החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

סופה

מאת:
הוצאה: | 2012 | 280 עמ'
זמינות:

19.00

רכשו ספר זה:

הגורל הכה בדנה פעמיים. סופה עזה שהתחוללה בלילה חורפי וסוער לקחה ממנה את הוריה כבר בילדותה. כעבור שנים נפטרה גם סבתהּ שדאגה לכל מחסורה מאז שהתייתמה. דנה, שנותרה לבדה בעולם, הבינה שהיא צריכה לדאוג לפרנסתה. ואחרי חיפוש ממושך היא מצאה עבודה במשרד עורכי דין ידוע. אבל בדיוק כאשר חשבה דנה שהנה היא הגיעה אל המנוחה ואל הנחלה, החל הגורל שוב לתעתע בה פעם אחר פעם. בספר ביכורים זה של מזלי יוסיפוב – אזגייב נשזרת עלילה רומנטית ומפותלת שאינה נותנת לקוראים מנוח. הקורא בספר חווה עם דנה את סיוטי לילה ואת הגעגועים להוריה, שמח איתה כאשר הגורל מאיר לה פנים בדמותו של עורך דין מפורסם ומתרגש עד דמעות בסוף הספר.

מקט: 4-338-130
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

הגורל הכה בדנה פעמיים. סופה עזה שהתחוללה בלילה חורפי וסוער לקחה ממנה את הוריה כבר בילדותה. כעבור שנים נפטרה גם סבתהּ שדאגה לכל מחסורה מאז שהתייתמה.


פרק 1 – חלל גדול מילא את החדר מאז שהוא עזב אותה והשאיר אותה עם הזיכרונות. אולי לא עבר מספיק זמן כדי שתתאושש מהמכה שכלל לא הייתה צפויה. ואולי לזמן אף פעם לא יהיה משמעות עבורה כדי לשכוח אותו. הוא היה כל עולמה. היא ראתה אותו לראשונה ביום סתווי, קודר. אך למרות מזג האוויר האפרורי היה משהו מיוחד בעלי השלכת שנשרו מן העצים ונערמו על האדמה, ובישרו על החורף שמגיע.

היא נזכרה באותו יום שבאה לריאיון עבודה, איך הבחינה בו כאשר הוא נכנס למשרד, אך הוא היה רחוק מלהבחין בה. הרי מי שם לב לבחורה פשוטת מראה, לא רועשת, מאופרת בקושי, שונה מעובדות המשרד. כל אחת מהן הייתה עסוקה בענייניה מאחורי שולחנות העבודה, כולן היו מאופרות ולבושות בחליפות כיאה למשרד עורכי דין מכובד וידוע. לכן היא חשבה שאין לה סיכוי להתקבל לעבודה. היא רק רצתה לעבור את הריאיון בשלום מאחר שכבר שלחה קורות חיים וזומנה אליו.

עבר חודש מאז שהיא סיימה את לימודי ההתמחות שלה לעוזרים משפטיים למשרד עורכי דין, אך עדיין לא מצאה עבודה. בזמן שלמדה עבדה בכל מיני עבודות מזדמנות כדי לממן את הלימודים, אף על פי שסבתהּ השאירה לה מספיק כסף כדי להסתדר.

סבתהּ ידעה שלא נותר לה עוד הרבה זמן לחיות, לכן יום אחד היא הושיבה אותה לשיחה על היום שבו היא כבר לא תהיה. היא נזכרה איך אמרה בעצב, ”דנה, חשבתי שכבר תהיי נשואה ויהיה מי שידאג לך, לפני שאמות. את בוודאי יודעת שאני כבר לא צעירה ואין לי את הכוחות כמו פעם. אני יודעת שאת מבינה את זה."

