החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

הידרומניה

מאת:
הוצאה: | 2008 | 224 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

37.00

רכשו ספר זה:

בעלה של מיה נעלם באורח מסתורי, המים במאגריה אוזלים, ובגופה צומחים חיים חדשים.

מיה נאלצת לעשות צעד נואש, שיסכן את כל היקר לה אך גם יסייע לה, בסופו של דבר, לפענח את חידת היעלמו של בעלה. בעולם צמא לגשם, במדינה צחיחה שמתנהלות בה מלחמות עננים, היא מחליטה ליישם את המצאתו המהפכנית. בדרכה היא מוצאת חברים במקומות לא צפויים, מקימה עליה אויבים רבי עוצמה, בוגדת ונבגדת.

המבול צפוי להגיע בעוד מספר שבועות, זמנה של מיה קצוב, וזקן בן 99, שחשב שכבר ראה הכול, מתאהב בה.

הידרומניה ייקח אתכם למסע מסחרר בישראל של עוד מעט, בעתיד הלא רחוק, ישראל כפי שהיא עלולה להיות, האורבת לנו מתחת לקו השחור. על רקע אדמה חרוכה, משבר מים חריף ומציאות תאגידית דורסנית משייט אסף גברון במיומנות בין רומן מתח קצבי, מרענן ונועז, לסאטירה חברתית, סביבתית ופוליטית. בלשון שהיא בו בעת עכשווית וחדשנית, רבת המצאה ופיוט, הוא מאתגר ומגרה את הקורא לחשוב על המחר.
הידרומניה הוא ספרו החמישי של אסף גברון. בין ספריו הקודמים רב המכר מובינג ותנין פיגוע, שתורגם לשפות רבות, ביניהן גרמנית, איטלקית, צרפתית ואנגלית.

מקט: 15100498
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
מאמר שפורסם על הספר

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


היא מתעוררת צמאה, כמו בדרך כלל, אבל הפעם זה קשה יותר, כאילו יש חול בגרונה. היא מזדקפת במיטה ומלטפת את הגרון, מנסה לגייס רוק מהחך כדי שהבליעה לא תכאב. מגרונה היא מעבירה את אותן שתי אצבעות לזרועה, בחצי הדרך בין המרפק לכתף שמאל, ונוגעת בחלקת העור הבולטת. אין כאן כסף, עוברת המחשבה במוחה. אין לי כלום. חתיכת הסיליקון־טיטניום הזאת יכולה לשמש לניקוי שיניים. אז היא נזכרת במה שדגי אמר לה.

היא קמה מהמיטה ועולה בסולם הפנימי אל הגג. הוא צפוף במכלי גִ'י־גִ'י, קולטים, חיישנים ומגדל תצפית עננים, אבל היא הצליחה לפַנות פינה, ומשם היא צופה עכשיו על הדיונות הארוכות, הים עם האקוודוקט ומעגן הורדוס, מעבר לו אל השכונות הצפות והמשחתות הרוסיות הישנות, וצפונה אל הכרך הגדול של קיסריה והקהילות הפזורות סביבה. במזרח השמש כבר גבוהה, מסתירה באובך את ההרים. בשלב זה של היום, קווי מתאר חומים־אפורים נראים רחוקים כמו שהם באמת, בלתי מושגים. השמים נקיים, כמו תמיד.

היא אוהבת את הגג שלה, אבל הבוקר היא לא עלתה כדי ליהנות מהנוף. היא בודקת את מכלי האגירה הפרטית, הג'י־ג'י. אם קלטו משהו מטל הבוקר. אם נשאר בהם מספיק. היא עוברת ממכל אחד לשני, זוכרת בעל פה את הקומבינציה של כל מנעול, מקישה אותה, מסובבת את המכסים ופותחת את המכסה האחרון, המותאם במיוחד, בעזרת הזרת. היא יודעת מה היא תמצא, הרי לא נפלו ליטרים מהשמים במשך הלילה, לא יתגלה מאגר נחבא של מים טריים. היא מתקרבת לסוף. היא תתייבש. המבול הבא צפוי בדצמבר, בעוד שלושה חודשים. היא לא תחזיק מעמד עד אז. אין לה כסף לקנות מים שיספיקו לה, ולא רק לה. היא תצטרך — הן יצטרכו — יותר מים מתמיד בזמן הקרוב.

