החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

חובה עלי לספר

מאת:
מרוסית: אידה איגנטוב | הוצאה: | 2012 | 183 עמ'
זמינות:

19.00

רכשו ספר זה:

חשיבותו של הספר היא בתיאור חיי היום יום בגיטו וילנה אשר לרוב ידוע לציבור רק דרך סיפור מעלליהם של אבא קובנר וחבריו ובהצפת הזוועות מפי נערה שאפילו על ספו של מוות תיעדה אותן בכתב, וכאשר לא היה נייר, שיננה אותן בעל פה, וכל זאת אגב שמירה על חוש הומור עדין ורמת אינטיליגנציה גבוהה, שלל ספק עזרו רבות במאבק ההישרדות הפרטי שלה.

מקט: 4-128-40
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
סקירה
חשיבותו של הספר היא בתיאור חיי היום יום בגיטו וילנה.

1 – יום ראשון, ה-22 ביוני 1941. שחר. השמש זורחת בעליזות. אולי מרוב גאווה על כך שהיא העירה את כל העיר והביאה עליה תנועה. אני עומדת בשער הבית שלנו. אני תורנית. לא לבד, כמובן – יחד עם השכן שלי מדירה מספר שמונה. בזמן האחרון כולם תורנים. אפילו אנחנו, התלמידים. כשמודיעים על מתקפה אווירית, התורנים חייבים לכנס את עוברי האורח לכניסה, כדי שהרחוב יתרוקן.

אני חשבתי שיהיה מעניין בתורנות, אבל בעצם משעמם מאוד. השכן כנראה לא חושב אותי לבת שיח מתאימה, וקורא עיתון. אני לא לקחתי ספר, קראתי מספיק בזמן המבחנים.

אני מביטה בעוברים והשבים. מנסה לנחש – לאן הם ממהרים, על מה הם חושבים. וכל הזמן מעיפה מבטים בשעון – עוד מעט תיגמר כבר התורנות שלי ואני ארוץ אל נָייוֹלֵא. קבענו ללכת לשחות.

פתאום נשמעה האזעקה. ולאחריה שנייה, שלישית – כל אחת עם הקול שלה, וכל כך מוזר ולא נעים. ראיתי שהשכן יצא לרחוב, אז רצתי גם אני. אני קוראת לכולם להיכנס לחצר, אבל כמעט אף אחד לא מקשיב לי. מזל שלפחות אינם מתעכבים אלא ממהרים הלאה. לבסוף הרחוב מתרוקן.

אני עומדת בחצר ומחכה לצפירת הארגעה. אני בוחנת את ה"אורחים" שלי, מקשיבה לשיחות שלהם. אלוהים! הם הרי מדברים על מלחמה! מתברר שהאזעקה לא הייתה למטרת אימון, אלא אמיתית לגמרי! כבר הפציצו את קַאוּנַס[1].

אני רצה למעלה. כולם כבר יודעים.

מלחמה – איך צריך לחיות בזמן מלחמה? אפשר יהיה ללכת לבית ספר?

האזעקה נמשכה זמן רב, בחוסר סבלנות חיכיתי לארגעה. כעבור זמן קצר שוב נשמעה האזעקה. נשמעו כמה מהלומות עמומות. אבא אמר שכבר מפציצים את העיר, אבל זה כנראה עוד רחוק. למרות זאת, מסוכן להישאר בבית – זו הרי קומה שלישית. צריך לרדת לחצר.

בחצר כבר התאספו רוב דיירי הבית שלנו. חלק מהם אפילו עם מזוודות ותיקים. לאן הם מתכוונים לנסוע ביום כזה? אמא מסבירה לי שהם לא נוסעים לשום מקום, פשוט לקחו את הדברים הכי הכרחיים, כדי שאם יפוצצו את הבניין, לא יישארו בלי כלום. אז למה אנחנו לא לקחנו כלום?

והנה המטוסים של האויב.

אני מפוחדת – בגלל הפצצות. ברגע שאני שומעת שריקה של פצצה מתקרבת, אני עוצרת את הנשימה, נדמה כאילו היא עומדת ליפול ישר על הגג שלנו. מהלומה מחרישת אוזניים נשמעת, ואני מתחילה מיד לפחד מהפצצה הבאה.

סוף-סוף המטוסים הסתלקו. עלינו הביתה לאכול ארוחת בוקר. אני אוכלת ובקושי מחניקה את הדמעות – אולי זו ארוחת הבוקר האחרונה שלי. אפילו אם לא יהרגו אותנו, בכל מקרה לא יהיה מה לאכול – כל החנויות הרי סגורות.

