החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!
על דונדי שוורץ

דונדי (דני) שוורץ למד "אקלקטית" ולא לפי סדר: ציור, קולנוע, כתיבה, תסריטאות וצילום. פרסם מסיפוריו הקצרים בכתבי העת מאזניים, ידיעות הקיבוץ, הדף הירוק ובמקומונים באזור עוטף עזה. עוד מספריו שראו אור: משהו משל עצמו, חברה טובה ומוב וזגורי והמחפר הענקי, ... עוד >>

אהבת המשחק

מאת:
הוצאה: | 2021 | 224 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

21.00

רכשו ספר זה:

ההתנגשות הבלתי נמנעת אולי, בין יתום בראק, לבין יחידה 1234-5678, בת טיפוחיו של מפקדה ומקימה אבגד מרשל – תחולל שרשרת אירועים רגשיים, מדממים, מצפוניים וכיוצא במניפת הרגשות האנושית. תחילתו של יתום כהאקר המזיק למדינתו, חסר חיי חברה הולמים ו"נפל" בבית הספר – לכוד בדירה עם אביו האלמן שמכין לו סנדוויצ'ים מושקעים, ומניד בראשו הרחב שוב ושוב בדאגה לבנו – אינה דומה כלל למתרחש בסופו של הרומן הזה, המותח את הגבולות של מה שאנו מכנים "שגרה", במדינה קטנה וחזקה במזרח התיכון. אהבת המשחקים היא המאחדת והמפרידה בין יתום לאבגד מרשל, שניהם אוחזים בה כחרב פיפיות – והיא תעלה לאחד מהם מחיר יקר. האם מישהו מהם צודק? האם שניהם טועים? האם בחברה האנושית נועדנו להציל זה את זה ואחר כך להשמיד אחד את השני? ייתכן שמתקבלת לכך תשובה כלשהי מבין השורות של אהבת המשחק, ומכאן חינו ותעוקתו הקודרת, מהולה בקורטוב של הומור מקומי חד לשון…

מקט: 978-965-565-287-1

פרק 1

"משפחה נרצחה בשומרון על ידי מחבל פלסטיני" הייתה הידיעה שיתום קרא בעיתון, בעודו לוגם קפה שאביו הכין לו. הוא קרא בעיון את הכתבה שלוותה בתמונה מזעזעת של זירת הרצח שבוצע בשתיים לפנות בוקר בבית המשפחה. יתום הביט מימינו בירחון המימיק מדיה ופנטזיה האמריקני ומיד החל לדפדף בו ולקרוא על משחק מחשב חדש בשם "קלולס בול", שהיה מדורג כעת בראש טבלת המכירות העולמיות של משחקי המחשב המתקדמים ביותר. בעוד אביו, קטן הקומה ובעל הבלורית החצי כסופה התמידית שלו, מגיש את החביתה והסלט הקצוץ דק דק, פלוס בייגל טוסט עם גבינת שמנת ופרוסות סלומון, מפזם שיר בהולנדית. הבוקר שעלה על תל אביב בפברואר היה נאה, מכוניות נעו באיטיות בינות הרמזורים הישנים של העיר ללא הפסקה. יתום החל לאכול ותוך כדי האכילה המשיך לקרוא בחוברת האמריקנית. "אבא, יש משחק מחשב חדש שאני רוצה," אמר והסתכל על אביו. "כמה הוא עולה?" שאל יעקב וקמט עלה על מצחו השטוח.

"מאתיים דולר, אבל הוא כנראה מדהים – סוף הדרך," אמר יתום וביקש מאביו שיעביר לו את המלחייה. "זה הרבה," אמר יעקב והתיישב לשולחן עם כוס קפה ובייגל משלו.

"אני יודע, אבא, אבל עוד יש לי חסכונות מהבר מצווה, אני יכול לקנות אותו, האתר של החברה הזו מאובטח בטירוף."