היא מטביעה כוס במכל. הצג על קו המים מראה 9.3 ליטרים. חם לה והיא נוגעת בזרועה ומבקשת את הטמפרטורה. 32.6. מבקשת שעה. 8:12. מזל שעדיין יש כמה שירותים חינם. עם הכוס, נזהרת לא לשפוך טיפה, היא חוזרת דרך הסולם לדירה. היא שותה מהכוס הקטנה באטיות, לגימה אחרי לגימה, מצליחה לבלוע בכאב פחוּת בכל פעם, משהה את הנוזל בחלל פיה, מרטיבה את כל הפינות, מעבירה בין שיניה, לבסוף בולעת בזרם דק.

היא נוגעת בזרועה ומבקשת את דגי בשיחה קולית.

"מָיה," הוא אומר בתוך האוזן שלה. היא נועלת סנדלים, מהדקת את הרצועות מעל עצם הקרסול ומתחת לה. "דגי. ספר לי עוד פעם על הצ'יפ הזה."

היא שומעת אותו מחייך. היא לא מחייכת. "אמרת שהדברים האלה לא מעניינים אותך."

היא מניחה את משקפי הטויוטה־סִי על אפה, מחליקה את השיער הקצר לאחור וסוגרת מאחוריה את הדלת. "עכשיו זה מעניין אותי," היא אומרת. הוא אומר, "בואי לארוחת בוקר." היא נוגעת בזרועה ומנתקת.

היא אוהבת ללכת ברגל בעיר, אבל הדֶנְשָה לא עולה כסף אם לא רוצים לשלם ומוכנים לצפות בפרסומות, והיא מעדיפה לא להתאמץ או להזיע מדי. היא עולה בדרום שש ונוגעת במפה בצפון שלוש, התחנה של דגי. היא נותנת לסורק לקרוא את הצ'יפ שלה ולשדר פרסומות אל הטויוטה־סי שלה. "יה מיה: אוֹהִיָה — לצלול אל החיים שלך." הטיפות בהולוגרמה נראות כל כך אמיתיות וקרות, שהיא מוציאה לשון ומנסה לקלוט אותן. נו באמת, היא מנענעת בראשה. בדיוק מה שהיא צריכה עכשיו, שתאגיד המים הגדול בעולם יציע לה לצלול אל החיים. בעצם, אולי זה באמת מה שהיא צריכה לעשות, היא חושבת. עד שהיא מגיעה לצפון שלוש, היא מספיקה לראות פרסומות של גוֹבּוֹגוֹבּוֹ, שמבטיחות מבצע של פעם בחיים, ושל וִיזִי. יש גם כמה פרסומות שלא קשורות למים: תאי התקשרות של הונדה, צ'יפ של צַ'יינִיז אקספרס. בסוף היא נשברת, מנמיכה ועוצמת את עיניה.

מרחוק דגי מסמן לה "רק רגע". הוא בשיחה. הטויוטה הגדולים שלו רוכבים על קצה האף, ויש לו עגילי־רמקולים לבנים של בּוֹס. היא שומרת מרחק, אבל היא שומעת את הטון המודאג שלו, הכתפיים קצת שחוחות. נדמה לה שהוא אומר, "כן, כבר היום, אני אדאג לזה." רעמת השיער השחור על ראשו נראית מוזר. בפעם האחרונה שהתראו, לפני כמה ימים, היו לו תלתלים שחורים ארוכים, כמו פעמונים שנערמו על גבו. הוא נוגע בזרועו וניגש אליה.

