאשר יונית החליטה על ההיריון הרביעי. היא השקיעה הרבה כדי להגיע למה שרצתה, והנה… על הפרעה בהתפתחות ההיריון הרביעי הגיבה בדיכאון, כאישה שטרם התנסתה בהיריון ולידה. היא התקשתה להיכנס להיריון, עברה טיפולים קשים למיניהם, אבל לא ויתרה. "אולי אני כבר זקן," ניסה לקחת האשמה על עצמו, אבל היא לא נואשה. הוא גיחך בלבו, יונית העקשנית הוכיחה את יכולתה ללדת ועכשיו הם היו הורים לארבעה ילדים. כמה רחוקות נראו לו הסערות ההן, שהתרחשו בכוס מים. "איך את יודעת?" התעניין. "אני לא מרגישה תנועות, חנוך. הייתי אצל רופא הנשים, הוא לא שמע קולות." הוא המתין להמשך הדיווח ושמע יפחות חנוקות. "הוא אמר לי שהעובר מת ברחם," אמרה בקול חנוק ולוחש, ופרצה בקינה. "יונית, תירגעי. את אמא לשלושה ילדים, מה קרה לך?" ניסה לעודדה.

"אבל אני רוצה עוד ילד, חנוך," אמרה בקול ברור. מה היה יכול לענות למשאלה כזאת, מלבד, כמובן, לשתף פעולה. אישה אשר החליטה להרות וללדת, על אף הסיכון לחייה, מניסיונו ידע, לא ניתן לעוצרה ולא להסיטה מהחלטתה.

עדיין היה רופא מנתח צעיר כאשר אישה צעירה החולה במחלת כבד קשה שנגרמה מהרעלה החליטה להרות שנית — היריון אשר לאור מצב מחלתה והממצאים המעבדתיים עמד לסבך את המצב ולסכן את חייה. לא עזרו הסברים, שכנועים והתרעות. יום אחד היא הופיעה, עם חיוך גדול של ניצחון, להודיע לרופאים ולמיילדים שהיא בחודש הרביעי. עם עובדות מוגמרות אי אפשר היה להיאבק. בסופו של עניין היא ילדה ילד בריא ונשארה בחיים לגדל אותו. הרפואה בהחלט ידעה הרבה על סודות החיים ותפקודם, אבל היו תופעות בלתי מובנות ולעתים מוזרות, אשר הכריזו על חולשתה לעומת עוצמת הטבע. הזיכרון העמיד את צערה של יונית בפרופורציות הנכונות. היא היתה אשתו, אשת רופא מנתח, אבל קודם כול היתה אישה, כמו כל בנות מינה, שהטבע דחק בה להרות. הוא קיבל את הדין. "יהיה בסדר, יונית," הבטיח. "צריכים 'לנקות' את הרחם. לעשות הפלה יזומה. את אישה צעירה. לא יהיו בעיות, אני בטוח." לרגע היתה שתיקה בטלפון. הוא רצה להושיט ידיים למרחק ולחבקה. הוא כמו חש את גופה בין זרועותיו מרטט בצער הגדול של האובדן. לוּ חיבק אותה היה יכול להערות בה כוח ואומץ. "ידעתי שאתה מגיע, צילצלו אלי מהצבא."

"טוב," אמר וסגר את הקו. כנראה היה זה נוהג בצבא, אשר רצה למנוע אי־נעימויות והפתעות כואבות לבעלים שנעדרו זמן רב מהבית. לכן דאגו ליידע את הנשים בעורף שהבעלים מגיעים. הוא צחק בלבו. המעשה, עם כל הגיחוך, היה נכון ונבון. הנסיעה הביתה ארכה כל הלילה. היה צורך להמתין לתחבורה הצבאית, ואז הנסיעה האיטית בשיירה, עם הגבלות מהירות ועצירות למנוחת הנהגים. היתה זאת שיירה רגילה של מכונות צבא, נהוגות בידי חיילים צעירים, שעבדו ללא הפסקה ומעל לכוחותיהם.

כחייל צעיר התנסה באירוע מסַכן בנסיעה לילית. באחד הלילות נסע למחנה האימונים של הגדוד בנגב. הנסיעה הארוכה התנהלה באישון לילה, כאשר העייפות גדולה וכובשת. החיילים בארגז המכונית ישנו. בן־חמו נימנם במושב שליד הנהג, כשלפתע התעורר לקפיצת מכונית המשא הכבדה. התברר שהנהג העייף נרדם "לשנייה" ארוכה והמכונית נסעה "כראות עיניה". מאותו הרגע חנוך לא הפסיק להעסיק את הנהג בשיחות מבדרות. היה זה שיעור שלא שכח. התקנות דאגו למנוע תאונות שנגרמות מעייפות גדולה ומהירדמות. כמה שנים אחר כך, כאשר התמחה בכירורגיה, למד לשמור על ערנות בלילות האינסופיים, ולנתח ליד שולחן הניתוחים אל עומק הלילה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הברירה”