החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

כמה קשה זה כבר יכול להיות

מאת:
מאנגלית: קטיה בנוביץ | הוצאה: | 2018-03 | 432 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

42.00

רכשו ספר זה:

"משהו בי התקומם לנוכח המחשבה שהחיים מתכווצים… במקום לגדול. לפני ששמים לב אנחנו יושבים בתחתוני ספיגה בבית מונגש בדיור מוגן. כבר עכשיו בורח לי קצת כשאני מתעטשת. סליחה, אבל לא התחשק לי 'לפסוע מעדנות אל תוך הלילה הטוב'." — מתוך הספר

קייט רדי ניצבת בפני יום הולדתה ה־50. ילדיה הפכו למתבגרים בלתי נסבלים; בריאותם של אמה ושל חותניה רופפת; ובעלה עובר משבר של אמצע החיים שמאלץ אותה לחזור לקריירה אחרי שנים מחוץ לשוק העבודה. קייט נאבקת ללהטט בין כל המשימות, ובדיוק אז ג'ק — לקוח/מאהב ישן שלה — מגיח שוב בחייה. המילה 'מורכב' אפילו לא מתחילה לכסות את זה.

כמה קשה זה כבר יכול להיות? הוא סיפור התבגרות של אישה על סף שנת ה־50. סיפור על ניסיון למצוא איזון  ועל הדרך למצוא את עצמךְ, מי את ומה את צריכה כדי להרגיש חיה בשעה שהתרגלת להעמיד את עצמך אחרונה בסדר העדיפויות.

אליסון פירסון היא סופרת ולשית, כותבת טורי עיתונים ומחברת

רב־המכר העולמי אין לי מושג איך היא עושה את זה, שנמכר ב־4 מיליון עותקים ועוּבּד לקולנוע בכיכובה של שרה ג'סיקה פארקר. פירסון זכתה לשלל תארים ופרסים, בהם "בעלת הטור של השנה", "מבקרת השנה" ו"מראיינת השנה". היא חיה בקיימברידג', אנגליה עם בן זוגה ושני ילדיהם.

"הספר המצחיק והפמיניסטי ביותר של השנה! כל שורה היא מלאכת מחשבת. כל תובנה על ההורות קורעת מצחוק, או נאמנה למציאות עד כדי שיברון לב."                    טלגרף

"מדויק ומצחיק… גדוש הערות אגב מבריקות ושנונות על החיים המודרניים."   טיימס

"תוסס, חד כתער וקורע מצחוק."                             אקספרס

מקט: 15100883
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


הקדמה

הספירה לאחור אל האִי־נִראוּת: עוד שישה חודשים ויומיים

מוזר שההזדקנות מעולם לא הטרידה אותי. הנעורים לא היטיבו איתי במיוחד אז אובדנם לא הציק לי. חשבתי שנשים שמשקרות לגבי הגיל שלהן הן רדודות וחיות בסרט, אבל גם אני הייתי נגועה ביוהרה. הבנתי שרופאי העור צודקים כשהם אומרים שקרם לחות פשוט מועיל לא פחות משיקויי הנעורים באריזות המפונפנות, ובכל זאת קניתי את היקרים. תקראו לזה תעודת ביטוח. הייתי אישה חזקה ומוכשרת, בסך הכול רציתי להיראות טוב לגילי — ולא משנה מה הוא היה. ככה לפחות אמרתי לעצמי. ואז הזדקנתי.

תשמעו, אני חוקרת שווקים פיננסיים מחצית מחיי. זאת העבודה שלי. אני יודעת בדיוק איך זה פועל: ערך המטבע המיני שלי יֵרד ויעמוד בפני קריסה מוחלטת, אם לא אעשה משהו כדי לייצב אותו. קיית רֶדי בע’מ, שפעם היתה אישה גאה ולא בלתי מושכת, נאבקה בהשתלטות עוינת על הסקס־אפיל שלה. ואם לא די בכך, השוק המתעורר בחדר הכי מבולגן בבית זרה לי מלח על הפצעים מדי יום ביומו. מניית הנשיוּת של בתי המתבגרת עלתה בעוד המניה שלי יורדת. לזה בדיוק התכוונה אמא־טבע, ובחיַי שהתגאיתי בבתי המהממת. אבל לפעמים אובדן כזה עלול לכאוב — כאבי תופת אפילו. כמו בבוקר ההוא בסירקל ליין, כשמבטי ננעל על בחור עם שיער פרוע סבוך כשל רוג’ר פֶדֶרֶר (היש שיער טוב מזה?), ואני נשבעת שלרגע משהו ריצד בינינו, איזו תסיסה חשמלית, רטט פלירטוטי מסוים, שנייה לפני שהוא הציע לי את המושב שלו. לא את המספר שלו, את המושב.