"מה נשמע, דודה? את יפה היום."

"היו לי בקרים טובים יותר." היא נושקת ללחיו ומלטפת את כתפו.

"צמאה?"

"ברור."

"ניכנס." הוא מוביל אותה לדירה שלו. צפון שלוש היא שכונה יפה, שהוקמה על מה שהיה פעם מגרש גולף, ומשקיפה על ואדי זרקא. הדירות בה מרווחות, מצוידות היטב. הוא ניגש למכשיר גובוגובו של מאה ליטר בפינת המטבח ומוזג לה כוס. הצג על קו המים מראה 98.2. הוא רואה את העיניים שלה מתרחבות. "יש עכשיו מבצע מצוין על המאה ליטר," הוא אומר. "אני יודעת," היא אומרת. "פעם בחיים. ראיתי את הפרסומת."

"את לא שמחה לראות אותי?" הוא מסיר את המשקפיים ומחייך אליה בידיים פרושות לרווחה. הצלקת על עצם הלחי שלו נראית טוב יותר, אבל השיער הזה, היא חושבת. "כמה פעמים אני אגיד לך שאני יכולה להיות אמא שלך?" הוא סוגר את ידיו. החיוך והשיניים נעלמים מאחורי שפתיו. "בדיוק דיברתי עם האיש שלך."

"כן?"

"רציתי לוודא שהצ'יפ עדיין פנוי."

היא מחכה שימשיך, לוגמת באטיות מהמים הטובים. הרבה זמן לא קנתה מים מהתאגידים. גם אם יכלה להרשות לעצמה, היא נשבעה לא לתת קוּאַי אחד לתאגידי המים. היא העדיפה לתמוך בחברות קטנות, מקומיות, אבל גם הן יקרות, אז היא אוגרת. מתכוננת לגשמים, מכינה את המכלים, מסננת את ההקצבות של המקלחת, מחפשת דילים זולים של סוחרי מים עצמאיים. הפעם היא נתקעה, כמו רבים. היא בנתה על גשמים שהיו צפויים לרדת בסוף החודש הזה, כיוונה את המאגר שלה ואת הכסף שלה לקראתם, ואז בוטלה התחזית. הגשמים הבאים יהיו רק בדצמבר, שבוע ללא הפסקה, אמרו בחדשות אוהיה (לצלול אל החיים). אלה חדשות טובות, הם הרגיעו. המדענים שלהם הצליחו לשמר את המים שהיו צפויים בספטמבר ולהשהות אותם עד הגל הבא, ולכן הגל הבא יהיה חזק פי כמה ויניב מים שיספיקו לשנה. היא יודעת לא להאמין להם, שזו עוד מניפולציה כדי להכריח אנשים לקנות מהם מים, לקחת הלוואה מהבנקים שלהם, להשקיע במניות שלהם. היא נשארה בלי כסף, ובלי מים, ובקרוב תצטרך אותם יותר מתמיד.

"קוראים לו נצח," דגי מקפיץ אותה מהמחשבות.

"מה? למי?"

"הבעלים הקודם של הצ'יפ שלך."

"הוא עדיין לא שלי. ספר לי עליו."

"כבר סיפרתי לך מה שאני יודע. זה בחור שמת."

"מתי?"

"זה משנה מתי? לפני כמה ימים."

"איך?"

"בים. הוא נפל מתצפית עננים באחת השכונות הצפות."

"איזו שכונה?"

"ים שמונה," הוא עונה, מביט בה. ים שמונה זו שכונה טובה, את זה היא יודעת.

"נפל מתצפית עננים? סתם ככה?"

דגי מושך בכתפיו. "לא יודע אם סתם ככה. נפל. האנשים שלי אומרים שהוא כשר לגמרי. בחור טוב."

"נצח," היא אומרת.

"זה השם שלו."

"ויש בצ'יפ שלו הרבה כסף."

