החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

קרא לי בשמך

מאת:
מאנגלית: נעמה תורן | הוצאה: | 2019 | 240 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

42.00

רכשו ספר זה:

"בעצם כולנו כך – מרגישים נחותים יחסית לאנשים שאנחנו הכי רוצים, ואז לפעמים – בהינתן השיקוי המתאים או איך שתקראו לזה – אנחנו כמעט יהירים מול אותו אדם." | אנדרה אסימן

סיפורו של רומן פתאומי עז ועוצמתי, המלבלב בין נער בן שבע־עשרה לסטודנט צעיר שמתארח בביתו בקיץ כאסיסטנט של אביו הפרופסור, אי־שם בצפון איטליה של שנות השמונים.

גלוי לב, קורע לב, נושא מעין תפילה וקינה גם יחד, זהו "סיפור אהבה מופלא שבו כל משפט, כל כאב, כל ריגוש סחרחר, מהדהד אמת" | 'סיאטל טיימס'

אנדרה אסימן, איטלקי־אמריקאי ממוצא מצרי־יהודי, הוא סופר פורה ומרצה לספרות השוואתית בניו יורק. מתגורר עם אשתו במנהטן.

"יפי הכתיבה של אסימן והתשוקות הטהורות המובעות בה ממקמות את היצירה היוצאת מן הכלל הזאת היישר בלב הקאנון של סיפורי האהבה הגדולים המיועדים לכול." | וושינגטון פוסט

מקט: 15101023
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


חלק 1

אם לא מאוחר יותר, אימתי?

נתראה!‘ המילה, הקול, הגישה.

מעולם לא שמעתי קודם לכן מישהו משתמש ב’נתראה’ כדי להיפרד. זה נשמע אכזרי, לקוני ומזלזל, נאמר באדישות מוסווית של אנשים שלא מעוניינים לראות אותך או לשמוע ממך שוב.

זה הדבר הראשון שאני זוכר ממנו, ואני יכול לשמוע את המילה עד היום. נתראה!

אני עוצם עיניים, אומר את המילה, ושוב אני באיטליה, לפני כל כך הרבה שנים, הולך לאורך כביש הגישה שעצים נטועים מצדדיו, ורואה אותו יוצא מהמונית, חולצה כחולה מתנפנפת שצווארונה פתוח לגמרי, משקפי שמש, כובע קש, עור בכל מקום. לפתע הוא לוחץ את ידי, מושיט לי את התיק שלו, מוציא את המזוודה שלו מתא המטען של המונית ושואל אם אבי בבית.

אולי הכול התחיל שם ואז: החולצה, השרוולים המקופלים, עקביו המעוגלים המחליקים החוצה מנעלי הבד השחוקות שלו, להוטים לטעום את שביל החצץ החם שהוביל אל ביתנו, וכל צעד כבר שואל, איך מגיעים לחוף?

אורח הקיץ שלנו השנה. איזה שעמום.

ואז, כמעט מבלי לחשוב, כבר בגבו אל המכונית, הוא מנופף לאחור בידו הפנויה ומפטיר באגביות נתראה! לנוסע אחר בתוך המכונית, שכנראה חלק איתו את דמי הנסיעה מהתחנה. בלי להוסיף שֵם, בלי מחווה שתחליק את הפרידה המחוספסת, זהו זה. שילוח במילה אחת, חטופה, נועזת, בוטה — מה שתרצו, זה לא מזיז לו.

עוד תראה, חשבתי לעצמי, ככה הוא ייפרד מאיתנו בבוא הזמן, בנתראה! פזיז ומרושל.

עד אז ניאלץ לסבול אותו במשך שישה שבועות ארוכים.

הייתי מאוים כל כולי. טיפוס מהסוג שאי־אפשר להתקרב אליו.

אבל עוד אתרגל אליו ואחבב אותו, מהסנטר המעוגל עד לעקב המעוגל. ואז, בתוך ימים, אלמד לשנוא אותו.

את האדם הזה שתמונתו קפצה החוצה מבין טופסי הבקשה חודשים קודם לכן, בהבטחה למשיכה מיידית.

אירוח בחודשי הקיץ היה הדרך של הוריי לעזור לאקדמאים צעירים לשפץ את כתבי היד שלהם לפני פרסומם. במשך שישה שבועות בכל קיץ היה עליי לפַנות את חדרי ולעבור לחדר קטן יותר בקצה המסדרון שהיה פעם של סבי. במהלך חודשי החורף, כשחיינו בעיר, הפך החדר למחסן כלים זמני, חדר אחסון ועליית גג שבה, על פי השמועה, סבי — שעל שמו אני קרוי — עדיין חורק שיניים במהלך שנת הנצח שלו. דיירי הקיץ שהיו פטורים מכל תשלום, קיבלו את כל שירותי הבית, ועקרונית יכלו לעשות בו כרצונם, בתנאי שיקדישו כשעה ביום לעזור לאבי בהתכתבויות שלו ובעבודת הניירת המגוונת שלו. הם הפכו לחלק מהמשפחה, ואחרי כחמש־עשרה שנים כאלה התרגלנו למבול של גלויות ומארזי מתנות לא רק לפני חג המולד אלא במהלך השנה כולה, מאנשים שהיו עכשיו מסורים לחלוטין למשפחה שלנו, ובשהותם באירופה יעשו הכול כדי לקפוץ לבקר בעיירה ב’ ליום־יומיים עם משפחותיהם ולערוך סיור נוסטלגי במגוריהם הישנים.

פעמים רבות בזמן הארוחות שניים־שלושה אורחים נוספים — לעתים שכנים או קרובי משפחה, לעתים קולגות, עורכי דין, רופאים ועשירים ומפורסמים — היו קופצים לבקר את אבי בדרכם לבתי הקיץ שלהם. מעת לעת אף פתחנו את חדר האוכל לזוג תיירים מזדמנים ששמעו על הווילה הישנה וביקשו לבקר ולהציץ, והוקסמו לחלוטין כשהצענו להם לאכול איתנו ולספר על עצמם, בזמן שמָפָאלדה — שקיבלה התרעה רק ברגע האחרון — הגישה את התפריט הקבוע שלה. לא היה דבר שאבי המאופק והביישן החרד לפרטיותו אהב יותר מאשר את נוכחותו של איזה גאון תורן, מומחה בתחום כלשהו, שיתַחזק את השיחה בכמה שפות. לשמש הקיץ החמה התלוותה אז, לאחר כמה כוסות של רוזאטלו, לאוּת בלתי נמנעת. כינינו את המשימה ארוחת־פֶּרֶך — ולאחר זמן־מה כך כינו אותה גם רוב אורחינו־לשישה־שבועות.

אולי זה התחיל מיד עם בואו, במהלך אחת מאותן ארוחות צהריים שוחקות שבהן ישב לידי, וסוף־סוף קלטתי שלמרות שיזוף קל משהייתו בסיציליה מוקדם יותר באותו קיץ, כפות ידיו היו חיוורות ורכות כעוֹר בכפות רגליו, בצווארו, בפְּנים אמות ידיו שלא נחשפו ממש לשמש. גוון כמעט ורדרד, מבריק וחלק כמו בטן של לטאה. מוצנע, צח, לא מנוסה, כמו סומק בלחייו של אצן או שקיעה פתאומית בליל סערה. הוא סיפר לי על עצמו דברים שמעולם לא ידעתי לשאול.

ייתכן שזה התחיל במהלך אותן שעות ארוכות לאחר ארוחת הצהריים, כשכולם נחו להם בבגדי ים בתוך הבית ובחוץ, גופים שרועים בכל עבר, מעבירים את הזמן עד להצעה של מישהו לרדת לסלעים ולשחות. מכרים, בני דודים, שכנים, חברים, חברים של חברים, כל מי שטרח לדפוק על דלתנו ולשאול אם אפשר לשחק במגרש הטניס שלנו — כולם התקבלו בברכה לנוח ולשחות ולאכול, ואם נשארו די זמן — להשתמש בבית ההארחה.

ואפשר שזה התחיל בחוף. או במגרש הטניס. או במהלך הטיול הראשון ביומו הראשון, כשהתבקשתי להראות לו את הבית ואת סביבתו, וכשדבר הוביל למשנהו הצלחתי לקחת אותו אל מעבר לשער הברזל, רחוק עד לקצה המגרש הריק, ליד פסי הרכבת הנטושים שבעבר חיברו בין ב’ לבין נ’. ‘יש כאן איפשהו תחנה נטושה?’ הוא שאל והביט מבעד לעצים שתחת השמש הקופחת, מן הסתם בניסיון לשאול את בנו של הבעלים את השאלה הנכונה. ‘לא, אף פעם לא היתה כאן תחנה. הרכבת פשוט עצרה כשביקשת.’ הוא היה סקרן לגבי הרכבת; הפסים נראו כל כך צרים; זאת היתה רכבת של שני קרונות ועליה סמל המלוכה, הסברתי. עכשיו גרים בהם צוענים. הם כאן מאז שאמי נהגה לבקר פה בחופשות הקיץ של ילדותה. הצוענים גררו הלאה משם את שני הקרונות שירדו מהפסים. אולי הוא רוצה לראות אותם? ‘נראה. אולי.’ אדישות מנומסת, כאילו הבחין בהתלהבות המוגזמת שלי להרשים אותו ומיד דחה אותי.

אבל נפגעתי.

במקום זאת הוא אמר שירצה לפתוח חשבון באחד הבנקים ב־ב’ ואז לבקר את המתרגמת האיטלקייה שלו, שהמוציא־לאור האיטלקי שלו שכר לתרגום הספר שלו.

החלטתי לקחת אותו לשם באופניים.

השיחה על גלגלים לא התעלתה על זו שבהליכה. בדרך עצרנו כדי לשתות משהו. בר־הטבק היה חשוך לגמרי וריק. הבעלים היה בעיצומה של שטיפת הרצפה באמוניה חזקה. יצאנו החוצה מהר ככל האפשר. שַחרור בודד על עץ אורן זימר כמה צלילים שהוטבעו מיד בלהג הציקדות.

לגמתי לגימה ארוכה מבקבוק מים מוגזים גדול והעברתי אותו אליו, ואחר כך שתיתי ממנו שוב. שפכתי מעט מים על ידִי ושיפשפתי בה את פני, מעביר אצבעות רטובות בשערי. המים לא היו מספיק קרים, לא היו בהם די גזים, והם הותירו תחושת צמא שלא יגיע לרוויה.

מה עושים כאן?

כלום. מחכים שהקיץ ייגמר.

אז מה עושים כאן בחורף?

התשובה שעמדתי לתת העלתה בי חיוך. הוא קלט את תמציתה ואמר, ‘אל תגיד לי: מחכים לקיץ, נכון?’

אני אוהב שקוראים את המחשבות שלי. הוא קלט את ארוחת־הפרך מהר יותר מאלה שקדמו לו.

‘האמת היא שבחורף הכול נעשה אפור וחשוך. אנחנו באים בחג המולד. ביתר הזמן זאת עיר רפאים.’

‘ומה עוד אתם עושים כאן בחג המולד חוץ מלצלות ערמונים ולשתות ליקר ביצים?’

הוא התגרה בי. חייכתי כמו קודם. הוא הבין ולא אמר דבר. צחקנו.

הוא שאל מה אני נוהג לעשות. לשחק טניס. לשחות. לצאת בלילה. לרוץ. להעתיק תווים. לקרוא.

הוא אמר שגם הוא רץ. מוקדם בבוקר. איפה רצים כאן בסביבה? לאורך הטיילת, בעיקר. אני יכול להראות לו אם הוא רוצה.

זה הִכה בי ישר בפנים בדיוק כשהתחלתי לחבב אותו שוב: ‘נראה, אולי.’

שיבצתי את הקריאה בסוף הרשימה שלי, מפני שלאור הגישה החצופה והעיקשת שהפגין עד כה, חשבתי שהיא תופיע אחרונה גם ברשימה שלו. רק כמה שעות אחר כך נזכרתי שהוא בדיוק סיים לכתוב ספר על הרקליטוס, כך ש’קריאה’ ודאי אינה חלק בלתי משמעותי בחייו. הבנתי שהיה עליי לחזור בי באלגנטיות וליידע אותו שתחומי העניין האמיתיים שלי מקבילים לשלו. אבל מה שעירער אותי לא היה הפליק־פלאק המסובך שהייתי צריך לבצע כדי לגאול את עצמי, אלא החששות הלא רצויים שנשזרו בתובנה שלבסוף התחוורה לי — באותו רגע כמו גם במהלך שיחה אגבית ליד פסי הרכבת — שבמשך כל הזמן הזה, מבלי משים ומבלי שאודה בכך, ניסיתי לשווא לזכות בלבו.

כשהצעתי לבסוף — מפני שכל האורחים תמיד התלהבו מהרעיון — לקחת אותו לסן ג’אקומו ולעלות אל קצה מגדל הפעמונים שכינינו ‘למות עליו’, לא הייתי צריך לעמוד שם סתם כך ללא תשובה בפי. חשבתי שאוכל לשכנע אותו רק אם אקח אותו לשם ואניח לו לקלוט את נוף העיירה, את הים, נצח. אבל לא, אחר כך!

ואולי זה התחיל הרבה יותר מאוחר מכפי שאני חושב, מבלי שהבחנתי בכך. אתה רואה מישהו אבל לא באמת רואה אותו, הוא אורב לשעת כושר. או שאתה מבחין בו אבל אין שום קליק ביניכם, שום דבר לא ‘נתפס’, ולפני שאתה מודע בכלל לנוכחותו או למשהו שמטריד אותך, ששת השבועות שהוענקו לך כמעט חלפו, והוא כבר נסע או עומד לנסוע, ולמעשה אתה נאבק להשלים עם משהו שמבלי משים התבשל במשך שבועות ממש תחת אפך ונושא את כל התסמינים של מה שאתה נאלץ לכנות אני רוצה. איך לא ידעתי, אתם שואלים? אני יודע לזהות תשוקה, ובכל זאת הפעם היא חמקה ממני לחלוטין. ניסיתי לגרום לו לחייך את החיוך הערמומי שמאיר לפתע את פניו בכל פעם שהוא קורא את מחשבותיי, כשבעצם כל מה שרציתי היה עור, רק עור.

בערב השלישי במהלך הארוחה הרגשתי שהוא נועץ בי מבטים בזמן שהסברתי את שבע המילים האחרונות של המושיע על הצלב מאת היידן, יצירה שאת התווים שלה העתקתי. באותה שנה מלאו לי שבע־עשרה, ובהיותי הצעיר ביותר ליד השולחן ומן הסתם זה שיקשיבו לו הכי פחות, פיתחתי הרגל להגניב את מרב המידע בכמה שפחות מילים. דיברתי במהירות, מה שעורר את הרושם שאני תמיד נבוך ובולע מילים. משגמרתי להסביר את התמלול שלי, שמתי לב למבט להוט משמאלי. זה ריגש אותי והחמיא לי; היה ברור שהוא מתעניין — שהוא מחבב אותי. אם כן, זה לא קשה כל כך. אבל אחרי הפוגה קלה שלי, כשהפניתי לבסוף את פניי לעברו כדי ללכוד את מבטו, נתקלתי במבט נוקב מקפיא — מבט עוין ומזוגג, על גבול הזדוני.

התמוטטתי לגמרי. מה עשיתי שמגיעה לי תגובה כזו? רציתי שיחזור להיות נחמד אליי, שיצחק איתי כמו לפני כמה ימים על פסי הרכבת הנטושים, או כמו בשעה שהסברתי לו באותו אחר צהריים ש־ב’ היא העיירה היחידה באיטליה שהקוֹריירֶה — קו האוטובוס האזורי שנושא את דמותו של ישו — חולף בה במהירות ולעולם אינו עוצר. הוא צחק אז מיד והבין את האזכור הסמוי לספרו של קרלו לוי.2 אהבתי את האופן שבו נדמה היה שהמוחות שלנו חולפים בקווים מקבילים, איך הסקנו מיד מילים שהאחר השתעשע בהן אבל ברגע האחרון שמר לעצמו.

הוא עומד להיות שכן בעייתי. עדיף לשמור מרחק ממנו, הירהרתי. ולחשוב שכמעט התאהבתי בו בגלל העור בידיו, בחזהו, בכפות רגליו שבמשך כל שנות קיומן מעולם לא דרכו על משטח מחוספס — ועיניו, שכאשר מבטן האחר, המיטיב יותר, נח עליך, היו כמו נס התחייה של ישו. לעולם לא תוכל לבהות בו די, אבל יהיה עליך להמשיך לבהות כדי לגלות מדוע לא תוכל.

כנראה זרקתי לעברו מבט מרושע זהה.

כי שיחותינו פסקו בפתאומיות למשך יומיים.

במרפסת הארוכה המשותפת לשני החדרים שלנו, התעלמות מוחלטת: רק ברכת שלום, בוקר טוב, איזה מזג אוויר נעים, קשקושים שטחיים.

ואז, ללא הסבר, הכול התחדש.

האם מתחשק לי לצאת לרוץ בבוקר? לא, לא ממש. טוב, אז בוא נלך לשחות.

כיום הכאב, הבעירה, הריגוש ממישהו חדש, ההבטחה לאושר עילאי כזה שמרחף במרחק נגיעה, ההתנהלות המגושמת במחיצתם של אנשים שאולי לא קראתי נכון ואיני רוצה לאבד וחייב לחזור ולפענח שוב בכל פנייה, הערמומיות הנואשת שאני מביא לצד כל מי שאני רוצה ומשתוקק שירצה אותי, המָסַכים שאני מוריד, כאילו ביני לבין העולם אין רק שכבה אחת, אלא רבדים של דלתות הזזה עשויות נייר אורז, הניסיון להצפין ולפענח את מה שמעולם לא קודד מלכתחילה — כל אלה התחילו בקיץ שבו אוליבר הגיע לביתנו. הם הובלטו בכל שיר שהיה להיט באותו קיץ, בכל רומן שקראתי במהלך שהותו ולאחריה, בכל דבר החל מריח רוזמרין בימים חמים ועד לצרצור המטורף של הציקדות בשעות אחר הצהריים — ריחות וצלילים שגדלתי איתם והכרתי כל שנה בחיי עד אז, אך לפתע פנו נגדי והשתנו לנצח, צבועים באירועי הקיץ ההוא.