שוב אזעקה. ירדנו לחצר. הפעם לא הפציצו.

איזה יום ארוך!

לקראת הערב המטוסים של הנאצים כבר הגזימו לגמרי. בלי לשים לב לסוללות הנ"מ שלנו, פשוט טסו להם מעל העיר והפציצו. פעם אחת העזתי בכל זאת להוציא את הראש החוצה ולהציץ בשמים. המטוסים עברו מעלינו, ופיזרו, כמו חופן אגוזים, פצצות קטנות.

לפתע נשמע קול נפץ חזק כל כך עד שהחלונות התנפצו. השכן שלנו, מהנדס, אמר שהפצצה נפלה קרוב מאוד, כנראה ברחוב בּוֹלשַיַה.

החשיך. הגיע הלילה, אבל אף אחד לא מתכוון ללכת לישון.

מדי פעם מפלחים את החושך פסים מוצלבים של זרקורים. מחליקים בשמיים, כאילו סורקים אותם. חלק סורקים לאט, באופן יסודי, אחרים סתם מסתובבים להם במהירות – מימין לשמאל, משמאל לימין. אבא אומר שהם מחפשים את מטוסי האויב. אני עוצמת את עיניי בחוזקה ולא מביטה לשמיים. כך אני בכלל לא מרגישה שיש מלחמה. חמים. כמו בכל לילה קיצי. רק שבעצם, בזמן הזה כבר הייתי ישנה מזמן.

המולה שקטה של מטוסים. שריקה ארוכה וחדה. היא מתקרבת ומתקרבת – לפתע הכול נהיה מואר ו… בום! שוב שריקה! בום! שריקה! בום! עוד פעם! סוללות הנ"מ חורקות, פצצות שורקות, חלונות מתנפצים. רעש מחריש אוזניים.

סוף-סוף שקט – המטוסים הסתלקו מפה.

האור הראשון של הבוקר מפציע. מלחמה מלחמה, אבל השמש עולה. כולם החליטו שכאן לא מספיק בטוח, צריך להתחבא בבית ממול – יש שם מרתף.

את הרחוב צריך לעבור בריצה אחד-אחד. אני מבקשת להיות עם אמא, אבל היא תרוץ עם רעיה'לה, ואבא – עם רובי'לה. אני ומירה כבר גדולות וצריכות לרוץ לבד. אני מתכווצת ורצה.

במרתף באמת לא כל כך מפחיד – לא שומעים שריקות, לא רעש. אבל מלוכלך, מאובק ומחניק. אלה שיושבים קרוב יותר לדלת, יוצאים לעיתים קרובות לראות מה קורה שם.

סוף-סוף הם הודיעו שהשתרר שקט בחוץ. המבוגרים יוצאים, רצים הביתה להביא משהו לאכול למשפחתם. כאילו שאי-אפשר בזמן כזה להסתדר בלי ארוחת בוקר!

גם אבא ואמא הלכו הביתה.

כעבור זמן קצר אמא חזרה, שטופת דמעות. היא אמרה שאנחנו יכולים לצאת החוצה, ככל הנראה לא תיפולנה יותר פצצות. הצבאות הסובייטיים נסוגים, את העיר עוד מעט יכבשו הנאצים. זה אסון גדול, כי הם חיות פרא נוראיות ושונאים את היהודים שנאת מוות. חוץ מזה, אבא עבד באופן פעיל תחת השלטון הסובייטי. הוא עורך דין. עוד בזמן שבליטא היה שלטון פולני, איימו עליו בנקמה על כך שהוא הגן בבתי משפט על אנשי מחתרת קומוניסטים ועל כך שהיה חבר בארגון [2]MOPR.

מה, אם כך, יעשו איתו הכובשים?

אמא מביאה אותנו הביתה. מרגיעה אותנו שהנאצים לא יוכלו לעשות לו שום דבר, כי אנחנו ניסע לפנים המדינה, למקום שאליו הם לא יגיעו. אבא ילך לצבא, וכשהמלחמה תיגמר, אנחנו נחזור הביתה.

אמא אוספת לכל אחד מאיתנו צרור קטן של בגדים; אליהם היא קושרת את מעילי החורף שלנו.

מחכים לאבא. הוא הלך לקנות כרטיסים.

ברחוב, בכיוון השערים הקדושים, נסעו במהירות טנקים, מכוניות, תותחים של הצבא הסובייטי.

עברו כבר כמה שעות ואבא עדיין לא חזר. כנראה שקשה להשיג כרטיסים – כולם רוצים לנסוע מפה. או שאולי משהו קרה? מוזר, לפני המלחמה מעולם לא חשבתי שיכול לקרות משהו לבן-אדם. ועכשיו מלחמה, הכול שונה…

כבר פחות מכוניות עוברות. אפשר לשמוע ירי. אסור לחכות יותר, צריך לנסות להגיע לתחנת הרכבת, אל אבא.