"הם לא יודעים כמה בדיוק, אבל העבודה שלו, הדירה שלו — היה לו כסף."

"איך אני יודעת שהוא כשר לגמרי?"

"האנשים שלי אמינים. הם לא טועים. בגלל זה אנשים באים אלי לקנות צ'יפים. יש סיכון, אבל קטן. את מכירה אותי מספיק שנים. את יודעת שאני רוצה את טובתך." הוא מגרד את רעמת השיער השחור שעל ראשו. הוא רזה ושחום, והניגוד בין עורו הכהה לעיניו הכחולות יכול להרתיע. אותה הוא לא מרתיע. תמיד חיבבה את הכנות שלו. היא סומכת עליו.

"כמה אתה לוקח?"

"עשרת אלפים. ארבעה־עשר אלף אם המנתח שלי עושה את הדוֹי."

היא צוחקת. הקמטים לצד עיניה היפות, רגלי עורב. קמטים של צחוק, לא של הגיל. "אם היו לי סכומים כאלה…"

"אל תשכחי שאני משלם לאנשים שהעבירו לי את הצ'יפ מהגופה."

"ואם אין בצ'יפ שלו את הסכום הזה?"

"הסימנים מעידים שיש לו הרבה יותר מזה. מעבר לזה אני לא יכול להבטיח. שוב, יש סיכון מסוים."

"ומה אני עושה אז? אם אין כסף, איך אני משלמת לך?"

"במקרים הנדירים שזה קורה, אני לוקח פחות. הוצאות, דוֹי, סכום מינימלי לאנשי קשר. בגלל שזאת את, אני אספוג את זה. נסתדר, אל תדאגי. זה לא צריך להיות מה שירתיע אותך."

"מה כן צריך להרתיע אותי?" היא לוגמת לגימה אחרונה מהגובוגובו ומניחה את הכוס על הדלפק. היא נזכרת שהוא דיבר על ארוחת בוקר, וכנראה משהו בהבעה שלה מזכיר גם לו כי הוא אומר, "רגע, הבטחתי לך ארוחת בוקר, לא?"

מעל טוסטים, זיתים ותאנים הם מנסים לפתח סמול טוק: הגשמים המבוטלים של ספטמבר, המניעים האמיתיים של אוהיה, האפשרות שבכל זאת ירד גשם החודש, הסיכוי שהפלסטינים ינסו להשתלט על הגשמים הבאים… אבל מיה לא רוצה להיכנס לפוליטיקה, ויש לה שאלות על הדוֹי, אחרי הכול היא לקוחה, אז היא מחזירה את השיחה לשם.

"מה קורה אם אני רוצה לחזור לצ'יפ שלי אחרי כמה זמן?"

"למה שתרצי לעשות את זה?" שואל דגי.

"כדי לחזור לזהות שלי, לא? אני אעביר את הכסף של הנצח הזה לחשבון שלי ואחזור להיות עצמי."

הוא מנענע את ראשו. "את יכולה לשמור על הזהות שלך עם הצ'יפ שלו. את תהיי מיה, את תחתמי מיה, פרסומות ואנשים יפנו אלייך כמיה. אלה שינויים פשוטים של הגדרות. רק הרישיון על הצ'יפ יישאר רשום על שמו של נצח, אבל אין סיבה שזה יעניין מישהו. חוץ מזה, כסף זה רק חלק ממה שתקבלי עם הצ'יפ שלו. יש את הדירה שלו בים שמונה. ואת כל השירותים שהוא מנוי עליהם. אלה מקושרים רק למי שנושא את הצ'יפ. אם תעשי דוי בחזרה לצ'יפ שלך, תאבדי אותם."

"רגע. אם הצ'יפ רשום על שם נצח, המשטרה לא תשאל שאלות?"

"אם הם יחליטו לבדוק. אבל למה שיבדקו? אם יעצרו אותך על משהו… יש סיבה שמישהו יעצור אותך?"

