החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

המנון

מאת:
מאנגלית: יעל טולדנו | הוצאה: | 2019 | 110 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

30.00

רכשו ספר זה:

בעתיד רחוק, בחברה חשוכה ומדכאת, נעדרת ידע מדעי וקדמה טכנולוגית, שבה בני האדם ויתרו על עצמיותם, על יכולת השיפוט והרצון החופשי שלהם, וכל פן בחייהם נשלט בידי "מועצת העולם", קם אדם אחד ונאבק על גילוי מחדש של יכולת המחשבה האנושית ומושג ה"אני".
נובלה דיסטופית זאת מתארת את החיים בחברה שבה שולט הקולקטיביזם באופן מוחלט, כמו גם את ניצחון הרוח העצמאית של האינדיווידואל. היא ממחישה את משמעות המושג "אני" ואת ההשלכות ההרסניות הטמונות בוויתור עליו או באובדנו.
איין ראנד (1982-1905) נולדה למשפחה יהודית ברוסיה וחוותה על בשרה את זוועות המשטר הקומוניסטי. בהיותה בת 21 היגרה לארצות הברית, שהייתה להערכתה, החברה החופשית ביותר שקמה אי פעם בהיסטוריה, ואשר מייצגת את האינדיווידואליזם שבו האמינה.
המנון, שנכתב בשנת 1937, הוא שיר הלל לאינדיווידואל – לאדם – ליכולת התבונה הייחודית לו ולחרות המחשבה והיצירה שלו. הוא מבטא את תפיסתה של ראנד את האדם כגיבור, תפיסה שמוצגת גם בספריה הידועים שפורסמו מאוחר יותר, "כמעיין המתגבר" ו"מרד הנפילים".
הספר מעורר שאלות מוסריות ופוליטיות על האדם, על החברה ועל היחס הראוי בין האדם לחברה, ומהווה מבוא ראשוני לפילוסופיה הכוללת שגיבשה איין ראנד במהלך חייה, שאותה כנתה "אובייקטיביזם".
את הספר מלווים איוריה של האמנית הבינלאומית סנדרה ג' שו.

מקט: 978-965-92710-3-0
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
בעתיד רחוק, בחברה חשוכה ומדכאת, נעדרת ידע מדעי וקדמה טכנולוגית, שבה בני האדם ויתרו על עצמיותם, על יכולת השיפוט והרצון […]

I

חטא הוא לכתוב זאת. חטא הוא להרהר במילים שאחרים אינם מהרהרים בהן, ולהעלותן על נייר החתום בפני אחרים. זה שפל וזה רע. כאילו דיברנו בקול לעצמנו. והרי יודעים אנו היטב, שאין עבירה חמורה יותר מעשיה או חשיבה עצמאית. אנו עברנו על החוקים. החוקים אוסרים על אדם לכתוב. אלא אם כן המועצה המייעדת מצווה עליו לעשות כן. מי יתן ונקבל את מחילתה!

אולם אין זה החטא היחיד הרובץ עלינו. ביצענו פשע חמור עוד יותר, שאין לבטאו במילים. את גודל העונש שיוטל עלינו אם חטאנו יתגלה אין אנו יודעים, כי פשע דומה לא אירע בתולדות האנושות, ואין חוק היאה לו.

חשוך כאן. להבת הנר לא זעה באוויר. דבר לא נע במנהרה זו, חוץ מידנו על הנייר. אנו לבדנו כאן. מתחת לפני האדמה. זוהי מילה מפחידה. לבד. החוקים אוסרים על בני אנוש להימצא לבדם בכל עת שהיא; הדבר נחשב לעבירה חמורה ושורש כל רע. אך אנו עברנו על חוקים רבים. וכעת אין כאן דבר אלא גופנו האחד. מוזר לראות רק שתי רגליים מתוחות על האדמה, ואת צללית ראשנו האחד על הקיר שמולנו. הקירות סדוקים וזרמי מים דקים נשפכים מהם ללא קול, שחורים ומבהיקים כדם. גנבנו את הנר מהמחסן של בית מטאטאי־הרחובות. יוטלו עלינו עשר שנות מאסר בארמון תיקון האסירים, אם מעשנו זה יתגלה. אך אין אנו נרתעים, חוץ מהעובדה שהאור הוא יקר ואל לנו לבזבז אותו לכתיבה, כי אנו זקוקים לו לעבודה ההיא – פשענו. דבר אינו חשוב חוץ מסודנו, עוולתנו, עבודתנו יקרת הערך. למרות זאת אנו מוכרחים לכתוב. מפני ש – תמחל לנו המועצה! – השתוקקנו לעשות זאת ולו רק פעם אחת, למעננו בלבד.

