החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!
על חמוטל בר-יוסף

חמוטל בר-יוסף נולדה בשנת 1940 בקיבוץ תל-יוסף, ועד 1948 גרה בבית אלפא, תל-עדשים, בית זרע, כפר ורבורג ועין ורד. הוריה עלו לארץ מאוקראינה בשנת 1936. רוב בני משפחתם נספו בשואה. ביולי 1948 נהרג בנם היחיד במלחמת השחרור. גרה בירושלים החל ... עוד >>

מה יש פה להסביר?

מאת:
הוצאה: | 2015-12 | 344 עמ'
זמינות:

19.00

רכשו ספר זה:

האם יש להכיר את עובדות חייה הסנסציוניות של משוררת כדי להבין את שירתה? כך מתחילה השיחה בין מחבריו של ספר זה: המשוררים חמוטל בר-יוסף ומשה גנן.

משה גנן – משורר ומתרגם משומרית, אכדית וגרמנית, חוקר שירת פנחס שדה, פליט שואה מהונגריה שחי בדירת שיכון קטנה בירושלים – משוכנע שזה נחוץ מאד.

חמוטל בר-יוסף – משוררת, סופרת, מתרגמת וחוקרת ספרות – מנסה לשכנע אותו שבכלל לא, והיא מצליחה להוכיח את ההיפך, אחרי שהיא מציעה לו לראיין אותה בתנאי שירשה לה לראיין אותו בחזרה.

התוצאה היא חשיפה מרגשת ומרתקת של שתי ביוגרפיות ישראליות לא פשוטות, שונות מאד זו מזו, של אנשים בעלי שורשים שונים והשקפות מתנגשות, אבל בעלי מכנה משותף אחד ברור: יכולת להתגבר על טראומות שעברו בחייהם ולהחזיר לעצמם את שמחת החיים ואת כוחות היצירה. משה גנן מספר איך איבד את אמו ואיך שרד עם סבתו בשואה, על אהבה ראשונה, על לימודים באוניברסיטה בחוסר כל בשנות החמישים, על פגישה עם המעברות; חמוטל בר-יוסף מספרת על ילדות בקיבוץ, על שכול, מחלה, נישואין וגירושין, לידות, מאבק על קריירה מקצועית, על ההתאבדות של בנה, על נסיעה להודו, והרפתקאות אחרות.

היא מצליחה להוכיח שהתאוששות הדרגתית ממכות נפשיות ושיקום שמחת החיים וכוחות היצירה זה דבר אפשרי בכל גיל, זה טבעי ואף נפוץ יותר ממה שמקובל לחשוב. זהו אפילו אחד המאפיינים הבולטים של החברה הישראלית ושל רוח המסורת היהודית. ספר שהוא הזדמנות להשתתף בשיחה מרתקת, משעשעת, מעוררת מחשבה ומעניקה מרפא.

הספר כולל צילומים ושירים.

מקט: 4-376-122

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


החידה

"חמוטל בר-יוסף כותבת שירה יפה, זכה, מלאה ביופי ובכאב, שירה המבקשת לגעת…" (גל קרניאל, הארץ ספרים, 29.9.2004)

ליצירתה של חמוטל בר-יוסף פנים רבות: שירה וסיפורת, מחקר וביקורת הספרות, מסות, הרצאות והוראה, תרגום שירה ופרוזה. כמשוררת היא מפעילה אוצרות דמיון, הומור ואסוציאציה חופשית. מצִדה האחד היא שייכת לעולם המדע, הכבול ביש, בנתונים עמוסי הערות כבדות משקל, אך צִדה האחר פונה למוּתר, לחופשי ברוחו. אולי משום כך גם בשיריה היא יודעת לתפוס מרחק ממושא התיאור ולהתייחס אליו בקלות. כאן היא תיירת, שיוצאת להרפתקאות הרוח בממלכת התופעות.

חמוטל בר-יוסף כותבת ביושר, בלא העמדת פנים, בלא בושה, ובדרך כלל בלי התמרמרות על החיים. בשירים אנו שומעים את קולה של מי שמקבלת את גורלה, קשה ככל שיהיה, ויודעת להביט במציאות בעיניים פקוחות, בהבנה וביכולת התמודדות אינטלקטואלית, בטוב טעם, בחן ובהומור.

