החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

אין דלת

מאת:
מאנגלית: לי עברון | הוצאה: | 2016 | 102 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

אוקטובר 1931; אוקטובר 1923; אוקטובר 1926; אפריל 1928. ארבעה רגעי קיום לא רציפים, ארבע תחנות ביניים בעונות מעבר. בגוף ראשון, בפרוזה שורטת, במשפטים שבלוליים, מקופלים בתוך עצמם, מספר הגיבור את דנדון חייו, את ההתדפקות התמידית על הדלת, את נדודיו של מי שלא מצליח למצוא את הדרך פנימה. זהו גם ספר מסע בין ארצות, נופים וחברות אנושיות: נהגי משאיות החוצים מדי לילה עם סחורתם את ארצות הברית, אוכל אנגלי חיוור טעם, סטודנטים אנגלים, אב מת, אח שאבד, אדם עשיר שהותש מחייו הנוחים.

הסופר הגדול ויליאם פוקנר, שהיה אחד מקוראיו הנלהבים של וולף, החשיב את ”אין דלת" להמשך הטבעי של ”הנער האבוד", אף שכרונולוגית סדר הפרסום היה הפוך. כמו תמיד אצל תומס וולף, העוצמה הרגשית המפעימה עשויה סגנון ותחביר יחידים במינם: בפרוזה רחבה ואנאפורית, מילים ומשפטים החוזרים כגלים במקצב המייצר סיפור בלתי נשכח. במהלך חייו הקצרים חיבר הסופר האמריקני תומס וולף יצירות שהן אריגים משובחים של השראה, סגנון, דחיפות ורגש. יצירתו היא הר געש ספרותי ומעין זעקה אקספרסיבית. הגרסה הראשונה של הנובלה ״אין דלת" הופיעה בשנת 1933 ב״סקריבנרז מגזין״.

”בארצות הברית ישנם שלושה סופרים גדולים: הראשון הוא וולף, השני הוא אני והשלישי הוא המינגווי.” ויליאם פוקנר

"ב־1949 ,כשהייתי בן שש־עשרה, נתקלתי בתומס וולף, שמת בגיל 38 בשנת 1938 ,ושהפך בני נוער רבים מלבדי לחובבי ספרות מושבעים לנצח." פיליפ רות

”תומס וולף היקר: הלוואי שלא היו בעשרים השנה האחרונות כל כך הרבה כותבי דברי שבח נמרצים שכבר השתמשו ודשו בכל המונחים המכובדים של ביקורת הספרות, כי אז הייתי יכול למצוא ביטוי רענן להנאתי העזה מ'הבט הביתה מלאך'! יש בו, אין צורך לספר לך, גדולה אמיתית. אני מוצא בו וב'הקץ לנשק' עוצמה גדולה יותר מאשר בכל ספר, אמריקאי או אחר, מזה שנים. אלוהים, הספר שלך טוב!" כך כתב זוכה פרס נובל סינקלר לואיס לתומס וולף ב־23 באוקטובר 1930.

תומס קלייטון וולף נולד באוקטובר 1900 באשוויל שבצפון קרוליינה למשפחה אמידה, והיה הצעיר בשמונה אחים. בגיל חמש־עשרה התחיל את לימודיו באוניברסיטה וחלם להיות מחזאי. ב־1922 השלים את לימודי התואר השני במחזאות בהרווארד. לאחר כמה נסיונות למכור את מחזותיו, שהיו ארוכים מדי, החליט לכתוב סיפורת. באוקטובר 1925 הכיר את אלין ברנשטיין, מעצבת תפאורה, אישה נשואה, שהיתה מבוגרת ממנו ב־18 שנה והשניים התאהבו וניהלו רומן בן חמש שנים. באותן שנים החל לכתוב את הרומן הראשון, שאותו ערך העורך מקס פרקינס לכדי ”הבט הביתה מלאך”. הספר ראה אור באוקטובר 1929, 11 ימים לפני ”יום חמישי השחור” שבו קרסה הבורסה של ניו יורק. וולף הפליג לאירופה למסע כתיבה וחזר לארצות הברית והמשיך וכתב את ספריו הארוכים, המפורסמים בסגנון המיוחד לו. הוא כתב ארבעה רומנים (”הבט הביתה מלאך”, ”על הזמן והנהר”, ”הרשת והסלע” ו”לא תוכל לחזור הביתה”), כמה נובלות, סיפורים ומחזות, בהן ”אין דלת” ו”הנער האבוד”. הוא מת מדלקת ריאות ושחפת חודש לפני יום הולדתו ה־38 ב־2016 יצא הסרט ”גאון” על יחסיו של העורך פרקינס  עם תומס וולף, שאת דמותו מגלם השחקן ג'וד לאו.

