החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

בניין שלם

מאת:
הוצאה: | 2012 | 224 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

29.60

רכשו ספר זה:

בניין שלם – כינוי לבית המקדש (בפיוט כל מקדש שביעי), ובהשאלה כינוי לבית היהודי, למשפחה.
בבניין שבו מתרחשת עלילת ספרה החדש של יעל משאלי, מתקיימים חיים רגילים לגמרי. חיים רגילים שהם מרקחת של סוכר מתוק ורעל מר,
חיים שיש בהם אהבה ושנאה וקנאה ופנטזיות. את אלה מתארת משאלי ביד קלה, בהומור אלגנטי המרכך את הכאב שאפשר למצוא
מאחורי כל דלת סגורה, ומגיח כשמעזים לפתוח אותה.
משאלי מעזה. היא מלווה את הגיבורים שלה במשך שנה עמוסה אחת, מגלה איתם תככים וספקות ואהבות פשוטות ועמוקות
ושולחת אותם לשיחות עם פסיכולוגים ורבנים. בין כניסות הבניין היא מובילה את הקוראים ופותחת בפניהם דלת אחר דלת:
את דלת ביתה של נעם, שזה מקרוב עברה לכאן כשהחליטה להיפרד מאבי ילדיה; את זו של שמוליק, הרווק הנצחי;
את דלת ביתם של שירה ועמיחי ושל הורֵי עמיחי, שגרים ממש בכניסה ליד; וגם את דלת ביתם של עמוס ונעמי,
משם פרצה האש הגדולה שמתחילה את הסיפור העשיר, המרתק, העצוב והאופטימי הזה.
"מישהי שרפה מכונית של בעלה הבוקר. בחניה המשותפת של הבניין. למה? כי הוא עיצבן אותה כנראה.
לא הוריד את הזבל או לא החליף חיתול לתינוק. מי יודע למה אישה קמה באמצע הלילה ושורפת לבעלה את המכונית?
כמו ברצח רבין. כל הדיירים הדתיים נבוכו מאוד. קודם הם קיוו שהמצית לא יהודי, אחר כך שהוא לא דתי ואחר כך
שזאת לא באמת אישה דתית צעירה ששרפה בכוונה את האוטו של בעלה. לגמרי רצח רבין. ולמי שקורא את הפוסט
הזה מתוך האוהל ברוטשילד (סיכוי אפס אומנם, כי על פי השמועה אין שם דתיים) יש היום נחמה קטנה. בעלה? מכונית?
מדובר כנראה בזוג עשיר מאוד. אז מגיע להם."

מקט: 15100027
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


שלומית. אין יור פייס

כניסה ג'. קומה 1. דירה 4

התכוונתי לכתוב היום את כל הסיבות והתירוצים לזה שאני לא מתכוונת להגיע במוצאי שבת להפגנת המיליון, לזה שאני מדירה את רגלי מרוטשילד בכל ימות השנה וקל וחומר עכשיו, כשהשדרה הפכה למיצב רווקות חילוני־שמאלני־בורגני־שיק. אבל עם כל הכבוד לצורך שלי להוכיח שיש לי מה להגיד גם על אקטואליה לאומית, ויש לי, במיוחד כשזה רלוונטי לאובססיית הרווקות החיננית של הבלוג ושלי, אני, כרגיל, נהנית יותר להתבוסס בשלולית הדתיים השלובים, כשאפשר. אקטואליה רלוונטית ולא פחות מהדהדת, שדווקא אני, במקרה לגמרי כמובן, הזדמנתי אליה הלילה. בניין שלם, חמש כניסות, המון דוסים. הכי הבית היהודי 2012.

זה כמעט כמו עם רצח רבין. בעיקר מביך. עד עכשיו לדיירי הבניין הדתיים היה בייגלה של מלאכי השרת מעל לראשם, בעיני עצמם ובעיני דיירי הבניין החילונים האמיצים שעוד נשארו פה, כנגד כל הסיכויים הדמוגרפיים, מבחינתם. והנה, לפנות בוקר, בהצתת מכונית אחת, קרס גם הדימוי הקדוש הזה.

כן, כן, אני שומעת את צקצוקיכם מהצד השני של המסך. את חיה בסרט. אף חילוני כבר לא חושב ככה על הדתיים, והדתיים בעצמם כבר מזמן לא חושבים ככה על עצמם. מעולה, אז התעכבתם על הפתיחה הספרותית שלי במקום על העיקר!!! מישהי שרפה מכונית של בעלה הבוקר!!! בחניה המשותפת של הבניין. למה? כי הוא עיצבן אותה כנראה. לא הוריד את הזבל או לא החליף חיתול לתינוק. מי יודע למה אישה קמה באמצע הלילה (שלי) ושורפת לבעלה את המכונית? בכל אופן, כמו שכבר כתבתי, זה היה מאוד דומה לרצח רבין. כל הדיירים הדתיים נבוכו מאוד. למה? קודם הם קיוו שהמצית לא יהודי, אחר כך שהוא לא דתי ואחר כך שזאת לא באמת אישה דתית צעירה ששרפה בכוונה את האוטו של בעלה. לגמרי רצח רבין. ולמי שקורא את הפוסט הזה מתוך האוהל ברוטשילד (סיכוי אפס אמנם, כי על פי השמועה אין שם דתיים) יש היום נחמה קטנה. בעלה? מכונית? מדובר כנראה בזוג עשיר מאוד. אז מגיע להם.