מאז האסון הנורא שבו נהרגו הוריה, הסבתא נשארה עם הילדה הקטנה, שעדיין לא החלה ללכת לבית הספר. היא דאגה לכל מחסורה למרות שאת המחסור הכי גדול אי אפשר היה לספק לה – את הוריה. אותו יום סבתהּ אמרה שכל חסכונותיה יועברו לחשבונה, והדירה ממילא הייתה רשומה על שם הוריה ולכן היא הייתה שייכת לה.

שבועיים לאחר אותה שיחה, היא נפטרה והותירה את דנה לבד.

שנתיים לאחר מכן, אחרי שסיימה את לימודיה, היא עמדה באותו יום אפרורי בהמתנה לריאיון עם אחת העוזרות הבכירות במשרד, שהייתה צריכה לקבוע את גורלה. האם היא תקבל את העבודה או שלא? היא הייתה זקוקה לעבודה הזאת.

דנה הייתה מאוד מתוחה. היא שמחה שהריאיון לא נערך על-ידי עורך הדין שראתה כאשר נכנסה למשרד. צלצול טלפון קטע את מחשבותיה. מעבר לקו נשמע קול נשי המבקש להכניס את המועמדת לריאיון. מיד קמה הפקידה ממקומה כדי להוביל את דנה לעבר החדר שבו יתקיים הריאיון.

כאשר דנה נכנסה לחדר היא לא ראתה דמות אחת אלא שתיים. הגבר ישב מאחורי השולחן, האישה לצדו. האישה הייתה חייכנית וכלל לא מאיימת, וזה מה שהרגיע אותה. הגבר היה שקוע מול המחשב ונראה כאילו מכריחים אותו להיות בסיטואציה כזאת. שיעול קטן מצד העובדת הבכירה ומיד הוא הפנה את מבטו לעברה, ביקש סליחה ושאל, "שנתחיל?"

העובדת הציגה את עצמה. "אני קייטי, העוזרת של עורך דין דן מילר. אני אספר לך קצת עלינו, ואז כמובן את תציגי את עצמך. אנחנו משרד עורכי דין שמתמחה במשפט פלילי ובעוד כמה תחומים נוספים. יש לנו שותף נוסף. אנחנו עובדים בשיתוף עם מערכת בתי המשפט, כך שחלק מהעבודה מתבצעת שם.

"מה שאנחנו מחפשים בעצם, זו עובדת, שהיא עוזרת משפטית, שתהיה מעורבת בתיקים של לקוחות המשרד, שתלמד אותם ותכין אותם לפני דיון בבית משפט. כמו-כן התפקיד שלה יהיה ליצור קשר עם הלקוחות כדי לעדכן אותם על הנעשה בתיק, ואיך הוא מתקדם.

"כל זה צריך להיות ברור מאוד, מסודר מאוד ולהתבצע לפני המשפט שבו מר דן מילר ייצג אותם. יש שני שותפים למשרד, דן ואלי. העבודה היא חמישה ימים בשבוע, לפעמים עד מאוחר. השכר יהיה כנהוג במערכת."

קייטי חיכתה מעט ואז אמרה, "עכשיו אחרי שסיפרתי לך עלינו, נשמח לשמוע גם אותך."

דנה החלה במלמול קל ואז כאילו כל ההתרגשות שלה נעלמה והיא החלה לספר על עצמה פרטים אישיים, על בתי ספר שבהם למדה, על התעודות ועל לימודיה לתפקיד עוזרת משפטית, וכמובן על הניסיון שרכשה בעבודה בזמן חופשה מהלימודים.

דנה קיוותה בלבה שלא דיברה יותר מדי כדי לא להרוס את הסיכוי להתקבל לעבודה, ומיד שמעה את קייטי מודה לה. "היום זה יום ראיונות. נשב עם עוד כמה בנות שמועמדות ואז נחליט. בהחלט קיבלתי רושם שיש לך את הכישורים הנדרשים, אנחנו נודיע לך עוד כמה ימים אם התקבלת לעבודה."

