'רביעיית מיתרים' נראה תחילה כעוד יצירת סיפורת משובחת אופיינית של אנה אנקוויסט, הסופרת ההולנדית הגדולה האהובה באירופה ובארץ. אבל ברבע […]
1
עכשיו שהוא כבר זקן הוא מתעורר מוקדם. מוקדם מדי. הוא מביט אל האור החיוור מבעד לחלון המשקיף לגינה. מתקשה לקבוע מה מזג־האוויר, כל האפשרויות פתוחות. בגינה הקטנה הרימו ראש עשבים שוטים. גידולי־פרא. גבעולים הולכים ומתגבהים. זה אף־פעם לא עניין אותו. עכשיו, למראה ים הצמחייה, הוא חש אי־שקט עמום. השכנים. תלונות עדיין לא קיבל, אבל זה רק עניין של זמן. שהוא מפיץ זרעים מזיקים בסופות הסתיו. שהוא מפריע לנוף שהדיירים רוצים ליהנות ממנו מהמרפסות שלהם. הוכחה לזִקנה ולחוסר־אונים. גנן, לשכור מישהו ליום אחד, לעקור ולפנות הכל. לרַצֵף.
הוא גורר את עצמו בקושי אל עומק החדר. הברך מתחילה להקרין את הכאב החד המוכר. לפתוח את דלתות ההזזה אל החדר הקדמי, הן כבדות. תמיד חשוך שם. להדליק את המנורה העומדת, צריך ללחוץ עם הרגל על כפתור שעל הרצפה. להתיישב בכורסה. הוא יודע שיתקשה לקום ממנה. העיתון בטח זרוק במסדרון; כשהתעורר שמע את הנקישה של חריץ־המכתבים. אין מה לעשות. אז בלי חדשות. הוא מנסה להשתלט על הנשימה. הוא מותח קדימה את הרגל הכואבת ומשעין את ראשו על המשענת.
הווילונות מוגפים. לא לאפשר מבט פנימה, לעולם לא. פסנתר־הכנף עומד לצד החלון מול קיר המסדרון. חיפוי השנהב של הקלידים הצהיב, אך לא ניזוק. הכנף הסגורה נראית כמו כתם מים שחור נוצץ. את הפרטיטורות הוא שומר בארון־הקיר ממול. מיתרים להחלפה, שְׂרָף, עַמעַם. ארגז הצ’לו ניצב בפינה החשוכה בין החלון לארון. ארגז כבד, כמו של פעם. היום יש ארגזים מפלסטיק, כמעט חסרי־משקל, אתה לא בטוח אם הכלי שלך בפנים, עד כדי כך. ככה אומרים התלמידים שלו. התלמידה שלו, הוא מתקן את מחשבותיו, נשארה לו רק אחת.
להוציא מהארגז. די במחשבה על פתיחת תִּפסֵי הנעילה כדי לשגר כאב לברך, בשביל התֶּפֶס התחתון הוא צריך לרדת על הברכיים; הרמת הכלי, תמרוּן העץ היקר כך שלא ייתקל במכסה – ואחר־כך לקחת גם את הקשת ובמאמץ אחרון לוודא שהוא נוחת על הכיסא עם הצ’לו ואיתה. ואם יש בדעתו להתאמן לא רק על תרגילי טכניקה וסולמות: לקחת תווים, לגרור לכאן את העמוד, לחפש משקפיים. הוא עוצם עיניים ופורט במחשבותיו על כל ארבעת המיתרים, זה אחר זה, בתנועות שלוות. הלָה השופע, הרֶה הצנוע, שתמיד דורש עוד משיכה קלה, הסוֹל האוהד, המיתר שמבטא את נשמתו של הצ’לו, הדוֹ הנמוך המסתורי. היום אעשה את זה, הוא חושב. ואחר־כך לא להחזיר לארגז, פשוט להניח על הפסנתר. בהישג־יד. כשקרולין תבוא הערב לשיעור, היא תוכל לעזור לי להוריד משם את הכלי.
הדממה עוטפת אותו כשמיכה. הוא יזדקק לאומץ כדי לגדוע אותה. החדר מבודד היטב. הווילונות שואבים את הצלילים. משיכת הקשת שלי חזקה פחות מבעבר. להירגע. לשמור על שלווה.
האם התנמנם לרגע? כשחושיו שבים אליו הוא מרגיש אי־שקט חריף. הוא קם ממקומו בפתאומיות ופולט צעקה קצרה. הוא נאחז במשענת הכיסא ומביט סביב. מקל ההליכה נשען אל הקיר ליד הפסנתר. חמישה צעדים. בנהמה אל המטבח. מסריח כאן. צריך להוציא את האשפה. מאחד המדפים הוא לוקח רצועת אספירין ושולף בלחיצה שלוש גלולות. מעט מים בכוס מלוכלכת. להמתין. לבחוש. גרגירים חמצמצים בתחתית. אין ברירה.
איך ייתכן שהגוף כושל ככה? פעם היה מתרוצץ ברחבי העיר והצ’לו על גבו, עולה מדרגה אחר מדרגה בלי לחשוב – בשמחה? בסיפוק? ממש לא. הדבר היה מובן־מאליו. רק כשהמכונה מקרטעת מתחילים להרגיש משהו. זעם, חוסר־אונים. עצב.