‘פדיחה עולמית,’ כמו שאמילי אומרת. העובדה שהוא אפילו לא חשב שאני ראויה לתשומת לב עקצה אותי כמו סטירת לחי. לרוע המזל, הבחורה הצעירה ומשולהבת היצרים שחיה בתוכי, ושבאמת חשבה שרוג’ר מפלרטט איתה, עדיין לא קולטת את זה. היא רואה את האני הקודם שלה במראָה שבעיני רוחה ומניחה שזה גם מה שהעולם רואה כשהוא מחזיר לה מבט. היא נאחזת בתקווה המטורפת והלא הגיונית שהיא מושכת את רוג’ר (גיל משוער: שלושים ואחת), כי היא לא תופסת שהמותניים שלה/שלנו הולכים ומתעבים, דופנות הנרתיק הולכים ומידקקים (למה לא סיפרו לנו?), ואנחנו מתחילות לחשוב על פקעות באביב ונעליים נוחות ביתר התלהבות מאשר על החוטיני המגרד האחרון של ‘אֵייגֶ’נט פרובוקטור’, למשל. המכ’ם הארוטי של רוג’ר ודאי הבחין בנוכחותם של התחתונים הנוחים שלי, בצבע גוף.

תבינו, מצבי היה טוב. באמת. צלחתי את כתם השמן המכונה יום הולדת ארבעים. איבדתי קצת שליטה, אבל הצלחתי להתיישר בדיוק כמו שהמורה לנהיגה אמר, ואז הכול הסתדר; לא, לא סתם הסתדר. השילוש הקדוש של אמצע החיים — בעל טוב, בית נחמד, ילדים נהדרים — היה שלי.

ואז בעלי פוטר מהעבודה והתחבר לדלאי לאמה הפנימי שלו, לאו דווקא בסדר הזה. הוא עמד לא להרוויח כלום במשך שנתיים בעודו לומד לטפל (איזה אושר!). הילדים נכנסו למערבולת גיל ההתבגרות בדיוק בזמן שסבא וסבתא שלהם זכו למה שניתן לכנות ברוחב לב, ילדותם השנייה. חמותי קנתה מסור חשמלי בכרטיס אשראי גנוב (זה לא מצחיק כמו שזה נשמע). אחרי שאמא שלי התאוששה מהתקף לב, היא איבדה את שיווי המשקל ושברה את האגן. חששתי שאני מאבדת את השפיות; אבל סביר להניח שהיא פשוט הסתתרה עם מפתחות המכונית ומשקפי הקריאה והעגיל האבוד. והכרטיסים לקונצרט ההוא.

במרס יחול יום הולדתי החמישים. לא, אני לא עושה מסיבה, וכן, סביר להניח שאני מפחדת להודות שאני מפחדת, או דואגת (לא בדיוק ברור לי מה אני מרגישה, אבל זה בהחלט לא מוצא חן בעיני.) למען האמת, אני מעדיפה לא לחשוב על הגיל שלי בכלל, אבל ימי הולדת חשובים — מהסוג שכרטיסי ברכה מקפידים לציין במספרי ענק על החזית, כמו המיקוד של דרך המוות — נוטים לכפות עלינו את הסוגיה. אומרים שחמישים זה ארבעים החדש, אבל בעולם העבודה, או לפחות בעולם העבודה שלי, חמישים יכול באותה מידה להיות שישים או שבעים או שמונים. מרוב בהילות אני צריכה להפחית שנים, לא להוסיף. זה עניין של הישרדות: למצוא עבודה, לשמור על מעמדי בעולם, לשמור על ערך השוק שלי ולא לחרוג מתאריך התפוגה. לדאוג שהספינה תוסיף לשוט וההצגה תימשך. כדי לענות על צורכיהם של אלה שזקוקים לי יותר מתמיד כמדומה, עלי להחזיר את הזמן לאחור, או לפחות לעצור את המניאק.

לאור המטרה הזאת, ההכנות לחצי־המאה שלי יהיו שקטות ונטולות אירועים. לא אפגין שום סימן לפאניקה שאני מרגישה. אגלוש לעברו בשלווה, בלי סטיות פתאומיות או מהמורות בכביש.

טוב, זאת היתה התוכנית. עד שאמילי העירה אותי.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “כמה קשה זה כבר יכול להיות”