החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

פצצה מתקתקת

מאת:
הוצאה: | 2016-02 | 272 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

39.00

רכשו ספר זה:

אלון היה כוכב בשב"כ — מנהל מצטיין, יצירתי וכריזמטי ביחידת רכזי השטח בשומרון בתקופת האינתיפאדה השנייה, אחראי יחד עם עמיתיו מהשירות ומהצבא לסיכול ולפיענוח של פיגועים רבים.
אבל רגע לאחר שהתבשר שהוא מיועד לתפקיד בכיר בארגון הדהים את עובדיו ומנהליו בהודעה על התפטרותו.
איש מחבריו בשירות לא ידע שאלון סובל תקופה ארוכה מפוסט־טראומה. הדילמות הערכיות והמוסריות שהתמודד עמן, הגופות הרבות שראה, הפיגועים, הסיכולים ותחושת האשמה שרדפה אותו אחרי כל פיגוע שלא נמנע — כל אלה ריסקו את נפשו.
פצצה מתקתקת הוא סיפור אמיתי שמתאר עולם כפול: פצצה מתקתקת בדמות מחבל מתאבד שנחוש להגיע למרכזי הערים בישראל, ופצצה מתקתקת בנפשו של איש השב"כ שמאיימת להתפוצץ בכל רגע.
יזהר דוד, "אלון" של השב"כ, עזב את השירות עקב
פוסט־טראומה מורכבת, תוצאת האירועים הקשים שחווה. כיום הוא מורה, מחנך, שותף ומוביל במספר תנועות
חינוכיות־חברתיות. בעקבות המקרה הפרטי שלו ושל רכזים נוספים נערכה בשב"כ בחינה־מחדש של הליווי והטיפול שמקבלים אנשי השטח, הנמצאים בחוד החנית של הארגון ונחשפים לאירועים ולמחזות קשים.

יזהר דוד, יליד 1969, נולד וגדל במושב אביטל. לאחר שחרורו מצה"ל, בשנת 1990, הצטרף לשב"כ, ובמהלך שירותו מילא תפקידים מבצעיים מגוונים. פרש מהשב"כ לגמלאות בשנת 2013 ועשה הסבה לחינוך. בעל תואר ראשון בכלכלה ומנהל עסקים, לימודי האסלאם והמזרח התיכון, תואר שני בלימודי המשפט ובמנהל ומנהיגות בחינוך ותעודת הוראה.

מקט: 15100560
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פרק ראשון

ללכת עם הלב

מתי התחיל הכול? מתי סומן הנתיב שבו הוא נמצא עכשיו, שוקע ומשקיע? האם באותה פגישה עם “טוטו”, פגישה שבעטייה החמיץ את הישיבה, אשר ממה שבא בעקבותיה כמעט אין דרך חזרה?

זו היתה עוד פגישה עם פלסטיני שגויס כמקור מידע, כמשתף פעולה עם השב”כ, פגישה שנועדה לחזק את הקשר האישי בינו, הרכז המפעיל, למקור שלו, ולכן הוקדשה בעיקר לשמיעה על חייו של “טוטו”. הרכז כמעט לא סיפר על חייו שלו, כי הרי לא מדובר בקשר אישי אמיתי בין שני אנשים; זו בעיקר הצגה, אחיזת עיניים לשם השגת מטרות — כל צד והאינטרס שלו.

לכל מקור יש נושא עיקרי שבו מתמקדים סיפוריו. אחד מספר על הבעיות עם ארבע הנשים שנשא, על המריבות ביניהן ועל ניסיונותיו שלא לקפח אף אחת מהן, בעיקר בלילות. אחר מספר על אביו שמכה אותו ללא רחמים, ועיניו מתמלאות בדמעות של עצב, כעס ובדידות, וכפות ידיו נקמצות לאגרופים. נראה שבדמיונו הוא מממש את חלומו ומכה באגרופו בפניו הנדהמות של האב. אלון לא מבין כיצד יכול אבא להרים יד על בנו. זוכר את ידו של אביו מלטפת ומחבקת, וחש את כאבו של המקור שלו.

מקור אחר מספר בעיניים יוקדות, רושפות זעם, על שנאתו העזה לאנשי החמאס, שהכו והשפילו אותו לפני שנים, והצלקת הנפשית לא הגלידה. בכל פגישה הוא מוסיף עוד פרט מאותו אירוע — מספר איך נחטף בידי אנשי חמאס, הובל לדירה נטושה, ושם עינו אותו ימים שלמים. באחת הפגישות השלים את הסצנה המרכזית בדרמה, שאותה פָּרַק טיפין־טיפין: אחד מפעילי החמאס ניצל את היעדרות חבריו במהלך אחד הלילות ואנס אותו כשהוא כבול למיטה, מתחנן, זועק מכאב ומהשפלה. עכשיו הוא רוצה רק דבר אחד — לנקום בהם. אפילו במחיר של בגידה בעמו. אפילו במחיר חייו.

סיפוריו של “טוטו” התמקדו ביחסיו עם נשים. לאלון היה ברור שרוב הסיפורים, אם לא כולם, הם חלומות, פנטזיות. בכל זאת שיתף איתו פעולה, ו”התפעל” מ”כיבושיו” של האיש בן השישים, שכרסו מקשה על נשימתו, מתיאוריו איך שבה בקסמיו נערה נוספת משכם, איך שכנתו לַילה אינה יכולה לחיות רגע בלעדיו מאז שוחחו מבעד לחומה המפרידה בין בתיהם…

אלון מרגיש שלמרות כל מאמציו הוא מתקשה להתרכז בשיחה ולהשתתף במשחק עם “טוטו”. הוא משתדל שהמקור לא יבחין שמחשבותיו נודדות. מדי פעם הוא משמיע קולות התפעלות, אך למעשה אינו מקשיב כלל.

מאז שפרצה אינתיפאדת אל־אקצה, מאז שראה את קורבנותיה הראשונים שוכבים על אלונקות בטרם פינו אותם מהשטח, משהו בו השתנה. לפני כן אהב את עבודתו. היא היתה עבורו מעין “משחק מודיעין” מאתגר, ששיחק בהתלהבות כילד סקרן ותחרותי, המנסה, בתחבולות שונות, להבין את השיטה של היריב הניצב מולו, מזהה את חולשותיו ושגיאותיו ומנצל אותן. במשך שנתיים, לאחר שסיים קורס רכזי שטח, עסק בעיקר באיסוף מודיעין על תשתיות הארגונים הפלסטיניים החמאס והג’יהאד האסלאמי, שלא הצטרפו להסכמי אוסלו. מולם השתמש בשיטות שונות שלמד בקורס כדי לגייס מקורות ולהחדיר אותם לשורותיהם.