בקצות האצבעות הוא גורף את השיִש. כריות רכות ביד ימין, עור קשה באצבעות יד שמאל. הוא מסיר באנחה את המכסה מפח־האשפה ומתחיל למשוך מתוכו את השקית האפורה. לא לחשוב על הכאב. פשוט לעשות. הוא מניח לשקית להיחבט ברצפה. צלצול זכוכית. אסור. בקבוקים וצנצנות צריך להפריד. לתחוב ביניהם עיתונים ישנים? כן, גם זה אסור, אבל זה מעמעם. הוא גורר אחריו את השקית אל דלת הכניסה; כפוף הוא תוחב ערמת נייר משומש שמונחת שם אל שקית הפלסטיק הסרבנית. מבטו האדיש מחליק על־פני כותרות העיתונים: “משפט המאה”, “מיליונים לסידורי אבטחה”, “רובין הוד או כחול הזקן?” הוא שולף מכיס מכנסיו סרט איטום שלקח אתו מראש וסוגר את השקית.
לפתוח את דלת הכניסה. מעונן, האוויר הלח מכה בפניו. הדלת נפתחת אל מין רחבה מוגבהת. חמש מדרגות גבוהות עד שמגיעים למדרכה. פעם, הוא חושב, הייתי צ’לן מבוקש. הייתי נוסע ברחבי הארץ ומנגן. ובנוסף גם הייתי מורה בכיר בקונסרבטוריון, רק לקומץ תלמידים, המוכשרים ביותר. והנה אני עומד כאן, לא רחוץ, שקית זבל מסריחה לרגלי, ואין לי מושג איך אצליח להביא אותה אל מְכַל האשפה, שם, כל הדרך עד פינת הרחוב. אילו ידעתי שאף־אחד לא מסתכל, הייתי מדדה עם המקל, עוצר לנוח רגע כל חמישה צעדים. אבל כל חלון וחלון מסתיר עיניים, מבטים בולשים, סכנת היחשפות ובגידה.
הוא זוקף את הגב ומנסה לשוות לעצמו יציבה של קשיש מלא־חיים, כזה שיש לו עניין ביום, ושמאחוריו כבר שעה קלה של עבודות־בית. בהתעניינות מעושה הוא בוחן את העצים. האנשים ברחוב מעטים. מישהו נכנס למכונית ונעלם. כמה אחרים מושיבים ילד מאחור על האופניים ומדוושים החוצה מהרחוב. למעון, הוא חושב, לגַנונים. לפנות־ערב הורים עייפים עד מוות יאספו ילדים מותשים כדי למהר הביתה לישון.
חבורת נערים שחורי־שיער מגיחה מפינת הרחוב. הם הולכים לאט ומדברים בשפה שהוא לא מבין. הנמוך שבהם נושא תחת זרועו כדורגל ומביט בו בתשומת־לב כשהם חולפים על פניו. אותו כבר ראיתי פעמים רבות, הוא חושב – משחק ברחוב? סוחב קניות לצד אם שפניה מכוסות ברעלה? לנער יש פנים מאירות, נחמדות, הוא חושב. כנראה חייך אליו, כי הנער השיב בחיוך לא־צפוי.
כדי לרדת במדרגות יזדקק לשתי ידיו, למעקה ולמקל. לא נבון לזרוק את השקית למדרכה, הפלסטיק ייקרע, והאשפה שלו, העלובה והאסורה בחלקה, תיחשף. כניסה מוגבהת, הוא חושב, בזמנו זה נראָה לי מכובד מאוד. קומת המרתף היתה שימושית. עכשיו המרתף מלא גרוטאות והכניסה המוגבהת הופכת לאסון שלי. הוא ממצמץ. הערפל כמעט התפזר, הוא חש בשמש המהוססת מאחורי העננים.
הנערים המשיכו בדרכם, אבל הנמוך עם הכדורגל הסתובב ונעצר מול הכניסה.
“לזרוק בשבילך את השקית?”
הוא נבהל ולא יודע מה עליו להשיב. בהבזק הוא רואה איך הנער יעלה בריצה במדרגות, ישסף את צווארו בסכין, ייכנס לתוך הבית. זו אפליה מצדי, הוא חושב, זה לא בסדר. מדובר בילד, ילד ידידותי שלמד מאמו שצריך לעזור לקשישים. סתם ככה, כי כך ראוי. הוא ירגיש את כובד הבקבוקים, יחשוד בנוכחות הנייר המשומש, ואולי יספר על כך בבית. הוא מביט אל מְכַל האשפה בקצה הרחוב. עכשיו הוא מהנהן אל הנער בתודה.
הוא עוקב אחרי הילד בדרכו. כדורגל ביד אחת, שקית האשפה באחרת. ללא קושי, כמעט בריקוד. בחבטה קלה ומצלצלת נעלמת השקית במכל. הנער מסתובב אליו וזוקר אגודל בחיוך. הוא מהנהן, משיב חיוך. אני צריך לתת לו כסף עכשיו? סוכרייה? שיחת חולין?
הוא עוצם עיניים לרגע. כשהוא שב ומביט, הרחוב נטוש. הוא נכנס הביתה וסוגר את הדלת.
אין עדיין תגובות