מקט: 4-1298-16
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


אוקטובר: 1931

 

מופלאה היא התלהבותם של אנשים אמידים שמעולם לא היו לבדם, המברכים אותך על האושר שבחיים ביחידות. על בשרי חשתי זאת. הרביתי להיות לבדי בחיי – יותר מכל אדם שאני מכיר – ותקופה קצרה הכרתי כמה מאותם אנשים אמידים, וכמיהתם העזה לחיי בדידות הדהימה אותי. בערב מסיעים אותם אל ביתם היפה בכפר, ששם מחכים להם בשקיקה האישה והילדים; או אל דירותיהם המרהיבות בעיר, ששם מחכה להם רעייתם היפה או המאהבת המקסימה, בחיוך ענוג, בגוף מבושם, משוח, מפתה, ובחיבוק אוהב. וכל זה הריהו כקומץ עפר ואפר קר, חסר ערך. לפעמים אחד מהם מזמין אותך לסעוד: המארח שלך הוא אדם חביב בן ארבעים ושש, מקריח מעט, שמנמן ונראה בריא ומוזן היטב, אבל אין בו שמץ גסות או חושניות. אדרבה, הוא מיליונר בעל מראה אסתטי ביותר, תווי פניו רחבים ונדיבים אבל מלאים תבונה ורגישות, גינוניו מעודנים, חדורי איפוק שקט, חיוכו עצוב מעט ויש בו גוון מבודח של הומור אירוני, כשל מי שכבר עברו עליו כל המצוקות, התקוות והזעם המעונה שהעלומים יכולים לזַמן, וכעת ״עפעפיו לאים מעט״ והוא יודע לְמה לצפות מהחיים, שהסכין עמם בסבלנות ולא מתוך מרירות רבה מדי.

ואולם החיים לא נהגו ביד קשה במארח שלנו: הראיות להתעניינותו בחפצים יקרים, יחידים במינם, פזורות סביבו בדממה. הוא גר בדירת גג קרוב לאִיסְט רִיוֶר: הדירה מרוהטת בטוב טעם מאופק אך משובח, ויש לו כמה פסלי ראש וגוף מעשי ידי ג׳ייקובּ אפּסטין, כולל פסל אחד בדמותו שלו, שעשה הפַּסל ״לפני שנתיים כשהייתי שם״, ויש לו גם אוסף מובחר של ספרים נדירים ומהדורות ראשונות, ולאחר שבחנתם את האוצרות הללו בהערכה, אתם יוצאים כולכם לרגע אל הגג כדי להתפעל מנוף הנהר הנשקף משם.

הערב יורד במהירות, והכוסות הגבוהות הצוננות שבידיכם משמיעות צלצול דק אבל נעים, והעיר הגדולה בוהקת בחזיונך בתנועתה הכבירה, ובמסך של מגדלים שראשם בכוכבים וכעת הוא רקום אבקת יהלומים של מיליון מנורות, והשמש שוקעת מעבר לו, ואורו האדום של היום הדועך צובע את הנהר – ואתה רואה את הסירות, את ספינות הגרר, את הדוברות החולפות, ואת הגשרים העטים ככנפיים בחדווה של הִתעלות – והלילה בא, ויש ספינות – יש ספינות – ובלבך כמיהה פראית, בלתי נסבלת, שאינך מסוגל לבטא.

בשובכם לחדר אתה מרגיש רחוק מאוד מברוקלין, שֶׁבָּה אתה מתגורר, וכל מה שהרגשת כלפי העיר הזאת בילדותך, לפני שראית אותה והכרת אותה, נראה כעת לא רק אפשרי אלא עומד להתרחש.

החיזיון הגדול של העיר בוער בלבך בכל צבעיו המכושפים בדיוק כפי שבער כשהיית בן שתים־עשרה וחשבת עליה. אתה חושב שאושר עטור תהילה, הון, פרסום וניצחון ייפלו בחלקך בכל רגע, שאתה עומד לתפוס את מקומך בין אנשים דגולים ונשים יפות, בתוך חיים שמחים ומבורכים יותר משידעת אי־פעם – שהכול נמצא כאן, כמעט, מצפה לך במרחק נגיעה, במרחק של מילה אחת אם רק תאמר אותה, מופרד ממך רק בקיר, בדלת, בפסיעה אחת, אילו רק היית מכיר את המקום שממנו תוכל להיכנס.