"ברור שלא." היא מכניסה תאנה לפה. הזיתים טובים, אבל היא לא רוצה להיות צמאה. "אבל למקרה שאני ארצה בכל זאת לעשות דוֹי בחזרה לצ'יפ המסכן שלי…" היא מלטפת את הצ'יפ בזרועה ורואה את התפריט הראשי במשקפיה. יש לה רעיון. "יש לך את הכתובת של נצח?" דגי בודק ושולח לה. היא בודקת את האתר. בחור צעיר, מחייך. עורך דין למסחר בינלאומי, רווק. כמה קישורים חסומים, אבל המידע הבסיסי מספק.

היא ממצמצת כדי לנתק. "…איפה הצ'יפ שלי יהיה?"

"אצלך. אין בעיה. תביני, את תוכלי לעשות דוי בחזרה אם תחליטי. אבל מהניסיון שלי, מעטים מחליפים בחזרה. הם נהנים מדי מהצ'יפ החדש שלהם."

"הוא לא השאיר צוואה?"

"לא. בדקו את זה. הוא היה רווק. גם אם היתה צוואה, היינו מסתדרים. יש דרכים לשנות צוואה, זה שטויות. מיה, את תהיי בסדר."

הם אוכלים בשתיקה. היא שותה עוד מים. הגרון שלה מרגיש הרבה יותר טוב. לבסוף היא קמה. אין מה להתלבט. היא ידעה שהרגע הזה יגיע. "מתי עושים את הדוי?"

דגי מנגב את פיו. הוא מסיט את הטויוטה אל קצה האף ונוגע בזרועו. "אנחנו יכולים לבוא עכשיו?" הוא שואל את מי שעונה לו בצד השני.

היא הכירה את דגי לפני שלוש שנים. הוא טוען שהיה בחתונה שלה בטבריה, אבל היא לא זוכרת אותו משם. היא לא זוכרת הרבה מהחתונה, רק תמונה מטושטשת של אידו מחייך, אידו אוחז במותניה ומרים אותה בחיבוק. הרבה עבר מאז, גם אם לא הרבה מים תחת הגשר. ואז, לפני שלוש שנים, ביולי, שנת הקוף, כבשו הפלסטינים את החוף המערבי של הכינרת. הוריו של אידו ואחיו הצעיר צִ'יוֹ נהרגו בהתקפה על טבריה. אידו ומיה גרו אז בשכונת צפון שש בקיסריה, שהפכה אחרי נפילת טבריה לעיר הגדולה האחרונה בידיים ישראליות. דגי היה חבר טוב של צ'יו, והופיע בדירה של אידו ומיה כמה ימים אחרי נפילת העיר. דגי חייב לה ולאידו את שיקומו, את חזרתו לחיים. זו הסיבה העיקרית שהיא סומכת עליו עם הדוי.

הם נוסעים באַיישָה של דגי, הונדה סולרית קטנה, עד למעגן הורדוס, לוקחים מֶנְג לים שמונה ומגיעים לשכונה הצפה אחרי חמש־עשרה דקות. מעל סיפון המנג היא רואה את קולטי השמש הגדולים של פרויקט חמנייה — מערך קולטנים סולריים פוטו־ווֹלָאטֵאִיים שעוקבים אחרי השמש במהלך היום.