"תמיד אני שואל אותך מה יש במשחקים האלה שמדביק אותך שלוש עשרה, ארבע עשרה וחמש עשרה שעות רצוף מול המסך, ואתה אף פעם לא יכול להגדיר את הדבר הזה, הדחף הבלתי נשלט שלך להתרכז בפיסות חיים מיותרות…"

"די די! די! אבא, די… אתה תמיד חוזר לזה בכל פעם שאני רוצה משהו חדש. נמאס כבר מהגישה שלך…" יתום הוריד את עיניו לצלחתו.

"אתה עוד מעט מתגייס, יתום, החיים שלך עומדים להתחיל… ואתה לא מוכן להם… לא… לא מוכן…" אמר האב ועיניו הצטמצמו. צפירת אוטובוס נשמעה למטה מרחוב ארלוזורוב, ציפור דרור התיישבה על מעקה המרפסת של משפחת בראק, שבה נותרו שני הגברים לבדם. האם אן מתה כחמש שנים קודם לכן ממחלה קשה והיא הייתה ברגע זה כה חסרה ליעקב, שהוא כמעט יכול היה להרגיש שהוא אוחז בה במותניה וצוחק על עצבנותו מול בנם היחיד. "אתה יודע שכתוב בעיתון שמצאו בדירה ישנה בגרמניה, בין מאות קופסאות שימורים, אוצר של אלף חמש מאות יצירות אומנות, ציורים של פיקאסו, מאטיס, שאגאל, פשוט עלו על האיש ששמר את התמונות האלה ששוויין מיליארד דולר מבריח סכום כסף משוויץ לגרמניה, שם הוא מכר את אחת היצירות שהחרימו הנאצים מעשירים יהודים בזמן המלחמה… ו…"

"קראתי את זה, אבא," אמר יתום. "אפשר עוד קפה?"

"כן, בן," אמר האב וניגש למטבח. כשהכין את הקפה, תהה יעקב אם בנו אכן קרא את הכתבה בעיתון, או שמא רצה לנערו מעליו ושהאינפורמציה לא עניינה אותו. הוא תהה אם לבנו בכלל אכפת ממה שקורה בעולם. הוא תהה מה מתרחש בתוך ראשו של יתום שהיה כמעט בן שמונה עשרה. היחסים ביניהם היו מושתתים בזמן האחרון על החיים החיצוניים יותר מהפנימיים, ונראה שטוב להם לעסוק בסידורים שונים שנגעו לבית בקומה שלוש ברחוב ארלוזורוב שישים וארבע. בזמן האחרון ניסה יעקב להורות לבנו לדאוג לעציצים הרבים שהיו להם על המרפסת. יתום הסכים לקחת אחריות עליהם, אך העציצים נותרו יבשים רוב הזמן והאב היה צריך להסכים עם עוד כישלון בהנחלת דרך ארץ לבנו, שמשום מה כל עולמו התרכז במסך, מקלדת ועכבר, המחוברים יחדיו לקופסת חיישנים הנקראת מחשב אישי, שהיה רב כוח ויקר מאוד בזמן שקנוהו – מחשב "תותח".

החיים בבית משפחת בראק התרחשו בשקט כבר חמש שנים. האב היה יוצא מהבית אחרי שבנו הלך לבית הספר הקרוב, והולך לפתוח את "מוזגת החלב" – חנות הצילום הקטנה שכבר הייתה קיימת עשרים וכמה שנים ברחוב נורדאו. הוא היה נוכח בחנות עד הערב, עם הפסקת צהריים של חצי שעה, והיו לו לקוחות קבועים שפיתחו אצלו תמונות, קנו דיסקים ודיסק און קי, מדי פעם מישהו קנה מצלמה דיגיטלית, או ביקש אלבום דיגיטלי מיעקב, שהיה מעצב את האלבום לרווחת לקוחותיו. בקדמת החנות, מעל לדלפק הקבלה והתשלום, הייתה תמונה גדולה בגודל מטר על שבעים, של משפחת בראק המלאה, כשבילתה קיץ אחד בכפר הדייגים הבולגרי סוזופול שלחופי הים השחור. בתמונה נראית אן בהירת השיער כשהיא נשענת על בעלה הצעיר ובידה הימנית היא אוחזת את מותן בנה הלבוש בבגד ים כחול, על רקע תפאורת מסעדה מפוארת שסעדו בה, על אחת ממרפסות העץ היפיפיות שלה, הצופה לים השחור.