שמנו הוא שוויון 2521־7. כפי שהוא חרוט על צמיד הברזל שכל בני־האדם חייבים לענוד על זרועותיהם השמאליות. אנו בני עשרים ואחת שנים. גובהנו הוא מטר אחד ושמונים סנטימטרים, וזהו לטורח עלינו. מפני שאין אנשים רבים שגובהם מאה ושמונים סנטימטרים. תמיד נהגו המורים והמנהיגים להצביע עלינו בדאגה ולומר: “יש שד בין עצמותיכם, שוויון 2521־7, משום שגופכם התפתח מעל לגופם של השאר.” אך אין ביכולתנו לשנות את עצמותינו או את גופנו.

אנו נולדנו כשקללה רובצת עלינו. מאז ומתמיד היא הובילה אותנו למחשבות אסורות ונטעה בנו תקוות לדברים שאסור לשאוף אליהם. אנו מושחתים. אך אין בנו רצון או יכולת להתנגד לדרכנו זו. זהו הפחד המופלא והסודי שלנו, אנו יודעים אך לא מתנגדים, אנו נאבקים כדי להיות דומים לאחינו בני־האדם. כי כל בני־האדם חייבים להיות זהים. על כותל ארמון מועצת העולם חרוטות בשיש המילים שאנו משננים לעצמנו שוב ושוב בעמדנו בפני פיתוי:

“אנו אחד בתוך כולם וכולם בתוך אחד.

אין בודדים אלא אנחנו אחד גדול,

בלתי נפרד וקיים לעד.”

אנו משננים מילים אלה שוב ושוב, אך אין זה עוזר לנו. מילים אלה נחרטו לפני זמן רב. טחב ירוק ממלא את חריצי האותיות, ופסים צהובים עלו על אבני השיש שנחצבו לפני זמן רב. מילים אלה הן האמת כי נכתבו בארמון מועצת העולם. ומועצת העולם היא האמת בהתגלמותה. כך היה מאז התחיה הגדולה. וממה שהיה לפני כן אין זוכרים דבר.

אסור לדבר על הזמנים שלפני התחיה הגדולה. ולא, אנו צפויים לשלוש שנות מאסר בארמון תיקון האסירים. רק הזקנים מתלחשים על כך בערבים בבית חדלי־האונים. הם מלחשים דברים רבים ומשונים, על תקופה שהס להזכירה: על המגדלים שהתרוממו עד לשמים. על הקרונות שנסעו בלי סוסים ועל האורות שבערו ללא להבה. אך זמנים אלה היו מושחתים. זמנים אלה עברו לבלי שוב כשהאנשים הבינו את האמת הגדולה: כל האנשים הם אחד ותקוותם היחידה היא להיות יחד.

כל האנשים טובים וחכמים. רק אנו, שוויון 2521־7, נולדנו כשקללה רובצת על ראשנו. אין אנו כשאר אחינו. וכשמביטים אנו לאחור על חיינו, אנו רואים שכך היה תמיד. וכך הגענו צעד אחר צעד לפשענו האחרון – הגדול שבפשעים – החבוי כאן, מתחת לפני האדמה.

אנו זוכרים את בית התינוקות. בו בילינו את חמש השנים הראשונות לחיינו, יחד עם כל שאר ילדי העיר שנולדו באותה שנה. חדרי השינה שם היו צבועים בלבן. נקיים וריקים מכל חפץ – חוץ ממאה מיטות. שונים היינו אז מכל שאר אחינו רק בעובדה שנלחמנו בהם. מעטים החטאים הנחשבים ככבדים יותר מלחימה באחינו. בכל עת שהיא ומכל סיבה שהיא. כך נאמר לנו על ידי מועצת הבית, ומכל הילדים אנו נכלאנו במרתף לעיתים קרובות ביותר.

