החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

את המוות את רוצה לראות בעיניים

מאת:
הוצאה: | 2019 | 159 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
זמינות:

36.00

רכשו ספר זה:

אפשר לומר שמירי היא גיבורה בעל-כורחה. כאלה הם כנראה כל חייה, ולה אין ברירה אלא למצוא דרכי התמודדות. בעבר שלה, לצד אמה ואביה, היתה כבולה ובנתה לעצמה תכסיסי הגנה כמעט מכל דבר: מהורים, מילדים בני גילה, מחפצים, מבגדים ומגוף. ומה עושה מירי היום? ובכן, היום העניינים עשויים להסתבך. לבדה, עם אמא ואבא חולים נזקקים, רוכשת הבת עבורם "בובה מטפלת" וחוזרת לבית הילדות שלה, מביאה אתה את הבובה, עזר כנגדה.

מכאן ואילך נדמה שדברים יוצאים משליטה. מערכות היחסים המרובדות הנוצרות בזמן קצר בין "המטפלת החדשה" לבין כל אחד מן ההורים בנפרד, מובילות להתרחשויות מפתיעות ובלתי שגרתיות, וכך גם בין מירי לבין הבובה, שמקבלת עצמאות בנוכחותה. אולם, תהיה זו טעות לראות את המקרים בעין פרודית והומוריסטית. שכן, עם הזמן הופכת "המציאות החדשה" של החיים בדירה למציאות אפשרית ומתקבלת על הדעת. האמא והאבא, לצד מירי והבובה, והמטפלת הפרסייה – כולם משתתפים במופע דרמטי אנושי ומכמיר לב, מופע השזור בפעולות נדרשות של היומיום ובקטעי זיכרון יוצאי דופן מן העבר של ההורים. אין זו עלילה שמוכתבת על-פי המקרה "הלא רגיל" שלה, כי אם סיפור של בני-אדם בארץ הזאת, שגורלם הוביל אותם להתנהגויות כאלה ואחרות, להבנת החיים בתור "כאלה" ולביטויי הרגש על-פי מזגם, כך שגם "אֶת המוות" הם רוצים לראות בעיניים, לא מתוך חולשה ודיכאון, אלה דווקא מן הכוח העצמי שלהם.

ספרה הראשון של אורית וולפיילר 'שווייצריה זה כאן' (2014) זיכה אותה ב"פרס לסופרים בראשית דרכם" מטעם משרד התרבות והספורט, והתקבל בשבחים.

מקט: 4-31-6674
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


היתרון הכי גדול בשביל מירי בְּלעבוד בספריה העירונית הוא שעובדים, מה שנקרא, מפוצל. זה אומר שבחלקים הכי גדולים של היום מירי לא נמצאת לגמרי לבד, כמו שהיא מאוד לא אוהבת. זה גם אומר שבאותם החלקים של היום היא לא צמודה לאנשים, כמו שגם את זה היא מאוד לא אוהבת. מירי מרוכזת בעבודה שלה. אתה נמצאות שאר העובדות והאנשים שבאים לשאול ספרים, שבהתנהלות שלהם מסביבה הם מדמים לה את הקצב והשגרה של החיים בחוץ.

הן ארבע נשים בסך־הכל שעובדות בספריית המבוגרים, מחלקת עיון והשאלה. שלוש הספרניות הן היחידות בחיים של מירי, חוץ מההורים שלה שכבר זקנים והמטפלת שלהם, הפרסייה, שגם היא כבר לא צעירה. בשמונה־וחצי בבוקר ארבעתן מגיעות לספריה, מחתימות כרטיס ומיד ניגשות למטבחון של העובדים להכין לעצמן כוס נס־קפה. הספלים של כולן הם באותה צורה ובאותו הצבע, הן קיבלו אותם שי לחג מהעירייה, על כל אחד כתובה מלה אחרת. על הספל של מירי כתוב “בריאות”, על זה של תמר ה. “שלווה”, הספל של יוכי הוא “אהבה” ושל דיתה “שלום”. כל אחת שותה רק מהספל שלה.