מאז תחילת האירועים, באוקטובר 2000, הכללים השתנו לחלוטין. זה כבר לא משחק; זו מלחמה. סבב דמים נוסף, ובו הרוגים ופצועים. כל טעות שלו עלולה לעלות בחיי אדם. היריב כבר לא נראה לו כשחקן המתמודד מולו במשחק מאתגר, במלחמת מוחות; הוא אויב אכזרי. למרות הכשרתו הארוכה והמקיפה, שבמהלכה למד במשך שנתיים על ההיסטוריה של היריב, תרבותו, שפתו ועוד, נדהם מעוצמת השנאה המבעבעת בו. היריב, שבעבר אלון אף גילה עמוק בלבו הבנה למאבקו, הפך למפלצת מרושעת, נטולת מצפון, צמאה רק לדם, לעוד ועוד דם של יהודים — ילדים, נשים, גברים.

אלון היה המום מחוסר החשיבות של חיי אדם בצד השני. לא פעם שאל את עצמו מה הסיבה לשנאה העצומה, הלא אנושית, שראה שם. האם זו האמונה הדתית שהעולם הזה הוא משני, גשר לעולם האמיתי? אולי הציווי הדתי לשחרר כל אדמה קדושה השייכת למוסלמים? או הייאוש בשל חיים תחת כיבוש זה עשרות שנים? כעת הסיבה לא מעסיקה אותו. הוא ממוקד במטרה אחת — למנוע פיגועים שיֵצאו מהתשתיות של שכם, השטח שעליו קיבל את האחריות לפני שנתיים.

“טוטו” המשיך לספר, מתרברב כהרגלו ב”כיבושיו”, אבל את אלון הסיפורים כבר לא שיעשעו. מחשבותיו נדדו אל המושב שנולד וגדל בו, אל שדות התירס שבהם נהגו הוא וחבריו לשחק מחבואים, מקווים שבעל השדה לא יגיע ולא יראה אותם רומסים ברגליהם את קני התירס הניצבים זקופים כבגאווה; אל הפרדסים של אביו, שבכל עונת קטיף היה עובד בהם, נוהג בטרקטור בין שורות העצים, מוציא את המכלים המלאים בתפוזים זהובים, מפקח על עבודת הפועלים הערבים מג’נין. כבר אז היה סקרן לגבי השפה שבה השיבו לו כשהיה מבקש מהם להשתדל לא לפגוע בעצים בזמן הקטיף. היום הוא כבר יודע את השפה, ועל פי הצלילים השמורים בזיכרונו הוא בטוח שהם קיללו אותו.

מחשבותיו נדדו אל בריכות הדגים, שאליהן נהג ללכת עם חבריו בערבים כדי לדוג. תחילה היו עורכים תצפיות לראות שהג’יפ של קיבוץ יזרעאל לא מסייר בסביבה. כמעט אף פעם לא הצליחו לדוג, אבל זו לא היתה מטרתם העיקרית. בעיקר נהנו להתעלל בשומר של הקיבוץ, שפעם תפס אותם והזעיק משטרה. עד שהניידת הגיעה הם כבר מזמן הגיעו בריצה אל ה”מפקדה” שהקימו לעצמם במרכז החורשה שבמושב. כרגע ערג בעיקר אל המעיינות סביב הגלבוע — למעיין יזרעאל, לעין שוקק, לנחל הקיבוצים. דמיין איך הוא פושט את בגדיו ונכנס למים הקרים של עין יזרעאל. מכניס את ראשו הקודח למי המעיין הצוננים, סביבו רק דממה ומים כחולים. התמונה שעלתה בראשו שיככה מעט את אי־השקט המתמיד שחש לאחרונה.

מאז שעזב כנער את המושב, התגייס ל”עורב גולני” ובילה את רוב שירותו הצבאי בלבנון, התבגר מאוד. הוא כבר לא אותו נער שיצא מהמושב ללשכת הגיוס בטבריה. השנים חלפו, ואיתן נעלם גם חלק מהחיוך הילדותי, מלא שמחת החיים, שאפיין אותו. בילדותו במושב, כשהחיוך היה נעלם לרגע, היו הוריו ובני משפחתו המורחבת, שרובה התגוררה במושב, עוטפים אותו, דואגים להחזיר את החיוך למקומו הקבוע והטבעי בפניו של הנער.

במהלך שירותו בלבנון אימץ הרגל: כל אימת שרצה להתנתק, ולו לרגע, ממראות ומאירועים קשים, היה משוטט במחשבותיו בשדות העמק. רק שם מצא מרגוע. משם שאב כוחות להמשיך הלאה.

היום, שנים לאחר מכן, בעודו יושב בפגישה, נזכר שמזה חודשים לא ביקר את הוריו במושב. בעבר נהג לבקרם כמעט בכל שבת, לפגוש את חברי הילדות שלו במעיין יזרעאל, לשתות קפה שהכינו על גזייה, להתעדכן, להיזכר ולהמשיך לארוחת צהריים אצל הוריו. בביקוריו האחרונים במעיין חש כעס. המקום שהיה אחד ה”מחנות” שלו ושל חבורת הילדות שלו, מקום שאיש מלבדם לא פקד — לפחות כך זכר — הפך למקום הומה אדם. משפחות רבות מבלות בין עצי האיקליפטוס הירוקים, ילדיהן טובלים במים הצלולים. הוא חש כמי שזרים פלשו לביתו, לילדותו.

עכשיו חש רק געגוע, רצון לעזוב את הכול, להפסיק את הפגישה, ללכת למעיין, לראות שוב את החבלים שהוא וחבריו תלו במקום והם שרדו עד היום, להכניס את הראש למים, שיתקרר ויירגע. משם ללכת להוריו, להפתיע את אביו, שבאחרונה מרבה לבקש, כמעט מתחנן שיגיע לבקר. “רק שעתיים! אני מבטיח לך שהמדינה תשרוד אם תנוח כמה שעות במושב. אף אחד לא יכעס אם תבוא לבקר את אבא שלך…” הוא לא חשש מכעס. הוא חשש שכאשר ישהה במושב יתרחש פיגוע שיֵצא מתשתיות הטרור אשר בשטחו, והוא לא יסלח לעצמו. בסופי השבוע היה נשאר במרכז, קרוב למרחב, קרוב לגדה, מוכן לכל אזעקה.

מתחילת הפגישה עם “טוטו” חש מועקה, תחושה לא נעימה בכל גופו, לחץ שלא ידע להסביר. אולי זה החשש שבמשך היום יתפתחו דברים לא צפויים, מה שלאחרונה אירע בתדירות גבוהה. כמעט בכל יום התרחשו אירועים שטרפו את תוכניותיו.