בהגיענו לגיל חמש נשלחנו לבית התלמידים, שם ישנם עשרה אגפים, כמספר שנות הלימוד שלנו. בני־האדם חייבים ללמוד עד הגיעם לגיל חמש עשרה שנה. לאחר מכן הם מתחילים לעבוד. בבית התלמידים התעוררנו כשצלצל הפעמון הגדול במגדל, ושכבנו לישון כשצלצל בשנית. לפני שפשטנו את בגדינו עמדנו בחדר השינה הגדול, הרמנו את זרועותינו הימניות וחזרנו על המילים הבאות, יחד עם שלושת מורינו:

“אנו לא כלום, האנושות היא הכול. בחסדם של אחינו הורשינו לחיות. אנו קיימים בעזרת אחינו – המדינה, בזכותם ולמענם. אמן.”

אז שכבנו לישון. חדרי השינה היו צבועים בלבן, נקיים וריקים מכל חפץ, חוץ ממאה מיטות.

אנחנו, שוויון 2521־7, לא היינו מאושרים באותן השנים בבית התלמידים. וזאת לא בגלל שהלימודים היו קשים מדי בשבילנו. הם היו קלים מדי. חטא הוא להיוולד עם מוח מהיר תפיסה. לא טוב להיות שונים מאחינו ועוון הוא להתעלות עליהם. כך אמרו לנו המורים וקימטו את מצחם בהביטם בנו.

נלחמנו בקללה זו. ניסינו לשכוח את שיעורינו, אך תמיד זכרנו. ניסינו לא להבין את דברי המורה, אך תמיד הבנו אותם, אף לפני שסיים לדבר. הבטנו בהתאחדות 3992־5, שהיו ילד חיוור, ומוחם פעל רק למחצה, וניסינו לחקות את מעשיהם, כדי לדמות להם, להתאחדות 3992־5, אך תמיד ידעו המורים שאנו שונים. ולכן הוכינו בשוט פעמים רבות יותר מכל שאר הילדים.

הצדק היה תמיד עם המורים, כי הם הודרכו על ידי המועצות, והמועצות הן האמת בהתגלמותה, כי הן מייצגות את כל האנשים. ואם לפעמים, בחדרי ליבנו השחורים והסודיים, התחרטנו על כל אשר קרה לנו בהיותנו בני חמש־עשרה שנה, הכול באשמתנו. עברנו על החוק ולא הקשבנו למורים. המורים אמרו:

“אל תעזו לבחור את העבודה שבה תרצו לעסוק כשתעזבו את בית התלמידים. אתם תעסקו במה שהמועצה המייעדת תבחר בשבילכם. המועצה המייעדת יודעת, בחוכמתה הרבה, היכן זקוקים לכם אחיכם, בני־האדם, טוב מכפי שמוחותיכם הקטנים וחסרי הערך יודעים זאת. ואם אין בני־האדם זקוקים לכם אין סיבה שתעיקו על העולם בנוכחותכם.”

ידענו זאת היטב בשנות ילדותנו, אך קללתנו הרסה את רצוננו. אשמים היינו ואנו מתוודים על כך כאן: אשמים היינו בחטא הגדול של ההעדפה. העדפנו עבודה מסוימת על האחרות. לא הקשבנו בדריכות הראויה להיסטוריה של כל המועצות שנבחרו מאז התחיה הגדולה. אהבנו את המדע. רצינו לדעת. רצינו לדעת על כל הדברים היוצרים את העולם סביבנו. שאלנו שאלות רבות, שנאסרו על ידי המורים.

אנו חושבים כי יש מסתורין בשמים, מתחת למים ובכל הצומח. אולם מועצת המלומדים אומרת, שאין מסתורין, והיא יודעת הכול. ואכן למדנו רבות ממורינו. למדנו שהארץ שטוחה, ושהשמש סובבת סביבה, דבר הגורם להיווצרות של יום ושל לילה. למדנו את שמות הרוחות הנושבות מעל הימים ונושפות במפרשי אוניותינו הגדולות. למדנו להקיז את הדם כדי לרפא את האדם מכל מחלה.