ביליתי כמה שעות במחיצת שירתה המצחיקה, הדרמטית, המוזרה, מלאת הרעיונות, התמציתית ועתירת התמונות. היא לקחה אותי למקומות מפתיעים ומוזרים, עשירים ומהנים. אך הקורא בשירת חמוטל בר-יוסף עלול למצוא את עצמו ניצב כמו לפני דלת נעולה. בעיניי שירתה היא אֶזוֹטֶרית, מסתורית, היא אינה נפתחת בקלות, היא פרי אסוציאציות שלעתים אינן נהירות לקורא. רוב שיריה הם חידות בעיניי: האם לפנינו דיוקן עצמי או תוצאת התבוננותה בַּזּוּלַת? האם השירים הם רישומי רגע של חוויותיה בעולם, או הבזקים סמליים של השקפת עולם? לי נראה שכדברי המשוררת רחל, היא בעיקר מספרת על עצמה, אם כי יש בשיריה גם התייחסות לְמה שקורה בעולם.

גל קרניאל כתבה: "חמוטל בר-יוסף כותבת שירה קשה, מקוּדדת, שירה שאינה מתמסרת בקלות לקורא, אלא עורמת עליו קשיים ומכשולים, ומאפשרת רק הצצה חטופה דרך חור של מנעול". (הארץ, ספרים, 29.4.2004). המשוררת עונה על כך בשירהּ "המקום הכואב": "מַה יֵּשׁפֹּה לְהַסְבִּיר?" – היא שואלת – אוֹ שֶׁאַתָּה מַכִּיר אֶת הַמָּקוֹם הַכּוֹאֵב/ אוֹ שֶׁאַתָּה לֹא מַכִּיר" ("השתווּת", עמ'241).

כשמראיינת שאלה אותה: "מדוע יצא לשירייך שם שצריך לגמור תואר שני כדי להבין אותם?" היא ענתה: "זה לא נכון. או אולי קצת. להבנת חלק מהשירה המודרנית נחוץ ידע בלשון, כי השירה תמיד משחקת עם הנסתר והגלוי, וזה מצריך סוג אחר של הבנת הנקרא". לטענתה, שירתה היא פשוטה ומובנת: "לפעמים אומרים לי שהשיר קשה או לא מובן, ואני ממש מתפלאת: נדמה לי שאני כותבת הכי פשוט שרק אפשר". (ריאיון עם שושנה ויג , פסיפס 62, חורף 2006 עמ' 7).

וכך מעידה היא עצמה על החידתיוּת שבשיריה:

דיווח

הַבַּלָּשׁ הַפְּרָטִי שֶׁשָּׂכַרְתִּי

כְּדֵי שֶׁיַּעֲקֹב אַחֲרַי

סִיֵּם אֶת עֲבוֹדָתוֹ

וְהִגִּישׁ אֶת הַדִּוּוּחַ

בִּכְתַב סְתָרִים.

("שריקה", עמ' 6)

אבל ידידיה יצחקי כתב: "…מיטיבה חמוטל בר יוסף לעצב את שיריה ואת היגדיהם, אבל דומה שהשימוש הנרחב באסוציאציות הפרטיות האליפטיות, שקשה לעקוב אחריהן, נותן למספר שירים, שלא בטובתם, אופי חידתי, המצריך לעתים מאמץ פרשני" ("בלתי צפוי", ידיעות אחרונות, 19.7 1985).

אכן, לעתים אין שיריה מובנים על נקלה. כדי לממש וגם להסתיר בשיריה את פני המציאות היא משתמשת, כנראה במודע ובכוונת מכוון, בשפת רזים. בשירים רבים יש לפענח מה עומד מאחורי רמזיה. אני מצאתי עולם עשיר, מקורי ומפתיע. מצאתי טקסט שירי שרק לכאורה הוא פשוט, אך לא תמיד קל לפענח אותו. הנה דוגמה לשיר שהביך אותי:

נימוח החמסין

נִמּוֹחַ הַחַמְסִין. רוּחַ

בָּרוּךְ הַשֵּׁם. שׁוּק

וּבִלְבּוּלֵי מֹחַשֶׁל יוֹם שִׁשִּׁי.

בֶּאֱמֶת? הַצָּהֹב שֶׁהִבְהֵב

וְרָצָה לִצְרֹחַ מֵאֲחוֹרֵי הַבֻּלְבּוּלִים

נִהְיָה הַכֹּל. וְעַכְשָׁו נִמּוֹחַ.

סְתָו? זֶהוּ צִיּוּץ שֶׁל בֻּלְבּוּל

שֶׁשּׁוֹאֵל וְשׁוֹאֵל. סְתָו? גַּם אֲנִי רוֹצֶה.

תָּמִיד הוּא רוֹצֶה מַשֶּׁהוּ גַּם.