ואיכשהו מתעוררת שוב התקווה הנושנה, הפראית, האילמת, שתמצא אותה – את הדלת שדרכה תוכל להיכנס – שהאיש הזה עומד לגלות לך. האוויר שאתה נושם מלא עכשיו בסכנה המרגשת של מזל גדול שלא ייתכן. שוב אתה רוצה לשאול אותו מהו סוד הקסם שנסך על חייו עוצמה, סמכות ונוחות כאלה, שהרחיק מהם את כל המאבק האכזרי, הכאב, כיעור החיים, הזעם, הרעב והתעייה, ונדמה לך שהוא עומד לגלות לך – למסור לך את סוד הקסם – אבל הוא אינו מגלה לך דבר.

ואז, לרגע, שָׁבה תעלומת הזמן והעיר שאין לרדת לחקרה להכריע את רוחך בתחושות איומות של תבוסה וטביעה. אתה רואה את האיש הזה, את המאהבת שלו ואת כל אנשי העיר שהכרת, ודמויותיהם מוארות ונצחיות אבל חייהם וזמנם זרים לך יותר מחלום, ואתה חושב שנגזר עליך להתהלך ביניהם תמיד כרוח־רפאים ולעולם לא תוכל לתפוס את חייהם או להפוך את זמנם לזמנך. נדמה לך עכשיו שאתה חי בעולם של בריות שלמדו לחיות בלי תלאות וייסורי נפש, חיים שלעולם לא תוכל לגעת בהם, לגשת אליהם או להשיג אותם; גזע עירוני מוזר שמעולם לא התקיים בממד זמן כמו זה שלך, הנמדד בדקות, שעות, ימים ושנים, אלא בממדים של תחושה קדמונית שאין לרדת לחקרה; והם מסוגלים להיזכר רק באיזה רגע בחייהם שאירע לפני תשעת אלפים התלהבויות, עשרים אלף לילות שכרות, שמונה מאות מסיבות, ארבעה מיליון גילויי אכזריות, תשעת אלפים בגידות ורמיות, מאתיים פרשיות אהבים שחלפו – וחייהם מתרחשים אפוא בעידן של תחושה נפלאה ונוראה שלא ידעה את העלומים ולא זכרה את התמימות, ובך היא מעוררת תחושת טביעה בים של אימה, ים של זמן עיוור, לא תָחום ולא זכור. אין דלת.

אבל כעת המארח שלך, בחיוכו שיש בו קורטוב אירוניה מרירה, מוזג לעצמו עוד ויסקי טוב משיפון משובח לתוך כוס ארוכה ודקה שיש בה מעט קרח, מדביק אליה את שפתיו בארשת של אדם תפוס שרעפים, ואחרי שתיים־שלוש לגימות מהורהרות מתחיל לחוש צער קל על החיים שהִקצה לו הגורל האכזר.

בשעה שהמאהבת שלו יושבת בחן על שוליה העבים של כורסה מרופדת, מלטפת באצבעותיה הקרירות והמעודנות את גביניו שנתקדרו, ובשעה שמשרתו הנאמן פּוֹנסוֹנבּי או קֵייטוֹ מסדר לו את השולחן בשקט לסעודה, הוא בוהה נכחו בעגמומיות, ובחיוך מריר מברך אותך על מזלך הטוב שזכית לחיות לבדך בחלק הארמני של דרום ברוקלין.

ובכן, אתה אומר, למגורים לבד בדרום ברוקלין יש חסרונות. אתה גר בדירה שנראית ממש כמו קרון רכבת, היא רק אינה ארוכה כמותו, ויש לה רק חלון אחד בכל קצה. בחלון הקדמי יש סורגים שהתקינה בעלת הבית כדי למנוע מהשודדים בשכונה המקסימה הזאת לפרוץ פנימה; בחורף הדירה קרה וחשוכה ומזיעה מים דביקים, ובקיץ אתה עצמך מזיע, ומזיע הרבה, די והותר לכל אדם; הדירה מתחממת כמו גיהינום. מלבד זאת – וכאן אתה כבר מדבר בהתלהבות – כשאתה מתעורר בבוקר עולה ניחוחה המתוק של תעלת גָוואנוּס באפך, בפיך, בריאותיך, בכל דבר שאתה עושה, חושב ואומר! זה סירחון אחד עצום וענקי, אתה אומר, ריח סימפוני, צליל עוגב אדיר של ריח מהמם, שלמרבה התחכום מיוצר, דחוס ומדושן בשמונים ושבע צחנות שונות; ובהתלהבות עזה, הולכת וגוברת, אתה נוקב באוזניו בשמות של כולן. יש בו, אתה אומר, ניחוח דבק שנמס וגומי שרוף. יש בו ריח של חתולים מתים מבאישים, ניחוח כרוב רקוב, ביצים פרהיסטוריות ועגבניות ישנות; ריח סמרטוטים נשרפים ושיירים מצחינים, מעורב בניחוח סוס מת, פרוות צבוע, ובסירחונות מעוררי בחילה של מי ביוב עומדים; יש בו גם –