בכל בוקר היה יעקב נכנס לחנות, מנשק את המזוזה שבדלת ומסתכל שעה ארוכה, וריקה מלקוחות, בתמונה הצבעונית הזו, ששידרה שמחת חיים מאופקת ומהוגנת של שלושה אנשים שטוב להם יחד במקום שצולמו.

יתום היה הולך ללימודיו ויושב בכיתה משועמם. הוא בהה אלפי פעמים בקירות הכיתה, וניסה ללא הצלחה להיבחן ולעבור כמה בחינות בגרות שנכשל בהן. המורה המחנכת שלו ידעה שיש לו אינטליגנציה גבוהה, אך חרף כל מאמציה ושיחות ההורים בעלות ההורה היחיד ועייף המבט של יתום, יעקב, היא הרימה ידיים לקראת סיומה של שנת הי"ב של העלם הצעיר והרזה, שמיאן כבר שנים ללמוד או להגיש עבודות. הישרדותו של יתום בבית הספר הייתה פלא, מפני שכמה פעמים קראו לאביו, כדי להזהירו שאם בנו לא יתעשת, הרי שיגרשוהו ויפלטוהו מהתיכון.

מערכת הלימודים הרגילה כמעט נסתיימה כבר. היו לתלמידים מבחנים שציפו להם בחודשים שנותרו עד סוף השנה, וכל המאמץ היה להתכונן כראוי, להגיש עבודות ולהיעזר במערכת הלימודית כדי לסיים את פרק בית הספר הארוך והמתיש בהצלחה. יתום נרשם רק לעוד שני מבחנים, בגיאוגרפיה ובמדעי המחשב, והוא חישב את הזמן שנותר לו לשבת בכיתה באותו יום ראשון של פברואר.

כשנגמרו הלימודים מיהר הביתה ושם הכין לו כריך עם רוסט ביף וחרדל, ושתה בירה, ביודעו כי אביו לא יאהב זאת. אחר כך ניגש למחשב האישי ושוטט מעט באתרי אינטרנט, ביניהם אתר של מפלגה ניאו נאצית באירופה. הוא קרא בעיון את המצע שלהם והרהר בלי קול על טיבם. אחר כך נכנס לתוך מאגר הנתונים של הנהלת החשבונות של משרד הביטחון הישראלי ועבר על ההפקדות האחרונות שעשה המשרד ברחבי העולם בעסקאות נשק מקיפות. הוא חיבר את הנתונים וחישב סכומים של כמה מיליארדים, וזכה לרגע של נחת יחסית מתוצאות עבודה של חצי שנה, בין השעות אחת לשלוש בבוקר, מדי לילה כשאביו ישן. הוא תהה עתה מה יעשה במידע העצום שרכש בעמל רב. הוא תהה אם לומר למישהו על כיבושו המרשים, אך יחד עם זאת ידע כי הוא מסתכן, אם יחשוף לחבר או מכר את ההישג. אני יכול למכור את המידע הזה לכל מדינה שמעוניינת בכך, חשב יתום ודמיין אותו ואת אביו מפליגים להולנד בספינה ענקית פרטית שלהם, עם צוות משיטים ומלצרים המגישים להם משקאות קלים וטוסטים. אך למי לפנות? מי ישלם לי? איך יוצרים קשר עם גופים המעוניינים באינפורמציה הזו? על כל אלה חשב יתום כשנשמעו שלוש נקישות חזקות בדלת וצלצול פעמון הבית זמזם שלוש פעמים. יתום פתח את הדלת ומולו ניצבו שלושה שוטרים במדים, שאחד מהם היה כה גבוה, עד שיתום נמוך הקומה והבלונדיני היה צריך לאמץ את צווארו כדי להביט בפניו. "יתום בראק?" שאל השוטר הנמוך יותר ובעל המבט התקיף.