בהכשרתו כרכז שטח בשב”כ למד להתמודד עם מצבים משתנים, להתרגל מהר למציאות חדשה, לא לתכנן לטווח הרחוק, כי בתקופה שבה הוא מוזעק מאירוע לאירוע, החשוב ביותר הוא להיות גמיש ומוכן עם כל הציוד הנדרש: מפות, תצלומי אוויר, מכשירי פלאפון מבצעיים, סוללות נוספות לפלאפון למקרה שייאלץ לשהות שעות, ולעתים ימים, בשטח. הציוד היה מוכן תמיד וארוז ברכבו. לשינויים בדרך העבודה הסתגל מהר מאוד. הקושי היה להיות מוכן נפשית לכל התפתחות. לדבר אחד לא התרגל למרות ההכשרה הממושכת והשירות הצבאי בלבנון — לראות גופות. מנופיה עוצרי הנשימה של הארץ המקוללת הזאת נותרו בזיכרונו רק תמונות של זוועות, מראות של גופות שוכבות בכל מיני תנוחות מוזרות. מאז תחילת אינתיפאדת אל־אקצה נוספו לאלבום הגופות החקוק ומתויק במוחו עוד תמונות. מכל תמונה נחרתו בזיכרונו בעיקר העיניים הפקוחות, הלא רואות. בראשו כבר משוטטים הרבה זוגות עיניים שגורמות לו מועקה כבדה. החיוך הפך אורח נדיר על פניו, וגם כשהופיע חלף מיד, ושוב השתררה התוגה.

אלון מנסה להשתלט על מחשבותיו ולהתרכז בפגישה. במציאות החדשה עליו להפיק מהפגישה את כל המודיעין האפשרי שהמקור יכול לספק, לתחקר אותו על עשרות התושבים, שכניו, שהצטרפו באחרונה לפעילות טרור, לתדרך אותו כיצד להתנהל באופן חשאי וזהיר, ובעיקר לחזק את נפשו ואת אמונו בו. מחיר שיתוף הפעולה עם השב”כ השתנה עם תחילת האירועים. כיום אין מחילה למי שנחשד. יש רק גזר דין אחד — מוות, בלי משפט.

האירועים הקשו את היציאה משכם. תדירות הפגישות פחתה, וכל פגישה הפכה להיות חשובה מאין כמותה. אלון יודע שאולי יחלפו חודשים עד שיפגוש את “טוטו” שוב, ולכן עליו לעשות את הכול כדי להתרכז בשיחה. “טוטו” סיפר על פעילי החמאס, חבריו, שלטענתו אמנם מדברים על פעילות צבאית, אבל עד כה לא פועלים לביצוע פיגועים. את זה הם משאירים לפעילי הפתח, שפתחו את האינתיפאדה ומובילים אותה, לעת עתה.

באמצעות שאלות עקיפות, בלי לחשוף את מטרתו, ניסה אלון להבין את מעמדו של “טוטו” בקרב הפעילים, שעם פרוץ האירועים הפכו חשדנים מאוד, וכל פעילות חריגה מעלה את חשדם שמדובר במשת”פ. “טוטו” נטה להגזים בעניין מעמדו בקרב פעילי החמאס. אלון חשש שחושדים בו בשיתוף פעולה, ועד כה לא הצליח להזים או לאשש חשש זה. בכל פעם ששמו של “טוטו” הוזכר היה נדרך — מקווה ומתפלל: רק לא לשמוע את המשפט “חושדים בו בשיתוף פעולה”. נוסף על החשש הגדול המלווה אותו כעננה שחורה מאז החלו האירועים — שחלילה לא יֵצא פיגוע מהשטח שעליו הוא מופקד — היה לו חשש נוסף: לאבד מקור. לאחרונה נחשפו כמה מקורות, ואלון, כמו יתר הרכזים ותושבי השטחים, ראה כיצד התעללו בהם ללא טיפת רחמים, עינו אותם שעות ארוכות מול קהל משולהב צמא לנקמה ולדם, רצחו אותם ותלו את גופותיהם זו ליד זו בכיכר השעון שבמרכז העיר, מחזה שכל תושבי שכם לא ישכחו לעולם.

לחדר נכנס אחד המאבטחים שהביאו את “טוטו” מהשטח לפגישה ושמרו על אלון במהלכה. כניסתו קטעה את שטף דיבורו של “טוטו”. המאבטח מסר לאלון את מכשיר הפלאפון שלו. מהעבר השני של הקו היה השותף שלו, עמית. אלון שיער שעמית רוצה לדווח לו על הדיון בעניינו של אבו טאלב. אמש זימן אותו ראש המרחב לדיון דחוף על אבו טאלב, ראש התנזים בשכם, מפקד הארגון הצבאי של הפתח בעיר. הוא לא הבין את הדחיפות של הדיון ואת חשיבותו, ובכלל הופתע מקביעת הדיון; הרי לא עלה שום מודיעין חדש הנוגע לפעילותו של אבו טאלב. בעודו מתלבט לגבי עיתוי הדיון ודחיפותו נזכר שלמחרת מתקיימת הפגישה עם “טוטו”, שהיה אחד המקורות בחמאס, הארגון שכניסתו לפעילות צבאית הפחידה את אלון יותר מכול. מיד לאחר השיחה עם הרל”ש התקשר לעמית וביקש ממנו לייצג אותו בדיון. הוא העריך שראש המרחב שוקל לעצור את אבו טאלב אם יֵצא משכם. זאת כפעולת הרתעה לתנזים שכם, שלאחרונה הגביר את פעילותו האלימה במחסומים נגד כוחות צה”ל, ובשבוע הקודם ירו שניים מפעיליו על רכב ישראלי ופצעו את הנהגת. עמית היה אמור להעביר לראש המרחב את המלצתו של אלון להימנע ממעצרו של אבו טאלב, כי הוא פועל בשכם נגד אנשי התנזים הקיצוניים, שרוצים להגביר את פעילותם הצבאית.

מיד בתחילת השיחה הבחין אלון שקולו של עמית שונה מהרגיל. עמית נהג לנקוט צורת דיבור מסוימת כשהיה לו משהו מפתיע לומר, טוב או רע. בכל הזדמנות ניסה להפתיע אותו. אלון לא הבין מעולם מה ההנאה שעמית מפיק מתגובתו על ההפתעה. היה לו חשד שאולי זו הדרך של עמית לזכות בחיבתו, דבר שהתקשה להשיג מאז החלו לעבוד יחד. אף שהיו מאותו מחזור באולפן לערבית, התגוררו במשך אותה שנה ארוכה וקשה בחדרים סמוכים, ובהמשך אף עברו אותו מסלול הכשרה של שנתיים — מעולם לא היו חברים ולא יכלו להיות חברים, כי היו שונים באופיים. עמית היה אדם אדיש וקר, שמעולם לא הביע רגשות ונראה מנותק מכל המתרחש סביבו, ואילו אלון היה פקעת של רגשות, וכל אירוע נגע בו אישית.

כששהו יחד בזירות פיגועים נדהם אלון לראות את ארשת פניו השלווה של עמית: מתבונן בגופות, לעתים עם סיגריה בפיו, נוגע בהן, הופך אותן — שווה נפש, לפחות ככל הנראה לעין. הוא, אלון, היה עומד כואב, המום, נסער מהאכזריות שסתם, בלי סיבה, הפכה גוף חי, מלא תקוות, חלומות, אהבות ותשוקות, לגופה דוממת. בבליל התחושות שהציפו אותו בכל זירה היה מקום גם לכעס על עמית. וגם לקנאה: גם הוא היה רוצה להרגיש פחות.

