החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!
על רוית ליפשיץ ציון

רוית ליפשיץ ציון היא רומנטיקנית חסרת תקנה, מוזיקאית-פסנתרנית, המכורה לאופרה ולג'אז, חיית רשת חברתית ואוהבת מצלמה. לאחר כמעט עשור כדיילת אוויר באל על, תארים מתקדמים באמנות, מוזיקה ומנהל עסקים בין תל אביב לניו יורק ושבע עשרה שנות ניהול תקשורת שיווקית, ... עוד >>

אהבותיה של אמה

מאת:
הוצאה: | 2018 | 364 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

32.00

רכשו ספר זה:

לאמה קליין מלאו חמישים. היא אשת קריירה, אוצרת אמנות ואם לבן ובת מתבגרים. היא יודעת להתלבש ועדיין יפהפייה, אך כבר לא מרגישה כך: בעיניה הגוף החטוב קמל, הזוהר הועם והערך העצמי התפוגג. שנים של נישואים שבהן התשוקה והריגוש העלו אבק, חלומות שנשכחו, בוס מתעמר ומלחמת קיום יום-יומית מביאים אותה לנקודת אל חזור.

פגישה מקרית עם גבר אנגלי בשדה התעופה מובילה אותה להרפתקה סוערת. הייתכן שקיבלה הזדמנות שנייה לאהבה ולתשוקה? האם תאהב את עצמה ותכיר שוב ביכולותיה, תמציא עצמה מחדש בחייה המקצועיים והאישיים? או שמא תראה באור חדש את שכבר יש לה?

בעל, אישה וגבר סוחפים אותנו למשולש אהבה לוהט ומרתק, הנע בין תל אביב, פריז ולונדון. על בחירות בין המוכר והבטוח לבין החדש והמסעיר, על גילוי עצמי והכוחות הטמונים בנו ועל כך שבכל גיל צריך זמן לאושר.

מפי הסופרת:

"זהו רומן רומנטי מודרני, לא שגרתי, הומוריסטי, עכשווי אך קורץ לקלאסיקה. הוא קצבי ושועט קדימה אך לעתים עוצר, לוקח נשימה עמוקה ומביט בנוסטלגיה אל העבר. החיים אינם צבועים בשחור לבן והבחירות בספר אינן בין טוב לרע קלאסיים. כל בחירה עשויה להיות טובה, אך לכל מהלך יש מחיר והשלכות. אמה קליין נמצאת בצומת דרכים, בעיצומה של הרפתקת חייה. היא חיה את הפנטזיה אך בניגוד למה שסיפרו לכם, היא לא ירח דבש." רוית ליפשיץ ציון

 

ביקורת ראשונה-

"'אהבותיה של אמה' הוא רומן סוחף שלא מרפה מהקורא לרגע. נשאבתי לתוך סערת הרגשות של הגיבורה מהעמוד הראשון וחיכיתי בנשימה עצורה לגלות לאיזה כיוון תבחר אמה קליין לנתב את חייה ואת חיי אהובי לבה."

שי סנדיק, מתרגם ומו"ל, הוצאת תמיר-סנדיק

 

על הסופרת-

רוית ליפשיץ ציון היא רומנטיקנית חסרת תקנה, מוזיקאית-פסנתרנית, המכורה לאופרה ולג'אז, חיית רשת חברתית ואוהבת מצלמה. לאחר כמעט עשור כדיילת אוויר באל על, תארים מתקדמים באמנות, מוזיקה ומנהל עסקים בין תל אביב לניו יורק ושבע עשרה שנות ניהול תקשורת שיווקית, פרסום ויחסי ציבור, יצאה לדרך חדשה ומאז היא "הכותבת – מילים בסגנון והשראה", המבטאת בבלוגים שלה את תשוקותיה ואהבותיה בנוגע לכל מה שחדשני בעולם הספרות, האופנה, העיצוב, האמנות והתרבות.

רוית נשואה ואם לתאומים בני שבע עשרה הממשיכים את דרכה האמנותית והמוזיקלית. גרה בגני תקווה אך נותרה תל אביבית בנשמה.

"אהבותיה של אמה" הוא רומן הביכורים שלה.

מקט: 001-3000-075
לאתר הספר הקליקו כאן
מאמר שפורסם על הספר
סקירה
סקירת הספר באתר סימניה
עמוד הפייסבוק

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


חלק א'

פריז

1

זו רק חופשה

אני שונאת המראות. פעם, הייתי אוחזת חזק בידו של דני בוי ושואבת ממנה רוגע. אפסנתי את הטרולי והתיישבתי מתנשפת. קניתי כמעט את כל מה שחיפשתי, קצת קוסמטיקה וכמה ספרים רומנטיים, ומגזינים בריח כרומו מהסוג שמוכר חלומות. גם בושם אחד. שנים שלא קניתי לעצמי בושם. בדקתי שוב שהחגורה מהודקת.

"מה יֵצא לך מזה?" הוא שאל אותי אתמול כשארזתי. דיברתי על כך כל הערב והוא, כאילו נחת באותו רגע, אך מסתבר שהיה בהאזנה כל הזמן.

"בבקשה, אל תזלזל רגע לפני הנסיעה. אמרת שאתה מבין שאני צריכה חופשה."

"אבל למה לבד? אני לא מבין מי נוסע לבד?" קולו גבר כשהטעים כל מילה, "יש לך חברות שהיו קופצות על הנסיעה הזו."

"זאת רק חופשה," אמרתי שוב והוא הביט בי למשך כמה שניות ארוכות, מחפש את עיניי. ירוק מביט בירוק.

"כן, רק חופשה," הוא רטן.

"מה מלחיץ אותך?" שאלתי בזמן שכתבתי טבלת משימות, "שעשרות גברים יחכו לי בשדה ואני אצטרך רק לבחור? חופשה, זה כל מה שזה. לא רוצה חברות, צריכה את עצמי לעצמי. חברות רק יפריעו לי ויקלקלו לי. אתה יודע שזה חלום ישן שלי לנסוע לבד. להוכיח לעצמי שאני יכולה. אולי גם אצליח לכתוב משהו ואפילו לפרסם."

"אשליות," סינן בשקט, כאילו רק לעצמו.

נרדמתי לשעה. דני בוי היה ודאי שותה וודקה עם פלח לימון וישן עד הנחיתה. בעוד ארבע שעות אנחת ברואסי והלב דופק. איש לא האמין שאסע לבד. שפשוט אקום ואסע. השנה, אפילו עוגה לא קיבלתי. נר לכבות. רק אלכסנדרה כתבה לי ברכה יפה. גם בן־בן אמר דברים יפים. לפני עשרים שנה דני היה מצטרף אליי בוודאות, עוד היינו מחוברים כאיש אחד. אז עכשיו מי טסה לבד? אני. אין שום בעיה. הוא ממילא הפך לשונא נסיעות. היום הן עונש עבורו. תמיד הבטחתי שאעשה זאת ואיש לא התייחס, אך הנה זה קורה.

לפני שלושים שנה דני היה מחזר נלהב. הוא כתב לי שירים מלאי רגש ותשוקה.

פתקים בכתב ידו היפה ששיקף את אישיותו הכריזמטית, חבויים בארנקי משנות השמונים ועד היום. הייתי נשענת על אדן החלון בבניין הפקולטה לאמנויות באוניברסיטת תל אביב, ממתינה בכיליון עיניים בקפטריה של בניין "גילמן" לבואו של הסטודנט ירוק העיניים שנהג במכונית אדומה וקוראת אותם. הכתב נותר כשהיה, אך הפתקים הצהיבו, הכתב דהה וחלק מהמילים אף נעלמו ואינן.

דני למד הנדסת תעשייה וניהול בצדו השני של הקמפוס ובגילמן השלים קורסים בהיסטוריה מדינית של המאה העשרים, אהבתו הגדולה. הוא פקד באדיקות את הקפטריה כדי לפגוש אותי, ואני נדדתי מהאקדמיה למוזיקה ומבניין האמנויות כדי לראות אותו לדקות ספורות. ולאחרונה? מתי זכיתי להריח בביתי כמה ורדים או למצוא קופסת שוקולד קטנה על הכרית? בכסף קטן היה קונה את עולמי.