מיה לא היתה כאן הרבה זמן. חיים כאן, היא חושבת, כאילו ביבשה אין בצורת. התרגשות קלה עומדת בגרונה במקום החול שהיה שם בבוקר. החיים האלה יכולים להיות שלה עם הצ'יפ החדש. דגי מניח את ידו על כתפה, כאילו הוא קורא את המחשבה ומאשר אותה. במעגן היא מביטה לאחור, אל החוף עם קשתות האקוודוקט, אל הבתים של קיסריה תחת השמש הצהובה. היא נוגעת בזרועה לקבלת טמפרטורה ושעה. 38.6, 11:20. היא נכנסת בעקבות דגי לרחוב תת־ימי ממוזג. 23 מעלות, וריח נקי של מיזוג סולרי. הם הולכים בשתיקה בסמטאות צרות ונכנסים למעלית שלוקחת אותם למטה, למעמקי השכונה. כשהם יוצאים, אורות הסודיום בוהקים כמו אור יום, והאוויר עדיין רוחש ב־23 מעלות בדיוק. הם עוברים כמה חנויות ואנשים וכלבים, לכולם שיער, שיניים ועור מושלמים; ירקות טריים, פשתן טהור, ניקיון בכל פינה. עוד מעלית. דגי עוצר מול דלת ונוגע בזרועו. הדלת נפתחת בפעימה רכה.

אידו החל לעסוק במים הרבה לפני הכרזת מצב החירום העולמי, ולפני שתאגידי המים הבינלאומיים החלו לשלוט בחיים של כולם. לפני שמישהו העלה על דעתו להחליף את הצ'יפ שלו מפני שלא היו לו מספיק מים וכסף. אידו היה גבר מבריק שהקדים את זמנו, אבל ייתכן שהכישרון שלו הוא גם מה שהעלים אותו יום אחד מעל פני האדמה. כנער בטבריה, כשהמים בברזים עדיין זרמו בחופשיות, נהג למלא את האמבטיה, לסנן את המים במסנן פשוט שבנה בעצמו מחול (להרחקת חלקיקים), מפחם פעיל (לספיחת מומסים) ומנורה אולטרה־סגולה (לחיטוי) — תהליך פשוט, לטענתו. הוא קיבל בקבוקים בקומבינה מחבר שעבד במפעל מִחזור, חיטא אותם במכשיר אדים ביתי, מילא והניח אותם במקרר המשפחתי, או חילק לחברים. אחר כך למד הנדסת מים בטכניון בטבריה, סיים בהצטיינות והחל לעבוד במקורות על פרויקט "דגניה" שטיהר את מי הכינרת. הוא היה חבר בצוות שפיתח את המסנן, אבל למד גם את שאר ההיבטים והטכנולוגיות של טיפול במים — אגירה, סינון, טיהור, וגם על הפוליטיקה של המים.

כל זה היה לפני שנכנס לחייה של מיה; לפני שהקימו את "מי אידו", לפני שהתחתנו. לפני נפילת טבריה ונפילת "מי אידו", לפני הג'י־ג'י. ולפני שיצא מחייה, במפתיע. מיה זוכרת, איך תשכח, את ההתקשרות האחרונה שקיבל. זה היה באפריל, האכזר בחודשים. היא היתה לידו כשנגע בזרועו וענה (אחר כך היא צפתה בזה מאות פעמים. היא הזמינה את ההקלטה מ"מבט מלמעלה", חמשת אלפים קוּאַי לשנייה של הקלטת תמונה וצליל מכל דבר שקרה, בכל מקום על פני כדור הארץ, בחמישים השנים האחרונות):

הוא אמר, "יָה?"

ואז, "מדבר."

ואז עשה פרצוף כזה, פרצוף שאומר, לא יודע, אני מוכן לשמוע, אני מניח, ואמר, "לא יודע, אני מוכן לשמוע, אני מניח."

ואז, "אני אהיה שם."

הוא נגע בזרועו וניתק, הסיר את המשקפיים ואמר, "זה מישהו חשוב. איש עסקים. הוא רוצה לתת הצעה על ג'י־ג'י. הוא אומר שהוא חושב שהדאגות שלי בחיים נגמרו." הוא צחק, ומיה חייכה ושאלה, "מה זאת אומרת הדאגות נגמרו? על מה הוא מדבר? מי זה?"

