החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

פרשת מעטפות הנפץ

מאת:
הוצאה: | 2009 | 352 עמ'
זמינות:

29.00

רכשו ספר זה:

סוף שנות החמישים של המאה העשרים. בחוות סוסים יוקרתית על גדות הנילוס, אנשי צבא וממשל מצרים מבלים בחברת מדענים גרמנים שגויסו כדי לפתח טילים העתידים לחסל את מדינת ישראל. איש אינו משער, כמובן, שכל מה שנאמר מתחת לסככה המוצלת יונח עוד באותו לילה על שולחנו של ראש ממשלת ישראל. מי מבין הנוכחים הוא המרגל שמשדר בלילות למטה המוסד שבתל אביב? מיהו הסוכן ששולח מעטפות נפץ לבכירי המדענים הגרמנים?

העניינים מסתבכים כשמטוס סוויסאייר נאלץ לנחות נחיתת אונס בקהיר. בין הנוסעים הזרים נמצאת גם קבוצת ישראלים ובתוכם נמרוד בן הארבע-עשרה, שחזר מכנס נוער בהולנד. המצרים מסרבים לשחרר את בני הערובה ומאיימים להוציא כמה מהם להורג. בישראל החרדה עצומה. הממשלה מתכנסת לישיבת חירום בהולה. האם יצליח המרגל הישראלי להביא לחילוצם של הנוסעים הלכודים? מהו הסוד המפתיע שאותו יחשוף נמרוד בחוות הסוסים?

פרשת מעטפות הנפץ הוא ספר נוסף בסדרת ספרי המתח ההיסטוריים של אורה מורג, והפעם נרקמת העלילה על רקע ניסיונות המוסד הישראלי לעצור את פיתוחם של הטילים המצרים המכוונים להשמיד את המדינה העברית הצעירה. הספר הבא בסדרה: רשת הריגול מסתעפת – כיבוש הארץ מהתורכים על ידי גנרל אלנבי.

מקט: 4-362-3753
מסת"ב: 978-965-7629-17-8
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
קטע וידאו/אודיו קשור
סקירה על הספר בבלוגיה
 הורד/י דוגמה חינם לאייבוקס    הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


פרק ראשון

אמסטרדם

1943

אפלה כיסתה את עיר התעלות ההולנדית.

מרתה פישר הסיטה את הווילון מחלון ביתה ושלחה מבט אל הרחוב החשוך והריק מאנשים. לרגע היססה, אך מיד הורידה את מעילה מהקולב, הידקה את הצעיף לצוואר בתה ואימצה אותה אל בין זרועותיה.

“אולי תישארי בבית?” הציע לה הרמן בעלה, “למה להסתכן? את יודעת שהם עוברים כאן בלי התראה.”

“קבעתי עם הרופא,” נאנחה מרתה. גם לה ההחלטה לא היתה קלה. “החום לא יורד לה, הוא חייב לראות אותה. הם עברו לפני כמה דקות. אחזור מיד.”

“אבל באמת מיד.”

“כמובן.”

מרתה רכסה את מעילה של חנה’לה הקטנה, פתחה את הדלת, יצאה אל חדר המדרגות והמשיכה משם בצעדים חרישיים אל הרחוב האפל והקר.

היא הביטה לצדדים, האזינה לקולות הערב ואז הרחיבה את צעדיה ופסעה במהירות אל הרחוב החוצה את הכיכר. במשך כל שעות היום נשארו בני המשפחה ספונים בביתם, נזהרים מהסיורים החולפים ברחוב, נזהרים ממלשינים. אך לעת ערב אזרה מרתה עוז ויצאה החוצה, נצמדת לקירות הבתים, משתדלת לא להתבלט. הפחד חלחל בתוכה ומילא כל איבר בגופה.

מדי לילה היו נשמעות צרחות איומות בעת שהמשטרה החשאית הגרמנית היתה מעירה את שכניהם היהודים בבעיטות עזות בדלתות: “לפתוח! שְׁנֶל!*”

הדלתות היו נפתחות, הדיירים המבוהלים היו מובלים בגסות אל הרחוב, היישר למשאיות הגדולות שהמתינו במנוע פועל. את הנכשלים זירזו השוטרים במהלומות אלות, ואחר כך הובלו כולם ליעד בלתי־ידוע. השמועות לא איחרו לבוא והן סיפרו על מחנות ריכוז ומחנות השמדה שבהם נרצחים מדי יום המוני יהודים בתאי הגזים. אל משפחת פישר טרם הגיעה פקודת הגירוש, והפחד התמידי קינן בלבם: האם? ומתי? מדי לילה הם היו מתכווצים בחדרם למשמע זעקות השבר של השכנים. כל עצירת מכונית מתחת לחלונם החרידה אותם משנתם.

האישה התמירה, דקת הגֵּו ובהירת השיער הביטה לצדדים כדי לבדוק מהיכן עלולה לצוץ הסכנה, ואז עברה לריצה חפוזה, מייחלת להיבלע כבר בביתו של הרופא. מקצה הרחוב נשמע טרטור עז של מנוע שהתקרב במהירות. פחד משתק אחז בה והיא נצמדה אל הקיר, מתפללת שהרכב לא ייעצר לידה. מזווית עינה ראתה את המכונית האפורה מתקרבת. שישה חיילים ישבו בתוכה, לראשם קסדות פלדה ובידיהם רובים. המכונית חלפה על פניה ביעף ונעלמה.