ניקוי ראש, להשתחרר! פקדתי על עצמי. נסיעה ראשונה לחופש לבד. הכיסא צר. המושב לפניי קרוב מדי. אדון שחור שׂיער הנמיך אותו בפראות ואני נשארתי בלי אוויר. הוא הזכיר לי מישהו, את הבוס שלי. חסר היה שגם יתחיל לצעוק כמוהו כדי שאפרוץ בצחוק מול כולם. שתי הזקנות מימיני, שהגיעו היישר מסדרת טלוויזיה של הבי־בי־סי, נמנמו. משמאלי גבר ששערו מאפיר. נדמה שהוא איש עסקים, מה הוא עושה במחלקת תיירים?

 

פריז בפתח, עודדתי את עצמי. גלריות, תערוכות, חנויות. יש לי קלסר מסודר שבו אספתי חומרים למכביר. לאחר הארוחה אעבור שוב על טבלת אקסל שהכנתי ובה מפורטות פעילויות הנסיעה, מחולקות לימים. הבנתם נכון, אני לא ספונטנית. הכול אצלי מתוכנן וכך אני אוהבת. בנסיעה ספונטנית שום דבר לא הולך כמו שצריך. כבר היום אבקר בתערוכה במרכז פומפידו. אעלה על הכתב חוויות בבלוג החדש שפתחתי בעצמי בהשקעה רבה. רק נולד, וכמו תינוק יש לו שם – אהבותיה של אמה. הוא מעוצב בסגנון רטרו־מודרני המשלב עולם ישן וחדש, בדיוק כמוני. איש לא מחכה לי בפריז, הרהרתי, אבל אתלבש כמו בפריז ואצטלם כמו בפריז. לכל יום תוכננו מלתחה ייחודית וסדר פעילויות מרתק.

טבלת המשימות שתליתי על המקרר בבית מכילה לוח זמנים שלא יבייש לשכת שגריר. אלכסנדרה בשיעורי פסנתר ובלט. בן־בן בשיעורי פסנתר וכינור. חזרות, בחינות, חברים, שיעורים. דני בוי ייכנס לנעלי "נהגת המונית ללא תשלום" למשך שבוע. גם הוא מסיע מדי פעם, אך אני המסיעה הלאומית למפלצת החוגים וההישגיות. יצרתי אותה במו ידיי ואני מגדלת שני אמנים מלאי כישרון. אם כך, מדוע הדמעות? ובישולים? ממילא דני בוי הוא הבשלן בבית. למד מאמו היוגוסלבית. הילדים יחגגו עם ממולאים וקציצות פרסה.

"יום הולדת שמח לי," ברח לי אתמול בין כביסות לקיפולים אחרונים. כל המבטים נישאו אליי.

"אֶם, לא הלכנו בשבוע שעבר לאופרה? זה לא נחשב?"

"אני הכנתי ברכה," אלכסנדרה רצה לחדרה.

"אני אכתוב ברכה. את יודעת שאני לא ענק במילים. נו, אמא," התגונן בן.

"בשנה שעברה הלכתם לקניון וקניתם לי שרשרת. בארבעים ותשע כן ובחמישים לא?" חיכיתי בסבלנות לשמוע מה יש לדני בוי לומר.

"מה את רוצה ממני? יש לנו אמצעים? הלכנו לריגולטו, שאת משוגעת עליה, והמסעדה בשבת לא נחשבת?"

"זה בסדר, הכול בסדר," חשתי שעומד לי גוש בגרון. רציתי בלון. רציתי זיקוק על עוגה, הפתעה.

"ומה עשיתם לי לחמישים?" המשיך בעלי היקר באסטרטגיית התקפה. "בואי ואזכיר לך – כלום!" נאלמתי דום, מופתעת ומשתאה. אני, שאיני שוכחת את החבר הרחוק ביותר, לא חגגתי לו יום הולדת?! לא ייתכן! ואז פילח אותי זיכרון כמכת שוט: כשמלאו לדני בוי חמישים היינו בתקופת השפל של חיינו וקרובים לפשיטת רגל. הוא לא עבד באותה תקופה, זמן שאני מעדיפה לשכוח.

"מה, זו תחרות?" לא יכולתי להתאפק אף על פי שלא רציתי ויכוחים בערב הנסיעה. "יש לך הזדמנות להראות לאשתך מה אתה מרגיש כלפיה. מתי הייתה הפעם האחרונה שקיבלתי נשיקה אמיתית?" שמתי לב שהילדים נעלמו. כהרגלם, פורשים לחדריהם כשהשיחה אינה נוחה לאוזניהם.

"אמא, ראיתי אתכם מתנשקים. אין לך על מה להתלונן," קרא בן־בן מחדרו, ואני התאפקתי לא לצחוק.

"חצוף קטן, פתאום אתה מתערב?! לפחות תתערב לטובתי," זרקתי לעברו כשחלפתי על פני חדרו בדרך לשלי ובידי ערמת בגדים בגובה מטר, מקופלת כמו בחנות. "לא נשיקה ובטח לא יותר מזה," סיננתי כשאלכסנדרה נכנסה אחריי לחדר והביטה במבט ביקורתי בכמות הבגדים שארזתי.

"לא יהיה לך מקום לקניות," ציינה בטון נוזף.

"'ורד אנגלייה' שלי, הכול, אבל הכול תקבלי," הרגעתי אותה בחיוך מפויס.

"אמא, אני אוהבת אותך." חיבקה אותי. לבי נמס.

 

הארוחה הוגשה. האוכל היה תפל, לא שציפיתי למשהו אחר. ויתרתי על התענוג והתמסרתי לזיכרונות רחוקים שעוררו בי הדיילות. דני בוי התגאה תמיד שהייתי הדיילת מספר אחת. אני עדיין יכולה לתת להן שיעור. המדים המחויטים במידה שלושים ושש חבקו את גופי כשהם מגוהצים למשעי, והרגליים הסתיימו הרחק משם בנעלי עקב שחורות ומבהיקות. דני אהב להתבונן בי קושרת את הצעיף במיומנות, דקות ספורות לפני הירידה למונית. חזרה מטיסה הייתה כירח דבש קטן והמזוודה הייתה נפתחת כתיבת אוצרות. מתאילנד עד ניו יורק, ממקסיקו עד אמסטרדם, לונדון וטנריף. אי־שם, בחיים אחרים, דני ואני ראינו עולם. הרבה עולם. הוא אוהב להיזכר בפרטים הקטנים ביותר שקרו באיטליה לפני חמש־עשרה שנה, במסעותינו לחופי הקריביים לפני עשרים. אני לא. הם קרו לפני עידן הקרח וכבר שנים שייחלתי לנסיעות חדשות שמהן אדלה זיכרונות חדשים. מתי הייתה הפעם האחרונה שבה נסענו יחד? גם עם מיליון דולר בבנק, גם קומביין לא יוציא אותו. טוב לו בבית שלו, במיטה שלו, בין הסדינים שלו.

במשך שעתיים דיברתי אל עצמי. הזקנות עוד היו חושבות שאני מה־בי־בי־סי. "כן, תודה," חייכתי לדיילת שהציעה לי כוס יין אדום, פשוט וזול, שאולי יעזור לי להירגע. הכול יכול היה להיות אחרת. בשנות העשרים לחיי הצלחתי להתפרנס ממוזיקה. ניגנתי במועדוני ג'אז ובהרכבים של מוזיקה קאמרית, ליוויתי זמרי אופרה. התואר שסיימתי בהצטיינות הועיל לי אחרי שנים רבות. חלמתי להמשיך ולהתפתח בלונדון אבל בן זוגי רצה לחיות בארץ, רק בארץ. קצין מצטיין וציוני נלהב המכיר כל מהלך במלחמת העולם השנייה. אף אני הייתי כזו, עם אבא גיבור מלחמה וסבים חלוצים, אך חלומותיי המקצועיים לפרוש כנף נדחקו הצדה. מצאתי את עצמי נשואה לאיש טוב, אמא לילדים נפלאים ובעלת קריירה שהיא לכאורה פסגת החלומות. עבור אנשי מפתח בתחום ובעיני מתחרים הייתי סמל ההצלחה, כישרון עולה, אך ביום־יום התמודדתי עם בוס רומס וקולגות שעוטים על פניהם מסכות ושקרים. שנים של תככים, אינטריגות ופוליטיקה בחושן – בית מכירות פומביות, ואני שרדתי הכול, "בשביל המשפחה". ככל שנתפסתי כמצליחה כלפי חוץ, כך גברו הדיכוי והטינה מבפנים, בתוך המערכת.