ואולי זה התחיל אחרי השבוע הראשון שלו, כשהתרגשתי מכך שעדיין זכר מי אני, מכך שלא התעלם ממני, ויכולתי אפוא להרשות לעצמי את המותרות שבלחלוף על ידו בדרכי אל הגן מבלי להצטרך להעמיד פנים שאיני מודע אליו. בבוקר הראשון רצנו יחד מוקדם — במעלה כל הדרך עד ל־ב’ ובחזרה. למחרת שחינו מוקדם בבוקר. ואז, ביום השלישי, שוב רצנו. אהבתי לחלוף במהירות ליד מכונית חלוקת החלב, שהיתה רחוקה מלסיים את הסבב שלה, או ליד בעל המכולת והאופה שעמדו לפתוח את בתי העסק שלהם, אהבתי לרוץ לאורך החוף והטיילת כשעדיין היו שוממים מאדם, וביתנו נראה כמו חזיון תעתועים. אהבתי את זה שכפות רגלינו היו מתואמות, שמאל עם שמאל, ופגעו בקרקע בו בזמן, מותירות עקבות בחוף שקיוויתי לחזור אליהן ולהניח בחשאי את כף רגלי במקום שבו הוא הותיר את חותמו.

ההחלפה הזאת בין ריצה לשחייה הייתה פשוט ה’שגרה’ שלו באוניברסיטה. האם הוא רץ בשבת? התבדחתי. הוא תמיד התאמן, גם כשהיה חולה; הוא יתאמן במיטה אם לא תהיה ברירה. גם אם לילה קודם שכב עם מישהו חדש, אמר, הוא עדיין יֵצא לריצה מוקדמת בבוקר. הפעם היחידה שלא התאמן היתה לאחר שעבר ניתוח. כששאלתי אותו איזה ניתוח, התשובה שהבטחתי שלעולם איני רוצה לעורר בו, הפתיעה אותי כמו ליצן קופץ מקופסה בגיחוך מלא שטנה. ‘אחר כך, נראה.’

ייתכן שהיה קצר נשימה ולא רצה לדבר יותר מדי, או שפשוט רצה להתרכז בשחייה או בריצה. ואולי זאת היתה דרכו לדרבן אותי לנהוג כמוהו — בתמימות מוחלטת.

אך היה משהו מקפיא ודוחה בו־זמנית במרחק שהזדחל בינינו לפתע ברגעים הכי לא צפויים. ממש כאילו עשה זאת בכוונה; משחרר לי את החבל עוד ועוד, ואז מסלק כל מראית עין של ידידות.

מבט הפלדה תמיד חזר. יום אחד, כשהתאמנתי בגיטרה שלי ליד מה שהפך להיות ‘השולחן שלי’ בגן האחורי שבסמוך לבריכה, והוא שכב לא רחוק משם על הדשא, זיהיתי מיד את המבט. הוא התבונן בי במשך זמן־מה, כשהייתי מרוכז בצוואר הגיטרה, וכשהרמתי לבסוף את פניי כדי לראות אם אהב את מה שניגנתי, זה היה שם: חותך, אכזרי, כלהב בוהק שנסוג בו־ברגע שהקורבן מבחין בו. הוא חייך אליי חיוך עקר כאילו אמר, עכשיו כבר אין טעם להסתיר את זה.

תתרחק ממנו.

ודאי הבחין שהתערערתי, ובמאמץ לפצות אותי התחיל לשאול על הגיטרה. הייתי זהיר מכדי לענות לו בכנות. בינתיים, כששמע אותי מתאמץ למצוא תשובות, נמלא חשד שאולי הדברים אינם כשורה יותר מכפי שניכר בי. ‘אל תטרח להסביר. פשוט נגן שוב.’ ‘אבל חשבתי שאתה שונא את זה.’ ‘שונא את זה? מה נתן לך את הרושם הזה?’ התווכחנו הלוך ושוב. ‘פשוט נגן כבר, טוב?’ ‘את אותו דבר?’ ‘את אותו דבר.’

נעמדתי על רגליי והלכתי אל הסלון, מותיר את החלונות הצרפתיים הגדולים פתוחים כדי שיוכל לשמוע אותי מנגן את זה בפסנתר. הוא עקב אחרי מחצית מהדרך, ואז האזין במשך זמן־מה, שעון על מסגרת העץ של החלון.

‘שינית את זה. זה לא אותו דבר. מה עשית לזה?’

‘פשוט ניגנתי כפי שליסט היה מנגן, אילו היה מאלתר על זה קצת.’

‘פשוט נגן את זה שוב, בבקשה!’

אהבתי את האופן שבו הוא מזייף כעס. אז התחלתי לנגן שוב את הקטע.

לאחר זמן־מה: ‘אני לא מאמין ששוב שינית את זה.’

‘טוב, לא בהרבה. ככה בּוּזוֹני היה מנגן את זה, אילו היה משנה את הגרסה של ליסט.’

‘אתה לא יכול פשוט לנגן באך כמו שבאך כתב?’

‘אבל באך מעולם לא כתב את זה לגיטרה. ואולי אפילו לא כתב את זה לצ’מבלו. למעשה, אנחנו אפילו לא בטוחים שבאך כתב את זה בכלל.’

‘תשכח ששאלתי.’

‘או־קיי, או־קיי. אל תתעצבן כל כך,’ אמרתי. עכשיו היה זה תורי לזייף הסכמה שבשתיקה מלאת טינה. ‘זאת היצירה של באך כפי שכתבתי מחדש את תוויה, בלי בוזוני וליסט. באך היה אז צעיר מאוד, והוא הקדיש את היצירה לאחיו.’

ידעתי בדיוק איזו פראזה ביצירה ריגשה אותו בפעם הראשונה, ובכל פעם שניגנתי אותה, העברתי לו שי קטן, כי היא באמת הוקדשה לו כסמל למשהו מאוד יפה בתוכי שלא צריך להיות גאון כדי לגלות, ואשר דירבן אותי להכניס גם קטע סולו ממושך. במיוחד עבורו.

מה שעשינו היה — והוא ודאי זיהה את הסימנים הרבה לפניי — פלרטוט.

מאוחר באותו ערב כתבתי ביומני: הגזמתי כשאמרתי שאני חושב שאתה שונא את היצירה. מה שהתכוונתי לומר היה: חשבתי שאתה שונא אותי. קיוויתי שתשכנע אותי שההיפך הוא הנכון — וזה מה שעשית, לפרק זמן קצר. למה מחר בבוקר לא אאמין לכך?

אם כך, זה גם מי שהוא, אמרתי לעצמי אחרי שראיתי איך הפך מקרח לאור שמש.

באותה מידה יכולתי לשאול: האם גם אני מתהפך שוב ושוב באותו אופן?

נ.ב. לא נכתבנו לכלי נגינה אחד בלבד. לא אני ולא אתה.

הייתי מוכן בהחלט למתג אותו כבעייתי ובלתי נגיש ולא להתעניין בו עוד. שתי מילים ממנו — והאפתיה הזעופה שלי השתנתה ל־אנגן לך כל דבר עד שתבקש שאפסיק, עד שיגיע זמן ארוחת הצהריים, עד שעור ידיי יתקלף שכבה אחר שכבה, מפני שאני אוהב לעשות דברים למענך, אעשה כל דבר למענך, רק תגיד את המילה, מצאת חן בעיניי מהיום הראשון, אפילו כשאתה הופך שוב לקרח אל מול הצעות החברוּת החוזרות ונשנות שלי, לעולם לא אשכח שהשיחה הזאת התקיימה בינינו, ושיש דרכים קלות יותר להחזיר את השמש אל סופת השלגים.

מה ששכחתי לציין כסימן היכר בהבטחה הזאת היה שלקרח ולאפתיה יש דרכים לבטל באחת את כל הפסקת האש וההסכמים שנחתמו ברגעים שמשיים יותר.

ואז הגיע אותו יום ראשון אחר הצהריים ביולי, כשביתנו התרוקן לפתע ורק אנחנו נותרנו בו, ואש קרעה את בטני — מפני ש’אש’ היתה המילה הראשונה והקלה ביותר שקפצה לראשי בהמשך באותו ערב, כשכתבתי ביומני בניסיון למצוא היגיון במה שקרה. חיכיתי וחיכיתי בחדרי, כבול למיטתי מאימה ומציפייה כמו בטראנס. לא אש תשוקה, לא אש מכלה, אלא משהו משתק, כמו אש ממצבור פצצות שיונקות את כל החמצן שסביבן ומותירות אותך מתנשף מפני שחטפת בעיטה בבטן, ורִיק קרע לגזרים כל רקמת ריאה חיה וייבש את פיך, ואתה מקווה שאף אחד לא ידבר מפני שאתה אינך יכול לדבר, ואתה מתפלל שאף אחד לא יבקש ממך לזוז מפני שלבך פקוק והולם בכזאת מהירות, שהוא יפלוט רסיסי זכוכית לפני שיאפשר למשהו אחר לעבור מבעד לחדריו הצרים. אש כמו פחד, כמו חרדה, כמו עוד דקה אחת נוספת כזאת ואמות אם הוא לא ידפוק על דלתי, אבל אמות קודם אם לעולם לא ידפוק, במקום לדפוק עליה עכשיו. למדתי להשאיר את הדלתות הצרפתיות בחדרי פתוחות מעט, והייתי שוכב במיטה בבגד ים בלבד, וכל גופי בוער. אש כמו תחינה האומרת, בבקשה, בבקשה, תגיד לי שאני טועה, תגיד שדמיינתי את כל זה, מפני שלא ייתכן שזה נכון גם לגביך, ואם זה נכון גם לגביך, אתה האדם האכזרי ביותר עלי אדמות. הוא, אותו אחר הצהריים שבו לבסוף נכנס אל חדרי מבלי לדפוק, כמו זומן על ידי תפילותיי ושאל איך זה שאני לא בחוף עם כולם, וכל מה שיכולתי לחשוב לומר — אם כי לא לגרום לעצמי להגיד — היה כדי להיות איתך. להיות איתך, אוליבר. עם או בלי בגד הים שלי. להיות איתך במיטה שלי. במיטה שלך. שהיא המיטה שלי בשאר חודשי השנה. עשה בי כרצונך. קח אותי. רק שאל אם אני רוצה ותראה איזו תשובה תקבל, רק אל תניח לי לומר לא.

ותגיד לי שלא חלמתי בלילה ההוא שבו שמעתי קול במסדרון ליד דלת חדרי, ולפתע ידעתי שמישהו נמצא בחדר, מישהו יושב למרגלות מיטתי, חושב, חושב, חושב, ולבסוף התחיל להתרומם לעברי וכעת שכב לא לצדי אלא מעליי בזמן ששכבתי על בטני, ושכל כך אהבתי את זה, שבמקום להסתכן ולעשות משהו שיחשוף שהתעוררתי או יגרום לו לשנות את דעתו, העמדתי פני שקוע בשינה עמוקה וחשבתי, זה אינו חלום, אסור שיהיה חלום, מפני שהמילים שעלו במוחי כשעצמתי את עיניי בחוזקה היו — זה כמו לחזור הביתה, כמו לחזור הביתה לאחר שנים במקומות רחוקים, עם הטרויאנים והלסטריגונים, כמו לחזור הביתה אל המקום שבו כולם כמוך, מקום שבו אנשים יודעים, פשוט יודעים, לחזור הביתה כמו כשהכול מסתדר במקום, ואתה מבין פתאום שבמשך שבע־עשרה שנה כל מה שעשית היה להתעסק בקומבינציה הלא נכונה. ואז החלטתי לגלות ללא ניע, מבלי להזיז ולו שריר בגופי, שאשמח להיכנע אם תלחץ, שכבר נכנעתי, שאני שלך, כולי שלך, אלא שלפתע נעלמת, ולמרות שהיה נדמה שזה אמיתי מכדי להיות חלום, בכל זאת הייתי משוכנע שכל מה שרציתי מאותו יום ואילך היה שתעשה בדיוק את אותו הדבר שעשית בשנתי.

למחרת שיחקנו טניס זוגות, ובמהלך ההפסקה כששתינו את הלימונדה של מפאלדה, הוא הניח את זרועו החופשייה סביבי ומעך בעדינות את אגודלו ואת האצבעות אל תוך כתפי במין חיקוי של חיבוק־עיסוי ידידותי — כל העניין היה מאוד חברי. אבל הייתי כה מהופנט, שהתפתלתי וחילצתי את עצמי ממגעו מפני שעוד רגע הייתי נחלש, כמו אחד מאותם צעצועי עץ קטנים שגפיהם קשורות בחוט מרכזי וגופם קורס ברגע שמשחררים אותו. הוא התנצל ושאל בבהלה אם לחץ על ‘עצב או משהו’ — הוא לא התכוון להכאיב לי. ודאי חש נבוך לחלוטין, אם חשד שהכאיב לי או שנגע בי באופן פוגע. הדבר האחרון שרציתי היה לרפות את ידיו. ובכל זאת פלטתי משהו בסגנון ‘זה לא כאב’, והייתי מניח לכל העניין בנקודה הזאת. אבל הרגשתי שאם לא כאב הוא שעורר תגובה כזאת, איזה הסבר נוסף יש לכך שניערתי אותו מעליי בגסות כזאת מול חבריי? לכן העמדתי פני מי שמנסה בכל כוחו להבליע העוויית כאב ללא הצלחה.

מעולם לא עלה בדעתי שמה שהבהיל אותי לחלוטין במגע שלו בי הוא בדיוק מה שמבהיל בתולה כשגבר שהיא חושקת בו נוגע בה לראשונה: הוא מעיר בה קצות עצבים שמעולם לא ידעה על קיומם, והדבר מעורר עונג מטריד.

הוא עדיין נראה מופתע מתגובתי אבל הפגין את כל הסימנים לכך שהוא מאמין לכאב שלי, ממש כפי שהפגנתי את כל הסימנים לכך שאני מסווה אותו. זאת היתה דרכו לאפשר לי לרדת מהעץ ולהעמיד פנים שלא היה מודע כלל לניואנס כלשהו בתגובתי. כיוון שאני יודע, כפי שלמדתי מאוחר יותר, עד כמה נוקבת לחלוטין היתה היכולת שלו להבין סימנים סותרים, איו לי ספק שכבר חשד במשהו. ‘הנה, תן לי לטפל בזה.’ הוא בחן אותי והמשיך לעסות את כתפי. ‘תרפה,’ אמר בפני כולם. ‘אבל אני רפוי.’ ‘אתה קשה כמו ספסל. תרגישי את זה,’ אמר למארסיה, אחת הנערות שעמדו לידנו. ‘מכווץ לגמרי.’ הרגשתי את ידה על גבי. ‘כאן,’ אמר ולחץ את כף ידה ושיטח אותה בחוזקה על גבי. ‘מרגישה את זה? הוא צריך להרפות יותר,’ אמר. ‘אתה צריך להרפות יותר,’ היא חזרה אחריו.

ייתכן שבכך, כמו בכל דבר אחר, כיוון שלא ידעתי כיצד לדבר בקוד — לא ידעתי כיצד לדבר כלל. הרגשתי כמו חירש־אילם שאינו יכול אפילו להשתמש בשפת הסימנים. גימגמתי בכל המובנים כמו כדי לא להגיד את דעתי. זה היה טווח הקוד שלי. כל עוד אני נושם ויכול לשים מילים בפי, אוכל להצליח פחות או יותר. אחרת, השתיקה שבינינו ודאי תסגיר אותי — ואולי זאת הסיבה לכך שכל דבר, ולו מלמול מהיר של דבר שטות, היה עדיף על שתיקה. שתיקה תחשוף אותי. אך מה שוודאי היה חושף אותי אף יותר היה המאבק שלי להתגבר על כך מול אחרים.

הייאוש שהיה מכוון אל עצמי העניק לתווי פניי משהו על גבול חוסר הסבלנות וזעם אילם. העובדה שייתכן שהוא טעה לחשוב שהם מכוונים כלפיו לא חלפה לרגע במוחי.

ייתכן שמסיבות דומות הסטתי את מבטי בכל פעם שהביט בי: כדי להסתיר את הביישנות המתוחה שלי. גם העובדה שאולי הוא יחשוב שההתעלמות שלי פוגענית וישיב במבט עוין מפעם לפעם, מעולם לא חלפה במוחי.

הדבר שקיוויתי שהוא לא הבחין בו בתגובה המוגזמת שלי ללפיתה שלו היה אחר.

לפני שהתחמקתי מזרועו, ידעתי שנכנעתי לה וכמעט נשענתי עליה, כמו כדי לומר — כפי ששמעתי מבוגרים אומרים לעתים קרובות כשמישהו עיסה פתאום את כתפיהם עת חלף מאחוריהם — אַל תפסיק. האם הבחין שאני מוכן לא רק להיכנע, אלא גם להתעצב על פי תבנית גופו?

זאת גם התחושה שהבאתי אל היומן שלי באותו לילה: קראתי לה ‘ערפול חושים’. למה חושיי התערפלו? והאם הדבר יכול להתרחש בקלות כזאת? האם די שייגע בי במקום כלשהו כדי שאחוש רפוי לגמרי ונטול כל רצון? האם לכך מתכוונים כשאומרים ‘נמסתי’?