"ככ… כן זה אנ…י," מלמל יתום וחשב על הצג הפתוח בסלון. הוא רץ לכיוון המחשב כנשוך נחש, אך צעקה רמה מהשוטר הגבוה "עצור במקום, ילד, ואל תזוז, שמעת!" ומיד ניגש אליו השוטר הגבוה בשני צעדים גדולים ואזק את יתום לזרועו השעירה והלבנה. "אתה עצור בעוון פריצה ממוחשבת, האקר בן שבע עשרה וחצי מרחוב ארלוזורוב שישים וארבע, איפה אביך עכשיו?" שאל השוטר הגבוה. שני השוטרים האחרים ניגשו למחשבו של יתום ובהו כלא מאמינים ברשימות האין־סופיות של הוצאות משרד הביטחון הישראלי ברכישות הנשק לשנים 2015-2014. "יש פה גם את תוכנית ההשקעות רזי," אמר אחד השוטרים שהיה אדום שיער.

"תתקשר לאבא שלו," אמר השוטר הגבוה לשוטר האדמוני רחב הגרם, ותוך פחות מדקה דיווח השוטר ליעקב, "כדאי לך לבוא הביתה, מר בראק, בנך נתון תחת מעצר בפקודת משרד הביטחון.'.

תוך פחות מעשר דקות הגיע יעקב. "מה הוא עשה? מה הוא עשה?!" שאג ואחז בראשו הגדול, יחסית לגופו המוצק והלא גבוה.

"הוא חדר לרשימות סודיות של משרד הביטחון. הבן שלך הוא האקר מהסוג המסוכן למדינת ישראל, עלינו לעצור אותו לחקירה ואתה יכול להיות איתנו אם תרצה, ולחכות בתחנת משטרת מרחב ירקון, עד שנברר מה יהיה עם הבן שלך שעבר עבירה חמורה," אמר השוטר הגבוה. "מעכשיו אף אחד לא נוגע במחשב האישי של בנך, מר בראק. ייתכן ונפנה אותך מביתך לכמה ימים כדי לאפשר לאנשינו להיכנס למחשב של בנך ולבדוק עד להיכן הגיעו הדברים. יש לך איפה לישון כמה ימים, מר בראק?" שאל השוטר, הוציא צו חיפוש מכיסו והגישו ליעקב.

"ממש לא," אמר יעקב, שנראה כאילו סטרו לו שלוש סטירות לחי חזקות במיוחד בזה אחר זה. פניו נהפכו בן רגע לאבן.

"ייתכן שנוכל לשכן אותך בבית מלון עד שנסיים פה," אמר השוטר השלישי שהיה שחרחר וקצוץ שיער. '

'אוי לא… לא… לא…" נשבר יעקב ונראה שכל החיות שבגופו יצאה והשאירה שק אדם, מרוקן מאוויר ואנרגיה, שבקושי עומד על רגליו.

יתום התחיל לומר, "אבא… אני…"

"שתוק, כל מה שתאמר כעת יכול להעיד נגדך. כדאי שלא תדבר, יתום," אמר השוטר האדמוני והסתכל על הסלולרי שלו.

"אנחנו זזים לתחנה, יאללה, אתה עם רכב, מר בראק?" שאל השוטר הגבוה.

"כן, אני יכול לנסוע אחריכם," אמר האב השבור.

יתום הסתכל באביו והתחיל לבכות. הוא בכה כי התמונה הזו של הבעת אביו כעת, הזכירה לו את מראהו אחרי הלוויה של אימו אן. שניהם רצו אותה לידם עכשיו יותר מכול.