כל השנים עשיתי הכול כפי שאמרו לי. אני זו שתמיד אמרה "כן". כנועה, נחמדה מדי, נעימה ומנומסת מדי, סחבתי על כתפיי אחריות כבדה. אני יודעת שמאחורי גבי הם צחקו, לקחו אותי כמובן מאליו, שלמרות הזלזול שלהם הגעתי למחרת בבוקר כרגיל, לבושה במיטב בגדיי וחיוך נסוך על פניי. "הליידי האנגלייה", כינו אותי חבריי המועטים במשרד, ואני אהבתי את זה. עבורי, כל מה שאנגלי – שווה זהב. מבטא אנגלי, אירי או סקוטי רהוט בדרך כלל גורם לי לחולשה בברכיים.

"אבא, זו רק חופשה," אמר בן־בן המתוק שלי בבוקר הנסיעה. "זוכר איך אמא חזרה מנסיעת עבודה בספרד? היינו צריכים לנחם אותה שבוע." איזה בן יש לי, קורא מחשבות. דמעות פרצו מעיניי לנוכח מילותיו היפות וזיכרון העלבונות שהוטחו בי וההשפלה הפומבית שספגתי במשלחת לכנס מקצועי וסיור בספרד. הדבר היחיד שהרגיע אותי אז היה שלפחות המארחים המקומיים והמכובדים של עסקי האמנות שהגיעו לכנס מכל העולם לא הבינו את השפה ולא את הרוע שהתלווה למילים הקשות.

"אני מפחדת קצת," הודיתי בעיניים רטובות.

"אֶם," אמר דני בוי וחיבק אותי, "את דיילת לשעבר. את תסתדרי."

שמחתי שגישתו השתנתה ובחיוך מתפנק התיישבתי על ברכיו. "קשה החופש הזה," זרקתי, ושנינו פרצנו בצחוק, שלי עדיין טבול בדמעות, ושלו, כתמיד, מתגלגל והופך לשיעול רועם.

החלטתי על גישה חיובית. אתעד הכול ואהבותיה של אמה יהיה בלוג יוצא מן הכלל. עוד מעט נוחתים. ההרפתקה תכף מתחילה.

 

2

נוסטלגיה חדשה

תיק יש. טרולי יש. מעיל? איפה המעיל שלי? העליתי אותו איתי למטוס? כן! זוכרת בוודאות. גם קיפלתי אותו יפה ודחסתי לתא שמעל למושב. לא מתאים לי לשכוח… תחשבי אמה, תחשבי!

אין ברירה. הייתי חייבת לרוץ חזרה אל המטוס לפני שיצא חזרה לישראל. לוותר על המעיל משמעו לקנות חדש בפריז ומי מבטיח שאמצא בדיוק את זה שאני אוהבת? שלא לדבר על המחיר. רצתי והזעתי מרוב לחץ, אישה יחידה בכיוון הנגדי, בזרם של הולכים ומזוודות על גלגלים.

"סליחה, סליחה, פרדון," מלמלתי בצרפתית. מה עכשיו? ימינה? ננסה. המשכתי לרוץ. רגע, זה כבר אולם שאני לא זוכרת. אולי אשאל מישהו, אם אמצא מישהו עם מדים, הוא כבר ינחה אותי.

"סליחה, אני חייבת להגיע למטוס אל על שנחת לפני רבע שעה מתל אביב, שכחתי משהו."

"את לא יכולה לחזור גברת. תלכי לדלפק כדי שיעזרו לך."

"אבל זה ממש כאן!"

"גבירתי, את יוצרת עיכוב. בעוד רגע יגיעו נוסעים חדשים. את לא יכולה להיות פה כבר," פקדה.

"רק לדקה! אני חייבת! שכחתי את המעיל שלי!" לא ויתרתי ורצתי.

התנשפתי כאילו חיי תלויים במעיל הזה. כמו להכעיס, שלולית קטנה של נוזל לא מזוהה חיכתה לי על הרצפה המבהיקה, לי ולטרולי שנשמט מידי בעודי מרחפת מעליו ומשתטחת. השרשרת הארוכה של חרוזי הפנינה שענדתי נקרעה והתפזרה לכל עבר.

לעזאזל, לעזאזל ושוב לעזאזל! רק אני יכולתי להתחיל חופשה בפַרְסָה שכזו. רק שלא תהיה התקהלות סביבי ושאנשים לא יחליקו על החרוזים. אבוי לבושה. הברך החלה לדאוב אבל הייתי חייבת איכשהו לקום ולאסוף אותם ולאסוף גם את עצמי. מה חשבתי כשבחרתי לטוס בחליפת "העתק שאנל" קטנה בגוון שמנת? לפחות נעלי הסירה "העתק פרגאמו" הם בעלי עקב קטן. לעזאזל שוב!

"את בסדר גברת? אפשר לעזור לך?" שאל קול ערב באנגלית בריטית רהוטה.

"אני בספק," מלמלתי ספק לעצמי, ספק אליו.

בעוד גופי נותר במצב מאוזן אחזתי בברך הדואבת, הצצתי בזווית העין אל הדמות הנישאת מעליי וראשי כבד וסחרחר מהנפילה. "הממ… גן עדן," מלמלתי מתוך ערפול, כשריח גברי משכר חדר לאפי. לצד הטרולי השרוע הפוך על הרצפה היתמר גבר גבוה, לבוש בחליפה בגוון פחם, בחולצה לבנה מעומלנת היטב שחפתיה עשויים שנהב חרוט ועל צווארו עניבה בכחול מעושן. הרמתי ראשי והישרתי מבט לעברו. נצנוץ קל של לעג ניכר בעיני הסערה הכחולות גרפיט שלו העטורות קמטוטים דקים, שערו השחור שניכרו בו נגיעות של ג'ל נופל ברישול מכוון על מצחו הגבוה, אפו ישר ומסותת ושפתיו חושניות ומצוירות. מצאתי עצמי פוערת פה ומסמיקה. לורד ביירון המשועשע עמד מעליי ואני שקעתי למצולות.

"המעיל שלי נשאר במטוס," נשמתי וניסיתי להיעמד ולשמור על ארשת מכובדת. גם אני דוברת אנגלית רהוטה. הגבר העביר אצבעות בשערו והרחיק אותן ממצחו כחוכך בדעתו כיצד לפעול. אי הנעימות שלי גברה על הכאב בברך והצלחתי להיאחז בידו ולהרים עצמי מהרצפה בניסיון לשמור על שרידי הכבוד העצמי שלי.

"דיילת, תתקשרי בבקשה בטלפון הפנימי לקברניט סוייאר."

הדיילת בקושי הביטה לעברו. "אין לי אישור לכך," אמרה וזעה באי־נוחות, כמנסה להיפטר ממנו.

"הדיילת אנט," הוא הביט בתג הנושא את שמה, "אם את מעוניינת להמשיך בתפקידך, הרימי טלפון כעת." נותרתי פעורת פה, תוהה על הקשר עם קברניט המטוס.

"מה שמך?" הוא שאל באדיבות, פונה אליי הפעם.

"אמה קליין," עניתי בשקט, בזמן שאני מנסה לנקות את בגדיי ומיישרת אותם. בעטתי בכמה חרוזים סוררים שנותרו על הרצפה וסירקתי את שערי באצבעותיי. "אמה," אמרתי שוב בביטחון ששב אליי קמעה.

לאחר חילופי מילים עם מי שכנראה היה הקברניט סוייאר, הוא חזר ופנה אליי: "המעיל בדרך לדלפק שנמצא בכניסה לשער שלוש. ועכשיו כולנו נוכל להמשיך בשגרת יומנו."

"ולמי אני חייבת את התודה הזו?" הבטתי ב"שגרת יומנו".

"גרנט. ג'יימס אדוארד גרנט," הוא אמר והושיט את ידו. לחצתי אותה ושוב התאמצתי להישיר מבט לעין הסערה. ידי הזיעה מרוב מאמץ ובושה ואילו שלו הייתה חזקה ושלווה. הוא התנשא מעליי לפחות בראש. חשתי שהוא אוחז בידי כמה שניות יותר מהרגיל. עצמתי עיניי ונשמתי את ריחו הנעים והמשכר, הרענן, הגברי. מנטה עם לימון? ידי הייתה נתונה עדיין בידו כשפקחתי את עיניי והבחנתי בצבעים מופלאים שנמתחו על גבי פוסטר ענק מעליי. "רוברט ראושנברג והנאו אוואנגרד במרכז פומפידו. לשם אגיע היום," מלמלתי ועיניי זרחו לעבר גן העדן האבוד, אך כעבור שניות שוב נעצמו.