אך ברגע זה המארח שלך מטה את ראשו לאחור ובהבעת עונג עז שואף מלוא ריאותיו אוויר בסיפוק אקסטטי, כאילו מצא במערך האדיר הזה של ריחות את נשמת החיים עצמם, ואז הוא קורא:

״נפלא! נפלא! הו, ממש כביר! נהדר!״ הוא קורא ואחר כך מטה שוב את ראשו בשאגת צחוק נלהבת.

״הו, ג׳ון!״ אומרת הגברת שלו באותו רגע ועל פניה היפים מבט מוטרד, ״אני חושבת שמקום כזה לא היה מוצא חן בעיניך בכלל. זה נשמע פשוט נורא! לא נעים לי לשמוע על זה,״ היא אומרת ורטט קטן ונאה של גועל עובר בה. ״אני חושבת שזה איום שנותנים לאנשים לחיות במקומות כאלה!״

״הו!״ הוא אומר, ״זה נפלא! העוצמה, המגוון, והיופי שבכל זה!״ הוא קורא.

ובכן, אתה מסכים, זה נפלא למדי. ויש בזה עוצמה ומגוון – בהחלט! אשר ליופי – זה עניין אחר. אינך משוכנע בכך, אבל עוד אתה מדבר ודברים רבים עולים בזיכרונך. אתה נזכר בסוס גדול וחזק שרגליו איטיות, שפרסותיו מחוספסות, מנומר כתמים אפורים בגון הברזל, שעמד ביום אכזרי אחד של חודש אוגוסט ליד המדרכה. הנהג התיר אותו מהעגלה והוא עמד וראשו האדיר והסבלני רכון בצער שקט שאין לו קץ, וילד שעיניו שחורות ופניו כהים עמד לידו והחזיק מעט סוכר בידו, והעגלון, שפניו היו הפנים המצולקים הקשוחים של העיר, ניגש אל הסוס ובידו דלי מלא מים, והתיז את המים על צלעו של הסוס. לרגע רטטו הצלעות בהכרת טובה ואדים עלו מהן, והאיש עלה שוב על המדרכה והחל לבחון את בעל החיים במבט נלהב ומרוכז, והילד עמד שם והצמיד חרש את ידו אל חוטמו של הסוס, וכל אותה עת דיבר אליו בקול רך.

אחר כך אתה נזכר בעץ שהיה רכון על הסמטה הקטנה הצרה שאתה גר בה והתעורר לחיים באותה שנה, ויום אחר יום הסתכלת בו כשעטה תהילה רגעית של ירוק צעיר קסום. ואתה נזכר ברחוב גולמי, חלוד, בחיים העירומים והאכזריים שבו, בגיבוב הצריפים, השיכונים ומשכנות העוני והמזחים הענקיים המלוכלכים, בכיעור הבּל־יתואר וביופי, ואתה נזכר באותו יום שעברת ברחוב הזה בשעת שקיעת השמש וראית את כל צבעי השמש והנמל, בוהקים, זוהרים, נעים בחלקיקים רוחשים, ברשת קורנת של אור וצבע שהופיעה לפתע על צלעה הבוהקת של ספינה לבנה גאה.

ואתה מתחיל לספר למארח שלך איך זה היה ומה היתה תחושת הערב ומראהו – הריח המסעיר וטעם המזח הגדול הנטוש, האור הדועך על לבנים חלודות של בתים מטים לנפול והיופי הבוהק של אותה רשת רוחשת של אור וצבע על חרטומה האדיר של הספינה, אבל כשאתה מתחיל לספר על זה אינך יכול, כלל לא יכול לשחזר את הרגשת המסתורין, ההתעלות והצער העז שחשת אז.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אין דלת”