במשך כל זמן הריאיון, הגבר שישב ליד קייטי לא אמר דבר. אך עשה רושם שהוא מקשיב לשיחה בעניין רב. דנה קמה מהכיסא, אמרה תודה ויצאה מהחדר.

למרות שדנה חשבה שהיא בחורה פשוטת מראה, ואף אחד לא מבחין בה, היא טעתה – היה מי שהרגיש בנוכחות שלה.

בדרכה הביתה השתלט עליה דיכאון, אולי בגלל מזג האוויר האפרורי, אולי בגלל הריאיון. היא חשבה שאין לה סיכוי מול המועמדות האחרות שראתה כאשר יצאה מהחדר. לא חסרו לה ימים שבהם תחושת הלבד לוותה בהרגשת דכדוך, בייחוד אחרי שסבתהּ נפטרה.

כאשר סבתהּ הייתה בחיים ידעה דנה שיש מי שמחכה לה בבית, יש למי לספר איך עבר עליה היום. סבתהּ תמיד דאגה שיהיה אוכל מוכן לפני שהיא חוזרת. ברגעי ייאוש, היא הייתה מעודדת אותה, מאז שהייתה ילדה קטנה ועד שהתבגרה. היא זכרה את תקופת המבחנים. היה לה מאוד קשה, היו פעמים שרצתה לוותר, אך סבתהּ לא הסכימה בשום אופן, כי רצתה שאחרי מותה דנה תוכל לפרנס את עצמה.

דנה התגוררה בבניין דירות בירושלים, את השכנים בקושי ראתה. "כל אחד והצרות שלו," כמו שנהגה מירי להגיד. הקשר היחיד שלה בבניין היה עם שכנתהּ מירי, גרושה עם שלושה ילדים. תמיד הן היו בקשר טוב, וגם הילדים מאוד אהבו את סבתהּ.

מאז שסיימה את לימודיה, חברותיה התפזרו. היו כאלה שהתחתנו, אחרות מצאו עבודה בחוץ לארץ. מדי פעם היו שיחות טלפון קצרות ולא מעבר.

הנה, חשבה, סוף סוף אגיע הביתה ואנסה להעביר את הזמן איכשהו. אולי אגיד קודם שלום למירי ואשאל לשלומה, כי אתמול היא לא הרגישה טוב.

היה לה כאב ראש, אולי לא שתתה מספיק. היא נזכרה שבקושי אכלה היום. בבוקר לא היה לה חשק לאכול, זה קרה לה הרבה, היא השתעממה מלהכין אוכל ולאכול לבד.

דנה ראתה שמירי לא בבית ופנתה לכיוון הדלת שלה. הן גרו דלת מול דלת. היא הוציאה את המפתח מתיקה ונכנסה הביתה. ברגע שהניחה את התיק על השולחן נשמע צלצול טלפון. דנה קפצה ממקומה בבהלה. זה קרה לה הרבה שהיא הייתה נבהלת ומיד ניגשת לטלפון.

נשמע קול נשי מוכר מעבר לקו. דנה מיד זיהתה את קולה של קייטי. הרי רק לפני שעה דיברתי איתה, חשבה, איך זה יכול להיות שהיא כבר מתקשרת? האם התקבלתי לעבודה? באותה שנייה רצו במוחה המון מחשבות. קולה של קייטי נשמע שוב.

"האם זו דנה? הלו…"

דנה חזרה מהר לעצמה. "הו, כן, כן, זאת אני. אני מצטערת, מי זאת?" שאלה דנה כאילו אינה מזהה את הקול.

"זו קייטי ממשרד עורכי הדין. אני מתקשרת להודיע לך שהתקבלת לעבודה. זה מספר הטלפון היחיד שרשמת בפרטים שלך ולא הייתה לי דרך אחרת להודיע לך." מיד השתררה דממה מעברו השני של הקו. דנה לא ענתה לכמה שניות. "דנה, האם את שם? הלו… את בסדר?" נשמעה דאגה בקולה של קייטי.