"דיילת," הוא פנה ללובשת מדים נוספת שחלפה על פנינו כשהבחין שאיבדתי במקצת את היציבות, "הגישי בבקשה כוס מים לגברת קליין, היא אינה חשה בטוב." הדיילת הביטה בו ביראה ומיהרה לציית. "מיד תקבלי כוס מים," אמר לי ברוך. "שבי נא לרגע." הוא משך אותי בעדינות אל ספסל. הדיילת חזרה וכוס המים בידה. הוא נטל את הכוס והגיש אותה לפי, אוחז בזרועי.

"אמה," תיקנתי וחזרתי מארץ הדמיון וראשי סחרחר, "תודה, מיסטר גרנט. סליחה על המהומה ועל העיכוב," אזרתי אומץ להגיב והסומק על לחיי גבר.

"אמה…" חזר אחריי והרים גבה במבט משועשע שניכר דרך ריסיו הארוכים והכהים. רק עכשיו שמתי לב להתקהלות הנשית סביבנו, הלו ג'יימס בונד. כל עוברת אורח עם טרולי מאטה את צעדיה ומתבוננת בלורד ביירון שעדיין אוחז בידי.

"שמחתי לעזור," ענה במבטא אוקספורדי מלוטש. "אז אני מבין שאת חובבת אמנות," המשיך לדבר והותיר בי הרושם שהוא אכן מתעניין.

"חובבת וגם עוסקת," עניתי בצרידות, "מכירות פומביות," הסברתי ללא צורך, "גם פתחתי לאחרונה בלוג," גיבבתי מילים ללא שליטה, מסונוורת מול נוכחותו יוצאת הדופן.

"מרתק," העיר כביכול לעצמו, ונראה שהתכוון לכך. "תוכלי לעמוד?" שאל בדאגה.

"כן. ותוך כמה דקות גם ללכת. לא שוכחים את זה. כמו סולמות וארפג'ים," ניסיתי לשמור על נימה קלילה. "יצאתי לחופשה ופתחתי אותה כנערה במצוקה."

"שמח שיכולתי לשמש אביר. את גם מנגנת?" עיניו שהיו מרוכזות בי אורו.

"פעם," הנהנתי, "אך לא מאז קרב ווטרלו. היום במקום לפרק אקורדים, פרקתי כתף," פלטתי שטות ומיד התחרטתי. במו ידיי הפניתי את תשומת לבו לנושא הגיל.

"אני רוצה לבשר לך, אמה קליין, שאת נראית טוב מאוד יחסית לבת מאתיים שנה." צחקקתי במבוכה, מרגישה שהסומק עלה מדרגה וגלש לאוזניים. "הרשי לי ללוות אותך לאיסוף המעיל," אחז במרפקי.

"בשום אופן לא, מר גרנט. טרחת מספיק ועיכבתי אותך די והותר. שוב תודה על העזרה." הבטתי בו בתקווה שיסרב.

"טוב, אם תמשיכי לשכוח מעילים במקומות נוספים, תתקשרי," אמר בחיוך שרמנטי, ואני לא יכולתי להתיק את מבטי מהקמטוטים סביב עיניו ומקו המתאר של אפו המושלם. הוא הוציא מכיסו ארנק עשוי מעור תנין משובח, שלף כרטיס ביקור והניח בידי.

"תודה מיסטר גרנט," עיניי קיוו שיישאר עמי עוד דקות מספר.

החיוך שהיה נסוך על פניו נעלם אט־אט. מבטו הרצין והוא אחז בכפות ידיי: "ג'יימס! שמרי על עצמך, אמה. שתהיה לך חופשה נהדרת בפריז!" ולאחר כמה שניות ארוכות הסתובב ונעלם בהמון, משאיר שובל של ריח רענן ומשכר.

גברת קליין. הוא לא אמר מיס קליין. נראה מקסימום ארבעים ומשהו ושמור היטב. ההתקהלות התפוגגה לשמחתי. גבר יפה תואר ואדיב עם ביטחון עצמי עודף עזר לי, ואני הרגשתי כמו "חדשות ישנות". בעיניו הייתי "גברת".

השתרכתי לאטי לדלפק, אדישה להמוני הנוסעים הממהרים ליעדם. הברך אט־אט התאוששה. השדה ענק ותקרותיו נוגעות בשמים. פרסומות נוצצות הביטו בי מכל עבר. באתי אליכן פרסומות שלי כדי להתמכר אליכן ושתעשו לי טוב. אני שלכן, קניתן אותי.

 

"למלון סן מישל," אמרתי לנהג המונית האפריקאי שלא נראה בן יותר מחמש־עשרה. מאותו רגע עברתי לצרפתית. הנשמה עוד תצא לי, אבל מתרגלים. "מאיפה את?"

"מהמזרח התיכון. אתה יאניק מקמרון?" קראתי מלוחית הזיהוי שבחזית.

"מכיר טוב את פריז. חמש שנים אני כאן. אקח אותך לאן שתרצי. איפה מחירים טובים, איפה אוכל טוב." מצחיק, חושב שאני טרף קל. בעצם לא יזיק לי מישהו מפה שיעזור לי קצת.

"יש לך כרטיס ביקור?" שאלתי, "אני אוספת היום."

המלון שלי. המקום האהוב עליי. חלפו כמעט עשרים שנה. דני בוי ואני היינו זוג צעיר, עוד לא היו לנו ילדים. הוצאנו חיסכון. שנות הבצורת טרם נראו לעין וחיינו היו כאגדה. טיילנו בפריז יד ביד, התלבשנו כמו גדולים למולן רוז', הוא בחליפה כחולה ועניבה אדומה, אני בשמלה. עד היום אני שומרת את קופסאות הגפרורים שחילקו לנו, עליהן הודפסה התמונה שלנו. אחר כך אכלנו פירה ערמונים בקפה אנג'לינה, פסענו מחובקים על גדות הסן ברוח פרצים שאיימה להעיף אותנו לנהר. דני בוי, ג'נטלמן כתמיד, הסיר את הז'קט שלו ועטף אותי.

הגיע הזמן ליצור נוסטלגיה חדשה. עמדתי לצאת לפתיחת התערוכה על פרנק גרי האדריכל ולחזות במו עיניי בקולאז'ים של ראושנברג, מחלוצי אמנות הפופ האמריקאית. תכננתי להמשיך להוטל דה ויל, לבית העירייה ומשם לשאת רגליי ברחובות, לנשום חלונות ראווה ככל שירשה מזג האוויר. "ברוכה הבאה לפריז," דובבתי את עצמי.

 

3

העיתונאית

התעוררתי ליום יפהפה. שלפתי את הטבלה ובחרתי מה אלבש: חליפת מכנסיים שחורה צרה, סריג צהוב, צעיף משי עם נגיעות בצהוב ופרחים, מעיל הקאמל המפורסם, ארוך ומחמם, ולהשלמת ההופעה: מגפיים שחורים. שערי הבהיר משוך לאחור בסיכת מסרק מעוטרת בקאמלייה, לצווארי שרשרת הזהב הדקיקה של הילדים, איפור קליל ורענן, חייכתי לכמה סלפיס בשביל התיעוד ושמתי פעמיי החוצה. הייתי כולי נרגשת בציפייה לכבוש את העיר ולגלות את רזיה. לגעת בסן לורן ובשאנל, לשתות יין בפינת רחוב, ללכת לאיבוד במלון בוטיק של ארמני, לעצום עיניים מטעמו האלוהי והנימוח של פירה הערמונים בקפה אנג'לינה. אני לבד ואעשה הכול לבד, לא אכנע לפחדים. בפריז כמו בפריז, אני קארי ברדשאו.

חייכתי אל הזוג בקבלה. "בונז'ור ז'אק ואוולין, בוקר טוב," אמרתי והם החזירו לי חיוך רחב.

"את נראית טוב היום, מיס אמה." ז'אק ואוולין לא היו נשואים, אבל נראה לי שיש ביניהם משהו. אחזתי בידי חצי באגט עם גבינת עזים, ובתיק היו תפוח ומים מינרליים. הייתי מוכנה.