אהבנו את המדע. ובחושך, בשעה סודית, כשהתעוררנו בלילה ואחינו ישנו במיטות, עצמנו את עינינו, הדקנו את שפתותינו בחזקה, ועצרנו את נשימתנו, כדי ששום רעדה לא תגרום לאחינו לראות, לשמוע או לנחש, והרהרנו בעובדה שרצינו להישלח לבית המלומדים בבוא היום.

כל ההמצאות החדשות נוצרו בבית המלומדים, ובהן אף החדישות ביותר, שהומצאו רק לפני מאה שנה: כיצד ליצור נרות משעווה ומחוט או שמשה לחלונותינו, כדי להתגונן מהגשם. כדי לגלות זאת חייבים המלומדים ללמוד על הארץ, ולהבין את רזי הנחלים, החולות, הרוחות והסלעים. אילו הלכנו לבית המלומדים יכולנו גם אנו להבין זאת. יכולנו לשאול שאלות על כך, כי שם אין זה אסור.

השאלות אינן מרפות מאיתנו. אין אנו יודעים מדוע גורמת לנו קללתנו לחפש אחר דברים בלתי ידועים לנו. אך אין אנו יכולים להתנגד לכך. דבר מה לוחש לנו שיש דברים נפלאים בעולמנו זה, ושאנו יכולים להבינם אם רק נשתדל, ואנו חייבים להבינם. שואלים אנו, מדוע חייבים אנו לדעת, אך אין תשובה לשאלתנו. אנו חייבים לדעת כי יש ביכולתנו להבין.

לכן רצינו להישלח לבית המלומדים. רצינו זאת כל כך, עד שידינו רעדו בלילה מתחת לשמיכות, ונשכנו את זרוענו כדי לשכוח את הכאב הבלתי נסבל. היה זה חטא, ובבוקר לא העזנו לעמוד בפני חברינו. אסור לבני־האדם לרצות דבר־מה לעצמם. ואנו נענשנו כאשר המועצה המייעדת פסקה את דרך חיינו – את העבודה בה נעסוק אנו, בני החמש־עשרה, עד סוף ימינו. חברי המועצה המייעדת הגיעו ביום הראשון של האביב והתכנסו בחדר הגדול. אנו, בני החמש־עשרה וכל מורינו, באנו לשם. הם ישבו על במה גבוהה והשמיעו רק שתי מילים לכל תלמיד. הם קראו בשמות התלמידים וכשהללו צעדו לעברם זה אחר זה. קבעה המועצה: “נגר” או “רופא” או “טבח” או “מנהיג”. ואז הניפו כל תלמיד את זרועם הימנית ואמרו: “רצון אחינו יעשה.”

אם המועצה אומרת “נגר” או “טבח” מתחילים התלמידים לעבוד ולא ממשיכים ללמוד. אך אם אומרת המועצה “מנהיג” נשלחים תלמידים אלה לבית המנהיגים, הבית הגדול ביותר בעיר, בהיותו בן שלוש קומות. ושם הם לומדים שנים רבות כדי שיהיו מועמדים ראויים בבחירות למועצת העיר ומועצת המדינה ומועצת העולם. אך אנו לא חפצנו להיות מנהיג, חרף הכבוד הרב הכרוך בכך. רצינו להיות מלומד.

חיכינו לתורנו בחדר הגדול ואז שמענו את מועצת העולם קוראת בשמנו: “שוויון 2521־7.” פסענו לעבר הבימה ורגלינו לא רעדו. הבטנו אל המועצה. היו שם חמישה חברים, שלושה גברים ושתי נשים. שערם היה לבן ופניהם היו סדוקות כמו טיט על אפיק נחל יבש. הם היו זקנים ונראו עתיקים מהשיש של היכל מועצת העולם. הם ישבו לפנינו ולא זעו. נשימתם אף לא הניעה את קמטי גלימותיהם הלבנות. אך ידענו שהם חיים, כאשר אצבע ידו של המבוגר בהם הורמה לעברנו וחזרה למקומה. זה היה הדבר היחיד שנע. שפתיו של המבוגר שבהם לא נעו אך אמרו: “מטאטא־רחובות.”