עד לנקודה הזאת היא קנתה את ההקלטה ממב"מ, עשרים וחמש שניות, מאה עשרים וחמישה אלף קואי, חלק לא קטן מהכסף שחסכו בשנים של "מי אידו", ומכאן היא מסתמכת על זיכרונה: אידו אמר לה שהוא ציפה להתקשרות הזאת. הוא רצה לחגוג במסעדה. הוא הזמין בקבוק מים של ויזי ובקבוק סאקה. הוא סיפר שזה מישהו שהיה על הכוונת שלו זמן־מה, שאידו בדק אותו והוא מתאים לשיתוף פעולה, מתאים לג'י־ג'י. זה היה ערב שלא שוכחים, הערב של ההצלחה, שעמד לסיים את השנים הקשות בחייהם; ערב של תקווה גדולה לפני משהו חדש וגדול ומרגש. כל הדאגות שלהם בחיים נגמרו, אמר האיש, והסאקה עזר להם להאמין. אחרי הארוחה הם חזרו הביתה. נותרו לו כמה שעות עד הפגישה הלילית, והם בילו אותן במיטה. ברור שממרחק של חודשים הלילה האחרון יחד ייצרב בזיכרון, אבל גם לפני שידעה שזה הלילה האחרון שלהם היתה בו, במעשה הזה, עוצמה שלא חשה שנים, אם בכלל. היה שם משהו אחר. הוא נשק לה ויצא. הוא לא אמר לה לאן הוא הולך. הוא לא חזר.

בדירה של נצח, שני גברים ואישה סינים. הם מהנהנים אל מיה, והיא מחזירה הנהון. הגבוה שבהם, עם שיער כסוף ופנים רחבות, מדבר אל דגי בפנים שמחייכות ומרצינות לסירוגין. הסינית של מיה לא טובה. היא יכולה להפעיל את המתרגם הסימולטני בטויוטה־סי, אבל לא עושה את זה. הבחורה הסינית שקועה בשיחה שמתנהלת בין הגבוה לדגי, ידיה משולבות מאחורי גבה כמו בעמידת נוח צבאית, ראשה מוטה וזנב סוס תלוי ממנו בקו ישר. לפתע כולם צוחקים ומפנים את מבטם אל מיה. היא שולחת לדגי חיוך נבוך.

"אוקיי, ילדה," הוא אומר לה.

"מה?"

"לא שמעת?"

היא מפנה את מבטה אל שלושת הסינים. הם מביטים בה בדממה.

"מה אני אמורה לעשות עכשיו?"

דגי מתקרב ומניח יד על כתפה. "אנחנו נעשה את הדוי. מִיי סיפר שהבחורה מצוינת, היא עשתה את זה כבר מאות פעמים. סיפרתי להם שאת חושבת לחזור לצ'יפ שלך בעתיד. זה הצחיק אותם. מיי אומר שכמעט אין מקרים כאלה. אבל אין לו בעיה שתשמרי את הצ'יפ הישן."

מיה מביטה בבחורה. הבחורה מחייכת וקדה. מיה מהנהנת קלות. אולי היא לא חשבה על זה מספיק, אולי היא לא צריכה לעשות את זה, אבל מאוחר מדי. אף על פי שהסכין עדיין לא נגעה בעורה, היא מרגישה שזה התחיל, שכבר אי אפשר לעצור עכשיו, לבקש עוד חמש דקות למחשבה. היא אומרת לעצמה, אל תפחדי, אין לך ברֵרה, כמעט נגמרו לך המים… דגי מחזיק את זרועה ומוביל אותה לחדר השינה. הוא מושיב אותה על המיטה ואומר, "זה ייקח כמה דקות. את לא תרגישי כלום." הסינית נכנסת אחריהם וסוגרת את הדלת. מיה מבקשת מדגי להישאר בחדר. כשהוא מתיישב לידה, היא שמה לב שהשיער שלו קיבל צורה חדשה. לא עוד רעמה משונה, אלא שיער חלק שמופרד לשניים על ידי שביל באמצע.