ומדוע שלא אראה לו עד כמה אני נמס? בגלל הפחד ממה שעשוי לקרות? ואולי הפחד שיצחק עליי, יגלה לכולם או יתעלם מכל הענין בתירוץ שאני צעיר מדי ואיני יודע מה אני עושה? או מפני שאם רק יחשוד — וכל מי שחושד יימצא בהכרח על אותו גל — אולי יתפתה לעשות משהו? ואולי אעדיף חיים שלמים של כמיהה בתנאי ששנינו נמשיך את הפינג־פונג הזה: לא לדעת, לא לא־לדעת, לא לא־לא־לדעת? רק תהיה בשקט, אל תגיד כלום, ואם אינך יכול להגיד ‘כן’ אל תגיד ‘לא’, תגיד ‘נתראה’. האם משום כך אנשים אומרים ‘אולי’ כשהם מתכוונים ל’כן’? אבל מקווים שתחשוב שזה ‘לא’, כשכל מה שהם באמת מתכוונים אליו הוא, בבקשה, בקש ממני רק עוד פעם אחת, ועוד פעם אחת לאחר מכן?

אני נזכר בקיץ ההוא, ואיני יכול להאמין שלמרות כל ניסיונותיי לחיות עם ה’אש’ וה’ערפול חושים’, החיים עדיין העניקו רגעים נפלאים. איטליה. קיץ. קולות הציקדות בשעות אחר הצהריים המוקדמות. חדרי. חדרו. המרפסת שלנו שהותירה את כל העולם בחוץ. הרוח הקלילה שהעלתה בעקבותיה במדרגות נשיפות מהגן שלנו אל החדר שלי. הקיץ שבו למדתי לאהוב לדוג. מפני שהוא אהב. לאהוב לרוץ. מפני שהוא אהב. לאהוב תמנונים, את הרקליטוס, את טריסטאן. הקיץ שבו שמעתי ציפור שרה, הרחתי צמח, הרגשתי את הערפל נישא תחת כפות רגליי או ימים חמימים שטופי שמש, מפני שחושיי היו תמיד דרוכים, ואוטומטית הייתי מגלה שהם נחפזים אליו.

יכולתי להכחיש כל כך הרבה דברים — שהשתוקקתי לגעת בברכיו ובמרפקיו כשהבהיקו משמש בזוהר הדביק שראיתי רק אצל מעטים; שאהבתי את זה שמכנסי הטניס הקצרים שלו תמיד נראו מוכתמים מצבע חימר שהפך, עם חלוף השבועות, לצבע עורו; ששערו שנעשה בלונדיני מיום ליום, החזיר את אור השמש לפני שהפציעה כולה בבוקר; שחולצתו הכחולה המתנופפת, שהתנופפה עוד יותר כשלבש אותה בימי סערה בפאטיו ליד הבריכה, הכילה הבטחה לניחוח של עור וזיעה, שרק מהמחשבה עליו עמד לי. את כל זה יכולתי להכחיש. ולהאמין להכחשות שלי.

אבל שרשרת הזהב והמגן דוד עם מזוזת הזהב שעל צווארו העידו שיש כאן משהו חזק יותר מכל מה שרציתי ממנו, מפני שהדבר הזה קישר בינינו והזכיר לי שבזמן שכל שאר הדברים קשרו קשר להפוך אותנו לשתי ישויות הכי לא דומות שאפשר, הדבר הזה לפחות התעלה מעל כל ההבדלים. ביום הראשון שלו איתנו ראיתי מיד את המגן דוד. ומאותו רגע ידעתי שמה שהפליא אותי ומשך אותי לחברוּת איתו, מבלי לקוות לרגע למצוא דרכים לשנוא אותו, היה גדול מכל דבר שאחד מאיתנו יוכל לרצות אי־פעם מהאחר, גדול יותר ולפיכך טוב יותר מנשמתו, מגופי או מהאדמה עצמה. להביט בצווארו ובמגן דוד שעליו ובקמע חושף הסודות היה כמו להביט על משהו על־זמני, קדום, אלמותי, בתוכי, בתוכו, בתוכנו, המתחנן להיות מוצת מחדש, שיקיצו אותו מתרדמה בת אלף שנים.

התמיה אותי שלא נראה שאכפת לו, או שהוא לא הבחין שגם אני ענדתי אחד כזה. כפי שוודאי לא היה אכפת לו או שלא הבחין בכל פעם שעיניי נדדו לאורך בגד הים שלו בניסיון להבין מהם קווי המִתאר של מה שהפך אותנו לאחים במדבר.

למעֵט משפחתי, הוא כנראה היהודי היחיד שדרך אי־פעם ב־ב’. אבל שלא כמונו, הוא איפשר לך לראות את זה מהרגע הראשון. לא היינו יהודים בולטים לעין. ענדנו את היהדות שלנו כדרכם של רוב האנשים בעולם: מתחת לחולצה, לא מוסתרת אבל תחובה היטב בפנים. ‘יהודים דיסקרטים’, אם להשתמש במילותיה של אמי. לראות מישהו מכריז על יהדותו על גבי צווארו כפי שאוליבר עשה, כשאחז באחד מזוגות האופניים שלנו והתקדם לעבר העיירה בחולצה פתוחה לרווחה, היה מדהים כשם שנדהמנו ללמוד ממנו שאנחנו יכולים לנהוג כמותו ולצאת מזה בשלום. כמה פעמים ניסיתי לחקות אותו. אבל הייתי מודע מדי לעצמי, כמו מי שמנסה להרגיש טבעי כשהוא מסתובב עירום במלתחה, ובסופו של דבר מתגרה מהעירום שלו עצמו. בעיירה ניסיתי להתהדר ביהדותי בהתרברבות אילמת שנבעה פחות מיהירות ויותר מבושה מודחקת. הוא לא. לא שלא חשב מעולם מה זה להיות יהודי, או על החיים כיהודי במדינה קתולית. לפעמים דיברנו רק על הנושא הזה במהלך אחר הצהריים הארוכים שבהם שנינו הנחנו לעבודה ונהנינו משיחה, בזמן שכל בני הבית והאורחים נדדו לכל חדר פנוי אפשרי כדי לנוח מעט. הוא התגורר כבר מספיק זמן בעיירות קטנות בניו אינגלנד כדי לדעת איך זה להיות היהודי יוצא הדופן. אבל יהדות מעולם לא הטרידה אותו כפי שהטרידה אותי, וגם לא היתה נושא לאי־נוחות מטפיזית קבועה עם עצמו ועם העולם. היא אפילו לא נשאה בחובה את ההבטחה המיסטית האילמת לאחדות גורל גואלת. וייתכן שמשום כך לא חש מבוכה מהיותו יהודי ולא נדרש תמיד לחטט בזה, כמו שילד מחטט בגלד שהוא מבקש להעלים. הוא הרגיש בנוח להיות יהודי. הוא הרגיש בנוח עם עצמו כפי שהרגיש בנוח עם גופו, עם המראֶה שלו, עם חבטת גב־היד המצחיקה שלו, עם הבחירה שלו בספרים, במוזיקה, בסרטים, בחברים. הוא הרגיש בנוח עם אובדנו של עט המון בלאן היוקרתי שלו. ‘אני יכול לקנות עט אחר כזה.’ הוא הרגיש בנוח גם עם ביקורת. הוא הראה לאבי כמה דפים שהתגאה שכתב. אבי אמר לו שהתובנות שלו לגבי הרקליטוס מבריקות אבל זקוקות לחיזוק, שעליו לקבל את טבעה הפרדוקסלי של החשיבה של הפילוסוף, לא רק להבהיר שהיא כזאת. הוא הרגיש בנוח להבהיר דברים, הוא הרגיש בנוח עם פרדוקס. בחזרה ללוח השרטוט — הוא הרגיש בנוח גם עם לוח השרטוט. הוא הזמין את דודתי הצעירה לגיטה — סיבוב — בארבע עיניים בסירת המנוע שלנו. היא דחתה את ההצעה. זה היה בסדר. הוא ניסה שוב כמה ימים אחר כך, ואילו נשארה שבוע נוסף איתנו, זה ודאי היה בסדר לצאת לים לגיחה לילית שבקלות יכלה להימשך עד הזריחה.

רק פעם אחת במהלך ימיו הראשונים אצלנו הרגשתי שאכן הגבר הנינוח, המפנה עורף, קר־המזג, הלא מודאג, בן העשרים וארבע, שהרגיש בנוח באופן כה רשלני לגבי כל כך הרבה דברים בחיים, היה למעשה שופט אופי ומצבים דרוך, קר ונבון לחלוטין. לא היה דבר שעשה או אמר שלא היה מתוכנן מראש. הוא קלט כל אחד, אבל קלט אותם בדיוק מפני שהדבר הראשון שחיפש באנשים היה מה שראה בעצמו ולא רצה שאחרים יראו. הוא היה, כפי שאמי למדה באופן שערורייתי באחד הימים, שחקן פוקר עילאי, שפעמיים בשבוע לערך חמק בלילה לעיירה כדי ‘לשחק בכמה ידיים’. משום כך להפתעתנו הגמורה התעקש לפתוח חשבון בנק ביום שהגיע. לאף אחד מהדיירים שלנו לא היה חשבון בנק מקומי. לרובם לא היה סנט.

זה קרה במהלך ארוחת צהריים, כשאבי הזמין עיתונאי שבצעירותו התעניין בפילוסופיה ורצה להוכיח שלמרות שמעולם לא כתב על הרקליטוס, עדיין היה יכול להתכתש על כל נושא תחת השמש. הוא ואוליבר לא הסתדרו. לאחר מכן אבי אמר, ‘אדם שנון מאוד — גם חכם, לכל הרוחות.’ ‘אתה באמת חושב ככה, פרופסור?’ אוליבר קטע אותו מבלי להיות מודע לכך שאבי, למרות שהיה סבלני, לא תמיד אהב שסותרים אותו, ועוד פחות מכך שקוראים לו פרופסור, למרות ששיתף פעולה עם שניהם. ‘כן,’ התעקש אבי. ‘טוב, אני לא בטוח שאני מסכים בכלל. בעיניי הוא יהיר, שטחי, מיושן וגס. הוא משתמש בהומור ובהרבה קול’ — אוליבר חיקה את הרצינות של האיש — ‘ובתנועות גדולות כדי להציק לקהל שלו, מפני שהוא לגמרי חסר יכולת לטעון טיעון. העניין עם הקול כל כך מוגזם, פרופסור. אנשים צוחקים מההומור שלו לא מפני שהוא מצחיק, אלא מפני שהוא משדר את הרצון שלו להיות מצחיק. ההומור שלו אינו יותר מאשר דרך לזכות באהדת האנשים שאינו יכול לשכנע.

‘אם אתה מסתכל עליו כשאתה מדבר, הוא תמיד מסיט את מבטו, לא מקשיב, רק מת להגיד דברים ששינן כשדיברת, ורוצה להגיד אותם לפני שישכח.’

איך יכול מישהו להרגיש אינטואיטיבית את דרך החשיבה של אדם אחר, אלמלא הוא עצמו כבר היה מודע לאותה צורת חשיבה? איך יכול היה לקלוט כה הרבה תפניות עקלקלות באחר, אלמלא התנסה בהן בעצמו?

מה שהדהים אותי היה לא רק כישרונו המדהים לקרוא אנשים, לנבור בתוכם ולשלוף את התצורה המדויקת של אישיותם, אלא יכולתו לדעת דברים באינטואיציה בדיוק כפי שאני ידעתי אותם. בסופו של דבר, זה מה שמשך אותי אליו בכפייתיות שגברה על תשוקה ועל חברוּת ועל כוח הפיתוי של הדת המשותפת. ‘מה דעתך ללכת לסרט?’ פלט ערב אחד כשכולנו ישבנו יחד, כאילו לפתע עלה במוחו פיתרון למה שהסתמן כערב משעמם בבית. בדיוק קמנו מהשולחן אחרי שאבי דחק בי, כדרכו באותם ימים, לצאת עם חברים לעתים קרובות יותר, במיוחד בערבים. זה גבל בהטפת מוסר. אוליבר עדיין היה חדש אצלנו ולא הכיר איש בעיירה, כך שוודאי נראיתי בן לוויה ראוי לסרט כמו כל אחד אחר. אבל הוא שאל את שאלתו באופן קליל וספונטני מדי, כאילו רצה שאני וכל האחרים שבחדר נדע שלא ממש מזיז לו אם לא ילך לקולנוע, ושבאותה קלות ממש יוכל להישאר בבית ולעבור על כתב היד שלו. עם זאת, הסגנון השאנן של הצעתו היה גם קריצה שכוונה אל אבי: הוא רק העמיד פנים שהרעיון עלה במוחו; למעשה, מבלי שעורר בי כל חשד, אימץ את ההצעה שנתן לי אבי ליד שולחן האוכל, והציע ללכת בשבילי בלבד.

חייכתי, לא להצעה אלא בשל המהלך הכפול. הוא קלט מיד את החיוך שלי. ולאחר שקלט אותו חייך בחזרה כמעט כמו בלעג עצמי, מתוך הבנה שאם יסגיר סימן כלשהו לכך שניחש שהבנתי את התרגיל שלו, תהיה זאת הודאה באשמתו; אך סירוב להודות בכך משהבהרתי שעליתי עליו, ירשיע אותו עוד יותר. לפיכך חייך כדי להודות שנתפס על חם, אבל גם כדי להראות לי שהוא מספיק קוּל להודות בכך, ועדיין ייהנה אם נלך יחד לקולנוע. העניין כולו ריגש אותי.

ואולי חיוכו היה דרך להחזיר לי על כך שקלטתי אותו ברמיזה אילמת, שאף כי הוא נתפס לכאורה מנסה ליצור מראית עין של אדישות מוחלטת לגבי ההצעה שלו, גם הוא מצא בי דבר־מה שגרם לו לחייך, כלומר התענוג האסור, החריף והערמומי ששאבתי מאיתור זיקות סמויות רבות כל כך בינינו. ייתכן שלא היה שם דבר, ואולי המצאתי את כל העניין. כל אחד מאיתנו ידע מה השני ראה. באותו ערב כשרכבנו לבית הקולנוע, ריחפתי באוויר, ולא טרחתי להסתיר זאת.

לפיכך, עם תובנה שכזאת, האם יכול היה שלא להבחין במשמעות הרתיעה הפתאומית שלי ממגע ידו? לא להבחין שנשענתי על אחיזתו? לא לדעת שלא רציתי שירפה ממני? לא לחוש שכאשר התחיל לעסות אותי, חוסר היכולת שלי להיות רפוי היה מפלטי האחרון, ההגנה האחרונה, העמדת הפנים האחרונה, שבשום אופן לא התנגדתי, שההתנגדות שלי היתה מזויפת, שלא הייתי מסוגל להתנגד ולעולם לא ארצה להתנגד, לא משנה מה יעשה או יבקש ממני לעשות? לא לדעת — כשישבתי על מיטתי באותו אחר צהריים של יום ראשון, כשאיש לא היה בבית מלבד שנינו, והסתכלתי עליו כשנכנס לחדרי ושאל למה אני לא עם כל השאר בחוף — שסירבתי לענות ורק משכתי בכתפיי תחת מבטו החודר פשוט כדי לא לחשוף שאיני יכול לשאוף די אוויר לדבֵּר, שאילו הייתי מוציא ולו צליל אחד, זה היה עלול להיות וידוי נואש ומוחלט או יבבה — אחד משניהם? מעולם מאז ילדותי אף אחד לא הביא אותי למצב כזה. אלרגיה קשה, אמרתי. גם לי, ענה. סביר שסבלנו מאותו דבר. שוב משכתי בכתפיי. ביד אחת הוא הרים את הדובי הישן שלי, הפך אותו כך שפניו היו מולו ולחש משהו באוזנו. ואז, כשהוא מפנה שוב את הדובי בפניו אליי ומשנה את קולו, שאל, ‘מה קרה? אתה עצוב.’ ודאי כבר הבחין בבגד הים שלבשתי. האם לבשתי אותו נמוך מהראוי? ‘רוצה ללכת לשחות?’ שאל. ‘נראה, אולי,’ אמרתי, מהדהד את המילה שלו, אבל עם זאת ניסיתי להגיד מעט ככל האפשר לפני שהוא יבחין שנגמר לי האוויר. ‘בוא נלך עכשיו.’ הוא הושיט את ידו כדי לעזור לי להתרומם על רגליי. אחזתי בה, וכשאני פונה הצדה בפניי לקיר, רחוק ממנו, כדי למנוע ממנו לראות אותי, שאלתי, ‘חייבים?’ זה היה הכי קרוב ל’תישאר’ שיכולתי לומר. רק תישאר איתי. הנח לידך לטייל כרצונה, תפשיט אותי מבגד הים שלי, קח אותי, לא אוציא הגה, לא אגלה לאיש, עומד לי ואתה יודע את זה, ואם לא תעשה את זה, אקח את היד הזאת שלך עכשיו ואחליק אותה לתוך בגד הים ואתן לך להכניס לתוכי כמה אצבעות שתרצה.

האם לא היה קולט דבר מזה?

הוא אמר שהוא הולך להחליף בגדים ויצא מחדרי. ‘ניפגש למטה.’ למרבה האכזבה, כשהבטתי על המפשעה שלי היא היתה לחה. האם ראה את זה? בוודאי ראה. לכן רצה שנלך לחוף. לכן יצא מהחדר שלי. הכיתי באגרופי בראשי. איך יכולתי להיות כזה לא זהיר, כזה חסר מחשבה, כזה טיפש מושלם?

ברור שהוא ראה.

הייתי צריך ללמוד לעשות את מה שהוא עשה. למשוך בכתפיי — ולהרגיש בנוח עם שפיכה מוקדמת. אבל לא הייתי כזה. לעולם לא היה עולה בדעתי להגיד, אז מה אם הוא ראה? עכשיו הוא יודע.