הן טובלות בקפה עוגיות, שכל פעם מישהי אחרת מביאה, כאלה שאפו אתמול בערב, או מאלה שנשארו להן בבית מסוף השבוע האחרון. מירי אף־פעם לא מביאה, גם לא קנוי, אין לה את החוש שיודע לחשוב על דברים כאלה. שלוש הספרניות לא כועסות עליה, הן חושבות שזה בגלל שאין לה משפחה משלה, זאת־אומרת בעל וילדים, שכשיש אותם, אז העניינים האלה באים לבנאדם ככה טבעי. אם לבנאדם העניינים האלה באים ככה טבעי, זה אומר שיש לו בעל וילדים, ואז גם אפשר לדבר אתו על בעיות, מה שקוראים אינטימיות. עם מירי אי־אפשר בנושאים האלה לדבר, מאותן סיבות שבענייני כיבוד אי־אפשר. כל השאר, שהוא לא הרבה, אז אפשר, ודווקא טובות לה השיחות שנגמרות עם הלגימה האחרונה של הקפה.

אחרי השתייה של הבוקר מירי ניגשת לעמדה ליד הניילון של העטיפות. לפי העין היא כבר יודעת מהו גודל החתיכה המתאים כדי לעטוף כל ספר חדש, ומהו האורך של כל רצועת נייר דבק, שעכשיו היא צריכה לחתוך. אחרי שהספר נעטף היא מקטלגת אותו ופותחת על שמו רשומה במחשב. יותר עבודה יש לה עם הספרים הישנים, אלה הקרועים שצריך להדביק, ואלה שבתוכם הצטבר לכלוך על הדפים וצריך לגרד אותו. מכל הבנות רק מירי לא נגעלת לגרד. היא משתמשת בציפורן של האמה שלה, ולא בסכין שמיועדת לכך. רוב הלכלוכים הם חתיכות קטנות של אוכל שנמרחו על המלים. מירי מנסה לנחש מה הן, להבין איזה טעם היה לקורא בפה שלו כשקרא את העמוד. גושים צהבהבים אבקתיים הם בשבילה פירורי חלמון שנפלו מתוך כריך, ובדרך־כלל יופיעו כמה עמודים אחריהם כתמים ירקרקים של אבוקדו, או גרעין אדום דהוי של עגבנייה.

כשמירי מסיימת לטפל בספרים היא מעמיסה אותם על העגלה והולכת למקם אותם על המדפים לפי הנושאים. היא מקפידה על כך ולא מניחה סתם ככה ספר שהשם שלו “תמורות מדיניות בעת העתיקה” במחלקה של “העת העתיקה”, כמו שהבנות האחרות עושות. מירי קודם פותחת את הספר, קוראת את תוכן העניינים ובודקת האם מדובר ברומא או ביוון, ורק אז ממקמת את הספר במדף המתאים למדינה שלו.

משמונה עד רבע לאחת ככה היא עושה.

ברבע לאחת מירי עוזבת את הספריה ויוצאת לכיוון הבית, להפסקה. היא הולכת ברחוב הראשי. מאז שהיתה ילדה השורשים של הפיקוסים מפוצצים לו את המדרכה. אין אחד בעיר הזאת שלא נפל על האספלט בגלל הפיצוצים האלה. לפני שנים גם אמא שלה נפלה, ומירי שהלכה לידה צחקה. בצדי הרחוב קמו חנויות חדשות שמציעות סחורה שלא צריכים אותה, זוגות של עגורים מחימר, או דובים מפרווה שעל הבטן שלהם רקומות המלים “גיוס נעים”. “רוקמים גם על מגבות, על חלוקים, על סינרים, אפילו על נעלי בית רוקמים”, בכל יום מירי קוראת את השלט שמחוץ לחנות. קוראת גם את “קונים ומוכרים אבנים” שמעל חנות היהלומים ושואלת את עצמה איך זה שהמוכר טורח להתלבש כל־כך אלגנט כשנפש חיה לא נכנסת אליו לעסק.

בסוף הדרך מירי תמיד עוברת במכולת של האחים מאהלר כדי לקנות את אריזת הוואקוּם של לחם הפומפרניקל הגרמני שלה, בכל אחת חמש פרוסות, בכל יום היא מסיימת חבילה שלמה. ברגע שמירי נכנסת אל המכולת, האחים קוראים אליה ביחד:

“גברת מירי, תראי איך שהחתיכות הדקות האלה משאירות אותך כזאתי רזה. בשביל האחים מאהלר תיקחי לך רק היום לחמנייה אחת רגילה, נפוחה, עם שומשום למעלה גם יש, אם את רוצה”.

מירי מחייכת אליהם תמיד מתוך הלב ועונה:

“אני לא יכולה סתם בצק, אני חייבת להרגיש בפה גם כל מיני סוגים של גרגרים”.