כל אחד לוקח צרור, ויוצאים. תוך כדי ריצה מִכְּניסה אחת לשנייה, אנחנו סוף-סוף מגיעים לתחנה. אך כאן שום דבר טוב לא מחכה לנו; אנשים רבים ממהרים למקום כלשהו, מדברים בקולי קולות, וכן – הידיעה המחרידה שהרכבת האחרונה יצאה כמה שעות קודם לכן. מישהו מוסיף שפוצצו אותה מחוץ לעיר. יותר לא יהיו רכבות.

עברנו בכל פינות התחנה, אבל את אבא לא מצאנו בשום מקום. רק אנשים זרים, שמתנפלים בהמוניהם על כל אחד שלובש מדים של עובד התחנה. הם דורשים רכבת, ועובדי התחנה טוענים שאין רכבות.

חלק בכל זאת מקווים שהרכבת עוד תגיע, ורוצים לחכות לה, אחרים מתכוונים ללכת ברגל – אולי בדרך הם יוכלו לתפוס איזו מכונית. אמא נזכרת שגם אבא דיבר על מכונית. נלך.

התחלנו לזוז יחד עם כולם. השמש שורפת. רוצים לשתות, ונורא קשה ללכת. והלכנו כל כך מעט –אפשר אפילו לראות עדיין את העיר.

רובי'לה מבקש לעצור, לנוח. אמא לוקחת ממנו את הצרור שלו, אבל זה לא עוזר – הוא עדיין מיילל. אבל קשה מאוד לשאת ילד בן חמש על הידיים. ורעיה'לה, אף על פי שהיא בוגרת ממנו בשנתיים, לא חכמה הרבה יותר – גם היא מתחילה לבכות. גם אני מאוד רוצה לנוח, אבל אני שותקת.

התיישבנו. אחרים, חזקים יותר, עוקפים אותנו. אחרי שנחנו קצת, אמא שכנעה את הקטנים לקום. משתרכים הלאה, אבל לא לזמן רב – הם שוב מבקשים לנוח. יושבים. הפעם כבר לא לבד, לא רחוק מאיתנו יושבות עוד כמה משפחות. עוקפות אותנו מכוניות עמוסות. לקחת אותנו איתן הן לא יכולות, אבל נוסעיהן מציעים לנו להזדרז, כיוון שהנאצים כבר בפתח העיר. אבל איך אפשר למהר?

מה עושים? חלק חושבים שצריך להמשיך ללכת – עדיף למות מרעב ומעייפות מאשר למות מידי נאצי. אחרים מנסים לשכנע אותנו שהנאצים לא עד כדי כך רעים.

הילדים מבקשים הביתה. מירה אומרת שצריך להמשיך. אני שותקת. הילדים בוכים. אמא רואה שרבים חוזרים, וגם היא מסתובבת חזרה.

החצרן הודיע שאבא היה כאן. מסר שהלך לחפש מכונית.

אנחנו שוב בבית. הקירות נראים זרים. ריק בלב. מסתובבים מפינה לפינה. עומדים ליד החלונות. הכול מת, שומם, כאילו בעיר נשארו רק בתים ריקים. אפילו חתול לא חוצה את הרחוב. יכול להיות שאנחנו באמת לבד?

על המדרכות עומדים אוטובוסים ריקים. העמידו אותם שם בזמן האזעקה הראשונה. כמה מוזר שרק יום וחצי עברו מאז.

דממה חרישית. רק מדי פעם קוטעות אותה מספר יריות בודדות, ושוב דממה… ברחוב, ברדיפה אחרי חיילי הצבא האדום, רצים מספר צעירים עם סרטים לבנים על השרוולים. במרדף ממשיך אחד, והאחרים שוברים חלון בחנות שליד הקולנוע "קזינו", וסוחבים משם קופסאות גדולות. על רקע הדממה נשמעים צעדי השודדים באופן מחריד.

החשיך. אמא נועלת את הדלת, אבל לשכב לישון אנחנו פוחדים. אפילו לא רוצים. רק את רובי'לה ורעיה'לה, עדיין לבושים בבגדיהם, משכיבה אמא בחדר העבודה על הספה. אני ומירה עומדות ליד החלון ומביטות בקירות הכהים של הבתים.

מה יהיה? נדמה לי שאני פוחדת יותר מכולם. למרות שגם אמא נראית קצת שונה, מפוזרת. רק מירה נראית אותו הדבר.