"בוקר טוב מיס אמה."

"יאניק?" נעצרתי, "קבענו להיום בערב, נכון? לבדוק מועדוני ג'אז, או שאני טועה?"

"לא, את צודקת, אני רק לא אוהב שמיס אמה מטיילת לבדה."

הבטתי בו ותהיתי אם הוא קצת מטורף או שהוא המלאך השומר שלי. "בון, קח אותי לפטי פאלה. אבל אחר כך אמשיך לבדי. אם הייתי רוצה בן זוג, הייתי מביאה מהבית. קדימה, היום קצר מון אמי."

"זה בסדר, את לא במטרו. אני לוקח. אחר כך ניפגש בערב. יש מועדון נהדר. אקסקלוסיב. מוזיקה שאת אוהבת, ג'אז מאמריקה ומצרפת. מקום לא מסוכן. קצת יקר, אבל טוב."

"יאניק," פניתי אליו כשסגרתי את דלת המונית. "אני רוצה לנגן בלי שאף אחד ישים לב אליי. מקום פשוט. חשוך. שרק ארגיש על הבמה."

"מתי עמדת על במה, מיס אמה?"

"אמה, אמרתי לך. בלי מיס." הוא חייך אליי בשיניים שבהקו על רקע עורו הכהה ועיניו הצוחקות. "תסתכל על הכביש בבקשה, אני בלחץ. נוהגים פה כמו משוגעים. מתי הייתה הפעם האחרונה? כשהייתי בת עשרים וחמש. חצי מהגיל שלי עכשיו."

"מיס אמה צוחקת עליי. שוב."

הוא המשיך לקשקש. מחשבותיי נדדו. איזה בוקר נפלא. מזג האוויר אידיאלי והתכנית שלי מסודרת. בוקר בלי לארגן, לסדר, לנחם, לעודד, להשקיט. בלי הצעקות והתלונות של אלכס. אני לא צריכה לחפש גרב לבן אחד שמתאים לשני, לא צריכה להכין חמישה כריכים שונים, שני פירות וחטיף אנרגיה לילדיי המוכשרים, היפים, הגאונים, הנשמות של אמא. אני לא צריכה לחפש מחברת שנעלמה ולבדוק שהגילוח של בן־בן יצא חלק למשעי עד שהוא מרוצה ולא לעשות סללום בפקקים כדי להגיע עם הילדים לבית ספר עד שמונה. זה פשוט נפלא!

נעצתי מבט בנוף שנשקף מחלון המונית. זוג אוהבים, האישה בהיריון, על "גשר האמנויות היפות". הם התבוננו בנהר, אחר כך זה בזה ואז התנשקו. הגשר היה מלא במנעולים. אלפי מנעולים. כמה רומנטי. התחלות הן נפלאות. היה נדמה לי שאני רואה זוג מתנשק בכל פינה. כשסוף־סוף נכנסתי להיריון עם התאומים הפכתי למלכה, אולי בפעם האחרונה. זכור לי במיוחד יום תפירה עם תופרת עילית, שעמלה אצל אמי, תרצה'לה, על מלתחת היריון. הבאתי דוגמאות וגזרות, בדים ואביזרים, וחברותיה של אמי היפה והתמירה ישבו סביב השולחן וטרחו על תפירת הגימורים ביד. הכיבוד, הפטפוטים ואני – כוכבת היום. כמו היום אני זוכרת אותה מתבוננת בבטני תוך כדי מדידה ואומרת: "אוי, את באמת בהיריון," ואת הנשים פורצות בצחוק.

 

רגע למנוחה. עצרתי את ההליכה בשביל הזיכרונות. לגמתי כוס סוביניון בלאנק בבית הקפה דו־רה־מי ברחוב פובור סנט אונורה, סמוך למלון לה רואיאל מונסו המפואר, חמש דקות הליכה משער הניצחון ומשאנז אליזה. רגליי כשלו ובקושי החזקתי מעמד. תערוכת התכשיטים של הרמס בפטי פאלה והצילומים של ג'ף קונס היו כניסה לארץ שכולה נסים ונפלאות. יופי שקשה לעכל. יצאתי מהפטי פאלה ועליתי על גשר אלכסנדר השלישי, המקושט והאקסטרווגנטי בגשרי פריז, אר-נובו בשיאו, עם הכרובים, הנימפות והסוסים המכונפים. גם הוא, כמו הפטי והגראן פאלה, נבנה באלף תשע מאות לקראת התערוכה העולמית. נשמתי את גינות הפאלה רויאל וכדיילת לשעבר שאין גבול לכוחותיה עליתי על אוטובוס עד הסקרה קר והעפלתי למונמרטר. שלושה רבו מי יצייר אותי. "חברים, Mes amis," אמרתי להם, יש מקום לכולם. שילמתי להם וקיבלתי שלושה ציורים נפלאים, כל אחד שונה באופיו. דילגתי, מחייכת ובהיעדר כושר גופני, גם מתנשפת, כל הדרך מהמטרו ושרתי את Nathalie, אני והכיכר האדומה והריקה של ז'ילבר בקו.

הייתי כמעט לבד בקפה, למעט כמה מקומיים. קניתי שמלה מחמיאה בירוק בקבוק עז שהתאימה למלון הזה הזועק יוקרה אבל עדיין קלאסי. הזמנתי כוס נוספת של סוביניון בלאן וחשבתי שאני רואה את השחקנית הזו, שכחתי את שמה. נגן רחוב זקן התמקם מול בית הקפה וניגן בכינור את מנגינת תחת שמי פריז[1] שהזכירה לי את הביצוע של איב מונטאן. העצים בשדרה היו מרהיבים. השלכת נצבעה בגוני אדום, כתום, סגול, אש ואדמה. הטבע חגג. סתיו אינו סיום. הביטוי "סתיו חייה", המסמל סיום, אינו נכון. הטבע גועש ושוקק חיים. עוד לגימה קטנה, החלטתי, ואצעד למלון. אומרים שנראה כארמון.

"אני רואה שהמעיל עדיין איתך." היין שליחך את גרוני בהנאה פרץ החוצה בדרך הכי פחות אלגנטית. טוב שהכוס נותרה בידי. ג'יימס אדוארד גרנט התנשא מעליי גם הפעם, בחליפת פחם מחויטת ומגוהצת למשעי. עיניו נצבעו בגוון כחול מעמקים אף יותר משזכרתי, חולצתו הלבנה הייתה מסותתת ולצווארו נקשרה עניבת פרפר שחורה. שערו השחור והבוהק היה מסורק לאחור ברישול מתוכנן. "לא התקשרת אליי," קולו הערב התנגן לתוך עורי ואני אספתי את עצמי, מכחכחת בגרוני, מרגישה שהסומק הרגיל עולה בלחיי.

"עוד לא איבדתי שום דבר," חייכתי בהתנצלות.

"את נראית יפהפייה בצהוב," הוא חייך והביט בי במבט משועשע, נוגע בצעיף וממשש אותו קלות.

"תודה," השפלתי עיניי, כמעט אומרת את המשפט שלי "היו זמנים", אבל הפעם מצליחה לעצור את השטויות הרגילות ומקבלת את המחמאה. "גם אתה נראה לא רע בכלל," אמרתי ולגמתי מהיין כדי להירגע ומבטינו הצטלבו. "הציורים!" קמתי בבהלה בניסיון לעצור את הפורטרטים ממעופם ברוח השובבה, אך הוא השיג אותי והספיק לאסוף אותם.

"זה מעניין," התבונן באחד מהם, "תמימות ותחכום." חייכתי והרגשתי שוב את הסומק פושט בלחיי.

"חיפשתי אותך והנה אתה בחוץ. מחכים לך." קול פעמונים הגיע מכיוונה של בחורה יפהפייה ששערה גולש, שחור וחלק ועיניה תכלת שקופה. היא לבשה שמלה מבד משי מתנפנף בגוון תכלכל, ונעלה עקבים דקים בגוון ניוד. הפניתי מבט ונדהמתי. היא נראתה אולי בת עשרים ושלוש ואני התקשיתי להסתיר את תגובתי.

"אני מצטער, מחכים לי." הנהנתי בניסיון לשמור על חיוך. "המשיכי לבלות. השתמשי בכרטיס!" אמר כמעט בדרך פקודה, אסף את כף ידי לשפתיו ונישק בעדינות את גב היד כפי שנישק סבי הווינאי את מריה קאלאס לפני כיובל שנים. "נלך?" נשמע קולה.