("השתווּת", עמ' 76)

השיר מתאר את סוף הקיץ, סוף ימי החמסין, שכעת הוא "נימוח". מה פירושה של מילה זו? אולי היא אחות למילה "נמחק" או "נמחה", או אולי "התרכך, התמסמס". אם כן, החמסין הופך כאן לחומר, ואולי לתבשיל שהופך למחית רכה. הרוח מקלה על החום – זה נאמר בדיבור של רחוב, ונקטע על ידי פסיחה, הממחישה את ניגונו של הדיבור: "רוּחַ/ בָּרוּךְ הַשֵּׁם". בהמשך השיר עונת השנה מזוהה בפירוש, אם כי בהיסוס: "סתיו?" אבל השאלה הזאת מיוחסת לא לקולה של המשוררת, אלא לציוץ של ציפור הבולבול, שבגלל שמה מתַפקדת כאן כדמות גברית.

מה שמתואר בשיר קורה ביום שישי, יום השוק. הזמן הזה מבולבל, יום של בלבולי מוח. ידיה של עקרת הבית מלאות עבודה להכין את צורכי השבת, הכוללים את הקניות בשוק. ועכשיו מופיעים בשיר יסודות פחות מובנים: מי שואל "באמת?", ולמה הוא מתכוון? מה זה "הצהוב", ולמה הוא מהבהב? האם "הצהוב" הוא מישהו שנלווה אל המשוררת לקניות בשוק? מתברר שהצהוב הזה נמצא באחוריהן של ציפורי הבולבול, הנכנסות לתמונה בטור החמישי. האם הצבע הזה מתאר את הבולבולים? את המולת יום השישי לאחר שבוע מלא טרדות? בלבולו של הבולבול תופס את מקום הבלבול של יום החמסין. הוא שואל ושואל, כמו ילד קטן שמנדנד לאימא שלו, ילד שרוצה כל מה שהוא רואה אצל אחרים. ואולי באמת השיר נכתב כדי להעלות לפני הקורא התנהגות של ילד ש"גם הוא רוצה" – לא חשוב מה, העיקר שגם הוא רוצה. עולם של בלבול וחוסר רציונליות, עולם של טרדות שמוציאות את האדם מיישוב הדעת והופכות את העולם כולו לתוהו ובוהו קטן ומצחיק.

אם רוצים, אפשר למצוא בשיר עקבות אוטוביוגרפיים: בשיר "הילד שהייתי" ("השתווּת", עמ' 39) המשוררת מספרת איך כילדה קטנה הכריחה את הורייה לקנות לה בובה על ידי צרחות ושערורייה שהקימה באמצע הרחוב. ב"נימוח החמסין" יש גם הד לקשי חייה כעקרת בית ואם. ואולי התנהגותם של הילדים מושווית כאן להתנהגות של הבולבול, ומקבלת יחס של חיבה והבנה מצד האם? זה שיר קצר ותמציתי, עשיר בתיאורי מצב ואווירה, אך לא ניתן להבנה בקלות.

והנה עוד שיר שלא היה לי קל לרדת לעומקו ומובנו:

מראה מהמטוס

א

מֵהַמָּטוֹס הַשָּׁרוּי בְּטַאִי-צִ'י

עֶדְרֵי בְּהֵמוֹת לְבָנוֹת שְׁקוּפוֹת

מְלַחֲכוֹת אֶת מִרְעֵה הָאַחְלָמָה

לוֹעֲסוֹת כַּנְפֵי מַלְאָכִים.

ב

פָּרְשָׂה אֶת רַגְלֶיהָ

וְהִתְעוֹפְפָה כַּאֲנָפָה עַל הַיָּם,

בּוֹלַעַת אֶת הַדָּג הַנִּכְסָף,

הַמְפַרְפֵּר בַּשֶּׁמֶשׁ, צוֹרַחַת מֵחֶמְדָּה

וּנְמַסָּה בִּיפִי הָאֲוִיר.