מה שמעולם לא חלף במוחי היה שמישהו אחר שהתגורר תחת קורת גגנו, שיחק קלפים עם אמי, אכל ארוחת בוקר על שולחננו, דיקלם ברכה בעברית בימי שישי רק בשביל הכיף, ישן באחת ממיטותינו, השתמש במגבות שלנו, חלק איתנו חברים, צפה בטלוויזיה איתנו בימים גשומים כשישבנו בסלון עטופים בשמיכה בגלל הקור והרגשנו חמימות שכזאת להיות כולנו יחד ולהקשיב לגשם נוקש על החלונות — שאולי מישהו אחר בעולמי המיידי אהב את מה שאני אוהב, רצה את מה שאני רוצה, היה מה שאני הייתי. זה מעולם לא נכנס לי לראש מפני שעדיין הייתי נתון באשליה שלמעֵט מה שקראתי בספרים, שהסקתי מרמזים, שקלטתי במקרה משיחות מסוימות מסביב — אף אחד בגילי מעולם לא רצה להיות גם גבר וגם אישה, עם גבר ואישה. כבר רציתי גברים קודם לכן ושכבתי עם נשים. אבל לפני שהוא יצא מהמונית והתקדם לעבר ביתנו, מעולם לא נראה לי אפשרי בכלל, שמישהו שמרגיש כל כך בנוח עם עצמו עשוי לרצות לחלוק איתי את גופו כפי שהשתוקקתי למסור את גופי שלי.

ועם זאת, כשבועיים לאחר שהגיע כל מה שרציתי בכל לילה היה שיצא מחדרו, לא מהדלת הראשית אלא מבעד לדלתות הצרפתיות, אל המרפסת שלנו. רציתי לשמוע את דלתו נפתחת, לשמוע את נעלי הבד שלו במרפסת, ואז את רחש הדלת שלי — שמעולם לא היתה נעולה — נפתחת כשהוא נכנס אל חדרי לאחר שכולם הלכו לישון. שיחליק אל מתחת לשמיכות, יפשיט אותי מבלי לבקש רשות, ולאחר שיגרום לי לרצות אותו יותר משחשבתי שאי־פעם אוכל לרצות נפש חיה, בעדינות, ברכות ובנועם שבהם יהודי אחד מתייחס לאחר, יעשה את דרכו אל תוך גופי, בעדינות ובעונג, אחרי שישמע את המילים שעליהן התאמנתי במשך ימים, בבקשה אל תכאיב לי, שמשמען תכאיב לי ככל שתרצה.

לעתים רחוקות נשארתי בחדרי במהלך היום. במקום זאת, במהלך הקיצים האחרונים השתלטתי על שולחן עגול ושמשייה בגן האחורי ליד הבריכה. פאבל, אורח הקיץ הקודם שלנו, אהב לעבוד בחדרו, ומדי פעם היה יוצא אל המרפסת כדי להציץ אל הים או לעשן סיגריה. מיינארד, לפניו, עבד גם הוא בחדרו. אוליבר היה צריך חֶברה. זה התחיל בכך שחלק איתי את שולחני, אבל בסופו של דבר התפתח לערימה גדולה של גיליונות נייר שהשליך על הדשא ונשכב עליה, מוקף בדפים מכתב היד שלו שהתפזרו ובמה שאהב לכנות ‘הדברים’ שלו: לימונדה, תחליב שיזוף, ספרים, נעלי בד, משקפי שמש, עטים צבעוניים ומוזיקה שהאזין לה באוזניות, כך שהיה בלתי אפשרי לדבר איתו אלא אם כן הוא דיבר אליך ראשון. לפעמים כשירדתי למטה בבוקר עם מחברת התווים שלי או עם ספרים אחרים, הוא כבר היה שרוע בשמש בבגד הים האדום או הצהוב ומזיע. היינו הולכים לרוץ או לשחות וחוזרים ומגלים שארוחת הבוקר כבר ממתינה לנו. אחר כך הוא סיגל את ההרגל להשאיר את ‘הדברים’ על הדשא ולשכב ממש על הקצה המרוצף של הבריכה — שנקראה גן עדן, קיצור של ‘זהו גן עדן’, כפי שאמר לעתים קרובות אחרי ארוחת הצהריים, ‘עכשיו אני הולך לגן עדן,’ הוסיף כבדיחה פנימית שמומחים ללטינית ‘יעריכו’. היינו מקניטים אותו על השעות האינסופיות שבילה טבול בתחליב שיזוף, שוכב באותה נקודה בדיוק בצד הבריכה. ‘כמה שעות היית בגן עדן הבוקר?’ אמי היתה שואלת. ‘שעתיים רצופות. אבל אני מתכוון לחזור מוקדם אחר הצהריים להשתזף הרבה יותר.’ ללכת לפיסת גן העדן היה גם לשכב על הגב לאורך קצה הבריכה כשרגל אחת משתלשלת בתוך המים, האוזניות על אוזניו, וכובע קש שטוח על פניו.

זה היה אדם שדבר לא חסר לו. לא יכולתי להבין את ההרגשה הזאת. קינאתי בו.

‘אוליבר, אתה ישן?’ הייתי שואל כשהאוויר ליד הבריכה היה נעשה כבד באופן חרישי מעיק.

שתיקה.

ואז היתה מגיעה התשובה שלו, כמעט אנחה, מבלי להזיז ולו שריר אחד בגופו.’כבר לא.’

‘סליחה.’

כף הרגל ההיא במים — יכולתי לנשק כל אצבע בה. ואז לנשק את קרסוליו ואת ברכיו. כמה פעמים הסתכלתי על בגד הים כשכובעו כיסה את פניו? אין סיכוי שידע שאני מסתכל.

או:

‘אוליבר, אתה ישן?’

שתיקה ארוכה.

‘לא. חושב.’

‘על מה?’

בהונותיו מצליפות במים.

‘על הפירוש של היידגר לקטע של הרקליטוס.’

או, כשלא התאמנתי בגיטרה וכשהוא לא האזין לאוזניות שלו, וכובע הקש עדיין מונח על פניו, פתאום היה שובר את הדממה:

‘אֵליוֹ.’

‘כן.’

‘מה אתה עושה?’

‘קורא.’

‘לא, אתה לא.’

‘אז חושב.’

‘על?’

מַתִּי לספר לו.

‘זה פרטי,’ השבתי.

‘אז לא תספר לי?’

‘אז לא אספר לך.’

‘אז הוא לא יספר לי,’ חזר אחרי מהורהר, כאילו הסביר למישהו עליי.

כמה אהבתי את האופן שבו חזר על הדברים שאני עצמי חזרתי עליהם. זה גרם לי לחשוב על חיבוק או על מחווה אקראיים לחלוטין בפעם הראשונה, שהופכים למכוּונים בפעם השנייה ועוד יותר בשלישית. זה הזכיר לי את האופן שבו מפאלדה היתה מציעה את מיטתי בכל בוקר, קודם מקפלת את הסדין מעל השמיכה, ואז מקפלת אותו לאחור כדי לכסות את הכריות שמעל השמיכה, ופעם נוספת מקפלת הכול מעל כיסוי המיטה — הלוך ושוב, עד שידעתי שבינות לקיפולים הרבים האלה תחובות מזכרות ממישהו שהוא בו־זמנית חסוד ונהנתן, כמו הסכמה אילמת ברגע של תשוקה.

באותם אחר צהריים השתיקה היתה תמיד קלילה ולא בוטה.

‘אני לא מספר,’ אמרתי.

‘אז אני חוזר לישון,’ אמר.

לבי דהר. הוא ודאי ידע.

שוב שקט עמוק. כמה רגעים אחר כך:

‘זהו גן עדן.’

ולפחות עוד שעה עברה עד שהייתי שומע ממנו מילה נוספת.

לא היה דבר שאהבתי יותר בכל בוקר מאשר לשבת ליד השולחן שלי ולעיין בתווים שכתבתי בזמן שהוא שכב על בטנו וסימן עמודים נבחרים של סניורה מילאני, המתרגמת שלו ב־ב’.

‘תקשיב לזה,’ היה אומר לפעמים ומסיר את האוזניות, שובר את השתיקה המעיקה של אותם בקרים יוקדים של קיץ. ‘רק תקשיב לשטויות האלה.’ והמשיך לקרוא בקול משהו שלא היה יכול להאמין שכתב כמה חודשים קודם לכן.

‘זה נשמע לך הגיוני? לי לא.’

‘אולי זה היה הגיוני כשכתבת את זה,’ אמרתי.

הוא חשב קצת, כאילו שקל את מילותיי.

‘זה הדבר הכי נחמד שמישהו אמר לי זה חודשים…’ הוא דיבר בכנות רבה, כאילו זכה בהארה פתאומית וייחס משמעות לדבריי הרבה יותר ממני. הסטתי את מבטי במבוכה ולבסוף פלטתי את הדבר הראשון שעבר לי בראש: ‘נחמד?’ שאלתי.

‘כן, נחמד.’

לא ידעתי איך נחמדות קשורה לזה. ואולי לא הבנתי טוב מספיק לאן כל זה מתקדם, והעדפתי לתת לעניין לחמוק. שוב שתיקה. עד לפעם הבאה שדיבר.

אהבתי ששבר את השתיקה בינינו כדי לומר משהו — כל דבר — או כדי לשאול מה חשבתי על זה, או אם אי־פעם שמעתי על זה. בביתנו איש מעולם לא שאל את דעתי על דבר. אם עדיין לא הבין למה, הוא יגלה בקרוב — זה היה רק עניין של זמן לפני שיחשוב כמו כולם שאני התינוק של המשפחה. ובכל זאת, היה זה בשבוע השלישי שלו אצלנו כששאל אותי אם שמעתי פעם על אתנסיוס קירכר, ג’וזפה בֶּלי ופאול צלאן.

‘שמעתי.’

‘אני מבוגר ממך כמעט בעשור, ועד לפני כמה ימים מעולם לא שמעתי על אף אחד מהם. אני לא מבין את זה.’

‘מה יש לא להבין? אבא שלי פרופסור באוניברסיטה. גדלתי בלי טלוויזיה. עכשיו אתה מבין את זה?’

‘תמשיך לנגן, טוב?’ אמר, מעך מגבת והשליך אותה על פניי.

אהבתי אפילו את האופן שבו גער בי.

יום אחד כשהזזתי את המחברת שלי על השולחן, הפכתי בטעות את הכוס שלי. היא נפלה על הדשא. לא נשברה. אוליבר, שהיה בקרבת מקום, קם על רגליו, הרים אותה והניח אותה לא סתם על השולחן, אלא ממש בסמוך לדפים שלי.

‘לא היית צריך,’ אמרתי לבסוף.

הוא הניח לדי זמן לחלוף שאבין שתשובתו אינה סתמית או נאמרת כלאחר יד.

‘רציתי.’

הוא רצה, חשבתי.

רציתי, דמיינתי אותו חוזר על הדברים — טוב לב, אדיב, רגשני, כפי שהיה כשנחה עליו הרוח לפתע פתאום.

עבורי, השעות ההן שבילינו ליד שולחן העץ העגול שבגן שלנו, עם שמשייה גדולה שמצילה אך בקושי על הדפים שלי, קרקוש הלימונדות הקפואות שלנו, רחש הגלים הלא רחוקים מדי המלחכים את הסלעים הענקיים שמתחתינו, וברקע, מאחד הבתים הסמוכים, התפצפצות עמומה של מחרוזת שירי מצעד הלהיטים שמנוגנת שוב ושוב, ללא הרף — כל אלה מוטבעים לנצח בבקרים ההם, שבהם כל מה שהתפללתי אליו היה שהזמן יעמוד מלכת. שהקיץ לא ייגמר לעולם, שהוא לעולם לא יעזוב, שהמוזיקה תתנגן שוב ושוב לנצח, אני מבקש כל כך מעט, ואני נשבע שלעולם לא אבקש עוד דבר.

מה רציתי? ולמה לא יכולתי לדעת מה רציתי, אפילו כשהייתי מוכן לגמרי להיות אכזרי בהודאות שלי?

אולי המינימום שרציתי היה שהוא יאמר לי שאין שום דבר לא בסדר אצלי, שאיני פחות אנושי מכל צעיר אחר בגילי. הייתי מסתפק בכך ולא מבקש דבר מלבד שירכון וירים את הכבוד שללא כל מאמץ השלכתי לרגליו.

אני הייתי גלאוקוס והוא היה דיומדס. בשם איזו כת נסתרת של גברים הענקתי לו את שריון הזהב שלי בתמורה לשריון הארד שלו. עסקת חליפין הוגנת. אף אחד מאיתנו לא התמקח, כשם שאף אחד מאיתנו לא דיבר על חסכנות או פזרנות.

המילה ‘חברוּת’ עלתה על הדעת. אבל חברות, כפי שהכול מגדירים אותה, היתה זרה, אדמת בור שלא עניינה אותי. ייתכן שמה שרציתי במקומה, מהרגע שיצא מהמונית ועד לפרידתנו ברומא, היה מה שכל בני האדם מבקשים זה מזה, מה שהופך את החיים לראויים לחיותם. זה חייב לבוא קודם ממנו. ואז אולי ממני.

היכנשהו ישנו חוק הקובע שכאשר מישהו נשבה כליל בקסמו של אחר, באופן בלתי נמנע האחר חייב גם הוא להישבות בקסמו. Amor ch’a null’amato amar perdona —אהבה שלא פוטרת אהובים, מילותיה של פרנצ’סקה בתופת. רק חכה וקווה לטוב. קיוויתי לטוב, למרות שאולי זה מה שרציתי כל הזמן. לחכות לנצח.

כשישבתי שם בבוקר, עסוק בכתיבת התווים ליד שולחני העגול, הדבר שהייתי מסתפק בו לא היה חברותו, לא שום דבר. רק להרים את מבטי ולראות אותו שם, תחליב שיזוף, כובע קש, בגד ים אדום, לימונדה. להרים את המבט ולראות אותך שם, אוליבר. כי לא רחוק היום שבו ארים את המבט, וכבר לא תהיה שם.

בשעות הבוקר המאוחרות חברים ושכנים מהבתים הסמוכים היו קופצים לבקר. כולם היו נאספים בגן שלנו ולאחר מכן יורדים יחד לחוף. הבית שלנו היה הקרוב ביותר למים, ונדרשת רק לפתוח שער קטנטן ליד המעקה ולרדת בגרם המדרגות הצר שבמורד הצוק כדי להגיע אל הסלעים. קאיירה, אחת הילדות שלפני שלוש שנים היתה נמוכה ממני ובקיץ האחרון לא הפסיקה לרדוף אחריי, פרחה עכשיו והיתה לאישה ששלטה סוף־סוף באומנות של לא להגיד לי שלום בכל פעם שנפגשנו. פעם אחת היא ואחותה הצעירה באו לבקר עם כל האחרים, הרימו את החולצה של אוליבר מהדשא, זרקו אותה עליו ואמרו, ‘די. אנחנו יורדות לחוף ואתה בא.’

הוא הוכרח להיעתר. ‘תנו לי רק להניח את הדפים שלי במקום. אחרת אבא שלו’ — וכשידיו עמוסות בדפים החווה בסנטרו עליי — ‘יפשוט ממני את העור, ועוד בלי הרדמה.’

‘אם כבר מדברים על עור, בוא הנה,’ היא אמרה, ובאצבעותיה, לאט ובעדינות, ניסתה למשוך פיסת עור שהתקלפה מכתפיו השזופות, שעטו גוון מוזהב של שדה חיטה בסוף יוני. הלוואי שיכולתי אני לעשות את זה.

‘תגיד לאבא שלו שאני קימטתי לו את הדפים. נראה מה הוא יגיד על זה.’

כשהבטתי על כתב היד שאוליבר הותיר על שולחן האוכל הגדול בדרך לקומה העליונה, קאיירה צעקה מלמטה שהיא יכולה לתרגם את הדפים האלה טוב יותר מהמתרגמת המקומית. לקאיירה, שבדומה לי היתה ילדה גולה, היו אמא איטלקייה ואבא אמריקאי. עם שניהם דיברה אנגלית ואיטלקית.

‘את גם מדפיסה טוב?’ הגיעו קולו מלמעלה כשחיטט אחר בגד ים נוסף בחדרו, ואחר כך במקלחת, דלתות נטרקות, מגירות נחבטות, נעליים נבעטות.

‘אני מדפיסה טוב,’ צעקה והרימה את מבטה אל גרם המדרגות השומם.

‘טוב כמו שאת מדברת טוב?’

‘יותר. ואני גם יכולה לעשות לך מחיר יותר טוב.’

‘אני צריך חמישה עמודים מתורגמים ביום, שיהיו מוכנים כל בוקר כשאבוא לאסוף אותם.’

‘אז אנ’לא עושה כלום בשבי’ך,’ התפרצה קאיירה. ‘תחפש מישהו אחר.’

‘טוב, סניורה מילאני צריכה את הכסף,’ אמר בעודו יורד במדרגות, חולצה כחולה מתנפנפת, נעלי בד, בגד ים אדום, משקפי שמש ותרגום של לוקרציוס מסדרת הספרייה הקלאסית של לובּ, שתמיד צמוד אליו. ‘היא בסדר איתי,’ אמר ומרח מעט תחליב על כתפיו.

‘היא בסדר איתי,’ קאיירה גיחכה. ״אני בסדר איתך, אתה בסדר איתי, היא בסדר איתו…’

‘תפסיקי לדבר שטויות ובואי לשחות,’ אמרה אחותה של קאיירה.