הרגשנו שהמיתרים בגרוננו מתהדקים כשראשנו הורם בכדי להביט על פני חברי המועצה, ושמחנו. מודעים היינו לאשמתנו, ועתה היה ביכולתנו לכפר על כך. נקבל את דרך חיינו ונעבוד למען אחינו בשמחה וברצון וכך נמחק את חטאנו מפניהם – חטא שרק אנו יודעים עליו. לכן שמחנו והתגאנו בעצמנו ובניצחון על עצמנו. הרמנו את זרוענו הימנית ודיברנו. קולנו היה הברור ביותר והיציב ביותר באולם באותו היום באומרנו:

“רצון אחינו יעשה.”

הבטנו אל תוך עיניהם, אך הללו היו קרות ככפתורי זכוכית כחולים.

הלכנו לבית מטאטאי־הרחובות. זהו בית אפור ברחוב צר. בחצרו יש שעון־שמש שבעזרתו יכולה מועצת הבית לדעת את השעה, ולפי כך לצלצל בפעמון. כשהפעמון מצלצל כולנו קמים מהמיטות. השמים נראים ירוקים וקרים מחלוננו הפונה למזרח. הצל בשעון־השמש מראה חצי שעה כאשר אנו מתלבשים ואוכלים את ארוחת הבוקר בחדר האוכל, שם נמצאים חמישה שולחנות ארוכים ועל כל אחד מהם עשרים צלחות מחימר ועשרים ספלים מחימר. ואז אנו הולכים לעבודה ברחובות העיר, עם המטאטא והיעה. לאחר חמש שעות, כשהשמש זורחת, אנו שבים לבית ואוכלים את ארוחת הצהריים תוך חצי שעה. אחר־כך אנו חוזרים לעבודה. לאחר חמש שעות, כאשר הצללים על המדרכות כחולים, והשמים כחולים ומבהיקים, אנו חוזרים לארוחת הערב, שנמשכת שעה שלמה. אז מצלצל הפעמון ואנו צועדים בטור ישר לאחד מאולמות העיר לישיבה החברתית. טורי אנשים מגיעים מבתי העיסוקים השונים. הנרות דולקים והמועצות של הבתים השונים עומדות על בימה ומדברות על חובותינו ועל אחינו, בני־האדם. ואז עולים לבימה המנהיגים האורחים, וקוראים באוזנינו את הנאומים שנישאו במועצת העיר באותו יום, מפני שמועצת העיר מייצגת את כל האנשים וכולם צריכים לדעת את שנאמר בה. ואז אנו שרים המנונים, את המנון האחווה, ואת המנון השוויון, ואת המנון הרוח השיתופית. כשאנו חוזרים לבית, השמים בצבע ארגמן. אז מצלצל הפעמון ואנו הולכים בטור ישר לתיאטרון העיר כדי לצפות במשך שלוש שעות בבידור חברתי. שם מועלה מחזה על הבימה, עם שתי מקהלות גדולות מבית השחקנים, שמדברות ועונות בבת אחת בשני קולות חזקים. המחזות עוסקים בעמל ובערכו הרב. ואז אנו חוזרים לבית בטור ישר. השמים ככברה שחורה, נקובים בפתיתי כסף רועדים, המחשבים להתנפץ. העש חג סביב פנסי הרחוב. אנו עולים על מיטותינו וישנים עד שהפעמון מצלצל שוב. חדרי השינה צבועים בלבן, נקיים וריקים מכל חפץ, חוץ ממאה מיטות.

כך חיינו בכל יום במשך ארבע שנים, עד לפני שנתיים, כשפשענו. כך צריכים כולם לחיות עד הגיעם לגיל ארבעים. בגיל זה הם חסרי שימוש. בגיל זה הם נשלחים לבית חדלי־האונים, בו גרים הזקנים. הם אינם עובדים והמדינה דואגת למחייתם. בקיץ הם יושבים בשמש ובחורף מתחממים מול האח. הם לא מדברים תכופות כי הם עייפים. הם יודעים שמותם קרב. כשקורה נס ואחדים מאריכים לחיות עד ארבעים וחמש שנה, הילדים לוטשים בהם עיניים בעוברם על פני בית חדלי־האונים. כך צריכים היו להיות חיינו, כחיי כל אחינו ואף חיי הדורות הקודמים.