היתה לו תחושה שגם הפעם לא ישמח להיות מופתע. בתקופה האחרונה רוב ההפתעות היו קשורות לפיגועים, או לניסיונות פיגוע, ששלחו אותו אל השטח. שם מצא את עצמו כורע ליד גופות נוספות — קורבנות חפים מפשע של סבב הדמים שרק החל. לעתים נשלח לחפ”קים לשם ביצוע פעילות שמטרתה למנוע עוד ניסיון פיגוע.

עמית פתח את השיחה בקול קר: “הדיון הסתיים, וההחלטה היא סיכול ממוקד לאבו טאלב.”

תחילה חשב אלון שלא הבין את דבריו של עמית, וביקש ממנו לחזור על המשפט האחרון. עמית חזר, נשמע נהנֶה ששוב הצליח להפתיע את אלון. “אבי (ראש המרחב) הנחה להתכונן במיידי למבצע סיכול ממוקד לאבו טאלב. הוא מצפה לסיים את העניין עד סוף החודש.”

אלון שמע היטב גם בפעם הראשונה, אך נזקק לזמן כדי לנסות ולשלוט בצונאמי של התחושות שהבשורה חוללה בתוכו. כעס, עצבות, בלבול ואשמה הציפו אותו. הוא עדיין קיווה שעמית יגיד, “סתם צחקתי, הוא ביקש שנעצור אותו,” אבל טון דיבורו הבהיר שאינו צוחק. הוחלט לחסל את אבו טאלב, ועליו, אלון, נגזר להיות התליין.

המחשבה הראשונה שעלתה בראשו היתה: טעיתי כשהחלטתי לא להשתתף בעצמי בדיון; אולי זה היה מונע את קבלת ההחלטה. המחשבה הובילה לתחושת אשמה כבדה: איך לא הביא בחשבון שראש המרחב עלול לקבל החלטה כזאת? שניות של שתיקה חלפו, ובמהלכן ניסה לעכל את הבשורה. בהמשך השיחה שאל את עמית על התנהלות הדיון, ניסה להבין אם יש חומר מודיעין חדש שהוא לא מכיר, מידע חדש על אבו טאלב. עמית השיב, “לא עלה דבר,” והוסיף: “אף אחד ממשתתפי הדיון לא המליץ על סיכול ממוקד, ובסיכום כולם נדהמו מההחלטה של ראש המרחב, אבל לא אמרו כלום.”

אלון לא הופתע מאי־התגובה. בשב”כ למד: אתה יכול להגיד הכול עד קבלת ההחלטה; מיד אחריה אתה מאמץ אותה ועושה הכול כדי לבצע אותה, גם אם היא מנוגדת לגמרי לעמדה שלך, או למצפון שלך. אלון הבין שמיד בתום הדיון חזרו כל המשתתפים למשרדיהם, מחקו את דעתם והחלו לפעול בנחישות לקראת הוצאתו להורג של אבו טאלב.

הוא ניתק את השיחה, ובלבו גמלה החלטה: הוא יעשה הכול כדי לשנות את גזר הדין שהוטל על אבו טאלב. אין שום סיבה להרוג אותו, לפחות לא עכשיו.

מיהר אל הרכב ויצא בדהרה אל המשרד, משאיר את “טוטו” עם צוות המאבטחים שיחזירו אותו לגדה, פגוע מעזיבתו הפתאומית של מפעילו עוד טרם הספיק לסיים את הסיפור על שכנתו לַילה. בדרך שיחזר בראשו את כל הדיווחים שסיפק באחרונה על אבו טאלב, וניסה להבין מה היה שם שגרם לראש המרחב לקבל את ההחלטה על חיסולו. חיפש ולא מצא. התלבט אם להתקשר מהרכב לאבי ולדבר איתו, להגיד לו שהוא לא מבין ולא מקבל את החלטתו. בשיחה טלפונית לא יגיד שאינו מתכוון לבצע אותה. את זה כנראה לא יגיד לעולם.

נוסע על הכביש, לא רואה ולא שומע דבר. משפט יחיד מנקר וחוזר בראשו: אני לא אבצע את החיסול, אני לא אבצע את החיסול… מהיכרותו עם אבי ידע שלשיחות איתו צריך להתכונן היטב — במיוחד כשהכוונה לחלוק על עמדתו. הוא דמיין את השיחה, את ההפתעה בפניו של אבי, שלבטח תתחלף בכעס, מתנחם שלפחות לדקות ספורות הם יחלקו את אותה תחושה — כעס.

המחשבה על מה שמצפה לו בימים הקרובים העיקה עליו, ועייפות פשטה בכל גופו. הוא התאמץ להתרכז בנהיגה, להגיע מהר למרחב. הדרך מהשטח ארוכה. ככל שהתקרב למרחב התחושות הכבדות רק התעצמו. שוב ניסה לנדוד הרחק במחשבותיו, להרוויח עוד כמה דקות בשדות התירס ובפרדסים של המושב, ולא הצליח. הפעם התחושות הקשות חזקות מדי. הפעם נלכד בכלוב, שסורגיו הצפופים והעבים הצליחו לכלוא גם את מחשבותיו. אין לו מפלט, אין מקום להירגע. עליו להתרכז ולהתכונן היטב, כי לפניו מאבק קשה וחשוב, לא רק על חייו של אבו טאלב, אלא על כל מה שחשוב לו, על עצמו.

הדרך לא נגמרת. הוא רוצה כבר להגיע ולהתחיל במערכה, מבין שבכל דקה שעוברת אנשי שב”כ כבר עובדים במלוא המרץ על הכנת החיסול. ככל שיתעכב יתקשה לעצור את ההחלטה, אם בכלל יש לו סיכוי. הוא מנסה להימלט במחשבותיו אל המוזיקה, אחת מאהבות חייו מנעוריו. בפעם הראשונה שקיבל מאביו “שכר” על עבודתו בפרדס רכש טייפ “דָבל קאסֶט”, ומאז הוציא את כל הכסף שקיבל על קלטות. עד היום במושב, בחדר שבו גדל, יש אוסף של מאות קלטות ותקליטים — של “יו טו”, “הדלתות”, “דייר סטרייטס” — ובראשם אלה של הלהקה שליוותה את כל ילדותו, “פינק פלויד”. בשנים האחרונות, בעיקר מאז השירות הצבאי, הוא שומע רק מוזיקה ישראלית — “משינה”, “החברים של נטשה”, “תיסלם”, אריק איינשטיין, אהוד בנאי, יהודית רביץ. לכל שיר ממציא פרשנות, המשתנה על פי מצבו הנפשי כשהוא מקשיב לו. לעתים חש שהשיר נכתב עליו.