נדרש לי זמן להבין שהיו לו ארבע זהויות, על פי בגד הים שלבש. הידיעה למי לצַפות העניקה לי אשליה של יתרון קל. אדום: נועז, מקובע בדעותיו, מאוד בוגר, כמעט בוטה וחמום מוח — שמוֹר מרחק. צהוב: תוסס, עליז, מצחיק, לא נטול קוצים — לא נכנע בקלות רבה, כל רגע עלול להפוך לאדום. ירוק, שלבש לעתים נדירות: כנוע, להוט ללמוד, להוט לדבר, שטוף שמש — למה לא תמיד היה כזה? כחול: אחר הצהריים שבו נכנס אל חדרי מהמרפסת, היום שבו עיסה את כתפיי, או כשהרים את המשקפיים שלי והניח אותם לידי.

היום לבש אדום: נחפז, נחוש, נמרץ.

בדרכו החוצה חטף תפוח מקערת פירות גדולה, אמר ‘נתראה, גברת פ” לאמא שלי שישבה בצל עם שתי חברות, שלושתן בבגדי ים, ובמקום לפתוח את השער אל המדרגות הצרות שמובילות לסלעים, קפץ מעליו. איש מאורחי הקיץ שלנו מעולם לא היה משוחרר כל כך. אבל כולם אהבו אותו בשל כך, כפי שכולם למדו לאהוב את נתראה!

‘או־קיי, אוליבר, נתראה, או־קיי,’ אמרה אמי בניסיון לדבר בז’רגון שלו, משלמדה לקבל את התואר גברת פ’. היה משהו נמהר במילה הזאת. לא ‘נתראה אחר כך’ או ‘להתראות, בינתיים’ או אפילו ‘צ’או’. נתראה! פתרון מדויק שדחק הצדה את כל ההתנחמדויות המחניפות האירופיות שלנו. נתראה! הותירה תמיד טעם לוואי לְמה שעד לאותו רגע היה רגע אינטימי חם. נתראה! לא סגרה דברים כראוי או איפשרה להם לדעוך. היא סגרה אותם בטריקה.

אבל נתראה! היתה גם דרך להימנע מלומר להתראות, להקל ראש בכל הלהתראותים. אמרת נתראה! לא מתוך כוונה לומר להתראות, אלא כדי לומר שאתה כבר חוזר. זה היה מקביל ל’שנייה’ שאמר כשאמי ביקשה שיעביר את הלחם בעודו עסוק בשליפת עצמות מהדג שבצלחתו. ‘שנייה.’ בסופו של דבר אמי, ששנאה את מה שכינתה האמריקניזם שלו, היתה קוראת לו אִיל קאובוי — הקאובוי. זה התחיל כעלבון אבל עד מהרה הפך לכינוי חיבה, שהצטרף לשאר כינויי החיבה שהיו לה עבורו, והוענקו לו במהלך השבוע הראשון שלו כשירד לארוחת הערב אחרי מקלחת, שערו המבהיק מסורק לאחור. לָה סְטאר, היא אמרה, קיצור של לָה מוּבִי סטאר. אבי, הסובלני יותר מבינינו אך גם החד־הבחנה מכולנו, הבין את הכינוי קאובוי. ‘É un timido, הוא ביישן, בגלל זה,’ אמר, כשהתבקש להסביר את הנתראה! המחוצף של אוליבר.

אוליבר timido? זה היה חדש. הייתכן שכל האמריקניוּת הבוטה אינה יותר מניסיון מוגזם להסתיר את העובדה הפשוטה שהוא לא ידע — או חשש שאינו יודע — כיצד להיפרד בחן? זה הזכיר לי איך במשך ימים הוא סירב לאכול ביצים רכות בבוקר. ביום הרביעי או החמישי מפאלדה התעקשה ואמרה שלא יוכל לעזוב את המקום מבלי שיטעם את הביצים שלנו. לבסוף הסכים להודות בשמץ של מבוכה אמיתית שלא טרח לרגע להסתיר, שאינו יודע כיצד לשבור את קליפתה של ביצה רכה. ‘Lasci fare a me, Signor Ulliva, תשאיר לי את זה,’ היא אמרה. מאותו בוקר ובמהלך המשך שהותו אצלנו היא היתה מביאה לאוּליבָה שתי ביצים ומפסיקה להגיש לכל האחרים, עד שפתחה את הקליפה לשתי הביצים שלו.

אולי הוא רוצה שלישית? יש כאלה שאוהבים יותר משתי ביצים. לא, שתיים זה מספיק, ענה ופנה להוריי, ‘אני מכיר את עצמי. אם אוכל שלוש, אוכל גם רביעית ויותר.’ מעולם לא שמעתי מישהו בגילו אומר, אני מכיר את עצמי. חשתי מאוים מכך.

אבל היא ניצחה אותו הרבה קודם, ביום השלישי שלו איתנו, כששאלה אם ירצה מיץ בבוקר והוא אמר כן. ודאי ציפה למיץ תפוזים או מיץ אשכוליות; אבל הוא קיבל כוס גדולה מלאה עד גדותיה במיץ משמשים סמיך. מעולם לא שתה מיץ משמשים קודם לכן. היא עמדה בפניה אליו, המגש משוטח על סינרה, וניסתה לפרש את הבעת פניו כשגמע את המיץ בלגימה אחת. בתחילה לא אמר דבר. אחר כך, ככל הנראה מבלי לחשוב, מיצמץ בשפתיו. היא היתה מאושרת. אמי לא יכלה להאמין שאנשים שלימדו באוניברסיטאות המפורסמות והיוקרתיות בעולם מיצמצו בשפתיהם לאחר שלגמו מיץ משמשים. מאותו יום ואילך בכל בוקר המתינה לו כוס מלאה במשקה.

הוא נדהם לגלות שמכל המקומות האפשריים, עץ המשמשים צמח בבוסתן שלנו. בשעות אחר הצהריים המאוחרות, כשלא היה מה לעשות בבית, מפאלדה היתה מבקשת ממנו לטפס על סולם עם סל ולקטוף את הפירות שכמעט הסמיקו מבושה, בלשונה. הוא היה מתבדח באיטלקית, בוחר אחד ושואל, הוא מסמיק מבושה? לא, היתה עונה, הוא עדיין צעיר מדי, לצעירים אין בושה, הבושה באה עם הגיל.

לעולם לא אשכח כיצד הייתי מסתכל עליו ממקומי ליד השולחן שלי כשטיפס על הסולם הקטן, לבוש במכנסי הרחצה האדומים שלו, בוחר במשך נצח את המשמשים הבשלים ביותר. בדרכו אל המטבח — סל נצרים, נעלי בד, חולצה מתנפנפת, תחליב שיזוף, הכול — היה משליך עליי את אחד מהגדולים ואומר ‘שלך’ באותו אופן שבו היה משליך כדור טניס לצדו השני של המגרש ואומר, ‘תורך להגיש.’ מובן שלא היה לו מושג מה חשבתי רק כמה דקות קודם לכן, אבל לחייו המוצקות והעגולות של המשמש עם הגומה במרכז הזכירו לי כיצד גופו מתמתח לאורך ענפי העץ, כשהישבן המוצק והמעוגל שלו מהדהד את צבעו ואת צורתו של הפרי. לגעת במשמש יהיה כמו לגעת בו. הוא לעולם לא ידע, כמו שלאנשים שאנחנו קונים מהם את העיתון ואחר כך מפנטזים עליהם כל הלילה, אין מושג שההטיה הייחודית הזאת של ראשם או השיזוף לאורך כתפם השזופה יעניקו לנו עונג אינסופי כשנהיה לבד.

שלך, כמו נתראה!, מאולתר, לא־רשמי, כמו תפֹוס, שהזכירה לי כמה מעוותות וחשאיות הן תשוקותיי לעומת הספונטניות הרחבה שבכל מה שקשור בו. לעולם לא היה עולה בדעתו שכאשר הוא מניח את המשמש בכף ידי, הוא מגיש לי את הישבן שלו כדי שאוחז בו, או שכאשר נגס בפרי, נגסתי גם אני בחלק הזה בגופו, אשר ודאי היה בהיר משאר חלקי הגוף כי מעולם לא נחשף לאור השמש — ובסמוך לו, אם אעז להרחיק לנגוס כל כך, המִשמשמוק שלו.

למעשה, הוא ידע על משמשים יותר מאיתנו — שתילה, אטימולוגיה, מקורות, קורותיהם סביב הים התיכון. ליד שולחן האוכל באותו בוקר הסביר אבי ששם הפרי, apricot, הגיע מערבית, מאחר שהמילה — אביוקה באיטלקית, אבריקו בצרפתית, אפריקוס בגרמנית, כמו המילים ‘אלגברה’, ‘אלכימיה’ ו’אלכוהול’ — נגזרה משם עצם בערבית בשילוב עם התווית הדקדוקית אַל, לפניו. מקור המילה אלביוקה היה אל־בירקוק. אבי, שלא היה יכול להתאפק ולהניח לדברים כפי שהם, והיה מוכרח לחזק כל מופע שלו בבציר עכשווי יותר, הוסיף ואמר שמה שבאמת מדהים הוא שבישראל ובמדינות ערביות רבות כיום נוטים לומר מישמיש.

אמי היתה המומה. כולנו, כולל שתי בנות דודותי שביקרו אצלנו השבוע, חשנו דחף למחוא כפיים.

למרות זאת, בנושא האטימולוגיה אוליבר חלק עליו. ‘אה?’ היתה תגובתו הנחרדת של אבי.

‘למעשה זאת אינה מילה ערבית,’ אמר.

‘ולמה זה?’

אבי חיקה באופן ברור את האירוניה של סוקרטס, שהיה מתחיל ב’לא יכול להיות’ תמים רק כדי להוביל לאחר מכן את בן שיחו היישר אל שרטון גועש.

‘זה סיפור ארוך, אז תתאזר בסבלנות, פרופסור.’ לפתע אוליבר הרצין. ‘מקורן של הרבה מילים לטיניות הוא יווני. עם זאת, המקרה של apricot הפוך: היוונית השתלטה אחרי הלטינית. המילה הלטינית praecoquum מקורה ב־pre-coquere, פּרֵה־קוּק, להבשיל מוקדם, כמו במילה בַּכִּיר, כלומר קודם־זמנו.

‘הביזנטים שאלו את praecox שהפכה ל־prekokki, או berikokki, ונראה שכך הערבית ירשה לבסוף אותה כ־al-birquq.’

אמי, שלא יכלה לעמוד בפני קסמו, הושיטה יד ופרעה את שערו, ‘קֶה מובי סטאר!’

‘הוא צודק, אי־אפשר להתכחש לכך,’ מילמל אבי כמחקה את תפקידו של גלילאו המכווץ מפחד, החייב למלמל לעצמו את האמת.

‘באדיבות פילולוגיה קלאסית בהוצאת הרווארד, כרך 101,’ אמר אוליבר.

כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה רק אפריקוק פריקוק, אפריקוק מִשמשמוק.

יום אחד ראיתי את אוליבר חולק סולם עם הגנן, מנסה ללמוד כל מה שאפשר על הגידולים של אנקיזֶה, שהסביר למה המשמשים שלנו גדולים יותר, בשרניים יותר, עסיסיים יותר מרוב המשמשים באזור. הוא הוקסם מהשתילים, במיוחד כשגילה שהגנן יכול לחלוק את כל הידע שלו בנושא במשך שעות עם כל מי שהתעניין.

אוליבר, כך התברר, ידע על כל סוגי המאכלים, הגבינות והיינות יותר מכולנו יחד. אפילו מפאלדה התלהבה ולעתים היתה מסכימה עם דעתו — מה אתה חושב, שאטגן קצת את הממרח עם בצל או עם מרווה? הטעם לימוני מדי עכשיו? הרסתי את זה, נכון? הייתי צריכה להוסיף עוד ביצה — זה לא תופח! שאשתמש במערבל החדש, או להמשיך להשתמש במכתש ועֱלי הישנים? אמי לא יכלה להתאפק מלזרוק עקיצה או שתיים. כמו כל הקאובויים, אמרה. הם יודעים על אוכל כל מה שאפשר, מפני שהם לא יודעים לאחוז בסכין ובמזלג כמו שצריך. אריסטוקרטים של גורמה בעלי מנהגים פלבאיים. תאכילי אותו במטבח.

בעונג רב, מפאלדה היתה משיבה. ואכן יום אחד כשאיחר מאוד לארוחת הצהריים, אחרי שבילה את הבוקר עם המתרגמת שלו, נתגלה סניור אוליבה במטבח, שם אכל ספגטי ושתה יין אדום עם מפאלדה, מנפרדי בעלה והנהג שלנו רנציז’ה, שניסו ללמד אותו שיר נפוליטני. זה היה לא רק ההמנון הדרומי של נעוריהם, אלא גם הדרך הטובה ביותר בעיניהם לשעשע בן מלוכה.

הוא כבש את לב כולם.

קאיירה, הבנתי, נכבשה בקסמו גם היא. גם אחותה. אפילו קהל בטלני הטניס שבמשך שנים הגיעו מוקדם אחר הצהריים בדרכם לשחייה קטנה בחוף, נשארו הרבה יותר מאוחר מהרגיל בתקווה לשחק איתו משחק מהיר.

לו התייחסו כך לכל דייר קיץ אחר, הייתי מתמרמר. אבל כשראיתי איך כולם מחבבים אותו, מצאתי לי נווה מדבר קטן ומוזר של שלווה. מה לא בסדר בלחבב מישהו שכל האחרים מחבבים? כולם התאהבו בו, כולל בנות הדודה שלי מדרגה ראשונה ושנייה, וגם קרוביה של אמי שנשארו איתנו בסופי שבוע ולפעמים אף יותר. כמי שידוע בחיבתו לאיתור פגמים בכל אחד, הפקתי סוג של סיפוק מהסוואת רגשותיי כלפיו מאחורי אדישות שגרתית, עוינות או טינה לכל מי שנמצא בבית בעמדה שעלולה להתעלות עליי. כיוון שכולם אהבו אותו, היה עליי לומר שגם אני אוהב אותו. הייתי כמו הגברים שמהללים עוד יותר את יופיו הכובש של גבר אחר כדי להסוות את תשוקתם לחבק אותו. אם אסתיר כל אהדה כלפיו, זאת תהיה התרעה בפני אחרים על מניעים נסתרים שלי שמעוררים בי התנגדות אליו. אוה, אני מאוד אוהב אותו, אמרתי במהלך עשרת הימים הראשונים לשהייתו, כשאבי שאל לדעתי עליו. השתמשתי במכוון במילים פשרניות כי ידעתי שאיש לא יחשוד בקיומה של תחתית כפולה בפָּלֶטַת הצלליות הסודית שבה כיסיתי כל מה שאמרתי עליו. הוא האדם הטוב ביותר שהכרתי בחיי, אמרתי בלילה שבו סירת הדיג הקטנטנה שבה הפליג עם אנקיזה מוקדם באותו אחר הצהריים לא חזרה, ועשינו מאמצים לאתר את מספר הטלפון של הוריו בארצות הברית למקרה שנצטרך לבשר להם את הבשורה המרה.

באותו יום אפילו הפצרתי בעצמי להסיר את המעצורים שלי ולהפגין את צערי כמו כולם. אבל עשיתי זאת גם כדי שאיש לא יחשוד שחשתי ייסורים חשאיים נואשים הרבה יותר — עד שהבנתי, כמעט לבושתי, שלחלק בי לא אכפת שהוא מת; שיש משהו כמעט מרגש אפילו במחשבה על גופתו הנפוחה, חסרת העיניים, הנשטפת לבסוף אל החוף שלנו.

אבל לא השליתי את עצמי. הייתי משוכנע שאין איש בעולם שרוצה אותו פיזית כמוני; ושאין איש שמוכן להרחיק לכת עבורו כמוני. איש לא בחן כל עצם ועצם בגופו, בקרסוליים שלו, בברכיים, במרפקים, באצבעות ובבהונות, איש לא חשק בכל שריר משתרג, איש לא לקח אותו למיטה בכל לילה ואיתר אותו בבוקר שוכב בגן העדן שלו לצד הבריכה, חייך אליו, ראה חיוך עולה על שפתיו וחשב, אתה יודע שגמרתי לך בפה אתמול בלילה?

ייתכן שגם אחרים טיפחו משהו נוסף אליו, שאותו הסווה או הציג בדרכו הייחודית. אבל שלא כמו האחרים, הייתי הראשון לראות אותו כשנכנס אל הגן מהחוף, או כשצלליתו הצנומה על אופניו, מטושטשת בערפל אחר הצהריים, הגיחה מתוך סמטת אורנים שהוליכה אל ביתנו. הייתי הראשון לזהות את צעדיו כשהגיע מאוחר לאולם הקולנוע לילה אחד ועמד שם וחיפש אותנו בדממה, עד שהסתובבתי לאחור וידעתי שיהיה מאושר מכך שקלטתי אותו. זיהיתי אותו על פי קול צעדיו במעלה המדרגות המוליכות אל המרפסת שלנו או על המשטח שלפני דלת חדרי. ידעתי שנעצר לפני הדלתות הצרפתיות שלי, כאילו חכך בדעתו אם לדפוק ובמחשבה שנייה המשיך ללכת. ידעתי שזה הוא שרוכב על האופניים על פי האופן השובב שבו הם החליקו על שביל החצץ העמוק ועדיין המשיכו בנסיעתם גם בהיעדר כל תאוצה, עד שנעצרו עצירה פתאומית חדה ונחושה, והוא קפץ מהם במופגן.

תמיד ניסיתי להשאיר אותו בשדה הראייה שלי. אף פעם לא הנחתי לו לחמוק ממני, למעֵט בפעמים שלא היה איתי. וכשלא היה איתי, לא היה לי אכפת ממש מה הוא עושה, כל עוד נשאר בדיוק אותו האדם עם אחרים כפי שהיה איתי. לא להניח לו להיות מישהו אחר כשהוא רחוק. לא להניח לו להיות מישהו שלא ראיתי קודם לכן. לא להניח שיהיו לו חיים מלבד החיים שאני מכיר כשהוא איתנו, איתי.