כך צריכים היו להיות חיינו אילו לא ביצענו את פשענו ששינה הכול לגבינו. קללתנו היא אשר הובילה אותנו לפשע. היינו מטאטא־רחובות טוב ודמינו לכל שאר אחינו, מטאטאי־הרחובות, אלמלא הקללה שרבצה עלינו – הרצון לדעת. הבטנו ארוכות בכוכבי הלילה, בעצים ובאדמה. וכשניקינו את החצר של בית המלומדים, אספנו צלוחיות זכוכית קטנות, פיסות מתכת ועצמות יבשות שהם השליכו. רצינו לשמור דברים אלה וללמוד מהם, אך לא היה לנו מקום להחביאם. לכן הבאנו אותם לבור הניקוז העירוני. ואז באה התגלית לידנו.

זה אירע יום אחד באביב לפני שנתיים. אנו, מטאטאי־הרחובות, עבדנו בקבוצות של שלושה אנשים, והיינו עם התאחדות 3992־5, שמוחם פעל רק למחצה, ועם בינלאומי 8818־4. התאחדות 3992־5 הם אדם חולני ולעיתים הם נתקפים בעווית, פיהם מעלה קצף, ועיניהם מלבינות. אולם בינלאומי 8818־4 שונים לגמרי. הם גבוהים, חזקים וצעירים. עיניהם דומות ללהבות אש, ויש בהן בת־צחוק. אין אנו יכולים להביט בבינלאומי 8818־4 בלי לחייך. בשל כך הם לא היו אהודים בבית התלמידים, כי אין זה הגון לחייך ללא סיבה. נוסף לכך הם נהגו לאסוף חתיכות פחם ולצייר בעזרתן תמונות על הקירות, תמונות שגרמו לאדם לצחוק. אולם רק לאחינו בבית האמנים מותר לצייר תמונות, לכן בינלאומי 8818־4 נשלחו לבית מטאטאי־הרחובות, כמונו.

בינלאומי 8818־4 ואנחנו חברים טובים. חטא הוא לומר זאת כי זהו פשע, הפשע הגדול של ההעדפה, לאהוב אדם מסוים יותר מהשאר. אנו חייבים לאהוב את כל בני האדם, וכל בני האדם הם חברינו. לכן בינלאומי 8818־4 ואנחנו לא דיברנו על כך מעולם, אך ידענו. ידענו, כשהבטנו זה בעיני זה. וכשהבטנו כך, ללא מילים, ידענו גם דברים אחרים, דברים משונים שאין אפשרות לבטאם במילים, ודברים אלה הפחידו אותנו.

באותו יום, באביב לפני שנתיים, נתקפו התאחדות 3992־5 בעווית בקצה העיר, ליד התיאטרון. עזבנו אותם לשכב בצל אוהל התיאטרון והלכנו עם בינלאומי 8818־4 לסיים את עבודתנו. הגענו יחדיו לגיא גדול מאחורי התיאטרון, ובו רק עצים ועשבים. מאחורי הגיא נמצא מישור, ומאחורי המישור משתרע היער הבלתי־נודע, עליו אסור בכלל לחשוב.

אספנו את פיסות הנייר ואת הסמרטוטים שהרוח העיפה מהתיאטרון, ואז ראינו מוט ברזל בין העשבים. הוא היה ישן וחלוד ממי הגשמים. משכנו בכל כוחנו אך לא יכולנו להזיזו. קראנו לבינלאומי 8818־4, ויחד גירדנו את האדמה שמסביב למוט. לפתע נפערה תהום באדמה, וראינו גדר־ברזל ישנה. המכסה את פי הבור.

בינלאומי 8818־4 פסעו לאחור. הזזנו את הגדר הצידה ואז ראינו טבעות ברזל בצורת מדרגות המובילות למנהרה חשוכה.

“אנו יורדים,” אמרנו לבינלאומי 8818־4.

“זה אסור,” הם ענו.

אמרנו: “המועצה אינה יודעת על קיומו של בור זה, לכן אין זה אסור.”