לאחר שניות ספורות שבהן לא הוצאתי מילה מהפה וכנראה לא נשמתי, הוא משך את ידו באטיות, ושלובי זרוע הם נעלמו להם לכיוון המלון בלי להביט לאחור.

לפתע בוהק מזג האוויר הסתווי היפהפה הועם והיה לסגרירי מעט. עלי השלכת החלו להסתדר לנגד עיניי בצורות. שילמתי ופסעתי גם אני לכיוון המלון.

"לכנס?" שאל שומר בכניסה.

"בוודאי, אני עיתונאית," עניתי בביטחון שהיה קוצר פרס "דקל הזהב". חוש שישי אמר לי שהוא שם. בלי לבקש תעודה הוא נסוג לאחור והנחה אותי פנימה.

נכנסתי דרך הדלת המסתובבת ונשמתי נעתקה. תהיה זו לשון ההמעטה של השנה לתאר את הלובי כמרהיב ביופיו. הסגנון המינימליסטי והקלאסי של פיליפ סטארק והצבעוניות המתפרצת של קארים ראשיד, שניים ממעצבי העל הבולטים היום, יצרו מלון שהוא יצירת אמנות גרנדיוזית וקסומה. למרות גודלו העצום חשתי שהמקום סוגר עליי ונאבקתי בעצמי כדי להתבונן ולהתפעל. לבן, חרדל, טורקיז וזהב יצרו משחק ניגודים דרמטי. העיצוב שידר קרירות וחמימות, כארמון שהוא גם בית, אך עיניי נכרכו אחר נברשות הקריסטל הענקיות המתקרבות אליי כמאיימות ליפול מהתקרה הגבוהה. הגלריה לחפצי האמנות ותמונות הענק המעטרים את הקירות נעו בתנועות חדות. קלאסי ומודרני, מסורתי ועתידני. מצחיק, קפצתי לרגע לחושן – בית מכירות פומביות, שתים־עשרה שנה כאוצרת אמנות ומנהלת מחלקות היודאיקה והאמנות הישראלית בת זמננו. תיאורים מסוג זה היו ההוויה היומיומית שלי, בניגוד לחוויה היומיומית שלי, העגומה.

הַכֶּנֶס! מצאתי את הדלת הנכונה ונכנסתי בשקט. על הבמה עמד מנחה נמוך קומה, קירח, לבוש בחליפה יוקרתית וקרא לאורח הכבוד והנואם המרכזי לעלות ולשאת את דבריו. חלפו כמה שניות עד שהבחנתי בסלבריטאים ידועי שם. שלט ענק "השקת הבושם החדש חלומות פריז מבית אניק" התנוסס על הבמה באור נגוהות ומתחתיו: "כל הכנסות הערב ממכירת כרטיסים, מתרומות ומהגרלות מיועדות לפעילות בלימת התפשטות האיידס באפריקה". הגברים היו מטורזנים באופן לא מתאמץ בחליפות פרדה ובוס ובעניבות פרפר, והנשים התהדרו בשמלות קוקטייל ומקסי מבית דיור, לנווין ובלנסיאגה. הייתי חייבת לצלם לבלוג.

גרנט, חביב הנשים וחובב הקטינות, נשא בביטחון ובאלגנטיות את גופו הארוך והאתלטי ועלה לבמה. הצטופפתי מאחור כדי שלא יבחינו בי ויגרשו אותי. כבר הבנתי שאיכשהו נכנסתי בלי בעיה להשקה של סלבריטאים מהשורה הראשונה. פוטנציאל להיות שוס השנה בבלוג. שווי התכשיטים באולם הזה לבדו היה מציל את אפריקה בלי נשף.

גרנט בחזותו הדומיננטית הקשה עליי לנשום. הוא החל לדבר כמו קדוש שהילה אופפת אותו כשלוליטה חיכתה לו למטה. הוא פתח במשפט שלא קלטתי ונאמר בקול מחוספס וסקסי. הקהל הריע מצחוק. הוא המשיך בצרפתית שוטפת. מדי פעם הוסיף משפט או ביטוי באנגלית. הייתי מהופנטת. הבנתי שהוא איש עסקים חובק עולם המקדיש מזמנו ומהונו לפילנתרופיה ולמחקר. הגיעה העת לשאלות. יציע העיתונאים געש ועלה על גדותיו.

כולם ניסו לשאול, להיות ראשונים. זו הזדמנות. התגנבתי לתא העיתונים במטרה להצביע. ממילא אין סיכוי, יש פה יותר ממאה. מי יפנה לעיתונאית לא מוכרת?

"הגברת עם הצעיף הצהוב בבקשה," שמעתי את קולו וידעתי שאני אבודה.

 

4

בון סואר

מישהי, כנראה האחראית מטעם ההפקה באולם, העבירה לידיי את המיקרופון ואני ביקשתי להיעלם, אך מסות של אנשים הביטו בי מכל עבר. כחכחתי בגרוני, בלעתי רוק וקפצתי למים הקרים.

"אני אמה, בלוגרית בנושאי תרבות, אמנות ואופנה. הקהל שלי נשי בעיקר ומעניין אותו לדעת אם חברתך הצעירה מסייעת לך בפועלך הרב למען נזקקים בעולם, והאם אתם עומדים להתחתן?" נפלטה לי שאלה שלעולם לא הייתי שואלת אף אישיות, כי אני לא כתבת רכילות. עד לאותו הרגע, כנראה.

שקט שרר באולם. הבטתי בו והוא הביט בי. חשתי סמוקה והמומה מעצמי והודיתי על החושך. רחש קל זמזם והפך לאטו לשאון רב.

גרנט התקרב אל המיקרופון. השקט חזר. "לא נאכזב את קהל הקוראות שלך," השיב לי. "אידיוטית, הוא נשוי," לחשה לי באוזן עיתונאית שעמדה לידי, "בת הזוג שלו לאירוע היא בתו. פה זה לא מקום לצהובונים מטופשים!" הצחוק המשיך פה ושם. "כדי לתת לקהל שלך את המידע המלא," הוא המשיך בשלווה סטואית, "הישארי כאן, ולאחר תום הכנס אעניק לך ריאיון אישי." הרחש בקהל היה לפרצי צחוק ולמחיאות כפיים. המנחה, שנראה כקפיץ מתוח, נרגע והסב את תשומת הלב לעיתונאי הבא. האירוע חזר לזרום ונראה שהתקלה המביכה שלי נשכחה. התכופפתי בחושך והצלחתי לעבור מאחור, לצאת מהאולם ללא פגע ולברוח משם. ייתכן שסבלתי מאי־שפיות זמנית? הוא לא מכיר אותי. אני לא מכירה אותו. יש לי בעל בבית וילדים מתבגרים. הרגיע אותי לדעת שאין לו דרך ליצור עמי קשר. הוא לא יודע את שם הבלוג, לא מכיר את חושן. לא נתראה יותר לעולם. אוכל לכתוב את הפוסט של החיים ולתייג את היום הזה בספר הזיכרונות שלי שלא כולל אנקדוטות כה מסעירות.

 

סוף־סוף ברחוב נשמתי לרווחה אוויר קריר. הוא אשם, עם התינוקת שלו. הוא סובב לי את הראש עם הצעיף ועם הריח המשכר שלו, לעזאזל. שהיתי ברחוב עוד כמה דקות. נשענתי על גדר ושקלתי את צעדיי הבאים. זה יכול היה להיות זמן טוב לסיגריה, לו הייתי מעשנת.

בחדרי מתחת לפוך כתבתי בבלוג רשמים מהיום הגדוש, מתבלת במה כדאי לארוז לנסיעה לבד למשך שבוע, בהמלצות מיוחדות מה ללבוש. את השקת הבושם חלומות פריז ומלון הרואיאל מונסו סיקרתי ככתבה המרכזית. צירפתי אפילו תמונות סלולרי מעולות, אך מחשבותיי נדדו. היום חזרתי לגיל טיפש עשרה. אמנם בגיל הכרונולוגי המתאים לא עברתי חוויות מסעירות, אך היום סוף־סוף זה קרה.

הגיע הזמן להתקשר לאלכס ולבן. מה הילדים שלי עושים עכשיו?

"אלכסנדרה, מתגעגעת לאימוש?"

"בטח אמא. את נהנית? רואה מקומות יפים?" שאלה בקולה המחוספס והנעים.