לא להניח לי לאבד אותו.

ידעתי שאין לי כל אחיזה בו, אין לי דבר להציע, אין לי כל דרך לפתות אותו.

הייתי לא־כלום.

רק ילד.

הוא פשוט חילק את תשומת לבו כשהתחשק לו. כשעזר לי להבין משפט של הרקליטוס מפני שהייתי נחוש לקרוא את המחבר ‘שלו’, המילים שזינקו אליי לא היו עדינוּת או נדיבות, אלא סבלנות והימנעות, שהיו מדורגות גבוה יותר. כמה רגעים לאחר מכן, כששאל אם אהבתי את הספר שאני קורא, השאלה שלו נבעה פחות מסקרנות ויותר מהזדמנות לפטפוט סתמי. הכול היה סתמי.

הוא הרגיש בנוח עם סתמי.

איך זה שאתה לא בחוף עם כל האחרים?

תחזור לנגן.

נתראה!

תורך!

סתם מפטפט.

פטפוט סתמי.

לא־כלום.

אוליבר הוזמן להרבה בתים אחרים. זה כבר הפך למין מסורת גם עם אורחי הקיץ האחרים שלנו. אבי תמיד רצה שהם ירגישו חופשיים לדבר על הספרים ותחומי המומחיות שלהם ברחבי העיירה. הוא גם האמין שאנשים משכילים צריכים ללמוד כיצד לדבר עם הדיוטות, ולכן תמיד הזמין לארוחות עורכי דין, רופאים, אנשי עסקים. כולם באיטליה קראו את דנטה, וירגיליוס והומרוס, טען. לא משנה עם מי אתה מדבר, כל עוד אתה מדנטֶה ומהמרֵס אותם. וירגיליוס הוא חובה, ליאופרדי אחריו, ואחר כך תרגיש חופשי להמם אותם עם כל מה שיש לך, צלאן, סלרי, סלאמי, למי אכפת. התועלת בכך היתה גם ההזדמנות לכל דיירי הקיץ שלנו לשפר את האיטלקית שלהם, אחד מתנאי הסף למגורים. להיותם חלק ממעגל ארוחות הערב ברחבי ב’ היתה תועלת נוספת: היא פטרה אותנו מלארח אותם אל שולחננו בכל ערב מערבי השבוע.

אבל אוליבר קיבל הזמנות בקצב מסחרר. קאיירה ואחותה רצו אותו לפחות פעמיים בשבוע. קריקטוריסט מבריסל ששכר וילה למשך כל הקיץ, רצה אותו לעצמו בלבד לסוּפֶּר־ימי ראשון, שאליהם הוזמנו תמיד סופרים ומשכילים אחרים. והיו המורצ’יז, שגרו במרחק שלוש וילות מאיתנו, המלאספינים מהעיירה נ’ ומכרים מזדמנים שנתקעו באחד הברים בפיאצטה או בלֶה דנסינג. ועוד לא אמרנו דבר על משחקי הפוקר והברידג’ הליליים שלו, ששיגשגו באופנים בלתי ידועים לנו לחלוטין.

חייו, כמו הדפים שלו, גם כאשר נדמו כאוטיים, תמיד היו ממודרים בדקדקנות. לפעמים היה מדלג לגמרי על ארוחת הערב ורק אומר למפאלדה, ‘אני יוצא.’

האני יוצא שלו, גיליתי עד מהרה, היה גרסה נוספת של נתראה! — להתראות מסכם ונטול תנאים שנאמר לא כשאתה עוזב, אלא אחרי שכבר יצאת מהדלת. משהו שנאמר כשאתה בגבך למי שאתה מותיר מאחור. ריחמתי על אלה שבצד השני שרצו לערער, להתחנן.

התהייה אם יגיע אל שולחן ארוחת הערב היתה עינוי, אם כי נסבל. היעדר האומץ לשאול אם יגיע — זה היה הסבל האמיתי. הזינוק של לבי כשלפתע שמעתי את קולו או ראיתי אותו יושב במקומו בינינו, ליבלב לבסוף כמו פֶּרח רעיל. לראות אותו ולחשוב שיצטרף אלינו היום לארוחת הערב, ואז לשמוע את ה’אני יוצא’ הנחרץ שלו, לימדו אותי שיש משאלות מסוימות שצריך לקצץ את כנפיהן.

רציתי שיעזוב את הבית שלנו כדי שאוכל לגמור את הסיפור איתו.

רציתי גם שימות, כדי שאם לא אוכל להפסיק לחשוב עליו ולדאוג מתי אראה אותו בפעם הבאה, לפחות מותו ישים לזה סוף. רציתי אפילו להרוג אותו בעצמי, כדי שידע עד כמה עצם קיומו נעשה מטריד עבורי, עד כמה בלתי נסבלת הנינוחות שלו עם כל דבר וכל אחד, לוקח הכול בקלילות, הזה־בסדר־מבחינתי־כך־או־כך הבלתי נלאה שלו, הריצה שלו מעל לשער אל החוף כשכל האחרים פותחים קודם את הבריח, שלא לדבר על בגדי הים שלו, מקומו בגן עדן, הנתראה! החצוף שלו. אהבתו ממצמצת השפתיים למיץ משמשים. אם לא אהרוג אותו, לפחות אהפוך אותו לנכה לשארית חייו כך שיישאר איתנו בכיסא גלגלים, ולעולם לא יחזור לארצות הברית. בכיסא גלגלים תמיד אדע איפה הוא, יהיה קל למצוא אותו. ארגיש נעלה ממנו ואהפוך לאדונו, עכשיו משהוא נכה.

ואז הבנתי שאני יכול להרוג את עצמי במקומו, או לפגוע בעצמי באופן חמור מספיק ולדאוג שידע מדוע עשיתי זאת. אם אפגע בפניי, ארצה שיביט בי ויתהה מדוע שמישהו יעשה דבר כזה לעצמו, עד שכעבור שנים רבות הוא יראה, כן, יראה! — ירכיב לבסוף את כל חלקי הפאזל יחד ויטיח את ראשו בקיר.

לעתים קאיירה היא זאת שהיה צריך לחסל. ידעתי מה היא זוממת. כבת גילי, הגוף שלה היה מוכן יותר לקראתו. יותר מגופי? תהיתי. היא רצתה אותו, זה ברור, בעוד שאני באמת רציתי לילה אחד איתו, רק לילה אחד — שעה אחת אפילו — רק כדי לקבוע אם ארצה אותו ללילה נוסף. מה שלא הבנתי היה שהרצון לבחון תשוקה אינו יותר מתחבולה להשיג את מה שאנחנו רוצים מבלי להודות שאנחנו רוצים זאת. פחדתי לחשוב עד כמה הוא עצמו מנוסה. אם הוא מתחבר בקלות כזאת בתוך שבועות מעטים מאז הגיע לכאן, אפשר רק לשער אילו חיים יש לו בבית. אפשר רק לדמיין אותו מסתובב חופשי בקמפוס עירוני כמו באוניברסיטת קולומביה, שם לימד.

הדבר עם קאיירה התרחש בקלות בלתי נתפסת. עם קאיירה הוא אהב להרחיק אל תוך הים כשיצאו לגיטה בסירת החתירה שלנו בעלת החרטום הכפול. הוא חתר בעודה משתרעת בשמש על אחד החרטומים, ולבסוף מסירה את החזייה שלה ברגע שעצרו רחוקים מהחוף.

אני צפיתי. פחדתי לאבד אותו בגללה. פחדתי גם לאבד אותה בגללו. ועם זאת, המחשבה עליהם יחד לא ייאשה אותי. היא העמידה לי, למרות שלא ידעתי מה גירה אותי — גופה העירום השרוע בשמש, גופו לצדה או שניהם יחד. מהמקום שבו עמדתי, שעון על המעקה לאורך החצר שמשקיפה מהצוק, הייתי מאמץ את עיניי עד שהצלחתי לבסוף לראות את שניהם שוכבים בשמש זה לצד זה, מתמזמזים ככל הנראה, כשמדי פעם היא מניחה עליו ירך, ומדי פעם הוא מניח עליה. הם לא פשטו את בגדי הים שלהם. התנחמתי בכך, אך כשבאחד הלילות ראיתי אותם רוקדים, משהו אמר לי שאלה אינן תנועות של מי שעצרו בהתמזמזות.

למעשה, אהבתי להביט בהם רוקדים יחד. ייתכן שההתבוננות בו רוקד כך עם מישהי גרמה לי להבין שהוא תפוס עכשיו, שאין כל מקום לתקווה. וזה טוב, זה יסייע להחלמה שלי. אולי המחשבה הזאת עצמה העידה שאני בעיצומה של החלמה. רעיתי באזור אסור ושוחררתי בנזיפה קלה בלבד.

אבל למחר בבוקר כשראיתי אותו במקום הקבוע שלנו בגן ולבי זינק ממקומו, ידעתי שלאיחול שלי שיהיה להם רק טוב ולכמיהה שלי להחלמה אין כל קשר למה שעדיין רציתי ממנו.

האם לבו זינק כשראה אותי נכנס לחדר?

היה לי ספק.

האם התעלם ממני כפי שהתעלמתי אני ממנו באותו בוקר — במכוון, כדי למשוך אותי, להגן על עצמו, להראות שאני לא־כלום עבורו? או שלא היה מודע כלל, כמו שלעתים בעלי התפיסה החדה ביותר אינם מצליחים לקלוט רמזים ברורים ביותר, פשוט מפני שאינם שמים לב, אינם מתפתים או אינם מעוניינים?

כשהוא וקאיירה רקדו, ראיתי אותה מחליקה את ירכה בין רגליו. וראיתי אותם מתאבקים־בכאילו על החול. מתי זה התחיל? ואיך לא הייתי שם כשזה התחיל? ולמה לא סיפרו לי כלום? למה לא הצלחתי לשחזר את הרגע שבו הם התקדמו מ־א’ אל ב’? הרי ברור שכל הסימנים היו שם סביבי, כיצד לא ראיתי אותם?

התחלתי לחשוב רק על מה שהם עושים יחד. הייתי מוכן לעשות הכול כדי לחבל בכל הזדמנות שלהם להיות לבדם. הייתי משמיץ את זה באוזני זה, ואז מדווח לכל אחד על תגובת האחר. אבל עם זאת רציתי לראות אותם עושים את זה, רציתי להיות חלק מכך, לגרום להם להיות חייבים לי, להפוך אותי לשותף הכרחי, למתווך ביניהם, לָרָץ שנעשה חיוני כל כך עבור המלך והמלכה, עד שהוא שולט בלוח המשחק.

התחלתי להגיד דברים נחמדים על כל אחד מהם, מעמיד פנים שאין לי כל עניין בכיוון שאליו יתפתחו הדברים ביניהם. הוא חשב שאני מסתיר משהו. היא אמרה שהיא יכולה לדאוג לעצמה.

‘אתה מנסה לשדך בינינו?’ שאלה, ולגלוג בקע מקולה.

‘מה זה בכלל עניינך?’ הוא שאל.

תיארתי את גופה העירום שראיתי שנתיים קודם לכן. רציתי שיתגרה. לא היה אכפת לי במה הוא חושק כל עוד הוא מגורה. ותיארתי אותו בפניה כדי לראות אם היא מתעוררת מינית כמוני, כדי שאוכל לאתר את העוררות המינית שלי בשלה ולראות מי מהן היא הדבר האמיתי.

‘אתה מנסה לגרום לי לחבב אותה?’

‘מה רע בזה?’

‘לא רע. אבל אני מעדיף לעשות את זה בעצמי, אם לא אכפת לך.’

נדרש לי זמן להבין מה באמת אני רוצה. לא רק לגרום לו להיות מגורה בנוכחותי או להזדקק לי. כשהפצרתי בו לדבר עליה מאחורי גבה, הפכתי את קאיירה לאובייקט רכילות בין שני גברים. זה איפשר לנו להיפתח זה אל זה, לגשר מעל התהום הפעורה בינינו, בהודאה שאנחנו נמשכים לאותה אישה.

אולי רק רציתי בעצם שיֵדע שאני אוהב בנות.

‘תראה, זה באמת מאוד נחמד מצדך, ואני מעריך את זה. אבל אל תעשה את זה.’

הגערה שלו העידה שהוא לא מתכוון לשחק איתי את המשחק הזה. היא העמידה אותי במקום.

לא, הוא מהסוג הנאצל, חשבתי. לא כמוני, בוגדני, חורש־רע ושפל. מה שהעלה את ייסוריי בדרגה או שתיים. כעת, מעבר לבושה על כך שחשקתי בו בדיוק כמו קאיירה, כיבדתי אותו ויראתי ממנו ושנאתי אותו על שגרם לי לשנוא את עצמי.

למחרת היום שבו ראיתי אותם רוקדים לא הראיתי כל סימן שאני מתכוון לרוץ איתו. גם הוא לא. כשהעליתי לבסוף את נושא הריצה, מאחר שכבר אי־אפשר היה לשאת את השתיקה סביב זה, הוא אמר שכבר יצא לרוץ. ‘אתה מתעורר מאוחר בימים האחרונים.’

מחוכם, חשבתי.

ואכן, בבקרים האחרונים התרגלתי כל כך למצוא אותו מחכה לי, עד שברוב חוצפתי לא היה אכפת לי מדי באיזו שעה אתעורר. זה ילמד אותי לקח.

למחרת בבוקר, אף שרציתי לשחות איתו, ירידה לקומה התחתונה היתה עשויה להיראות כתגובה נזופה לגערה אגבית. נשארתי אפוא בחדרי רק כדי להבהיר את הנקודה. שמעתי אותו חוצה בפסיעות קלילות את המרפסת, כמעט על קצות האצבעות. הוא התעלם ממני.

ירדתי למטה מאוחר הרבה יותר. הוא כבר יצא להעביר את התיקונים שלו ולקבל את העמודים האחרונים מסיניורה מילאני.

הפסקנו לדבר.

אפילו כשחלקנו אותו מקום בבוקר, השיחה היתה סתמית ובטלה במקרה הטוב. אי־אפשר אפילו לכנות אותה פטפוט.

זה לא הטריד אותו. ודאי לא השקיע בכך מחשבה נוספת.

למה יש כאלה שעוברים גיהינום בניסיון להתקרב אליך, בעוד שלך אין אפילו מושג מעורפל, ואינך מקדיש להם כל מחשבה כשחולפים שבועיים מבלי שהחלפתם ולו מילה אחת? האם היה לו מושג כלשהו? האם עליי לגלות לו?

הרומן עם קאיירה התחיל בחוף. לאחר מכן הוא הזניח את הטניס והתחיל לרכוב על אופניים איתה ועם חבריה בשעות אחר הצהריים המאוחרות בעיירות מערביות יותר לאורך החוף. יום אחד כשהם היו רבים מדי, ולאחד מהם חסר זוג אופניים כדי שיוכלו לצאת לרכיבה, אוליבר פנה אליי ושאל אם אכפת לי להשאיל למריו את האופניים שלי, כיוון שאיני משתמש בהם.

חזרתי באחת לגיל שש.

משכתי בכתפיי כאומר בבקשה, לא מזיז לי. אבל עד מהרה הם עזבו, ואני שירכתי רגליים במעלה המדרגות ופרצתי בבכי אל תוך הכרית.

לפעמים היינו נפגשים בלילה בלה דנסינג. אף פעם אי־אפשר היה לדעת אם אוליבר יגיע. הוא פשוט היה מזנק אל תוך התמונה ובאותה פתאומיות נעלם, לעתים לבדו, לעתים עם אחרים. כשקאיירה באה לביתנו כדרכה מאז ילדותנו, היא היתה יושבת בגן ומביטה החוצה, פשוט מחכה שיופיע. ואז כשהדקות נקפו ולא היה לנו הרבה מה לומר זה לזה, היתה שואלת לבסוף, ‘איפה אוליבר?’ הלך למתרגמת. או: הוא בספרייה עם אבא שלי. או: ירד לחוף. ‘טוב, אז אני זזה. תגיד לו שקפצתי.’

זה נגמר, חשבתי.

מפאלדה הנידה בראשה במבט תוכחה רחום. ‘היא תינוקת, הוא מרצה באוניברסיטה. למה היא לא יכולה למצוא מישהו בגילה?’

‘אף אחד לא שאל אותך,’ הטיחה קאיירה, ששמעה את הדברים ולא התכוונה להניח לטבחית למתוח עליה ביקורת.

‘שלא תעזי לדבר אליי ככה או שאני אשבור לך את הפרצוף,’ אמרה הטבחית הנפוליטנית שלנו והניפה את זרועה באוויר. ‘עוד לא בת שבע־עשרה, וכבר נדלקת על בחורים ומסתובבת עם הציצים בחוץ. את חושבת שלא ראיתי כלום?’

יכולתי לדמיין את מפאלדה בודקת את הסדינים של אוליבר בכל בוקר. או מחליפה רשמים עם העוזרת שעובדת בביתה של קאיירה. אין סוד שיכול לחמוק מרשתן של עובדות משק הבית, המעודכנות תמידית.

הסתכלתי על קאיירה. ידעתי שכואב לה.

כולם חשדו שמשהו קורה ביניהם. אחר הצהריים הוא היה אומר לפעמים שהוא הולך לסככה שליד המוסך לקחת איזה זוג אופניים משם ולרכוב לעיירה. הוא יחזור בעוד שעה וחצי. המתרגמת, הסביר.

‘המתרגמת,’ קולו של אבי היה מהדהד בעודו מערסל את הקוניאק של אחרי ארוחת הערב.

‘מתרגמת בתחת שלי,’ היתה מפאלדה מטעימה.

לפעמים היינו נתקלים זה בזה בעיירה.