“מאחר שהמועצה אינה יודעת על קיומו של בור זה,” הם ענו, “לא קיים חוק המאשר את הכניסה לתוכו. וכל דבר שאינו מאושר על־ידי החוק הוא אסור.”

“אנו נלך בכל זאת,” אנחנו אמרנו.

הם פחדו, אך הביטו בנו בלכתנו.

נתלינו בטבעות הברזל בעזרת ידינו ורגלינו. לא ראינו דבר מתחתינו. פתח־הבור מעלינו הלך וקטן, עד שהגיע לגודל כפתור. המשכנו לרדת. ואז נגעה רגלנו באדמה. שפשפנו את עינינו. כי לא יכולנו לראות דבר. עינינו התרגלו לחשיכה, אך לא יכולנו להאמין למראה עינינו.

אף אדם המוכר לנו לא יכול היה לבנות מקום זה, אף לא האנשים המוכרים לאחינו הקודמים, אך בכל זאת היה זה מעשה ידי אדם. זו היתה מנהרה גדולה. קירותיה היו חזקים ונעימים למגע. הם דמו לאבן, אך לא היו מאבן. על האדמה היו מסילות ארוכות וצרות מברזל; אך לא היה זה ברזל; היה זה חומר חלק וקר כזכוכית. כרענו על ברכינו וזחלנו קדימה. ידינו מיששו את פסי הברזל כדי לראות לאן הם מובילים. חושך שרר בכול. רק המסילות הבהיקו בחשיכה, ישרות ולבנות, קוראות לנו להמשיך. אך לא יכולנו להמשיך כי איבדנו את קרן האור מאחורינו. לכן, זחלנו בחזרה, ידינו נוגעות בפסי הברזל. הרגשנו את ליבנו הפועם בקצות אצבעותינו ללא סיבה. ואז ידענו.

ידענו שמקום זה קשור לזמנים שאין להזכירם. אם כן, זו אמת, זמנים אלה אכן היו קיימים, וכן כל פלאיהם. מאות על גבי מאות של שנים ידעו בני־האדם סודות שאבדו לנו. “זהו מקום מרושע. מקוללים הם אלה הנוגעים בדברים הקשורים לימים הבלתי מוזכרים,” חשבנו. אך ידינו שעקבו אחרי המסילה, כשזחלנו, נצמדו לברזל ולא רצו לעוזבו. נדמה היה שעורנו צמא למגע המתכת ומתחנן לנוזל סודי, קר ופועם.

חזרנו ועלינו למעלה. בינלאומי 8818־4 הביטו בנו וצעדו לאחור.

“שוויון 2521־7,” הם אמרו, “פניך לבנות.” לא היה ביכולתנו לדבר.

עמדנו והבטנו בהם.

הם פסעו לאחור ונדמה היה שהם אינם מעזים לגעת בנו. ואז הם חייכו, אך לא היה זה חיוך של אושר. היה זה חיוך אבוד ומתנצל. אולם עדיין לא יכולנו לדבר. הם אמרו:

“אנו נדווח על מימצאנו למועצת העיר ושנינו נזכה בפרס.”

ואז דיברנו. קולנו היה חזק ולא היה בו שמץ רחמים. אמרנו:

“אנו לא נדווח על מימצאנו למועצת העיר. לא נדווח על כך לאיש.”

הם הניחו את ידיהם על אוזניהם, כי מעולם לא שמעו מילים כאלה.

“בינלאומי 8818־4,” שאלנו, “האם תלשינו עלינו בפני המועצה, ותראו איך מכים אותנו למוות מול עיניכם?”

הם הזדקפו לרגע וענו:

“אנו מעדיפים למות.”

“אם כן,” אמרנו, “שימרו על שתיקה. מקום זה הוא שלנו, הוא שייך לנו, שוויון 2521־7, ולא לאף איש אחר על פני האדמה. ואם אי פעם ניאלץ למסור מקום זה, אז נמסור גם את חיינו איתו.”

ראינו דמעות אצורות בעיני בינלאומי 8818־4, אך הם לא העזו לבכות. הם לחשו בקול רועד:

“רצון המועצה עומד מעל הכול, כי זהו רצון אחינו, והוא קדוש. אך אם אתם רוצים בכך, נציית לכם. מעדיפים אנו לחטוא עמכם מאשר להיות טובים עם אחינו. מי יתן ונקבל את מחילת המועצה על מעשינו!”