הבחורה מניחה תיק קשיח על המיטה לידה ושואלת שאלה, ודגי מתרגם, "הרדמה מקומית?" מיה מהנהנת. היא לוחצת משחה מתוך שפופרת גומי קטנה אל אצבעה. מיה מביטה בה, אדישה, ידיה נחות על בטנה. היא מעבר לנקודת הלחץ, מעבר להתרגשות, מקבלת את הדין. מריחה ועיסוי, היא מרגישה את החומר מתפשט בכתפה. מיה נוגעת בצ'יפ שלה, מלטפת את קווי המתאר שלו, את הצלקת מהדוי הקודם, לפני שלוש־עשרה שנים, שהיה השני שלה: את הצ'יפ הראשון שלה קיבלה בגיל שבע־עשרה (היום מכניסים צ'יפ לכל ילד בגיל שנתיים), ואת השני בגיל עשרים ושבע. בזמן שהסינית מתכוננת לפתוח אותה בפעם השלישית, היא חושבת, שלוש־עשרה שנים זה הרבה זמן. למרות עדכוני התוכנה התקופתיים הגיע הזמן לשנות את החומרה. בין אצבעותיה של הסינית היא רואה לפתע את הצ'יפ החדש, של נצח. היא מבקשת אותו, צ'יפ סיליטיטה בגודל גרגר אורז, ומקרבת אותו לעיניה כדי לקרוא את האותיות הקטנות. היא מחזירה אותו לבחורה שמוציאה סכין חדה. היא צובטת את מיה לוודא שהאזור רדום. דגי מחייך אליה, הוא לא מגולח, והעיניים הכחולות שלו, מה יש בהן? חמלה, תשוקה, דאגה? או שהן רואות רק את עשרת אלפים הקואי שהוא ירוויח?

היא חשה משהו ומפנה את מבטה, ורואה שכבר יש חתך בזרועה, והסינית מוציאה בעדינות את הצ'יפ שלה בעזרת מלקחיים דקים. היא מניחה אותו, מנגבת את המלקחיים ותופסת בעזרתם את הצ'יפ החדש. מיה מפנה את עיניה לתקרה ועוצמת את עיניה. היא מנסה להתגבר על הפחד, הפחד משינוי, מהלא נודע. כנראה שקעה בשינה, כי בשלב כלשהו היא חשה שיד מלטפת את לֶחייה ופוקחת את עיניה, וזה דגי שאומר, "נרדמת?" היא מחייכת ומתמתחת, ואז נזכרת ומפנה מבט מהיר שמאלה, והזרוע שלה נראית כמו תמיד, אבל במבט שני היא רואה את התפרים הקטנים, המדויקים, ונפיחות קלה סביבם. הסינית לא בחדר.

"איך את מרגישה?"

"כמו תמיד," היא עונה.

"תמיד?" הוא שואל. היא שמה לב שמבטו על בטנה, ומניחה עליה את הידיים, להגנה.

"זה מה שאני חושב שזה?" הוא משתמש בחיוך המפלרטט שלו עכשיו. היא מרגישה את הלב פועם, השתנקות. היא עדיין לא סיפרה לאף אחד. בקושי לעצמה היא סיפרה. היא מחייכת אליו, מרגישה קצת נבוכה.

"ואו," הוא אומר, בשקט. "ואו, ואו, ואו."

"ואו," היא עונה לו. הוא ממקד את מבטו בקיר מאחוריה, כאילו מנסה לפרש את משמעות הגילוי. לבסוף הוא חוזר אל הרגע.

"בואי לחדר השני. הם מחכים לנו. נפעיל את הצ'יפ, נסדר את ההגדרות ונעביר את התשלום."

היא קמה מהמיטה והולכת אחריו לסלון. לדבריו של דגי זה הסלון החדש שלה, אבל היא לא מסתכלת סביב, עדיין לא רוצה להכיר, היא רק רוצה… מים, קצת כסף… היא רק רוצה לחיות.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הידרומניה”