כשישבתי בקפה שבו כמה מאיתנו היו נאספים בלילה אחרי סרט או בדרך לדיסקו, ראיתי את קאיירה ואוליבר יוצאים יחד מסמטה צדדית ומדברים. הוא אכל גלידה, היא נתלתה בשתי זרועותיה על זרועו הפנויה. מתי הם מצאו את הזמן להתקרב כל כך? השיחה שלהם נראתה רצינית.

‘מה אתה עושה כאן?’ שאל כשראה אותי.

התבדחות היתה דרכו להסתתר וגם לנסות להסוות את העובדה שפסקנו כליל מלדבר. תחבולה זולה, חשבתי.

‘מסתובב.’

‘אתה לא אמור לישון בשעה כזאת?’

‘אבא שלי לא מאמין בשינה בשעה מסוימת,’ התחמקתי.

קאיירה עדיין היתה שקועה במחשבות. היא נמנעה מלפגוש את מבטי. נראתה כועסת. האם החדירה הפתאומית שלי לעולמם הקטן הפריעה לה? אני זוכר את נימת קולה בבוקר שבו התפרצה על מפאלדה. גיחוך ריחף על פניה; היא עמדה לומר משהו אכזרי.

‘אצלם בבית אף פעם אין שעת שינה, אין חוקים, אין פיקוח, אין כלום. בגלל זה הוא כזה ילד מחונך. אתה לא רואה? אין במה למרוד.’

‘זה נכון?’

‘אני משער,’ עניתי בניסיון להפוך את כל העניין לקליל לפני שהם יעמיקו יותר. ‘לכל אחד דרכי מרידה משלו.’

‘באמת?’ הוא שאל.

‘תן דוגמה אחת,’ אמרה קאיירה בטון מתנגן.

‘לא תביני.’

‘הוא קורא את פול צלאן,’ התפרץ אוליבר בניסיון לשנות את הנושא, ואולי גם לבוא להגנתי ולהראות מבלי שיהיה ניכר בו, שלא שכח את שיחתנו הקודמת. האם ניסה לכפר על העקיצה הקטנה בדבר השעות המאוחרות, או שמא זאת התחלה של בדיחה נוספת על חשבוני? מבט ניטרלי נוקשה כפלדה נח על פניו.

‘ומי זה?’ היא מעולם לא שמעה על פול צלאן.

שלחתי לעברו מבט של שותפות לדבר עבירה. הוא יירט אותו, אבל לא היה כל רמז לשובבות בעיניו כשהחזיר לי מבט לבסוף. לצד מי הוא?

‘משורר,’ לחש כשהחלו להתקדם לאיטם אל לב הפיאצטה וזרק לי נתראה! אגבי.

הסתכלתי עליהם כשחיפשו שולחן פנוי באחד מבתי הקפה הסמוכים.

החברים שלי שאלו אם הוא מתחיל איתה.

אני לא יודע, עניתי.

אז הם עושים את זה?

גם את זה לא ידעתי.

הייתי מת להיות במקומו.

מי לא?

אבל הייתי בעננים. הוא לא שכח את השיחה שלנו על צלאן, והדבר הפיח בי משב רוח שלא חוויתי ימים רבים. הוא עלה על גדותיו וזלג על כל מה שנגעתי בו. רק מילה, מבט, והייתי בעננים. אולי לא כל כך קשה להיות שמח, בסופו של דבר. כל מה שהייתי צריך זה למצוא את מקור השמחה בתוכי ולא לסמוך על כך שאחרים יספקו לי אותו בפעם הבאה.

נזכרתי בתמונה בתנ’ך של יעקב המבקש מרחל מים, ולמשמע דבריה החוזרים על מילות הנבואה שניתנה לו, נושא את ידיו השמימה ומנשק את האדמה שליד הבאר. אני יהודי. צלאן יהודי, אוליבר יהודי — היינו בחצי־גטו חצי־נווה מדבר, בעולם שבאופן אחר היה אכזרי ובלתי מתפשר, שבו המבוכה בחברת זרים פוסקת פתאום, שבו איננו מבינים שלא כהלכה איש, ואיש אינו מעריך אותנו שלא כהלכה, שבו אדם מכיר את חברו ומכיר אותו באופן כה עמוק, עד שלהילקח מאינטימיות שכזאת זו פשוט גלות. אם כך, האם הוא היה הבית שלי? השיבה שלי הביתה? אתה השיבה שלי הביתה. כשאני איתך וטוב לנו יחד, איני רוצה עוד דבר. אתה עושה אותי למה שאני, למי שאני נעשה כשאתה איתי, אוליבר. אם יש אמת כלשהי בעולם הזה, היא משקרת כשאני איתך, ואם אי־פעם אאזור אומץ לומר לך את האמת שלי, תזכיר לי להדליק נר בחג ההודיה בכל מזבח ברומא.

מעולם לא עלה בדעתי שאם מילה אחת שלו יכולה לגרום לי אושר שכזה, מילה אחרת יכולה לרסק אותי באותה קלות; שאם אני לא רוצה להיות אומלל, עליי ללמוד להישמר גם מפני שמחות קטנות שכאלה.

אך באותו לילה ניצלתי את התרוממות הרוח המשכרת של הרגע כדי לדבר עם מארסיה. רקדנו עד אחרי חצות, ולאחר מכן ליוויתי אותה בדרך חזרה על החוף. לאחר מכן עצרנו. אמרתי שמתחשקת לי שחייה זריזה בציפייה שהיא תעצור בעדי. אבל היא אמרה שגם היא אוהבת לשחות בלילה. בגדינו הוסרו בשנייה. ‘אתה לא איתי בגלל שאתה כועס על קאיירה?’

‘למה שאכעס על קאיירה?’

‘בגללו.’

הנדתי בראשי וזייפתי מבט תמֵה כדי להפגין שאיני יכול אפילו להתחיל לנחש מאיפה צץ לה רעיון שכזה.

היא ביקשה שאסתובב ולא אנעץ בה מבט כשהשתמשה בסוודר שלה כדי להתנגב. העמדתי פנים שאני מגניב מבט חשאי, אך הייתי צייתן מכדי לא לעשות מה שנאמר לי. לא העזתי לבקש ממנה לא להסתכל בזמן שהתלבשתי, אבל שמחתי שהפנתה את מבטה. כשכבר לא היינו עירומים, לקחתי את זרועה ונישקתי אותה בכף היד, ואחר כך נישקתי את הרווח שבין אצבעותיה, ואז את פיה. היא לא מיהרה לנשק אותי בחזרה, אבל לאחר מכן לא רצתה להפסיק.

היינו אמורים להיפגש באותו מקום בחוף למחרת בערב. אגיע לפניה, אמרתי.

‘רק אל תספר לאף אחד,’ אמרה.

סימנתי שפּי רכוס לחלוטין.

‘כמעט עשינו את זה,’ סיפרתי לאבי ולאוליבר למחרת כשאכלנו ארוחת בוקר.

‘ולמה לא?’ שאל אבי.

‘לא יודע.’

‘עדיף לנסות ולהיכשל…’ אוליבר חצי־גיחך חצי־ניחם אותי באִמרה הנדושה הזאת. ‘הייתי צריך רק להעז להושיט יד ולגעת, היא היתה אומרת כן,’ אמרתי, גם כדי להדוף ביקורת נוספת מאחד מהם, אבל גם כדי להראות שכשמדובר בלגלוג עצמי, אני יכול לספק לעצמי את המינון שלי, תודה רבה. השווצתי.

‘נסה שוב מאוחר יותר,’ אמר אוליבר. כך נוהגים אנשים שמרגישים נוח עם עצמם. אבל חשתי גם בדבר־מה מדאיג מעט מאחורי הנסה שוב מאוחר יותר האידיוטי אך המכוון שלו. הוא מתח עליי ביקורת. או צחק עליי. או ראה דרכי.

כשלבסוף דיבר פתאום, זה הכאיב לי. רק מי שקלט אותי לגמרי היה יכול לומר זאת. ‘אם לא מאוחר יותר, אימתי?’

אבי אהב את זה. ‘אם לא מאוחר יותר, אימתי?’ המשפט הידהד את הצו הנודע של הלל הזקן, ‘אם לא עכשיו, אימתי?’

אוליבר ניסה מיד לחזור בו מההערה העוקצנית. ‘אין ספק שאני הייתי מנסה שוב. ואחר כך שוב,’ הגיעה הגרסה המרוככת. אבל נסה שוב מאוחר יותר היה המעטה שבו עטף את אם לא מאוחר יותר, אימתי?

חזרתי ושיננתי את המשפט שלו כמו היה מנטרה נבואית שנועדה לשקף כיצד הוא חי את חייו, וכיצד ניסיתי אני לחיות את חיי. בחזרה על המנטרה הזאת שהגיעה ישירות מפיו, אולי אמעד ואפול אל תוך מעבר סודי שמוליך אל אמת נסתרת שעד כה חמקה מפניי, אודותיי, אודות החיים, אודות אחרים, אודותיי עם אחרים.

נסה שוב מאוחר יותר היו המילים האחרונות שאמרתי לעצמי בכל לילה, כשנשבעתי לעשות משהו שיקרב אליי את אוליבר. משמעות הנסה שוב מאוחר יותר היתה שעכשיו אין לי אומץ. התנאים עדיין לא בשלו. היכן אמצא את הרצון והאומץ לנסות שוב מאוחר יותר — לא ידעתי. אבל ההחלטה לעשות משהו ולא לשבת באופן פסיבי גרמה לי להרגיש שאני כבר עושה משהו, כאילו גרפתי רווח מכסף שעדיין לא השקעתי, ועוד פחות מכך הרווחתי.

אבל ידעתי גם שעם כל ה־נסה שוב מאוחר יותר, אני מסתובב במעגלים סביב חיי, ויכולים לעבור חודשים, עונות, שנים שלמות, חיים שלמים מבלי שהקדוש נסה־שוב־מאוחר־יותר יבטוש אותם בכל יום. נסה שוב מאוחר יותר הצליח לאנשים כמו אוליבר. אם לא מאוחר יותר, אימתי? היה הסיסמה שלי.

אם לא מאוחר יותר, אימתי? ומה אם הוא הבין אותי וחשף כל אחד מסודותיי בחמש המילים המפלחות האלה?

הייתי מוכרח לגרום לו לדעת שאני אדיש אליו לחלוטין.

מה שמוטט אותי רגשית לחלוטין היה השיחה שניהלתי איתו בגן כמה בקרים לאחר מכן, והגילוי שלא רק שהוא התעלם מכל דברי החנופה שהרעפתי על קאיירה, אלא שהייתי לגמרי בכיוון הלא נכון.

‘לְמה אתה מתכוון בכיוון הלא נכון?’

‘אני לא מעוניין.’

לא הבנתי אם התכוון לכך שאינו מעוניין לשוחח על זה, או שאינו מעוניין בקאיירה.

‘כולם מעוניינים.’

‘יכול להיות. אבל לא אני.’

עדיין לא ברור.

בקולו היה משהו יבש, מרוגז ודקדקני בו־זמנית.

‘אבל ראיתי את שניכם.’

‘מה שראית לא היה עניינך. בכל מקרה, אני לא משחק את המשחק הזה לא איתה ולא איתך.’

הוא ינק מהסיגריה, וכשפנה לאחור נעץ בי אותו מבט מאיים וקר שמסוגל לבתר אותך ולנקב את קרביך באזמל כירורגי.

משכתי בכתפיי. ‘תראה, אני מצטער…’ וחזרתי אל ספריי. שוב הסגתי את הגבול, ולא היתה כל דרך לסגת בחינניות מלבד להודות שהייתי מאוד לא דיסקרטי.

‘אולי אתה צריך לנסות,’ הוא הוסיף.

מעולם לא שמעתי אותו מדבר בנימה מרפרפת שכזאת קודם לכן. בדרך כלל אני הייתי זה שהתנודד על שולי הנימוס.

‘היא לא תרצה שום דבר איתי.’

‘אתה רוצה שהיא תרצה?’

לאן זה הולך, ולמה אני מרגיש שמלכודת טמונה מחכה לי כמה צעדים לפניי?

‘לא?’ עניתי בכנות, מבלי להבין שהאדישות שלי גרמה ל’לא’ שלי להישמע כמעט כשאלה.

‘אתה בטוח?’

האם הצלחתי במקרה לשכנע אותו שרציתי אותה כל הזמן?

הרמתי את מבטי אליו כמו להשיב באתגר על האתגר שלו.

‘מה אתה כן יודע?’

‘אני יודע שהיא מוצאת חן בעיניך.’

‘אין לך מושג מה מוצא חן בעיניי,’ התפרצתי. ‘שום מושג.’

ניסיתי להישמע פלרטטני ומסתורי, כאילו אני מתייחס לתחום ניסיון אנושי שמישהו כמוהו לא מבין כלל. אבל הצלחתי רק להישמע עצבני והיסטרי.

קורא פיקח פחות של הנפש האנושית היה רואה בהכחשות העיקשות שלי סימנים מבועתים להודאה נבוכה אודות קאיירה הנאבקים להסתתר.

אך מתבונן חכם יותר היה רואה בכך הקדמה לאמת אחרת לגמרי: אם תפתח את הדלת — דמך בראשך, תאמין לי, אתה לא רוצה לשמוע את זה. אולי עדיף שתלך עכשיו כל עוד נותר זמן.

אבל ידעתי גם שאם רק יפגין סימן שהוא חושד בָּאמת, אעשה מיד כל מאמץ לשחרר אותו. אבל גם אם אינו חושד בדבר, מילותיי המבולבלות יותירו אותו נטוש לא פחות. בסופו של דבר הייתי שמח יותר אילו חשב שאני רוצה את קאיירה, ולא היה ממשיך להתעקש לעסוק בנושא וגורם לי להכשיל את עצמי. נטול יכולת דיבור, הייתי מודה בדברים שעוד לא מיפיתי לעצמי או לא ידעתי שנמצאים בתוכי כדי שאוכל להודות בהם. נטול יכולת דיבור, הייתי מגיע למקום שאליו השתוקק גופי מוקדם יותר מאשר בעזרת כל אִמרה שהוכנה שעות מראש. הייתי מסמיק, ומסמיק מפני שהסמקתי, מערבב מילים ולבסוף נשבר — ואז מה היה קורה לי? מה הוא היה אומר?

עדיף להישבר עכשיו, חשבתי, מאשר לחיות עוד יום בלִהטוט עם החלטות בלתי סבירות לנסות שוב מאוחר יותר.

לא, עדיף שלא יֵדע לעולם. אני יכול לחיות עם זה. תמיד־תמיד אוכל לחיות עם זה. לא הופתעתי אפילו להבין עד כמה קל לקבל את זה.

ובכל זאת משום מקום, באופן פתאומי כל כך, היה פורץ בינינו רגע עדין, עד שהמילים שייחלתי להגיד לו כמעט נפלטו מפי. רגעים של בגד ים ירוק, קראתי להם — גם לאחר שתיאוריית הצבעים שלי הופרכה כליל, וכבר לא יכולתי לצפות בוודאות לנחמדוּת בימים ‘כחולים’ או להיזהר בימים ‘אדומים’.

מוזיקה היתה נושא שיחה קל עבורנו, במיוחד כשישבתי ליד הפסנתר. או כשרצה שאנגן משהו כמו ההוא או אחר. הוא אהב את השילובים שלי של שניים, שלושה ואפילו ארבעה מלחינים שנשמעים הרמוניים בקטע אחד, ולאחר מכן נכתבו מחדש על ידי. יום אחד קאיירה התחילה להמהם מנגינה של להיט מהמצעד. כיוון שזה היה יום סוער, ואיש לא התכוון ללכת לחוף או אפילו לשבת בחוץ, החברים שלנו התאספו סביב הפסנתר שבסלון כשאילתרתי וריאציה של ברהמס על ביצוע של מוצרט לאותו שיר ממש. ‘איך אתה עושה את זה?’ הוא שאל אותי בוקר אחד כששכב בגן עדן.

‘לפעמים הדרך היחידה להבין אומן היא להיכנס לנעליו, להשתחל לתוכו. לאחר מכן הכול זורם באופן טבעי.’

שוב דיברנו על ספרים. לעתים נדירות דיברתי על ספרים עם מישהו מלבד אבי.

או שדיברנו על מוזיקה, על הפילוסופים הפרה־סוקרטים, על קולג’ בארצות הברית.

או שהיתה וימיני.

הפעם הראשונה שהיא התפרצה לבקרים שלנו היתה בדיוק כשניגנתי וריאציה על הווריאציות האחרונות של ברהמס להנדל.

קולה שבר את חום היום העז.

‘מה אתה עושה?’

‘עובד,’ עניתי.

אוליבר, ששכב על בטנו לצד הבריכה, הרים את מבטו. זיעה זלגה בין שכמותיו.

‘גם אני,’ אמר כשחזרה ושאלה אותו את אותה שאלה.

‘אתה דיברת, לא עבדת.’

‘אותו דבר.’

‘הלוואי שיכולתי לעבוד. אבל אף אחד לא נותן לי שום עבודה.’

אוליבר, שמעולם לא ראה את וימיני קודם לכן, הרים אליי את מבטו חסר אונים לחלוטין, כאילו אינו מכיר את חוקי השיחה הזאת.

‘אוליבר, תכיר את וימיני, השכנה שלנו מהבית הסמוך, אבל באמת.’

היא הושיטה לו את ידה, והוא לחץ אותה.

‘וימיני ואני חוגגים יום הולדת באותו יום, אבל היא בת עשר. וימיני היא גם גאונה. נכון שאת גאונה, וימיני?’

‘ככה אומרים. אבל נראה לי שאולי אני לא.’

‘למה?’ אוליבר ביקש לדעת וניסה לא להישמע מתנשא מדי.

‘זה היה די חסר טעם מצד הטבע לעשות אותי גאונה.’