"כן, כן, אני בסדר גמור," ענתה דנה. היא לא רצתה להישמע טיפשה ומתלהבת. "אני לא חשבתי שאקבל תשובה כבר היום."

"הו, אני מבינה," ענתה קייטי. "אבל האם זה יהיה בסדר שתתחילי לעבוד כבר מחר? אחת העובדות חלתה והיא תחזור רק בעוד כמה ימים. אנחנו זקוקים לכוח אדם נוסף כרגע, וחוץ מזה את נמצאת מתאימה לתפקיד יותר משאר המועמדות, כך שנשמח אם תתחילי לעבוד כבר מחר. כמובן שנדריך אותך עד שתלמדי את העבודה."

"כן, כן כמובן, אני מבינה, ולא אכפת לי להתחיל כבר מחר." ממילא אין לי משהו אחר לעשות, חשבה דנה. "באיזו שעה להיות שם?"

נדמה לדנה כאילו קייטי נשמה לרווחה. "הוֹ יופי, תהיי פה מחר בשמונה בבוקר." דנה הניחה את השפופרת לאחר שהודתה לקייטי. היא התיישבה על הספה ופלטה אנחה כבדה, כאילו לא האמינה לשיחה שקיבלה מקייטי, שבה הודיעה לה שהתקבלה לעבודה.

באותו לילה דנה התקשתה להירדם, ההתרגשות וגם החששות לקראת מחר התווספו לפחדים ולסיוטים שמלווים אותה מאז אותו לילה שבו הודיעו לה שהוריה נהרגו, סיוטים שהפריעו לה לישון. גם הלילה היא הדליקה את כל אורות הבית והתיישבה על הספה. היא שנאה חושך עוד מאז שהייתה ילדה קטנה. מיד התחילו דמעות לרדת מעיניה ולזלוג על לחייה בלי להפסיק, דמעות שעצרה אותם במשך כל היום.

דנה הרגישה כל-כך בודדה. היא הרגישה את נשמתה כואבת ומחפשת נחמה, נחמה שלא תבוא, הרי לא הוריה ולא סבתהּ יחזרו, הרי אין לה אף אחד אחר. אומנם יש לה משפחה רחוקה, אבל הם גרים מעברו השני של העולם. כאשר סבתהּ נפטרה, דודתה שרה הגיעה לארץ וביקשה ממנה לעבור לגור איתם.

"דנה, הרי אין לך פה אף אחד," אמרה שרה. "בואי לגור בסביבה שלנו, שם תוכלי למצוא עבודה ויהיה לך יותר קל. שם יש הרבה עבודה בתחום שלך. בואי נסי לפחות."

דנה הודתה לה על דאגתה ואמרה, "אני כבר רגילה לגור כאן, הורי וסבתא גרו כאן. במקום זר אני ארגיש לא שייכת. אני מכירה את עצמי, יהיה לי קשה להתאקלם, אבל תודה לך בכל זאת."

היא לא ראתה אותה מאז. מדי פעם היא הייתה מתקשרת ומתעניינת לשלומה, בייחוד בחגים. דנה נרדמה לפנות בוקר על הספה. היא לא אהבה את החדר שלה. גם כאשר הייתה ילדה היא העדיפה לישון בסלון על הספה וסבתהּ ידעה זאת. פעמים רבות שתיהן היו נרדמות בסלון וכך דנה הרגישה יותר בטוחה. בחדר שלה היא הרגישה סגורה ופחדה לישון.

  1. :

    ספר רדוד ולא מוצלח!!!!
    ההתחלה נראתה מבטיחה ומעניינת…בהמשך ראו שהדמויות לא מתפתחות ונוסף לכל זה הסוף מאכזב!!!!!!!
    לא אהבתי בכלל!!!

  2. :

    ספר מרגש ונוגע. צריך היה הרבה אומץ כדי לסיים כך סיפור אהבה . מעניין.

הוסיפו תגובה