בתחנת מרחב ירקון הושם יתום על ספסל בחדר לבן וקטן. השוטר הגבוה שחרר את אזיקיו ונעל את הדלת. יתום התיישב וקבר את ראשו בין ידיו. הוא נענע את ראשו מצד לצד כמעין תפילה חסרת מילים למען עצמו. אביו באותו זמן דיבר עם השוטרים וסידרו לו מגורים לשלושה ימים במלון קטן ברחוב הירקון, לא הרחק מחנותו. האב יצטרך ללכת בליווי שוטר לדירתו, לקחת את מיטלטליו ולשהות שם שלושה ימים, בזמן שצוות מיומן במקרים שכאלה יפענח בימים הללו כיצד פעל ההאקר לבית בראק ומה הנזק שנגרם או שלא נגרם למדינת ישראל מפריצה חסרת גבולות זו של נער שטרם הגיע לגיל שמונה עשרה.

בקברה שכבה האם, אן, או שאריותיה, וציפורי דרור אכלו גרגירי צנובר ממצבתה שהייתה פעם לבנה. אן לבית סטנהופ הייתה אישה נאה, יפה ונמרצת. היא עבדה עשרים ואחת שנה כאחות בחדר המיילדות של בית החולים איכילוב בתל אביב. כשמתה, היו בלווייתה עשרות מעובדי בית החולים וקולגות שלה. אן הייתה אוהדת שרופה של קבוצת הפועל תל אביב בכדורגל וכדורסל. היא ידעה כל שם של שחקן פעיל שם, של מאמני עבר והווה. היא אהבה להשמיע בדירתם הצנועה של בני הזוג בראק את שיריו של פרנק סינטרה, בעיקר הנוגים שבהם, שבהם הזמר הנערץ חודר את כל שריונות הלב באשר הם וחודר את מעטהו הבלתי חדיר של נפשו של כל אדם, של כל אוזן שומעת באשר היא. אן הייתה חובקת את מותני בעלה, שהיה גבוה ממנה בשמונה סנטימטר בעודה רוקדת מולו עצומת עיניים וחייכנית. ליעקב לא היה אכפת כלל שחוקי המשחק של ריקוד הסלואו המסורתי נשברו בבית משפחת בראק. "הרי אני צריך לחבוק אותה במותניה – והיא אמורה לחבק את צווארי," היה אומר לעצמו יעקב בראק בכל פעם שהחל הריקוד הקסום שלהם לצלילי קולו הערב של פרנק סינטרה. בקול היה אומר זאת, ולו כדי להצחיקה, כדי שייראה קמט נוסף של חיוך מתיימר בפניה עצומות העיניים.

אהבה היא אכן עוף מוזר. הזוג בראק רקד את ריקודו כעשרים ושתיים שנים של ייראה אחת – שכל זה ייגמר. הם השלימו זה את זו בצורה הנדסית כמעט, כשני גופים המתאימים תאימות רבה, ומתערסלים לכדי יצור חדש. אף אחד כמעט לא ידע על עוצמת האהבה שהייתה ביניהם. והם – כאילו סוד נעלם היה זה, שהכתיב את מסת יומם, שטלטל את מכאוביהם המשותפים של עלייה קשה ארצה מארץ נוחה כגון הולנד, את עזיבת חוג חבריהם וקרוביהם שם, ואת הביקורת השקטה – אך העיקשת של שניהם, מול הקושי והגסות של חלק משגרת יומם במדינת ישראל. שניהם היו שונאי אלימות. למרות הפרידה מהולנד היו שבים אליה אחת לשנתיים לביקור בן שבועיים. לאן הייתה משפחה רחבה שם. ליתום היו הרבה דודים ודודות בהירי שיער כמוהו, שהיו נמוכים באופן יחסי לעם הגבוה שבתוכו שכנו. משפחתה אף הגדירה את עצמה כבר מעל שמונים שנה בעסקי הברזל. הם היו יבואני ברזל מהגדולים שבעיר האג. העסק היה עסק משפחתי משורג, שאן שמחה שלא נטלה בו חלק, מפני שלו הייתה נשארת בארצה, הייתה "נשאבת" אליו ועובדת בו, קרוב לוודאי.