אוליבר נראה נחרד מאי־פעם: ‘מה אמרת?’

‘הוא לא יודע, נכון?’ היא שאלה אותי בפניו.

הנדתי בראשי.

‘אומרים שאולי לא אחיה עוד הרבה.’

‘למה את אומרת את זה?’ הוא נראה לגמרי המום. ‘איך את יודעת?’

‘כולם יודעים. זה בגלל שיש לי לוקמיה.’

‘אבל את יפהפייה כל כך ונראית כל כך בריאה, וחכמה כל כך,’ הוא מחה.

‘כמו שאמרתי, בדיחה גרועה.’

אוליבר, שכעת כרע על הדשא, ממש הפיל את הספר על הקרקע.

‘אולי תוכל לבוא יום אחד ולהקריא לי,’ היא אמרה. ‘אני באמת מאוד נחמדה — וגם אתה נראה נחמד. טוב, אז להתראות.’

היא טיפסה מעבר לגדר. ‘וסליחה אם הבהלתי אותך למוות — טוב…’

אפשר היה כמעט לראות אותה מנסה לחזור בה מהמטאפורה.

אם לא היה די אז במוזיקה כדי לקרב בינינו, במשך כמה שעות לפחות באותו יום עשה זאת החיזיון של וימיני.

דיברנו עליה במשך כל אחר הצהריים. אפילו לא הייתי צריך לחפש מה לומר. בעיקר הוא דיבר ושאל. אוליבר היה מרותק. לשם שינוי, לא דיברתי על עצמי.

עד מהרה הם התחברו. בבקרים תמיד היתה ערה אחרי שחזר מריצה או משחייה, ויחד הם היו נפנים אל עבר השער שלנו ויורדים לאיטם במדרגות והולכים אל אחד הסלעים העצומים, שם ישבו ודיברו עד ארוחת הבוקר. מעולם לא ראיתי חברות כה יפה או עזה. מעולם לא קינאתי בגללה, ואיש — ודאי לא אני — לא העז להפריד ביניהם או לצותת להם. לעולם לא אשכח איך היתה נותנת לו את ידה, לאחר שהיו פותחים את השער המוליך למדרגות היורדות אל הסלעים. לעתים נדירות העזה להרחיק כך בלא לוויית מבוגר.

כשאני נזכר בקיץ ההוא, איני מצליח אף פעם לדמיין את סדר האירועים. ישנן כמה תמונות מפתח. מעבר לכך אני זוכר רק רגעים חוזרים. טקסי הבוקר לפני ואחרי ארוחת הבוקר: אוליבר שרוע על הדשא או ליד הבריכה, אני יושב ליד השולחן שלי. לאחר מכן השחייה או הריצה. אחר כך הוא תופס זוג אופניים ורוכב לפגוש את המתרגמת בעיירה. ארוחת צהריים ליד שולחן האוכל הגדול והמוצל בגן או ארוחת צהריים בפנים, תמיד עם אורח או שניים שהצטרפו לארוחת־הפרך. שעות אחר הצהריים, נהדרות ודשנות, גדושות שמש ושתיקה.

ואז ישנן התמונות העודפות: אבי כל הזמן תוהה מה אני עושה עם הזמן שלי, למה אני תמיד לבדי; אמי דוחקת בי להכיר חברים חדשים אם הוותיקים לא מעניינים אותי, ובעיקר להפסיק להסתובב כל הזמן ברחבי הבית — ספרים, ספרים, ספרים, תמיד ספרים, וכל מחברות התווים האלה, שניהם מנדנדים לי לשחק יותר טניס, ללכת לרקוד יותר, להכיר אנשים, לגלות בכוחות עצמי מדוע האחרים נחוצים כל כך בחיים, ואינם רק גופים זרים שמתקרבים אליהם בביישנות. תעשה דברים מטורפים אם אתה חייב, הם חזרו ואמרו לי, חטטניים תמיד, מנסים לחשוף את הסימנים המסתוריים שיסגירו שיברון לב, שבדרכם המסורבלת, החודרנית והמסורה, שניהם ינסו מיד לרפא, כאילו הייתי חייל שתעה אל חצרם ונזקק לחוסם עורקים מיידי אחרת ימות.

אתה תמיד יכול לדבר איתי, גם אני הייתי פעם בגילך, אבי נהג לומר. הדברים שאתה מרגיש וחושב שרק אתה הרגשת, תאמין לי, גם אני חייתי וסבלתי אותם, ויותר מפעם אחת — על חלקם מעולם לא התגברתי ואחרים איני מבין, כמוך היום, ולמרות זאת אני מכיר כמעט כל עיקול, כל תשלום אגרה, כל חדר בלב האדם.

יש תמונות אחרות: השתיקות של אחרי הארוחות — חלקנו מנמנמים, אחדים עובדים, אחרים קוראים, העולם כולו טובל בשמש בחצאי־טונים מהוסים. שעות שמימיות שבהן קולות מהעולם שמחוץ לביתנו היו מסתננים פנימה ברכות כזאת, עד שהייתי בטוח שנרדמתי. ולאחר מכן הטניס של אחר הצהריים. מקלחת וקוקטיילים. המתנה לארוחת הערב. שוב אורחים. ארוחת ערב. הנסיעה השנייה שלו אל המתרגמת. טיול אל העיירה ובחזרה מאוחר בלילה, לפעמים לבד, לפעמים עם חברים.

ואז ישנן היוצאות מן הכלל: אחר הצהריים הסוער כשישבנו בסלון והאזנו למוזיקה וברד ניתך על כל החלונות בבית. האורות היו כבים, המוזיקה גוועת, והיה לנו רק זה את פניו של זה. דודה שלי מקשקשת על השנים האיומות שלה בסנט לואיס, מיזורי, שביטאה סאן לואי; אמא מותירה אחריה שובל של ניחוח תה ארל גריי; וברקע, לאורך כל הדרך מהמטבח שבקומה התחתונה, עולים קולותיהם של מנפרדי ומפאלדה, לחישות ספורות של זוג המתקוטט בלחישות רמות. בגשם, דמותו הצנומה העטופה של הגנן המכוסה בברדס, הנאבק בכל איתני הטבע, תמיד עוקר עשבים, גם בגשם, ואבי מאותת בזרועותיו מבעד לחלון הקדמי שבסלון, תחזור, אנקיזה, תחזור.

‘היצור הזה מלחיץ אותי,’ דודתי היתה אומרת.

‘ליצור הזה יש לב זהב,’ אבי היה אומר.

אך כל אותן השעות היו מתוחות מפחד, כאילו הפחד הוא רוח רפאים מרחפת או ציפור אבודה ומוזרה שנלכדה בעיירה הקטנה שלנו, שכתפיה המפויחות הכתימו כל יצור חי בכתמי צל שלעולם לא יוסרו. לא ידעתי ממה אני פוחד, וגם לא למה דאגתי כל כך, ואף לא מדוע הדבר הזה, שיכול היה בקלות כה רבה ליצור בהלה, נדמה לפעמים כמו תקווה, וכמו תקווה ברגעים אפלים הביא לשמחה כה רבה, שמחה לא מציאותית, שמחה הלכודה בלולאה המהודקת סביבה. קול החבטה העמומה שלבי השמיע כשראיתי אותו מגיע במפתיע, החריד וגם ריגש אותי. פחדתי כשהופיע, פחדתי כשלא הופיע, פחדתי כשהביט בי, ועוד יותר פחדתי כשלא הביט בי. הסבל התיש אותי בסופו של דבר, ובשעות אחר הצהריים הלוהטות הייתי פשוט נכנע ונרדם על הספה בסלון. ולמרות שעדיין חלמתי, ידעתי בדיוק מי נמצא בחדר, מי נכנס ויצא על קצות האצבעות, מי עמד שם, מי הסתכל עליי ובמשך כמה זמן, מי עומד לקחת את העיתון של היום ולחפש את רשימת הסרטים שיוקרנו הערב, בין שהדבר יעיר אותי ובין שלא.

הפחד מעולם לא הסתלק. התעוררתי אליו, ראיתי כיצד הפך לשמחה כששמעתי אותו מתקלח בבוקר וידעתי שיֵרד לאכול איתנו ארוחת בוקר, ואז לראות כיצד הוא מחמיץ כשבמקום לשתות קפה היה חולף בבית במהירות ומתיישב מיד לעבוד בגן. בצהריים לא יכולתי לשאת עוד את הייסורים הכרוכים בהמתנה לשמוע אותו אומר לי משהו. ידעתי שהספה ממתינה לי בעוד כשעה. הדבר גרם לי לשנוא את עצמי על שאני חש כל כך חסר אונים, שקוף לגמרי, מוקסם כל כך, חסר ניסיון כל כך. תגיד כבר משהו, תיגע בי כבר, אוליבר. תביט בי די זמן וראה את באר הדמעות בעיניי. דפוק על דלתי בלילה וראה אם לא השארתי לך אותה כבר פתוחה מעט. היכנס. תמיד יש מקום במיטה שלי.

יותר מכול חששתי מהימים שבהם לא ראיתי אותו זמן רב — כל אחר הצהריים ולפעמים בערב מבלי לדעת היכן היה. לפעמים הייתי מאתר אותו חוצה את הפיאצטה או מדבר עם אנשים שמעולם לא ראיתי קודם לכן. אבל זה לא נחשב, מפני שבפיאצטה הקטנה שבה נאספו אנשים סמוך לשעת הסגירה, רק לעתים רחוקות היה נותן בי עוד מבט, מין הנהון שאולי יועד פחות אליי ויותר לאבי, שבמקרה הייתי בנו.

הוריי, במיוחד אבי, לא יכלו להיות מאושרים יותר ממנו. אוליבר התאים יותר מרוב אורחי הקיץ שלנו. הוא עזר לאבי לארגן את המאמרים שלו, טיפל בהרבה מההתכתבויות שלו בשפה זרה, וללא ספק התקדם עם הספר שלו עצמו. מה שעשה בחייו הפרטיים ובזמנו הפנוי היה עניינו — אם הצעירים ידלגו בקלילות, מי ידהר? היתה האִמרה המסורבלת של אבי. בבית שלנו אוליבר לא היה יכול לטעות.

מאחר שהוריי מעולם לא הבחינו בהיעדרויות שלו, חשבתי שבטוח יותר לא להפגין שהן עוררו בי חרדה כלשהי. ציינתי שהוא איננו רק כשאחד מהם תהה היכן הוא; הייתי מעמיד פני מודאג כמותם. אה, נכון, כבר הרבה זמן הוא לא פה. לא, שום מושג. והייתי צריך גם לדאוג שלא להיראות מודאג מדי, כדי לא לעורר את חשדם לגבי מה שמציק לי. הם ידעו לזהות זיוף ברגע שהבחינו בו. הופתעתי שעדיין לא שמו לב. הם תמיד אמרו שאני נקשר בקלות רבה מדי לאנשים. ובקיץ ההוא הבנתי סוף־סוף לְמה התכוונו כשאמרו נקשר בקלות רבה מדי. ברור שזה כבר קרה פעם, והם כנראה כבר קלטו את זה כשהייתי צעיר מכדי להבחין במשהו בעצמי. אדוות מדאיגות נשלחו אל תוך חייהם. הם דאגו לי. ידעתי שהם דואגים בצדק. קיוויתי רק שהם לעולם לא ידעו עד כמה דברים הרחיקו לכת עכשיו, מעבר לדאגות הרגילות. ידעתי שהם אינם חושדים בדבר, וזה הציק לי — למרות שלא הייתי רוצה שיהיה אחרת. הבנתי מכך שאם לא אהיה יותר שקוף ואוּכל להסתיר כה הרבה מחיי, אהיה סוף־סוף בטוח מפניהם, וממנו — אבל באיזה מחיר? והאם רציתי להיות בטוח מפני מישהו?

לא היה עם מי לדבר. למי יכולתי לספר? מפאלדה? היא תעזוב את הבית. דודתי? היא ודאי תספר לכולם. מארסיה, קאיירה, החברים שלי? הם ינטשו אותי בתוך רגע. בנות הדודה שלי כשבאו לבקר? בחיים לא. אבי החזיק בדעות הכי ליברליות — אבל בזאת? מי עוד? לכתוב לאחד המורים שלי? לראות רופא? להגיד שאני צריך פסיכיאטר? לספר לאוליבר?

לספר לאוליבר. אין מישהו אחר שאפשר לספר לו, אוליבר, אז לצערי זה הולך להיות אתה…

אחר צהריים אחד כשידעתי שהבית ריק לגמרי, עליתי לחדרו. פתחתי את הארון שלו, ומאחר שזה היה החדר שלי כשלא היו אורחים, העמדתי פנים שאני מחפש משהו ששכחתי באחת המגירות התחתונות. תיכננתי לחטט בניירות שלו, אבל ברגע שפתחתי את הארון שלו ראיתי את זה. בגד הים האדום של שחיית הבוקר שלו היה תלוי על וו. הוא לא שחה בו, ולכן היה תלוי שם ולא התייבש במרפסת. הרמתי אותו. מעולם לא חיטטתי בחפציו האישיים של איש. קירבתי את בגד הים אל פניי ואז שיפשפתי את פניי בו, כאילו ניסיתי להתכרבל בתוכו ולאבד את עצמי בין קפליו — אם כך, זה הריח שלו כשגופו אינו מכוסה בתחליב שיזוף, זה הריח שלו, זה הריח שלו, חזרתי ואמרתי לעצמי בעודי מסתכל בתוך בגד הים ומחפש משהו אישי יותר מהריח שלו, ולאחר מכן מנשק כל פינה שלו, כמעט מייחל למצוא שערה, משהו, שאוכל ללקק, להכניס את כל בגד הים לתוך פי, אילו רק יכולתי לגנוב אותו, לשמור אותו אצלי לנצח, ולעולם לא להניח למפאלדה לשטוף אותו, לפנות אליו בחודשי החורף בבית ולהחזיר אותו לחיים כשאני מסניף אותו, עירום כפי שהיה איתי ברגע זה ממש. מתוך דחף הסרתי את בגד הים שלי והתחלתי ללבוש את שלו. ידעתי מה אני רוצה, ורציתי את זה במין שלהוב מבוסם שגורם לאנשים ליטול סיכונים שלעולם לא היו נוטלים, גם כשגופם רווי באלכוהול. רציתי לגמור בבגד הים שלו ולהשאיר שם ראיות שיוכל למצוא. באותו רגע השתלט עליי רעיון מטורף עוד יותר. הסרתי את כיסוי המיטה שלו, פשטתי את בגד הים והתכרבלתי בין סדיניו, עירום. שימצא אותי — אני אתמודד עם זה כך או אחרת. זיהיתי את תחושת המיטה. המיטה שלי. אבל הריח שלו הקיף אותי, מרפא וסולח, כמו ריח זר שהשתלט לפתע על כל גופי כאשר קשיש שעמד לידי במקרה בבית הכנסת ביום כיפור כיסה את ראשי בטלית שלו, עד שנעלמתי כליל והתאחדתי עם אומה הפזורה לנצח אבל מפעם לפעם מתאחדת שוב, כאשר ישות אחת ועוד אחת עוטפות את עצמן יחד תחת אותה יריעת בד. הנחתי את הכרית שלו על פניי, נישקתי אותה בפראות, וכשאני עוטף אותה ברגליי, אמרתי לה את כל מה שלא היה לי אומץ לספר לשאר העולם. ואז אמרתי לו מה אני רוצה. זה לקח פחות מדקה.

הסוד יצא מגופי. אז מה אם הוא יראה. אז מה אם הוא יתפוס אותי. אז מה, אז מה, אז מה.

בדרך חזרה מחדרו לחדרי תהיתי אם אי־פעם אהיה משוגע מספיק לנסות זאת שוב.

באותו ערב תפסתי את עצמי בוחן בזהירות היכן כל אחד נמצא בבית. הדחף המביש השתלט עליי מהר יותר משדמיינתי. זה לא כזה עניין לחמוק שוב ולעלות במדרגות.

ערב אחד בעודי קורא בספרייה של אבי, נתקלתי בסיפור על אביר יפה תואר המאוהב עד טירוף בנסיכה. גם היא מאוהבת בו עד טירוף, למרות שנדמה שאינה מודעת לכך לגמרי, ולמרות החברוּת שפורחת ביניהם, או שמא בגלל אותה חברות, הוא מוצא את עצמו מושפל וחסר מילים בשל הכנות המאיימת שלה, עד שאינו מסוגל להעלות את נושא אהבתו. יום אחד הוא שואל אותה ישירות: ‘האם עדיף לדבר או למות?’

מעולם לא היה לי אפילו האומץ לשאול שאלה שכזאת.

אך מה שאמרתי אל תוך הכרית שלו חשף בפניי שלפחות לרגע אחד תירגלתי את האמת, הוצאתי אותה החוצה, שלמעשה נהניתי לומר אותה, ואילו הוא חלף במקרה באותו רגע ממש, הייתי ממלמל דברים שלא הייתי מעז לומר לעצמי מול המראה, ולא היה מזיז לי, לא היה אכפת לי — שיֵדע, שיראה, שיעביר ביקורת אם ירצה — רק אל תגלה לכל העולם — גם אם כרגע אתה העולם בשבילי, גם אם עיניך מייצגות עולם מבועת ומלא בוז. מבט הפלדה הקר שלך, אוליבר, אני מעדיף למות מאשר לעמוד מולו לאחר שאגלה לך.

קרלו לוי, סופר איטלקי יהודי מטורינו, חבר בתנועה האנטי־פשיסטית ‘צדק וחירות’, שנעצר והוגלה ליישוב הקטן אליאנו בדרום איטליה. על החיים בכפר כתב בספרו ישו נעצר באֶבּוֹלי שהתפרסם ב־1945 ותורגם לעברית בשם ארץ שכוחת אל.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “קרא לי בשמך”