"יפים מאוד אהובתי. אני גם כותבת עליהם."

"והספקת לקנות לנו משהו?"

"עדיין לא. מבטיחה מחר."

"המורה לבלט אמרה לי להדגים פעמיים מול הכיתה, ולמדנו תרגיל חדש. אני אלמד אותך."

"מעולה יפה שלי."

וכמו בהזמנה מראש: "את זוכרת שהטלפון שלי לא עובד טוב והבטחת לי חדש? וכל הבנות במגמת הבלט גרועות וחושבות שהן מושלמות, ותגידי לאבא להכין גם שניצלים, והוא לא מרשה לי ללכת ליומולדת של דנה, שאני מארגנת ומתחיל בשמונה בערב, ואני צריכה עזרה בקריאת השופן החדש…"

"עצרי," אמרתי. "הפסקת נשימה אהובתי, תני גם לבן להתלונן קצת."

"היי אמא."

"היי בן־בן, אתה בסדר? מתגעגעת אליך."

"את נהנית, נכון? אבא מדבר עלייך הרבה. כל כמה שעות שואל אם התקשרת." נשמע גבר בן־בן שלי.

"גם אני חושבת עליו. הוא בבית?"

"כרגיל, ישן. וכשהוא לא ישן הוא מעשן. אני מבקש ממנו לעשן בחוץ וזה לא עוזר. יש הופעות השבוע, צריך בגדים שחורים. ביררת מחירים למחשב גיימר?"

פעם, לא לפני זמן רב, דני בוי שלי לא היה עייף מכלום, היה יכול לעשות הכול בלי לנוח לרגע. "דבר עם אבא על כל מה שתצטרך. אני מתכוננת לצאת הערב. לא לדאוג, לא הולכת לרקוד במועדונים. לא אבייש אתכם," צחקקתי, "רוצה לשמוע נשיקות."

"תיהני כמה שיותר," ריגש אותי הבן שלי. יום אחד הוא יהיה בעל לתפארת ויעשה אישה אחת מאושרת מאוד.

"נשיקות חזקות," סיימתי את השיחה והתגעגעתי. החופשה רק החלה, הזכרתי לעצמי.

 

בין הערביים. ירדתי למטה בשמלה שחורה קטנה, נעלי לק מרי ג'יין שחורות, גרבונים דקיקים בגוון טבעי המסתיימים בהיחבא בקו הירך, עגילי פנינה, מעיל צמר אדום וצעיף אדום. על שפתיי משחתי ליפסטיק אדום כתום כמו באירועים הנוצצים של ליכטשטיין בחושן – בית מכירות פומביות שם נראיתי טיפ טופ, תמיד בפנים מאירות ומחייכות. גם כשהבוס יורה צרורות ואני מהלכת כרוח רפאים. גם כשהפרגון וההערצה מוענקים בשפע מאורחים מכובדים, לעתים שועי עולם, אך לעולם לא ממנו. הכאב קבור עמוק בפנים ואיש אינו יודע; הליפסטיק מושלם, העמידה נשארת גאה, ותחושת החנק בגרון לעולם לא תצא החוצה. הלילה לא היה ליכטשטיין, ואני הבוס. אבל קודם אצא לשטח לבדוק את מידת האומץ.

יצאתי לשוטט ברחוב. השמים נמרחו במשיחות מכחול מרשימות. טיילתי על הגשר התשיעי, הפונט נף, והעליתי נשכחות מלפני עשרים שנה. בחרתי ציור שמן קטן של נוף פריזאי אופייני הדומה לציור שרכשנו אז, דני בוי ואני. חשבתי לקחת הביתה, הוא יאהב את זה. גם הוא ייזכר.

מונית נעצרה לידי. "יאניק? זה אתה?"

"ערב טוב מיס אמה. את נראית מאניפיק."

"תודה. למועדון קאבו דה לה אושט, בבקשה," אמרתי ונכנסתי למונית. "מצטרפת היום לגדולי הג'אז שניגנו בו מאלף תשע מאות ארבעים ושש."

"יאניק פה לכל מה שמיס אמה מבקשת," טוב, הנהג של מיס דייזי… עד שמיס אמה לא תרגיש בנוח, היא לא תסיר את המעיל, עודדתי את עצמי א־לה־יאניק.

היין הוורדרד־מבעבע הגיע מהר לשולחן האחורי שבחרתי, ולגימת האומץ הראשונה החליקה בקלות בגרוני. המנחה הציג את האמנים שיופיעו הערב והזכיר שלאחר ההופעה הזו יתחיל ג'ם סשן, ואמנים מהקהל מוזמנים להירשם ולנגן.

קמתי, פשטתי את המעיל וניגשתי לשולחן ההרשמה. "אנגן על הפסנתר ואשיר," אמרתי לדוגמנית העל שרשמה אותי. נעשה לי חם. זה לא רק החימום, לא ניגנתי שנים. ואפרופו, גם לא עשיתי חימום. מה אנגן? ריק מוחלט. מכל הרפרטואר הרחב שהיה לי לא עלה לי בראש שיר אחד. קדימה אמה, הסטנדרטים הידועים. המוח בשלו כמו קליפה ריקה. חזרתי לשולחן האחורי ולגמתי לרוויה, לגימה רודפת לגימה ובכוס השלישית של הוורדרד המבעבע שמעתי: "אמה קליין תנגן ותשיר. היא תציג את עצמה."

נעמדתי, הסתדרתי לרגע כדי שלפחות אראה מושלם ופסעתי בצעדים אטיים לכיוון המדרגות. הקהל באולם נראה כצלליות נעות והיין בעבע בעורקיי.

צלילים ראשונים, אקורדים. טעות קלה. לא לדאוג, איש לא הרגיש. הפסנתר היה מכוון והצליל חם, מלטף ומזמין. כיוונתי אליי את המיקרופון ומצאתי עצמי מברכת ב"בון סואר". פתחתי במנגינת השיר Fly Me to the Moon ואט־אט הרגשתי את הפסנתר, תפסתי תאוצה וביטחון ואז… התחלתי לשיר בקול מחוספס ועמוק. חששותיי התפוגגו, עצמתי עיניי וכל כולי שקעתי במוזיקה. מדי פעם יצרתי קשר עין עם הקהל היושב סביב השולחנות. הרגשתי שהם מרוכזים ושהם איתי. בן־בן היה גאה בי. הוא מבצע את השיר עוד יותר טוב. סיימתי את השיר והקהל, שהיה אדיש עד כה, מחא כפיים במרץ. מרגע לרגע המחיאות התחזקו. נעמדתי סמוקת לחיים לפני הפסנתר וקדתי להבעת תודה. לקחתי בידי את המיקרופון ולתדהמתי התחלתי לדבר. "מרסי, מרסי אתם אדיבים מאוד." הקהל השתתק. פה ושם עוד נשמעו מחיאות כפיים. "אני מודה לכם על ההזדמנות להחזיר את המוזיקה לחיי." התיישבתי שוב לשיר שני והפעם את The Way You Look Tonight, סטנדרט ידוע אך בעיבוד שלי עם קטע אלתור־סולו. עצמתי את עיניי וחשתי מימיני את טוני בנט שר איתי על הבמה ומשמאלי דני בוי, מקשיב בהערצה לאחד השירים האהובים עליו. לקראת סיום הקהל נעמד על רגליו, המשיך למחוא כפיים ולא ויתר, אך המנחה ביקש להמשיך עם המוזיקאי הבא. אמרתי תודה בכמה שפות וירדתי לאטי במדרגות. אחרי עשרים וחמש שנה שלא שרתי, ריחפתי בחוויה חוץ גופית. כמה מדרגות לפני הרחבה – התקהלות. אנשים רוצים לדבר איתי? נעצרתי, נאלמתי דום, ומרוב הלם פספסתי מדרגה ועיקמתי קלות את הקרסול. לא חשבתי שנגרם נזק אמיתי אך חשתי כאב ואי־נעימות.

"מיסטר גרנט," גמגמתי וחזרתי לקרוא לו ברשמיות. הוא נעמד מולי ואחז בשתי ידיי בעדינות אך בביטחון.

"היית מדהימה. המוזיקה שלך חדרה ישר לפה," הוא הניח ידו הימנית על לבו. "מיסטר גרנט," אמרתי שוב.