חורף בחוץ. בתוך הדירה מירי מורידה את המגפיים ומחליפה לנעלי הבית הנוחות, אלה שקנתה בלב הכחול, לה ולאמא שלה במבצע. אחר־כך היא לובשת את הטרנינג, מהסוג הזה שיש לכולם, “פורד” מודפס באנגלית על הקפוצ’ון מקדימה. בשבועות האחרונים את הבגדים שמירי מורידה מעצמה היא לא מקפלת, זורקת אותם לקרטון, עליו כתוב “בגדי חורף”, אלה ישמשו אותה במעבר לבית של ההורים. כאן בדירה שלה היא כבר לא מנקה אבק ולא שוטפת את הרצפה. כדי לא לראות את כל הלכלוך, מירי גם לא מחליפה את הנורות השרופות, כך שבשעות היום נוצרת אווירה של חושך. רק על המטבח היא עוד קצת שומרת, זה המקום שלה להתרווחות של גוף ונפש בהפסקות הצהריים, לפני שחוזרת שוב לעבודה.

כשמירי מוכנה עם הטרנינג היא הולכת לחמם את המרק, אוספת לקוקו את הקארֶה האפרפר, גם בגלל הנוחות וגם כדי שהקצוות המחודדים של השיער לא ייטבלו בו. היא מתיישבת לשולחן המטבח עם הספר, ההוא שהיא כמעט באמצע שלו. עם כל שתי כפות שהיא אוספת מהצלחת אל הפה, מירי מסיימת לקרוא רק עמוד אחד, כי בספרים שהיא קוראת בהם יש משפטים שצריך לקרוא כמה פעמים כדי להבין אותם, ועוד כמה כדי שוב להתרגש מהם. בעמודים משמעותיים במיוחד, קורה שהיא שוכחת בכלל את המרק ומחזיקה אותו בחלל הפה שלה כמה דקות, מבלי לבלוע.

כשנגמר המרק בצלחת מירי מקפלת את הקצה של הדף ומסמנת לעצמה מאיפה, בפעם הבאה, להמשיך הלאה. מותר לה לעשות ככה כיוון שאת הספרים שהיא קוראת היא לא מביאה אתה מהספריה. שם לא מחזיקים את הספרים שהם בטעם שלה. המנויים לא דורשים אותם כי הם אפילו לא מכירים. אם היו מכירים, מירי יודעת, על אחת כמה־וכמה שלא היו דורשים. אחרי הארוחה של המרק היא נשכבת לעוד חצי שעה על הספה שבסלון, זאת הירוקה שבימים האחרונים כל התמונות שהורדו מהקירות נערמות עליה. רק חלק מהן היא מורידה לרצפה כדי לנוח קצת לפני שהיא חוזרת לעבודה, עוצמת חלקית את העיניים בשביל לא לתת לעצמה לגמרי להירדם.

רק דברים חשובים ביותר יכולים לשבור למירי את השגרה של שלוות הצהריים הביתית הזאת, והדברים האלה קורים לא יותר מארבע או חמש פעמים בשנה. בפעמים האלה היא מסיימת את משמרת הבוקר ומיד ממשיכה עם שאר הבנות ישר מהספריה, או לבית העלמין, או לשבעה, או כמו שהיום להתכנסות של שמחה. והפעם זאת דיתה שהבת שלה סוף־סוף קבעה תאריך לחתונה אחרי שכולם חשבו שאף־פעם כבר לא.

מירי ושלוש הספרניות מתכנסות עכשיו לארוחת צהריים, יושבות לכבודה של דיתה בבית הקפה שיש לו סניפים בכל הארץ, בקומת הקרקע של הקניון. הן מזמינות, כרגיל, שתי מנות וארבע צלחות, כי המנות כאן ממש גדולות, עמוסות, מתפשטות על הצלחות, צבעוניות הרבה יותר מדי, חתוכות גס ופרוע, איך בכלל פה אחד של אשה יכול להשתלט עליהן כשהן מאיימות כאלה.

מירי מרימה את כוס המים שלה בשביל לעשות לחיים. כולן מיד אותו הדבר אחריה, מקישות בכוסות ואומרות:

“מזל טוב והרבה נחת. בריאות קודם כל, כי זה הרי מה שהכי חשוב”.

“זו גם הזדמנות לאחל למירי שלנו המון הצלחה לרגל שני המעברים הקרובים שלה”, דיתה אומרת ויודעת כמו השאר שהמעבר הראשון הוא החזרה לבית של ההורים, והשני הוא הירידה, בגלל הראשון, לחצי משרה.