מרתה פלטה אנחת רווחה וסקרה את פניה של בתה שניבטו אליה, עטורים תלתלים זהובים כקרני השמש. היא יפה מדי, הרהרה, עלי להסתיר אותה. אי־אפשר לא להבחין בה, אי־אפשר לא להיעצר לידה. עלי להתכונן לגרוע מכל; יום אחד זה יגיע גם אלינו, לא לעולם נצליח להתחמק. שנה קודם לכן הצליחה לחמוק עם בעלה ובתה מעיר הולדתה ברלין להולנד, בתקווה למצוא בה מקלט. אך עד מהרה הבינה כי גם כאן, באמסטרדם, הם אינם בטוחים. גם לכאן הגיע הכובש הנאצי וגם מכאן הוא שולח את היהודים למחנות ההשמדה.

מרתה והרמן פישר כבר הכינו תוכנית מדוקדקת: אם יתקבל מכתב הזימון למשרדי הגסטאפו, ימסרו את חנה’לה למנזר. “לא אתן שייקחו אותה למחנות האלה,” אמרה מרתה, “תווי פניה האריים של חנה’לה אינם מסגירים את מוצאה; לא תהיה בעיה להסתיר אותה בין ילדות המנזר. היא נראית נוצרייה יותר מכל גרמנייה אחרת.”

“מָמי,” קראה הילדה וחיבקה את אמה.

“מה יש, חנה’לה?” נחרדה מרתה מקולה המבוהל ושלחה מבט לאחור.

מקצה הרחוב נשמע רעש מאיים של אופנוע שהתקרב במהירות ושעט היישר אליהן. עיניה של מרתה קלטו את הקסדה האפורה, את שני סימני הברק, את סמל האס־אס ואת משקפי הרוח.

האופנוע עצר לידה בחריקה ומהסירה שלו זינק איש אס־אס גרמני במגפי עור שחורים.

“לעצור! הַלְט! תעודות!” צעק בגרמנית חדה כתער.

בידיים רועדות הושיטה לו מרתה את התעודה המרופטת. הוא נעץ מבט חודר במילה יהודי, ואז חיפשו עיניו את הטלאי הצהוב שעל בגדה.

“הנה, זה כאן,” מלמלה והצביעה על דש מעילה.

הגרמני הזועם התעלם ממנה, כאילו אינה קיימת, ורכן אל חנה’לה הקטנה שבזרועותיה. הוא בחן בקפידה את פניה. ופתאום, בלא כל אזהרה תלש את הילדה מידי אמה, הסיר את כובעה, סקר את תלתליה הבהירים וחיוך של שביעות רצון התפשט על שפתיו: “גוּט גוּט, ואס פִיר שֶׁיינֶס גֶזִישְט**.”

“אבל היא יהודייה,” לחש לו הגרמני השני שנשאר ישוב על האופנוע.

“אף אחד לא יֵדע,” חייך אליו חברו ליחידה, וקרץ קריצה מלאת רשע. “זה לא ילד, אי־אפשר לבדוק. המפקד ביקש להביא אליו ילדים כאלה. היא מתאימה? מרגע זה היא ארית. תביט עליה – מי יכול לנחש?”

מרתה פישר חשה שחייה כָּלים. נשימתה נעתקה, פניה החווירו והיא שלחה את ידה כדי לאחוז בבִתה, אך איש האס־אס הגברתן הדף אותה בפראות והפילהּ על הארץ. הוא הניף את חנה’לה באוויר והושיב אותה בסירה הצמודה לאופנועו, התיישב מאחורי חברו וצעק: סע!”

מרתה התנפלה על סירת האופנוע, ידיה מושטות להשיב אליה את בתה. “חנה’לה!” צעקה, “חנה’לה שלי! אל תיקחו לי אותה! היא חולה!” אך אנשי האס־אס אף לא זיכו אותה במבט. הנהג סובב את ידיות הדלק של האופנוע, ובתוך שנייה נעלם האופנוע מהעין.

“חנה’לה!!!” צרחה האם ורצה כמטורפת אחרי האופנוע המתרחק.

“מוטי’שן!***” עוד שמעה את זעקתה של בתה, אך הנאצי רק הגביר את מהירות הנסיעה.

חלונות הבתים נפתחו בזה אחר זה וראשים סקרניים הגיחו מהם. הם הביטו אל האם הפושטת את ידיה בבקשת עזרה, אך ידם קצרה מלהושיע. כמה נשים שלחו אליה מבטי חמלה, התריסים הוגפו מיד והרחוב חזר לקדמותו והיה שוב שקט וקודר.

האם הנואשת המשיכה לרוץ מבועתת אחרי האופנוע, הגיעה לקצה הרחוב והצליחה להבחין בו, עד שנעלם לגמרי בין הבתים האפורים.

מרתה פישר נכנסה הביתה ברגליים כושלות. פניה היו חיוורות כסיד וידיה רועדות.

בעלה הביט בה במבט מבועת; האימה שניבטה מפניה הבהילה אותו מאוד.

“מה קרה לחנה’לה?” צרח.

“היא…”

“איפה הילדה?!”

האם ניסתה להגיד משהו, אך שפתיה נעו בלי קול.

“איפה השארת אותה?”

“האופנוע… עצר… ו…”

“איזה אופנוע?!”

“אני…”

“מה?”

“הם…”

“מי הם?”

“הם חטפו לי אותה!”

“למה נתת?!”

“לא נתתי!” זעקה, “לא נתתי!”

בני הזוג השבורים צנחו על הרצפה מבועתים וחסרי אונים.

למחרת בבוקר נשמעו נקישות חזקות על דלת ביתם. בפתח עמדו שני אנשי גסטאפו**** ובידם מכתב זימון למרתה ולהרמן פישר למשרדי הגסטאפו.

* מהר! (גרמנית)

** טוב טוב, איזה פנים יפות! (גרמנית)

***אמא’לה!

**** המשטרה החשאית הגרמנית

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “פרשת מעטפות הנפץ”