בנושאה את פרי בטנה היחיד, עלתה יחד עם בעלה על מטוס וטסה לארץ ישראל, בלוויית כמה ספרי סידור ומזוזה מעוטרת בזוג מלאכי שרת עשויה מכסף טהור, שהיו במזוודתו הקטנה האישית של יעקב. "בני ייוולד רק בארץ ישראל ויגדל שם," אמר יעקב לפני שהתחתנו בחתונה אזרחית בהאג, בגן ורדים מיוחד לזוגות אוהבים שעלה למשפחתה של אן יותר מלבראקים, הפחות אמידים. אן זיהתה במשך היכרותה הקצרה, אך התקיפה בגורליותה לגביה, את מבטו הרציני של האיש נמוך הקומה ורחב הכתפיים שעמדה להתחתן איתו. היו אלה עיני זיתים שחורות וענקיות שעומקן כעומק הים, עיניים שבהן יכולה הייתה ללכת לאיבוד ממש, לו היטיבה להסתכל בהן ברגעי האמת המעטים האלה שכפה עליה בעלה המיועד, מדי פעם. כך הבינה מכמה משפטים קצרצרים שכנראה תגור בישראל. כך הבינה שעליה להפסיק ליטול כדורים מונעי הריון. כך הבינה שיש אדם שכוח האהבה שלו הוא פי עשרים ממסת גופו, או מהרושם החדגוני לכאורה שהיה קורן ממנו, בהתרשמות ראשונית.

על מצבתה של אן, בלב חורש אורנים קיבוצי בשפלה, היה כתוב באנגלית ובעברית "אן בראק, אם, בת, אחות אהובה ואזרחית ישראל והולנד, נפטרה ממחלה קשה ב־2010, יהי זכרה ברוך". ליד קברה של אן מימין, היה קבר של אדם בשם יוסף סימנטוב, ומצד שמאל היה קבר של איש עסקים דרוזי בשם סעיד אבו אייאד, שניהם מתו שנה לפני אן ונקברו בטקס גדול משלה. בטקס הקבורה של אן בראק היו כמעט מאה וארבעים איש ואישה: היו צלמים שעבדו שנים עם פוטו "מוזגת החלב" ופקיד בנק דיסקונט בסניף בוגרשוב שהיה מיודד עם האב והאם, שהכירוהו שנים, ונועצו בו על ניהול כספם הלא רב. לקראת מותה רצתה אן להיקבר בהולנד, בהאג עיר מולדתה, אך יעקב הפציר בה שתיקבר בארץ. הוא טרח והשיג אישור לקבור את אשתו בבית עלמין ישראלי, למרות שנוצרייה הייתה.

כשנולד יתום, לא רצתה אן שיימולו אותו, ולמרות מחאתו של יעקב שהוא יסבול מזה כאן כל חייו, אן התעקשה ולא בוצעה ברית מילה לבנם. כל השנים ניסה יעקב לרשום את בנו כיהודי במשרד הפנים, אך תמיד נאמר לו שכשיגיע הילד לגיל בגרות יוכל להתגייר כדת וכדין ושאז יעזרו לו לעבור מהר ככל האפשר את התהליך. אן חינכה את בנה ברוח מודעות גלובלית ולאו דווקא ישראלית. היא בעצמה הייתה בעלת דעות שמאלניות קיצוניות כגון מתן חנינה בתנאים מסוימים לכל המחבלים הרוצחים שעצורים בישראל והחזרת כל השטחים הכבושים לרבות חלקים מיפו, חיפה וחלקה הגדול של ירושלים. הייתה לה זיקה להולנד מולדתה, ולולא היה יעקב יהודי ולולא רצונו לעלות לישראל ולחיות איתה שם עם בנם היילוד, לא הייתה אן חושבת כלל לבקר בארץ מזרח תיכונית לוהטת ומסוכסכת כמו מדינת ישראל.