חזרנו יחדיו לבית מטאטאי־הרחובות. צעדנו בשתיקה.

ומאז, בכל ערב, כשהכוכבים מאירים ומטאטאי־הרחובות יושבים בתיאטרון העיר, אנו, שוויון 2521־7, מתגנבים בחשיכה למחבואנו. קל לעזוב את התיאטרון; כשהנרות כבים והשחקנים עולים על הבימה, איש אינו יכול להבחין בנו כאשר אנו זוחלים מתחת למושבנו וחומקים מתחת ליריעות האוהל. ולאחר מכן קל להתגנב בין הצללים ולעמוד בשורה ליד בינלאומי 8818־4, כשהטור עוזב את התיאטרון. חשוך ברחובות ואין בהם איש, מפני שאסור לאדם ללכת בעיר ללא משימה. בכל ערב רצנו לגיא, הזזנו את האבנים שהערמנו על גדר הברזל כדי להסתיר את הבור מעין רואה. ומדי ערב, במשך שלוש שעות, אנו מתחת לפני האדמה, לבדנו.

גנבנו נרות מבית מטאטאי־הרחובות, גנבנו אבני צור וסכינים וניירות. הבאנו אותם למחבוא. גנבנו צלוחיות זכוכית, אבקות וחומצות מבית המלומדים. כעת אנו יושבים במנהרה במשך שלוש שעות בכל ערב, ולומדים. אנו מתיכים מתכות שונות, מערבבים חומצות ומנתחים בעלי חיים שאנו מוצאים בתעלת הניקוז העירונית. בנינו תנור מהלבנים שאספנו ברחובות. אנו שורפים את בולי העץ שאנו מוצאים בגיא. האש מהבהבת בתנור, וצללים כחולים מרקדים על הקירות. אין קול אדם שיפריענו.

גנבנו כתבי־יד. זוהי עבירה חמורה. כתבי־יד הם יקרי ערך לאחינו בבית הלבלרים, המקדישים שנה תמימה להעתקת כתב־יד אחד. כתבי־יד הם נדירים ושמורים בבית המלומדים. אנו יושבים מתחת לפני האדמה וקוראים את כתבי־היד הגנובים. כבר עברו שנתיים מאז גילינו מקום זה. ובמשך שנתיים אלה למדנו יותר מאשר במשך עשר השנים שבילינו בבית התלמידים.

למדנו דברים שאינם כתובים בכתבי־היד. פתרנו סודות אותם לא ידעו המלומדים. התחלנו להבין עד מה רב הבלתי ידוע, וכי שנים רבות לא יביאונו לסוף החיפושים. אך לא רצינו להגיע לסוף החיפושים. לא רצינו דבר, רק להיות לבדנו וללמוד, להרגיש שבכל יום מתחדדת הראיה שלנו, יותר מראיית הנץ, יותר מבוהק אבני הגביש.

דרכי הרע מוזרות הן. אנו מזויפים בעיני אחינו. אנו מעזים פנים נגד רצון המועצות. רק אנו, מבין כל האלפים המהלכים על פני האדמה, אנו היחידים בשעה זו העוסקים בעבודה ללא תכלית, הנעשית רק משום שזה רצוננו. הרשע בחטאנו אינו יכול להיבדק על ידי מוח אנושי. גודל עונשנו, אם חטאנו יתגלה, אינו יכול להיקבע על־ידי אדם. מעולם, הרחק ככל שזקני הזקנים מסוגלים לזכור, לא נעשה כדבר שאנו עושים.

ובכל זאת אין בנו בושה או חרטה. אנו אומרים לעצמנו כי אנו ניבזים ובוגדים. אך אין הדבר מעיק על מצפוננו, ואין אנו מרגישים פחד בליבנו. נראה לנו שנפשנו בהירה כאגם שאינו מוטרד על ידי איש, ורק השמש מאירה אותו. ובליבנו – משונות דרכי הרשע! – בליבנו נמצאת לראשונה שלווה שלא ידענו זה עשרים שנה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “המנון”