לקראת חצות חולפים ברחוב אופנועים. הנאצים!

השחר עולה. עוברים טנקים! זרים! על רבים מהם דגל עם עכביש שחור מאיים – צלב הקרס של הנאצים.

כל הרחוב כבר מלא במכוניות של הנאצים, באופנועים שלהם, במדים ירוקים ודיבור גרוני. כמה נורא ומפחיד להסתכל בחייזרים אלה, צועדים, חצופים בביטחונם, בווילנה שלנו…

לא היה צריך לחזור…

גם אבא עדיין לא חזר.

***

הנאצים הורו לפתוח מסעדות ובתי קפה, אבל חובה לשים שלט: "Für Juden Eintritt Verboten". "Juden" – אלה אנחנו, והכובשים חושבים אותנו לגרועים יותר מכל השאר: "הכניסה ליהודים אסורה". צריך ללכת לשם, לשבור את החלון ולקרוע את חתיכת הנייר הטיפשית הזאת!

מפחיד לצאת מהבית. כנראה לא רק לנו. בחוץ רק נאצים וצעירים עם סרטים לבנים.

***

מירה טוענת, שצריך ללכת לבית הספר בשביל לקחת את תעודת הבגרות שלה ואת שאר המסמכים שלנו – שם עלולים להשמיד אותם. אני זו שצריכה ללכת – לי, קטנה כזאת, אף אחד לא יזיק. אבל אני פוחדת ובכלל לא מבינה בשביל מה צריך את זה. אבל אמא תומכת במירה. אנחנו צריכים את המסמכים. ומירה כבר בת שבע עשרה – אותה עלולים לעצור, לבקש ממנה להציג תעודה מזהה. אני אצטרך ללכת. אמא אומרת לי ללבוש את מדי בית הספר ליתר ביטחון ואפילו את הכובע של המדים.

ליד השער אני מביטה סביבי. כמה נאצים! ומה אם למישהו מהם יתחשק לעצור אותי?.. אבל למזלי הם אפילו לא שמים לב אליי.

בלב רוטט אני הולכת ברחוב. משתדלת לא להסתכל באף אחד ולספור את הצעדים. חם לי בשמלת הצמר של המדים.

בזמן שאני חוצה את רחוב גֶדִינִימַס אני מתבוננת סביב בחשאי. המון מכוניות ואנשי צבא. מדים ירוקים, חומים ושחורים. אחד עבר ממש מול אפי. על שרוולו סרט עם צלב קרס.

סוף-סוף בית הספר. בפנים בלגן, מלוכלך. במדרגות חוסם לי את הדרך קַאוּקוֹריוּס, תלמיד כיתה ט'. "למה באת הנה! עופי מפה!"

אני מבקשת שהוא ייתן לי לעבור. אבל הוא מעיף את כובעי מראשי. "החוצה! ואל תצחיני לך פה בבית ספרנו!"

אני מסתובבת אחורה ונתקלת במורה יוֹנַיְטיס. בפחד פן הוא יכעס עליי, אני ממהרת הלאה. אבל המורה עוצר אותי, נותן את ידו, ושואל למה באתי. הוא הולך איתי למזכירות, עוזר לי למצוא את תעודת הבגרות ואת תעודות הלידה. הוא מלווה אותי חזרה, כדי שקאוקוריוס לא ייטפל אליי שוב. מבטיח בערב לבוא לבקר.

את דבריו הוא מקיים. אמא אפילו הופתעה – אדם בקושי מוכר, בסך הכול מורה, אבל מדבר כמו בן משפחה קרוב, אפילו מציע את עזרתו.

***

בשניפּישקי[3] היה פוגרום. בנדיטים הבעירו אש, הביאו את הרב ועוד כמה זקנים מזוקנים וציוו עליהם לזרוק לאש במו ידיהם את חמשת חומשי התורה שאותם הוציאו מבית הכנסת. לאחר מכן הכריחו את הזקנים להתפשט, ובשילוב ידיים לרקוד סביב המדורה ולשיר "קטיושה". אחרי זה מרטו להם ושרפו את הזקנים, הכו ושוב הכריחו אותם לרקוד.

הייתכן שזה נכון? ייתכן שמותר להתעלל כך בבן אדם?

***

גם ברחוב נַאוּגַרדוּקוֹ היה פוגרום.

חוץ מזה, הכובשים תלו כמה אנשים ברגליהם. מישהו הלשין שהם ניסו להתפנות למרכז ברית המועצות, אבל לא הצליחו ולכן חזרו.

ואם החצרן ילשין עלינו? הוא הרי בטח ניחש לאן הלכנו מהבית.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “חובה עלי לספר”