אן ויעקב נפגשו בבית קפה בהאג. היא מלצרה שם ויעקב ישב ושאל בפנים רציניות אם יש במקום עיתון ספורט. כאשר הביאה לו אן את העיתון אמר "אני בכלל לא אוהב עיתוני ספורט, הם משעממים אותי." וכך התפתחה ביניהם שיחה על מהותה של הבקשה של יעקב ומדוע מצאה חן בעיניו המלצרית הקטנה והבלונדינית בעלת השפתיים הדקות וההילוך המהיר והקופצני. האמת היא שיעקב לא התיק ממנה את עיניו כבר עשרים דקות לפני שהעז לבקש את עיתון הספורט. אחוריה המוצקים וירכיה הנאות גם לא נעלמו מעיניו, שתרו אחריה בעודה נושאת טס נחושת שעליו היו מונחות המנות. קולות להג הבריות, צלצולו של פעמון ההזמנה מעם השולחנות עטורות המפות הצבעוניות, שקשוק קולות המטבח בעל החלון השקוף והענק, הסמוך לדלפק השתייה – כל אלה לא היוו יריב הולם להולנדי הרציני, שבא לעיר האג להעביר כלי כסף יהודיים לבית הכנסת הגדול שם, כמנהל של בית מלאכה קטן אך מוערך, ששכן באחד מפרוורי העיר אמסטרדם – ושכל עיסוקו היה ביצירת כלי קודש, מזוזות, פמוטי כסף מעוטרים ביד אמן, ושאר מעשי מתכת אצילה, הזוג הראויים לחלקו הדתי והמסורתי של העם היהודי שיעקב כה שמח, ובלב שלם כל כך – להשתייך אליו.

הבעיה הייתה שממעידתו הרגעית בעניין עיתון הספורט, קיבל יעקב בלא תגובה מילולית או פיזית, לבד מהתכווצותו על הכיסא – הרצאה מקיפה על עולם הספורט ההולנדי המסועף לעשרות קטגוריות שעל כולם רפרפה בקלילות המלצרית הקטנה ובהירת השיער, שמשום מה לא נעתרה לכמה בקשות וצלצולי פעמון מהשולחנות הסמוכים לזה של המקבל את ההרצאה. היא הגדילה ותיארה את ההתרגשות שמרגישים בעולם כל חובבי הכדורגל, הכדורסל, הוקי קרח, התעמלות אומנותית וכיוצא בזה. אן הניחה את המגש הריק על שולחנו של יעקב ואמרה לו אחרי הסקירה הספורטיבית שלה על משמעותו העצומה בכל העולם של עיתון הספורט – שהוא העז להתל בחשיבותו מולה, "אדם שלא אוהב עיתון ספורט ואת מה שהוא מייצג באנושות – הוא אדם שאין לו מושג על אלוהים ועל המתנה הגדולה ביותר שנתן לאדם – גופו ועוצמת בריאותו, שריריו, גוו, עצמותיו, ואת הכישרון להשתמש בהם להפגנת כוחו, ללא אלימות שמעורבת בכך – לבד מתחרויות האגרוף, הפוטבול ואומנויות הלחימה כמובן." כשאמרה את הדברים האלה, הביטה אן בעייפות המשמרת שלה, אל תוך עיניו של יעקב, שקם מיד כאילו פקודה נעלמת ציוותה עליו כך, אחז בידה בכפות ידיו הגדולות יחסית לגופו, אך החמימות תמיד. "סליחה, את צודקת," אמר לה בכוונה מלאה, אך יחד עם זאת הייתה במילותיו רמיזה של תקיפות שקטה שאומרת כי באם לא היה מסכים עמה, לא רק שלא היה מתנצל, אלא שהיה מוכיח אותה בו במקום על דבריה ומנסה להוכיח בנמרצות בדיוק את ההיפך.