("השתווּת", עמ' 86)

השיר מתאר, כנראה, חוויית טיסה לחו"ל – אולי למזרח הרחוק, שם טאי-צ'י הוא שיטת לחימה ידועה, ואולי הנוסעת חיה את האווירה של המזרח כבר בהיותה באוויר. בכל אופן, נקודת המבט היא מן האוויר, מן המטוס. טאי-צ'י הוא אמנות לחימה בשירות הנפש והגוף, המעניקה נופש ו"הבראה" לשניהם. הנוסעת יושבת ליד חלון המטוס. היא מתארת את הנוף המשתרע לפניה כשהיא מביטה דרך החלון. עננים לבנים וצמריים שטים באוויר מתחתיה. המשוררת מכנה אותם, בשפה כוללנית, "בהמות", רמז ל"ענני כבשים" (או בשפות אחרות: ענני גדיים). הגדיים או הכבשים רועים באחו, הלא הוא שדה השמים, שבעינייה יש להם גוון של אחלמה, אבן טובה שצבעה לבן. ואם כבשים אלה רועות בשדה הרחב של שמים ולועסות משהו, הרי מסתמא הן באות במגע עם המלאכים ולועסות את כנפיהם, לא?

נשוב נא לחלקו השני של השיר, למטוס שבו טסה הנוסעת. "פרשה את רגליה" – מי פרש? האם הכוונה לגלגלים? לכנפיים? אופיו הזואולוגי של השיר מתבלט כאן: בחלקו הראשון עדרי בהמות לבנות רועות במרעה האחלמה. בחלק השני המטוס הופך לציפור האנפה, הטסה מול השמש, זוהרת בצבע הכסף – או שאולי זה הירח הזוהר באור המוחזר מגוף השמש – ואחר כך היא "נמסה", נמוגה באור? נראה שהמטוס טס כציפור אנפה מול השמש, זוהר בצבעי הכסף, נמס באור. המטוס הופך כאן לנקבה בזכות ציפור האנפה. בלבול המינים אינו מפריע לתמונה השמימית.

והנה שיר שלישי שבעיניי הוא חידתי:

קליפות

בָּאַשְׁמֹרֶת הַשְּׁלִישִׁית

כְּשֶׁכָּל תָּאֵי הָרִמּוֹן מְסֻדָּרִים

מָתוֹק עֲסִיסָם בְּחַדְרֵי חֲדָרִים

מִנַּיִן צָצָה צְעָקָה מוֹצֶצֶת

אֶצְבָּעוֹת טֶרֶם נִגְזְרָה צִפָּרְנָם

מְחַטְּטוֹת לִי בְּתוֹכוֹ מְגֵרוֹת הַפְּרִי

לִסְחֹט אֶת הַנִּגָּר לָאָרֶץ

וּלְהַשְׁלִיךְ אֶת הַקְּלִפּוֹת.

("השתווּת", עמ' 149)

לא ברור היכן זה קורה. אולי זהו עיבוד של חוויות מהילדות המוקדמת, אולי מבית הילדים של הקיבוץ. הילדים שוכבים במיטותיהם כגרעיני הרימון, אדומים כשושן, רוק כעסיס מתוק זורם מקצות שפתותיהם בעקבות אצבעותיהם הנמצצות. אך המצב איננו אידילי, הילדים צועקים בחלום. אולי אמם חסרה להם, היא איננה לידם להגן עליהם מפני פחד פתאום. או אולי מוחים הם בחלום על הצפיפות שבה הם מבלים את ראשית חייהם בבתי הילדים בקיבוץ, ללא מרווח חופשי לִמְעַט פרטיות.

כשאנו קוראים בשירים ומנסים לרדת לעומקם, עלינו להביא בחשבון את המסננת שדרכה מעבירים השירים את החוויות: מסננת תודעת הדמות המתוארת (למשל, הילדה הקטנה), ולעומתה תודעתה של המשוררת המתבוננת בעצמה ממרחק הזמן. כל שיר ועולמו, המוגש מתודעה אחרת, וזה מקשה את הבנת השירים. האירועים המתוארים מופיעים בשיר נטולי הקשר, הם מופיעים כאילו יש מאין, ועל הקורא לבנות את הקישור לרקע, לזמן ולמקום. אמנם, לעתים שירים המתייחסים לפרקי חיים מסוימים של המחברת (למשל, הילדות) מסודרים בספר זה בסמוך לזה, במעין רצף כרונולוגי, ולעתים שירים השייכים לאותו נושא (למשל, אהבה) סמוכים זה לזה בספר (כך בעיקר ב"השתווּת", המחולק למדורים לפי נושאים), אבל הקשר בין השירים הוא מין דוק דמיוני החופה על הכול, ולא תמיד הוא ברור. כל אלה מחייבים התייחסות פרשנית מעמיקה.