הפעם, במהלך הנהיגה, חיפש ומצא את “הילד בן שלושים”. הוא זכר את הצמרמורת שאחזה בו כששמע את השיר לראשונה. באותה תקופה גר בבית הוריו תקופה קצרה, בעקבות פרידה מחברתו לאחר חמש שנות חברות. הוא שוכב על הספה בבית הוריו, כן, הוא בן שלושים, יש לו חום גבוה, הוא חוזר אל חדר נעוריו… מהרי נא והניחי על לבי תחבושת בטרם תשכיביני לישון, וספרי לי על הילד שהייתי, איך שמחתי על הגשם הראשון… מסתכל על מדף התקליטים הישנים, השירים שליוו את חייו… הילד בן שלושים, יש לו חום גבוה, הוא שוכב על הספה בבית הוריו, כן, הוא בן שלושים, יש לו חום גבוה, הוא חוזר אל חדר נעוריו…

היום הוא כבר בן שלושים ושתיים וחצי, רחוק מבית הוריו. אין לו חום, אבל הוא חש שנפער חור בלבו, ושום תחבושת לא תעזור. רוצה לשוב לשם, לביתו, רק לכמה רגעים, לשכב על הספה, לשמוע את קולות הוריו, את המוזיקה שליוותה את חייו במושב. להיות לשעה קלה אותו הילד ששמח על הגשם הראשון, ששמח רוב הזמן.

הגיע למרחב. דקות ארוכות ישב ברכבו בחניה, מתבונן בבניין שבו נמצא משרדו. בפתח הבניין ראה תנועה של רכזים נכנסים ויוצאים. הכול נראה שגרתי, שלֵו. בתוכו סערה. לרגע חלפה בראשו מחשבה: אולי הוא טועה? אולי באמת צריך לחסל את אבו טאלב? הניסיון הנואש לרמות את עצמו רק הגדיל את תסכולו. אין שום סיבה לחסל אותו! זועק לבו, והסערה בנפשו גוברת. עדיין אינו מסוגל לצאת מהרכב. מביט בבניין הלבן, המוקף בעצי זית. ימים ולילות עשה בבניין הזה, פעמים רבות לבדו בחדרים ובמסדרונות הריקים. זכור לו שפעם, בעצם עד לא מזמן, חש בו תחושה של בית. עכשיו, לראשונה, הוא מבחין בגודלו ובכיעורו. הבניין מאיים עליו. ברגע שיפתח, באמצעות כרטיס העובד שלו, את דלת הכניסה וייבלע בתוכו, תתחיל המערכה. ניסה לחשוב על הביצוע, מבין שיש לו בו תפקיד מרכזי. בלעדיו, ובעיקר בלי “הגמד”, סגנו של אבו טאלב — מקור שגייס כמה חודשים לפני תחילת האינתיפאדה — המבצע בלתי אפשרי. המחשבה על הפרטים הקשורים בחיסול העבירה רעד בכל גופו. בכוח קיבץ את עשתונותיו ואמר לעצמו: לא! זה לא יקרה!

עם המחשבה הזאת יצא מהרכב. בצעדים מהירים נכנס למשרדו, בלי לדבר עם איש. מתעלם מחיוכה של אור, הפקידה שלו, סינן בקול סמכותי: “אל תעבירי אלי שיחות, ושאף אחד לא יפריע לי עד להודעה חדשה.”

במשרד הפעיל את המחשב ופתח את תיקו של אבו טאלב. שניות ארוכות התבונן במסך הראשון שבתיק, בתמונה שלצדה כתוב “נשוי4+, יליד 54׳”, וחש כאב חד, שפילח את כל גופו, כל איבר, כל תא. האיש כמעט בגילו של אביו. הוא מכיר אותו שנתיים ונפגש איתו כמה פעמים לפני תחילת אירועי הדמים. הוא זוכר היטב את הפגישה האחרונה, פגישה מלאת תקווה בין שני אנשים, שדיברו בעיקר על החיים, התווכחו היכן החומוס הכי טוב בשכם. לקול צחוקו המתגלגל של אבו טאלב טען אלון שהחומוס הכי טוב בשכם נמצא ברעננה, “חומוס תנעמי”. באותה שיחה שיתף אותו אבו טאלב בסוד שלא סיפר לאיש: בקול שקט, רוכן על אוזנו, סיפר לו שברצונו לשאת אישה נוספת, אך הוא חושש מתגובת אשתו, אֵם ילדיו.

עכשיו, מול המחשב, הבין אלון שאין לו זמן לזיכרונות. בפינה השמאלית של המסך הבחין כי לתיקו של אבו טאלב נוספו המילים “צמיד בשקל” — קוד המבצע לחיסולו. הוא שאל את עצמו מה המשמעות של שם המבצע. ברוב המבצעים שהשתתף בהם ניסה להבין את משמעות השמות שנבחרו, בדרך כלל ללא הצלחה. לכל מבצע שהוא יזם נתן שם בעל משמעות, קשור ליעד המבצע. “צמיד בשקל”? איך הביטוי הזה קשור למבצע חיסול? להוצאה להורג ללא משפט של אדם? השם הוסיף לתחושת החמיצות והמועקה שמילאה את בטנו.

בחוץ כבר חושך. הביט מבעד לחלון, מבין ששוב יראה את קרני השמש המפציעה חודרות, מתגנבות ומנקות את החושך ממשרדו. לפני שהתחיל לקרוא את התיק של אבו טאלב יצא לרגע למטבח, הכין קפה שחור כפי שלמד בקורס הרכזים — “קפה סָאדָה”, קפה מר. הוסיף למים רותחים שתי כפיות גדושות בקפה, המתין כמה רגעים עד שאבקת הקפה תשקע, ורק אז החל לבחוש. גם לערבוב היתה שיטה: שלוש פעמים שמאלה, פעמיים ימינה. בשובו למשרד עם כוס קפה רותח בידו, התעלם שוב מאור, שהביטה בו בציפייה למעט יחס, סגר אחריו את הדלת והחל לקרוא את תיקו של אבו טאלב.

השעה כבר שלוש לפנות בוקר. לבדו בבניין, מדי פעם בפעם בוקעים ממכשיר הקשר קולות הרכזים הנמצאים בשטח במעצרים: “הגבעה, קבלו סגירת יעד מספר חמש…”, “הגבעה, קבלו החבילה נמצאה ביעד שמונה.” קולות רבים, כולם נשמעים לו כקול אחד — משימתי, עייף ונטול רגשות. קורא בתיקו של אבו טאלב, ידיעה אחר ידיעה, לעתים עובר כמה פעמים על אותה ידיעה, מתקשה להתרכז. הוא לא מש מכיסאו, והעייפות מאיימת להכריע אותו. הוא לא ייתן לדבר להסיח את דעתו. לא הסיר את מבטו מהמסך עד שסיים לקרוא את כל התיק, 632 דיווחים. התבונן בתקרה, עייף ומיואש. הוא לא מצא בתיק של אבו טאלב שום סיבה להרוג אותו.