"ג'יימס בבקשה. אם כך את לא רק בלוגרית שמדברת על חתונות במסיבות עיתונאים." הסמקתי ולרגע כיסיתי את עיניי בכפות ידיי. כבשתי חיוך ומרוב מבוכה התקשיתי לדבר. הוא אחז בידיי ומשך אותי אליו. פי יבש מרוב לחץ. "את מוזיקאית בחסד ויפהפייה." לא הייתי מורגלת במחמאות כאלו.

"תכבדי אותי ותשבי לידי?" הוא אחז בידי והתיישבנו בפינה מרוחקת. השמפניה, שהייתה מונחת בדלי עם קרח, כבר חיכתה על השולחן.

"אתה פה לבד? ידעת שאהיה פה? איך ידעת?" המטרתי עליו שאלות. ג'יימס משך את כפות ידיי ונשק על גבן. הוא הביט בעיניי, "אני פה איתך. יאניק דואג לך כמו שצריך?"

פערתי את עיניי. "ממתי אתה עוקב אחריי?" שאלתי תוך כדי עיסוי קל של הקרסול. "מהשדה, כמובן."

"את צריכה קרח. שלא יתנפח," הוא דלה כמה קוביות קרח מדלי השמפניה ועטף אותן במפית הבד שחבקה במקור את הבקבוק. הוא כרך אותה סביב הקרסול וקשר. "כך טוב יותר. מחר תהיי כמו חדשה." למרות המבוכה שחשתי, נהניתי מהמחווה. כוס שמפניה הונחה בידי וג'יימס הרים את שלו. "לחיינו ולחיי התחלות חדשות."

הנהנתי וגמעתי את הכוס בלגימה אחת. "תודה," השפלתי מבט והרגשתי שלחיי בוערות.

ג'יימס חייך, אחז את כף ידי בידו השמאלית, ואת הימנית הניח על עורפי, אוחז בשערי, ריחו שילוב של מנטה, לימון ורעננות משכרת. פיו נח במהירות הבזק אך בעדינות על שפתיי. נכנעתי לגופי ונישקתי אותו חזרה למשך שניות ארוכות. הוא שחרר לרגע ולחש, "מתוקה וטעימה." חשתי שהוא נושם את העור שבעורפי ומאחורי אוזני. "גם אני לא נישקתי אישה אחרת זמן רב," קרא את מחשבותיי. הוא חזר ונשק לי בלהט, אחז חזק בעורפי בעודי נושמת מלוא ריאותיי את ריחו. טרם עיכלתי את הצלחת ההופעה, והנה כל גופי נמס לתוך שפתיו המשכרות של גבר זר ונחשולים זורמים לאורכו. "לחיי אהבות ישנות וחדשות," הוא הרים כוס שמפניה שנייה, חייך והושיט לי את  הכוס שלי. עיניו בלעו אותי, אך אני השפלתי את שלי. לא הייתי מסוגלת להוציא מילה. אחרי שלושים שנה נישקתי גבר זר שאינו דני בוי. דמעות עמדו בקצה עיניי וחנקו את גרוני. מה עשיתי? "סליחה. אני חייבת ללכת." קמתי אך בקושי, אספתי את מעילי ובצעדים מהירים ובקרסול כואב, בעודי מנסה לשוות לעצמי הליכה יציבה, נעלמתי מהמקום.

 

הייתי חייבת לדבר עם דני בוי למרות העייפות שהרגה אותי. הרגשתי שעבר עליי יום ארוך כנצח, אבל רק הוא יכול להרגיע אותי. נסעתי כדי לקחת קצת חופש ממנו, מהשגרה, מהמחויבויות, ורק איתו אני רוצה לדבר. מה אומר? לפתע הרגשתי כל כך לבד. מה הייתה השטות הזו? הזיה. זה מה שזה. חלמתי בהקיץ. נשיקה? טוב, מי יכול היה לעצור אותו? אבל אני נתתי לו. רציתי הרפתקה, אז היכן האופוריה? ניגנתי היום על במה בהצלחה גדולה. הקהל אהב אותי, ג'יימס אהב את המוזיקה שלי. אני אהבתי את הנשיקה שלו. לא הצלחתי לחשוב בבהירות. אדי האלכוהול התפוגגו זה מכבר, ואני, בראש צלול, התחלתי להבין שמעולם לא חוויתי נשיקה כזו. שלושים שנה עם דני בוי, אהוב חיי, אלוף נעוריי, האיש שלי שאותו אני אוהבת. הייתכן? האם האנגלי הזה מכשף? נסעתי להתאוורר, לא לנפץ הכול לרסיסים. שוב חוזרת אליי הנשיקה. ג'יימס בוודאי חושב שאני איזו ילדה פחדנית. אולי נעלב. למי אכפת מה הוא חושב, פגעתי בדני בוי. איך אביט בעיניו הירוקות מעתה. הוא לא יֵדע אם לא אספר לו, אבל אני אדע. ואיך אנשק את דני בוי כשטעם הנשיקה של ג'יימס, המתוקה, בטעם שמפניה, נטוע עמוק בפי?

למרות מזג האוויר הנעים היה לי קר בדרך חזרה למלון. רציתי רק להגיע לחדר. אפי היה דבוק לחלון המונית ואורות פריז ריצדו ורקדו כבמדורה מבעד לדמעותיי. נשכבתי בבגדיי, עייפה מכדי להתפשט. חיבקתי את גופי חזק בזרועותיי, עצמתי את עיניי והרחתי שוב מלוא הריאות את הריחות המשכרים של ג'יימס. התחלתי לנוע בחדר. אנו רוקדים. ידו נעה לאורך גבי התחתון והשנייה אוחזת בידי. אנו נעים לצליל קולו הערב של נט קינג קול. יד עולה לכיוון עורפי ומקרבת אותי ללא עוררין. שפתיו נושקות בקלילות לאורך צווארי, נושכות את תנוך אוזני. אנו מביטים זה בזה, אני חשה בהבל פיו ובשפתיו החמות הנוגעות בשפתיי ואינני יכולה לעצור. אוחזת בראשו ובשערו המשיי, מתמסרת לנשיקה החמה וחשה אותה לכל אורך גופי. רציתי להרגיש עוד ועוד אך התעוררתי מיוזעת ורועדת. לפחות הצלחתי להירדם לזמן קצר.

טובלרון שני ביד אחת וכוסית קוניאק, לא זוכרת איזה מספר, ביד השנייה. לרגע אחד ניסיתי לחשוב בהיגיון. כל כך הרבה שנים עם גבר שאני אוהבת, וגופי הרגיש הערב משהו אחר לגמרי. התאמצתי להיזכר מתי הרגשתי כך עם דני. כשהכרנו? כשהתחתנו? אחר כך באו טיפולי הפוריות, מלחמת הישרדות כלכלית, אולי אף פעם לא? פחד לא מוסבר התגנב לו ואני ניסיתי לדחוק אותו בכל מחיר. לא. זה לא ייתכן.

התחלתי לארוז. אשנה את התכנית ואברח מפה מוקדם בבוקר. קלקלתי את החופשה. איך אחזור חפוית ראש? רגע, גם חזרה הביתה לפני הזמן המתוכנן וגם חזרה לליכטשטיין? גם לשוב לשגרה המעייפת וגם לאותו ליכטשטיין? משהו אחד הייתי חייבת לעשות. שינוי אחד קטן. הבטן התפוצצה, לא ייתכן שאחרי כל פרויקט הנסיעה "007" הכול ישוב לקדמותו. נדמה היה לי שהקירות סוגרים עליי ושהאפרוריות מתכהה. אולי זו העייפות שאחזה בי? אולי אין די אוויר בחדר?

לא יקום ולא יהיה. באותו הרגע החלטתי שאני עוזבת את העבודה. היכן המחשב? התחלתי לכתוב ואצבעותיי ריחפו על גבי המקלדת. ידעתי שלא אזוז בלי שאלחץ על "שלח".

מכתב ההתפטרות שלי יצא לדרכו וכבר הרגשתי הקלה. הוא יזכה בתואר הניסוח המהיר בהיסטוריה. לא ישבתי עליו שעות ולא דקדקתי על כל מילה, שני דברים שכל כך אופייניים לי. ודני בוי? את הבשורה אדחה למחר. שעתיים נותרו לארוחת בוקר. אשים את הראש. רק עוד שוקולד אחד ודי.

 

[1]    Sous le ciel de Paris

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אהבותיה של אמה”