“כולן כאן יודעות בדיוק כמה קשה לטפל בהם כשהם זקנים ומבולבלים”, דיתה ממשיכה לדבר בשם השלוש, “אבל מכולנו מירי”, היא מוסיפה, “מכל אחת מאיתנו תקבלי את כל הכוחות בשביל להתמודד”.

עכשיו הן מקבלות את המנות, קערה של סלט חלומי ספיישל ושני בלינצ’סים שמנים ממולאים בפטריות. מירי מזהה, כמו תמיד, שכל אחת מהן רוצה לקחת לעצמה מהצלחות ראשונה, אבל אף־אחת לא מעזה.

“יאללה דיתה תתחילי, את כלת השמחה”, יוכי מדרבנת את דיתה להתחיל לאכול.

מירי משתעשעת קצת בתוכה, מושיטה יד ולוקחת קובייה של חלומי. צליל של התנגשות כפות מתחיל להישמע בין הארבע, גלילי הבלינצ’ס הארוכים נחתכים באורך כמעט שווה, תמר ה. אוכלת רק את מילוי הפטריות.

עם התה שאחרי האוכל יוכי מקריאה את הברכה שהיא חיברה, בשם השלוש, לכלת השמחה, כל אחת יודעת בדיוק מתי תורה בסבב הזה. את מירי הן לא מחשיבות בתור תור, מפני שלה אין משפחה משל עצמה, וגם כי היא לא כל־כך טובה בחרוזים. אפשר להגיד שקצת מבוכה, זה בדיוק מה שהיא מרגישה כלפי מין סגנון כזה של כתיבה. למרות זאת, היא משתדלת לא להראות להן את אי־ הנחת שלה ואפילו מחייכת במין חמלה בזמן שמקשיבה לחרוזים של יוכי, שנשמעים כמו: “קֶשֶר־פוֹראבֶר”, ולא כמו “דם־אבזם”, שזה איך שחרוזים אמתיים אמורים להיות.

את החברה הספרנית תמר ה. המלים האלה של יוכי מאוד מרגשות והיא אומרת:

“יוכי, באמת כל הכבוד. היוכי הזאת יש לה נפש של משוררת, איך שהיא מצליחה ככה לשחק עם המלים. שובבי ועדיין נוגע ללב, באף בית־ספר אי־אפשר ללמוד לעשות את זה”.

דיתה עוברת בין הבנות ומנשקת כל אחת מהן על הלחי, תוך כדי שמירי מנגבת לה במפית את הדמעות. היא מאחלת להן לבלות עוד הרבה פעמים ביחד, אחרי המשמרת של הבוקר, אבל רק למטרות שמחות, כמו שהיום. לא כמו שהיה בשבוע שעבר, שגם אז יצא להן לא להגיע הביתה בהפסקת הצהריים בגלל ההלוויה של האבא של ניסן שֶן, המנהל של כל מתחם בית התרבות, לא רק של הספריה שהן עובדות בה.

“לא יאומן איך בשבעה, הבת הזו של ניסן, סוסה כבר גדולה, ישבה עם הרגליים על השולחן כשכל העובדים של אבא שלה מסביב”, יוכי משחזרת, “לניסן בכלל לא מפריעים הדברים האלה כי הוא בנאדם כזה של חינוך פתוח, אבל עם כל הכבוד לסוג כזה של חינוך יש מצבים שלא מתאימים להם קודים כאלה של התנהגות”.

“נכון”, דיתה מסכימה, “לא פלא שעם כל הפְרִידוֹם של הבחורה הזאת, היא לא בכיוון של להביא לאמא שלה קצת נחת ולעשות לה נכדים. וזה לא שלא מגיע לה לאמא, שאחרי הכול עברה עם עוד שתי אחיות את השואה ואיבדה גם את הבן הבכור שלה במלחמת ההתשה”.

מירי לא אומרת כלום, כמו שתמיד היא שותקת כשהן מדברות על הנושאים האלה. פעם היא עוד היתה מנסה במאמץ מצדה להסביר להן למה הבת הזאת, כמו כל בת, לא חייבת את החיים שלה לאשה שילדה אותה. אבל במפגשים האחרונים שלהן, היא כבר לא. שלוש החברות מהספריה כבר מכירות טוב־טוב את כל הדעות של מירי לגבי העניינים החשובים של החיים. אבל כל עוד זאת מירי שחושבת את הדברים הקצת מוזרים והלא נפוצים הללו, אז הכל בסדר גמור מבחינתן, כי היא לא סתם עוד מישהי שאומרים לה שלום־שלום ברחוב. מירי חלק חשוב מהחבורה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “את המוות את רוצה לראות בעיניים”