חש מחנק. חייב לצאת מהמשרד לשאוף אוויר. זינק מהכיסא ויצא במהירות מהבניין. ניגש אל חורשת האיקליפטוסים הסמוכה לחניה והביט בשמים. נזכר שכאשר היה בצבא אמר לו גֵב, אחיו הבכור, שהיה כבר קצין בסיירת: “כשקשה לך במסעות תרים את הראש ותסתכל לשמים. שם תמצא נחמה.” במהלך הצבא, בעיקר במסעות המפרכים בתוך שטח לבנון, ניסה את עצת אחיו, אבל ללא הועיל. הוא היה טיפוס של אדמה ומים. לרגע חש רצון עז ללכת לחוף בית ינאי הקרוב למרחב, לשמוע את הגלים, להריח את הים ולמצוא בו מעט נחמה לסערה המתחוללת בקרבו.

אבל אין לו זמן, ודאי לא ללכת לים. עליו להיות מוכן עד הבוקר, להתייצב מול אבי, לנסות לשנות את ההחלטה. יש לו עוד עבודה לעשות. הוא עדיין לא קרא את תמליל הדיון שבו נחרץ דינו של אבו טאלב. התמליל טרם הוזן למחשב. מהחורשה, שבה לא מצא מרגוע, חזר בריצה לבניין של יחידת הארכיון. בלי לומר מילה התיישב ליד יעל, מנהלת הארכיון, והחל לסרוק את ערמת המסמכים שעל שולחנה. כשראה את הכותרת “דיון — אבו טאלב”, שלף את המסמך מהערמה והניח אותו על השולחן, עדיין מתקשה לנשום. התבונן במסמך, תוהה, אולי בו יגלה מדוע נחרץ גורלו של אבו טאלב למות. לא ידע מה הוא מעדיף — למצוא את הידיעה שתאפשר לו לבצע את ההחלטה, לחסל את אבו טאלב במצפון שקט, או לא למצוא דבר. קרא בעיון כל מילה שנאמרה בדיון. עייף, מתאמץ להתרכז, חזר וקרא כל שורה כמה פעמים, עד שהיה בטוח שהבין את הכתוב.

כשהגיע לדבריו של עמית בדיון לא הופתע; הוא זעם. רגליו החלו לנוע כבריקוד מטורף. בכל הדיון אמר עמית משפט אחד בלבד: “אבו טאלב נמצא בשטח שבאחריות אלון, שכרגע נמצא בפגישה.” זאת אף על פי שבשיחתם טרם הדיון ביקש ממנו שידגיש את המלצתו המפורשת לא לעצור את אבו טאלב, משום שהוא פועל בשכם נגד הקיצוניים. חיוך מר התפשט על פניו, ביטוי לתחושת האשמה שהשתלטה עליו. לפני הדיון העריך שראש המרחב יורה, לכל היותר, לעצור את אבו טאלב למרות המלצתו. איך לא הבין שכללי המשחק השתנו!? בן רגע הכעס העצור בו החליף יעד — מעמית אל עצמו: הוא היה חייב להיות נוכח בדיון. רגליו הגבירו את קצב הריקוד ללא שום שליטה. שעה חלפה ביעף. סיים לקרוא את המסמך והחזיר אותו לערמה. עכשיו הוא בטוח שאין שום סיבה לחסל את אבו טאלב. בצאתו מהחדר ראה שיעל כבר עזבה, ובמקומה ישבה עובדת חדשה ביחידה, שאפילו את שמה לא ידע. היא חייכה אליו. הוא התעלם ממנה ויצא מהבניין.

השעה שש. השמש כבר הפציעה, שמש נעימה של דצמבר, וקר בחוץ. הוא עומד לבדו בין עצי האיקליפטוס, מתבונן ברחבה שמולו, יודע שבעוד זמן קצר יחלו למלא אותה הרכבים של הרכזים, הבניין יתמלא באנשים, מכל החדרים יישמעו שיחות, רובן בערבית, צחוק מתגלגל, שחלקו מאולץ. במטבח יתקבצו כמה רכזים, כולם יכינו את אותו סוג קפה, שחור וחזק. יום חדש יתחיל.

בתוכו עדיין סערה, שלא מאפשרת לו לחשוב, להתמקד, אפילו לא להגדיר מה המטרה שלו. מה הוא רוצה? עייף ומיואש הדליק את מכשיר הפלאפון וחייג. מעברו השני נשמע קולו המנומנם של אביו, חיים. אביו שימש עבורו “כוכב הצפון” כמעט בכל עניין שבו היה יכול לשתף אותו ולהתייעץ עמו. בשנים האחרונות, מאז החל לעבוד בשב”כ, רצה לא אחת לשמוע את דעתו על דילמה שניצב בפניה — ולא יכול. במצבים כאלה ניסה לחשוב מה אביו היה מייעץ לו. הפעם זה לא הספיק. הוא רצה לשמוע את קולו. חש שהוא זקוק לעצה, עכשיו יותר מתמיד. למשמע קולו של בנו, שאל חיים בבהלה: “קרה משהו?” — כהרגלו מאז הימים שבהם שלושת בניו היו בלבנון, ולאחר מכן המשיכו לשרת בכוחות הביטחון.

אלון התנצל על השעה ואמר שחייג בטעות. מיד כשסיים את המשפט הרגיש שדמעה מבצבצת בעינו, ועוד רגע תזלוג על לחיו. וילון הריסים המכסה את עיניו כבר רטוב. תחושת בושה הציפה אותו, הוא לא זכר מתי בכה בפעם האחרונה. בניסיון נואש לעצור את הדמעה נעל בחוזקה את לסתותיו עד כאב וכיווץ את עפעפיו. חיים, בחושיו המחודדים, חושים של אבא, שמע גם בלי מילים את הזעקה של בנו לעזרה, לעצה. לאחר דממה שארכה כמה שניות, שאל־אמר: “אני מבין שאתה בבעיה?”

עדיין דממה. אלון שמע אבל לא השיב, עסוק בניסיון לעצור את שטף הדמעות שהציפו את עיניו. לחייו כבר רטובות, והוא אינו מסוגל לדבר. פתאום חש בושה — לא בגלל הדמעות, אלא משום שבצד השני של השיחה נמצא אדם, שאילו ידע מה הדילמה שמולה הוא ניצב היה אומר לו מיד שאין דילמה, שיש רק דרך אחת — לעשות הכול כדי למנוע פגיעה במי שאין סיבה לפגוע בו. לפעול על פי החינוך והערכים שקיבל בבית, במושב.

שוב נשברה השתיקה, ואביו אמר: “אני מבין שאתה לא יכול לדבר. אני סומך עליך שתעשה מה שנכון. תמיד ידעת לעשות את הדבר הנכון. לך עם הלב שלך. יש לך לב טהור.” המשפט האחרון הצליף בעוצמה בפניו, בגופו ובנפשו. הוא ניתק את השיחה, ופרץ של דמעות ללא בכי הציף את עיניו. הוא ידע מה נכון, וגם לבו זעק את התשובה, אבל ידע גם שאינו יכול לעשות דבר.