למרות שחשה באותה סכנה נעלמת בחושיה החדים, ראתה אן לפניה גבר שלא יודע לומר במילים את מה שכל כך מרגש אותו בראותו אותה מולו כאן ועכשיו. היא זיהתה בו התרגשות שקטה שלא מצאה פורקן, ולכן חייכה אליו וקיבלה מבט כה חם ואוהב, בעצם יותר רוצה מאוהב, שבהבלחה רגעית של תבונה נשית שהיא נעלה מזו הגברית, פנתה אן לראשון השולחנות שביקשוה ותוך הליכתה אליהם, סובבה פעם אחת את פניה אליו כדי שייראה חיוך נוסף, נקי מכל חיוכי הנשים שראה עד כה.

באותו ערב, ליד דלפק העץ הענק של המסעדה ההומה, הזמין אותה יעקב לצאת איתו. כשעיניהם נפגשו אז, היה משהו אחר באוויר העולם שסביבם. אומנם לא היה זה מפגש כשל האמפרי בוגארט ואינגריד ברגמן בפריז של טרום מלחמת העולם, אך היה בו ניצוץ יפה מספיק כדי להכיל אור בוהק ועז בקתדרלה גדולה וחשוכה שהייתה שנים ארוכות בחשכה מופתית – והם אכן נעשו זוג. כבן למשפחה יהודית באמסטרדם, סבל יעקב מאביו ואימו מפני "השיקסעה" שבחר, אך כשהגיעה עם יעקב לאמסטרדם, נסתמו הפיות המדברות סרה בזוג, מפני המבע הכמעט מאיים של אהבתם המוזרה והחזקה.

יעקב למד צילום מסחרי בהאג, דבר שתמיד רצה, וכשסיים, הציע לאן לעלות לישראל. "מה פתאום לישראל?" שאלה אן, אך היא הבחינה בקמט הבלתי מתפשר במצחו של בעלה לעתיד, שבישר לה את כניעתה ללא עת לרעיון המופרך הזה. ואכן עלייתם ארצה הייתה לא קלה. הם גרו בשיכון עולים שלושה חודשים ואחר כך שכרו את הדירה ברחוב ארלוזורוב, בתום האולפן לעברית שהשתתפו בו, ופתחו תוך חצי שנה את פוטו "מוזגת החלב" בסוף שנות השמונים של המאה העשרים.

תוך שנתיים נכנסה אן להריון וכך נולד יתום בנם היחיד. הוא נולד לאחר טיפול הפריה אחד שעברה אן ואחרי שהרתה, אמרה לבעלה שזה יהיה ההיריון היחיד שלה. כשנולד יתום, טיפלה בו אן חלק מהזמן בדירתם בארלוזורוב שישים וארבע וחלק בחנות הצילום. היא הייתה עוזרת לבעלה בניהול החשבונות ובמכירות. היא למדה להבין על צילום את כל מה שיש להבין מול לקוחות החנות, וידעה להסביר את סגולותיה של מצלמה מקצועית על פני מצלמת חובבים, או איזה הארד דיסק כדאי לקנות כדי לגבות סרטים ותמונות מטיול מקיף להודו ונפאל של שלוש שנים.

הם נהנו לעבוד יחד ולגדל את בנם הקטן, שתמיד היה משחק במכשירי חשמל שונים ומנסה לפרקם בכל מני דרכים. אך בתום השנתיים הראשונות של חנות הצילום, החליטה אן ללכת ללימודי אחיות בבית חולים, ולמרות השגותיו השונות של בעלה על הסיכון שבהזנחת גידול בנם הקטן, הצטיינה אן הקטנה בלימודיה ונעשתה אחות. ואיזו אחות הייתה!