אלי הירש כתב: "…בולט הרצון של בר-יוסף לטשטש ככל האפשר את ההקשר הביוגרפי של שירתה, אבל כשקוראים את השירים עצמם מתגלה שירה שמניעיה אישיים במיוחד, המצטיינים בעושר התכנים האינטימיים שנחשפים בה, בעדינותם ובמורכבותם" (ידיעות אחרונות ספרות, 4.2.2011). ההתייחסות לכתיבתו של המחבר כאל שיקוף אוטוביוגרפי מקובלת מאוד. המבקר המעלה על דף את קורות חייו של הסופר מאמין שבכך יצא ידי חובת הסברת היצירה, מצא את המניעים הנסתרים למבוכי העלילה, ירד ליסודות הכתיבה, ופתח בפני המעיין את דלתות נפש המשורר. חמוטל בר-יוסף הביעה התנגדות לתפיסה זו: "אני מרגישה התנגדות להתעניינות בביוגרפיה של יוצר כתגובה ראשונה על יצירתו", כך אמרה באותו ריאיון עם שושנה ויג. בכך הצטרפה לרולאן בארת, אשר שלל מכול וכול את חשיבותו של המחבר להבנת יצירתו. גם לדבריה של המבקרת לאה קפלן "הביוגרפיה של המשורר איננה תורמת בהכרח להכרת שירתו" ("דעת", מעמקים, כתב עת וירטואלי לספרות, מכללת הרצוג, גיליון 8 2007). באחד הראיונות על "השתווּת" אמרה המשוררת: "יש בו מבחר מתוך עשרה ספרי שירה קודמים ושירים חדשים, והוא מאורגן על פי נושאים ולא בסדר כרונולוגי, כדי להפריע להתייחסות אוטוביוגרפית". על הכריכה האחורית של ספר שיריה "הלא", ואחר שוב כמין מוטו לספרה "השתווּת", מופיע שיר ללא כותרת, ובו המשוררת מבקשת מהקורא לקרוא את שיריה בלי ידע חיצוני עליה ועל חייה, שהיא קוראת לו "רכילות":

*

כְּמוֹ אִישׁ עִוֵּר שֶׁעוֹבֵר כְּבִישׁ בַּחֲלוֹם

וּפִתְאֹם מְחַבֶּקֶת אוֹתוֹ אִשָּׁה בְּעֵירֹם,

בְּלִי כְּרִיכָה, בְּלִי צִלּוּם מִימֵי נְעוּרַי,

בְּלִי רְכִילוּת, בְּלִי כְּלוּם –

כָּכָה תִּקְרָא, אִם תּוּכַל, אֶת סֵפֶר שִׁירַי.

("השתווּת", עמ' 2)

אך האם הכתיבה מתרחשת בחלל הריק? הרי נודה – אין יצירה שלא בחיק אדם נבראה, שאינה מעידה על הנפש שֶׁחוֹלְלַתָּה, שמחביונה היא נוצרה. לדעתי, המבקש לעסוק בשירת משורר חייב להתייחס ליסוד האוטוביוגרפי, וזה אמור גם על שירתה של חמוטל בר-יוסף. בעיניי כתיבתה היא בראש וראשונה אוטוביוגרפית, יְסוֹדָתָהּ בתולדות חייה של המשוררת. התייחסויותיה אל עצמה פרושות לאורכם ולרוחבם כל ספרי שירתה. אין כמעט פרק בחייה שאין לו הד בשיריה. יש בהם הדים לאירועים גדולים וקטנים בחייה, ולא פחות מכך – לתגובות הרגשיות ולתובנות שהם עוררו בה מפרספקטיבה של הזיכרון. היא מקימה בהם יד לראשית דרכה בעולם – למשפחתה, להוריה, ל"ילדותה השיתופית", לחברה שבה היא גדלה, לנעוריה ולאהבותיה, לדרכה כאם לילדיה, ואף לעבודתה כמורה. רבים מהם הנם פרקים במסכת התמודדות עם קשיים ומכות גורל שחייה זימנו בדרכה: מות אחיה האהוב שנפל במלחמת העצמאות, התאבדות בנה, כישלון נישואיה, מכשלות בחייה האקדמיים. בשיריה קיים מין זרקור הסובב את עולמה הפנימי, את ההווה, את העבר, את תכולת הנוף הפנימי, שבו יש מקום לכול. הזרקור מאיר את כל הנקודות הראויות לזיכרון בזו אחר זו. שיריה הם עדות לחוזק אופייה, ליכולתה להתגבר על תלאות החיים; לכוח הרצון שבעזרתו התגברה וחיזקה את נחישותה להגיע למטרותיה, על החלטיותה שלא לוותר. על אף חייה הלא-קלים היא מצאה את הדרך לחיות עם האבדן, לא לאבד תקווה ולהגיע למטרה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “מה יש פה להסביר?”