השעה שבע ושלושים. הוא כבר הספיק להתקלח ולשתות קפה שחור. לבדו במשרד, עבר בפעם האחרונה על הנקודות שרשם בפנקסו במהלך כל הלילה. כשסיים התקשר לגילה, מזכירתו של פיני, מנהל יחידת השטח בשומרון. הוא ידע שאם יפנה ישירות לאבי, ראש המרחב, העניין הפורמלי של “עקיפת סמכות” עלול להכשיל אותו. כעת המטרה ברורה לו — לשנות את ההחלטה. לא לחסל את אבו טאלב, כי אין סיבה לעשות זאת. בשיחה עידכנה גילה את אלון בקול משועמם, שפיני הגיע למשרד רק לפני כמה רגעים ויקבל אותו בשעה שמונה. כששאלה “על איזה נושא אתה רוצה לדבר איתו?” לא השיב וניתק את השיחה.

נותרה לו עוד חצי שעה. מחפש דרך להעביר את הזמן, התבונן בספרייה שבמשרדו. רוב הספרים ניתנו לו על ידי השב”כ, ספרים שמעולם לא קרא. ספר אחד בלבד הביא עמו מהבית, מהמושב. פתח את הספר, יודע בדיוק מה הוא מחפש, וקרא: אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים… והיה כעץ שתול על פלגי מים… ועלהו לא ייבול וכל אשר יעשה יצליח… מחוזק מהמשפט האחרון, שעליו חזר בלבו, יצא אל משרדו של פיני. אין לו זמן לחכות. בעצם תגובתו של פיני לא מעניינת אותו. הוא צריך להגיע מהר לשיחה עם אבי. פיני הוא רק דלת שעליו לעבור בה בדרכו להשיג את מטרתו.

בדרך ממשרדו למשרד של פיני, הנמצא על הגבעה בכניסה למרחב, חש סיפוק דווקאי: פיני ודאי לא שש לפגישה בלתי מתוכננת בשעה מוקדמת, ועוד עם אלון, שבכל מפגש ביניהם לא הסתיר את חוסר ההערכה שלו כלפיו. אלון לא הבין מעולם מדוע, מאז תחילת האירועים, לא ראה את ראש יחידת השטח של השומרון בשטח השומרון, עם הרכזים שלו. פיני היה בסוף הקדנציה שלו. מאז תחילת האירועים נראה מתוסכל מהעובדה שפרצה אינתיפאדה בלי לתאם איתו והרסה לו את השגרה השקטה שנהנה ממנה בשלוש שנות שירותו כראש יחידת השטח של השומרון.

פיני ישב על כיסאו, מבטו מופנה למסך המחשב שמולו, והוא נראה עייף וטרוד, אולי מכמות ההודעות שהצטברו במהלך הלילה ועליו לקרוא ולהגיב, או משום שהבין כי בואו של אלון לפגישה דחופה ולא מתוכננת אינו מבשר לו טובות.

“באתי בעניין מבצע ‘צמיד בשקל’,” פתח. כשהבין שפיני כנראה לא מכיר את שם המבצע, הוסיף: “מבצע סיכול ממוקד לאבו טאלב.”

מבטו של פיני נשאר קפוא, משועמם, עדיין לא מבין מה רוצים ממנו, עד שאלון הוסיף: “מדובר בהחלטה לא נכונה, ואני רוצה לערער עליה.”

מבטו של פיני השתנה בן רגע. לצערו צדק. הפגישה עם אלון כנראה תשבש לו את הבוקר, אולי את כל היום. פיני הכיר את הרכז הצעיר שניצב מולו, רכז בעל יכולות גבוהות מאוד, יסודי, שאינו חושש לומר את דבריו גם אם הם מנוגדים לעמדת הממונים עליו. לא פעם ראה אותו ניצב לבדו מול העמדה של רבים ובכירים ממנו, מתעקש ומציג עמדה הפוכה, מנמק ומסביר אותה. פיני הכיר את אלון כבר שנתיים, והבין שבשלב הבא של השיחה יקבל הרצאה מנומקת, מבוססת על עבודה יסודית, עם שפע עובדות וניתוחים. הוא לא רצה כלל לשמוע אותה, אבל לא היתה לו ברירה. הוא ידע שאלון לא יניח לו עד שישיג את מבוקשו.

מתעלם משפת גופו של פיני, שצעקה “מה אתה רוצה מחיי? לך תבצע את מה שהוחלט,” הוציא אלון את פנקסו והחל לסקור את הנקודות המרכזיות שעלו מתיקו של אבו טאלב. בסיום הסקירה, שהיתה רק המבוא לטיעוניו, הטעים: “בחודשים האחרונים, מאז פרוץ האינתיפאדה, לא עלה דבר הקושר את אבו טאלב לפעילות צבאית. יתרה מזו, מדיווחים של ‘הגמד’ עולה שאבו טאלב הוא גורם ממתן בתנזים שכם. הוא מתנגד להפוך את האינתיפאדה, שהחלה כהתקוממות עממית, לפעילות צבאית, שתגרור תגובה צבאית ישראלית.”

ברור לו שעד כה שום דבר ממה שאמר לא עניין את פיני. ספק אם בכלל הקשיב לו, אבל אין לו ברירה, הוא חייב לעבור את המשוכה הזאת בדרך אל אבי. למרות הזעם שהחל מבעבע בתוכו, מאיים להתפרץ ולצעוק, “לך כבר, יא בן זונה, תקרא לאבי” — השתלט על רגשותיו במאמץ עילאי, דיבר לעניין ובכבוד, כולא בלבו את הבוז שחש. בשנות שירותו בשב”כ למד שלעתים, גם כשאתה צודק, הדרך והצורה שבהן הצגת את עמדתך חשובות לא פחות מהתוכן, ובמקרה זה אסור לעשות טעויות; אסור לו בשום אופן להפגין את הזלזול העמוק שחש כלפי פיני. משהחל לסקור את הדיווחים מתוך תיקו של אבו טאלב עצר אותו פיני, שסוף־סוף הבין כי ממילא ייאלץ לקיים את השיחה שוב בנוכחות אבי.

אבי העדיף לסור למשרדו של פיני במקום לזמן את השניים אליו, כנהוג. עם כניסתו, עוד בטרם התיישב, פתח: “אני מבין שאתה מתנגד להחלטה שאני קיבלתי אתמול בדיון בנוגע לאבו טאלב.” אלון לא יכול היה שלא להבחין בהדגשת המילים “החלטה שאני קיבלתי”, שבאה להזכיר לו כי הוא מערער על החלטה של ראש המרחב — דבר לא מקובל, במיוחד לא אצל אבי.

דבריו של אבי לא הרתיעו אותו. הוא צפה שאבי לא ישמח לשמוע רכז שטח המתנגד להחלטה שלו, ולא סתם החלטה; החלטה על סיכול ממוקד, החלטה לקחת חיים, החלטה שאמורה להיות נתונה רק לאלוהים. אלון נשם עמוק, הישיר מבט אל אבי, משתדל להתבונן לתוך עיניו, ובקול נחרץ השיב: “נכון. אין שום סיבה להרוג את אבו טאלב כרגע. להפך, יש להשאיר אותו בשטח ולחזק את מעמדו בסיוע ‘הגמד’, מפני שהשניים מהווים גורם ממתן בתנזים שכם.”

אבי פתח את פיו כמי שרוצה להפסיק את דיבורו של אלון ולסיים את השיחה. אלון, שהבחין בכוונתו של אבי, החליט לא להניח לו לקטוע את דבריו. הוא לא יוותר, לא עכשיו ולא בשום מחיר. הישיר מבט עמוק לתוך עיניו הזועמות של אבי, ובקול קר, מנוכר ושקול, החל לסקור את כל הדיווחים מהחודשים האחרונים על פי תיקו של אבו טאלב. השתדל לדבר ברצף, לא לתת לאבי שום הזדמנות לקטוע את דבריו. הוא יאפשר לו לדבר רק לאחר שיסיים לשחרר לחלל החדר את כל תיק ההגנה שהכין במהלך הלילה.

בדבריו הקפיד להזכיר דיווחים ממקורות שונים ומגוונים, כדי לבנות תמונת מודיעין שלמה, המורכבת באמצעות שלל יכולות האיסוף של השב”כ. כל אלה הצביעו על מסקנה אחת ברורה: לאבו טאלב אין קשר לפעילות צבאית, ואין סיבה לחסלו. במהלך דבריו התמיד להתבונן ישירות עמוק בעיניו של אבי, אומר לו בלי מילים את אשר הרגיש: “אתה לא מפחיד אותי, לא אתה ולא אף אחד אחר.”

הכול שתקו. נשמע רק קולו של אלון, שהקפיד לא להסגיר את הסערה המתחוללת בתוכו. שני המנהלים הבכירים שישבו בחדר התבוננו בו בשתיקה. אבי, שישב מולו, הביט בו מאז שנכנס לחדר במבט מצמית. ככל שאלון המשיך בדבריו נראה שמבטו הופך יותר ויותר כועס. עכשיו הוא כבר זעם. אלון הבחין בכך על פי שפת גופו. הרי זה חלק מהעבודה שלו, לקרוא שפת גוף. הוא הבין שכל משפט נוסף שלו מוסיף לכעסו של אבי, שנראה המום מהסיטואציה, אף שניסה להסתיר את תדהמתו.

ההבנה שעוד רגע ראש המרחב יתנפל עליו, וכנראה לא יסלח לו לעולם, לא הרתיעה אותו. להפך, הוא חש הקלה עם כל משפט שאמר, חש שלאט־לאט כל הכעס והתסכול שהצטברו בו מאז התקשר עמית, הולכים ומתפוגגים. לרגע קל חש אפילו שמחה, כי הבין שדבריו מרגיזים את אבי. ובעיקר חש שהוא מממש את עצתו של אביו — עושה את הדבר הנכון, יהיה המחיר אשר יהיה. הוא הולך עם הלב.

בתום דבריו השתררה בחדר דממה מתוחה לכמה שניות. זו נקטעה על ידי פיני, ששאל את אלון מדוע לא השתתף בעצמו בדיון אתמול ושלח את עמית. הוא לא הופתע מהשאלה, האופיינית לפיני, שמטרתה היתה לברוח מהעיקר ולרצות את אבי. במשפט אחד, שנאמר בקרירות מתובלת בבוז, הזכיר לפיני כי היתה לו פגישה עם “טוטו”, וכי הוא קיבל ממנו אישור לשלוח במקומו את עמית לדיון.

אבי ישב שותק, נראה מהורהר. לרגע ניטעה בלבו של אלון תקווה: אולי הצליח לעורר אצלו ספק לגבי ההחלטה? אולי טעה בהעריכו שאבי יראה בערעורו עליה עניין אישי — רכז צעיר שמערער על החלטה שלו? בניסיון לנצל את הספק המשוער, החליט להקריב את עצמו, להניח את ראשו על הגרדום כדי לתת לאבי מוצא של כבוד — סיבה להסביר מדוע הוא משנה את החלטתו. “אני חושב שאכן היתה טעות מבחינתי לא להגיע לדיון, כי אבו טאלב גר בשטח שבאחריותי, והמקור שלי, ‘הגמד’, מוסר עליו את רוב המודיעין. עכשיו ברור לי שהייתי חייב להשתתף בדיון כדי לתת לך את תמונת המודיעין השלמה. טעיתי בשיקול הדעת ובהעדפת המשימות שלי.”

אלון קיווה, התפלל בלבו, שאבי ייקח את החבל שמסר לו, ובאמצעותו יֵרד מהעץ וישנה את החלטתו. הוא ידע שאם כך יקרה, אבי, לאחר מכן, ישתמש באותו החבל כדי לחסל את הקריירה שלו בשב”כ, דבר שכנראה השתוקק לעשות מרגע כניסתו לחדר. הוא התבונן בפניו של אבי, מנסה לקרוא את המחשבות החולפות בראשו, מצליח לקלוט רק מחשבה אחת: “איך ה’פּישר’ הזה מערער על החלטה שלי.” המחשבה הזאת העלתה חיוך על פניו של אלון, אך הוא לא התכוון לחייך. מחק את החיוך באבחה, מקווה שאיש לא שם לב, וחזר להתבונן בעיניו של אבי, שנותר שותק.

במשך כמה שניות התבוננו זה בזה כיריבים בזירה, שרק אחד מהם יֵצא ממנה חי, חורכים זה את זה במבטיהם. ברור היה לאלון שבשלב כלשהו סבלנותו של אבי תפקע, והוא יגיב. כדי לזרז את התגובה השתמש במשפט שהכין מראש כ”נשק יום הדין”. עכשיו אין מנוס, עליו לאיים על אבי בהשלכות של החלטתו. בקול אפל ובוטח ירה לחלל החדר: “פגיעה בראש תנזים שכם עלולה לגרור הקצנה בפעילות התנזים, שעד עכשיו פעל בעיקר בפיגועי ירי מול כוחות צה”ל בגזרת שכם ולא מעבר לכך. אנחנו עלולים לשלם מחיר יקר על החיסול של אבו טאלב.”

שתיקה. אלון התכונן להמשיך בדבריו, אך קימתו הפתאומית של אבי גרמה לו להפסיק. אבי נעמד, הזיז את הכיסא, פנה לעבר הדלת, פסע מספר צעדים והסתובב לכיוון אלון: “שמעתי אותך. אני לא מקבל את הערעור על החלטתי ומנחה אותך לבצע לאלתר את ההנחיות. עד סוף השבוע אני רוצה שתסיים את המבצע. בהצלחה.”

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “פצצה מתקתקת”