האמת היא שזה מעציב. לא משנה מה הסיבה (ואין יסוד לחשוש שתוך פחות מחצי יום לא אדע אותה. בסוף יודעים בשלולית הכול על כולם), האישה הדתית הצעירה הזאת, מכניסה ד', קומה 2, שנראית הכי נורמלית, שבעלה נראה כמו כל אחד אחר בבית כנסת של השכונה, כל שכונה, מה העיף לה את הפקק? מפחיד! מבאס. כאילו אין לנו, הרווקים, מספיק צרות משלנו, שאנחנו צריכים להתמודד גם עם אופק כזה, חסר אופטימיות ותקווה. אתם, זוגות צעירים, יקירי המגזר שניצלו מ"בעיית הרווקים המבוגרים שלנו", אתם האופק שלנו. אליכם אנחנו נושאים עיניים. מכם נראה וכן נעשה! אבל מי מאיתנו, הרווקים המתבגרים, רואה לאחרונה במו עיניו משפחה צעירה, או לא (זה באמת לא משנה), שראשיה, שריה ויועציה (כלומר — הזוג) מאושרים ושמחים? מזמן לא יצא לי, מודה. איכשהו עושה רושם שאחרי הילד הראשון זה נעלם. דוהה. דועך. אתם מתפרקים. אולי אלה רק החברות שלי, או שאולי זאת רק אני שנדבקת לבלתי מאושרים, אבל אני לא מאמינה בזה. מצד שני אני גם לא מאמינה בזה שאף אחד לא מאושר.

הנה, הרמתי לכם להנחתה, כל הזוגות הלא ממורמרים.

נעם

כניסה א'. קומה 2. דירה 5

יכול להיות שהיא טעתה בכתובת, שהיא לא במקום הנכון. היא תשאל מישהו, אם רק תראה מישהו מסתובב בחוץ בשעה הזאת. זה אולי היום הכי חם בקיץ השנה. למה שם הרחוב לא כתוב על אף בניין, רק מספרים. הנה, יש שם מישהי, היא כבר תשאל אותה. פותחת את החלון תוך כדי נסיעה איטית, מוציאה ראש החוצה מהחלון ומחייכת, סליחה? סליחה בבקשה? אבל האישה כבר פנתה אל שביל הכניסה של אחד הבתים ונעלמה. סוגרת מהר את החלון מפני מכת החום שחטפה ישר לפנים. ומה זה הריח הזה? היא מכירה את הריח הזה ממקום אחר. צמיגים שרופים. זה מה שזה. אבל פה? צמיגים שרופים פה? עכשיו? ריח של הפגנה מתערבב עם הדיווחים ברדיו על המחאה השקטה והתרבותית של התלאביבים. יכול להיות שטעתה גם בכתובת שנתנה למובילים, כי לא יכול להיות שהם עוד לא הגיעו. עיר גדולה מפילה עליה אימה פרימיטיבית של חוסר התמצאות במרחב. הייתי פה כבר? לא הייתי? לא יכול להיות שהם עוד לא הגיעו. יצאו יותר משעתיים לפניה. בכוונה. כדי שהיא לא תצטרך לחכות להם, אלא להפך, שכשהיא תגיע העבודה תתחיל בלי שהיות מיותרות. ידעה שלמשאית גדולה כל כך יהיה קשה למהר בירידות התלולות מההר והיא עוד רוצה גם להתארגן בנחת לפני שהיא נועלת מאחוריה את החיים שהיו. החיים הטובים שהיו. היה לה חשוב לשנן ולהדגיש את זה. היה לה טוב. היה להם טוב. בשום אופן לא לשכוח את זה. לא לשנות את הזיכרונות לרעה, למרות הפיתוי המתמיד להסתתר מאחורי תירוצים בנאליים.

לא הצליחה להסביר לאף אחד למה היא רוצה להתגרש. עוד לפני שניסתה היה ברור לה שלא תצליח. יכלה לנחש מה יגידו לה: "לא מתגרשים כי טוב מדי". לא מתגרשים כי משעמם. לא מתגרשים כי פשוט נמאס להיות נשואים. לא מתגרשים סתם. "זה משבר, זה יעבור. לא מתאים לך. אבל למה!" זאת אשמתה. הצליחה לנסח את הרצון להתגרש במה שנשמע טוב מדי, שעמום של פינוק. אבל מה היא יכלה להגיד להם? אני לא יכולה יותר! אני צריכה אוויר! אני כבר לא אוהבת את אהרון, את זה היא לא יכולה להגיד. היא לא רוצה להגיד. על אהרון היא לא תגיד שום דבר. הוא לא אשם. הוא נשאר בדיוק כמו שהיה תמיד, זאת היא שכבר לא רוצה אותו ככה וגם לא את עצמה. היא ידעה איך זה נשמע. פינוק. לא מתגרשים בגלל זה. זה בדיוק מה שהיא היתה אומרת לאחרות עד לפני שנה. תנסו טיפול, לא מוותרים כל כך מהר, לא מפרקים בית סתם. סתם. המילה סתם הידהדה בה כל הזמן. סתם. סתם. סתם.

עד שכבר לא היתה ברירה, לא שיתפה אף אחת מהחברות. רק כשהיה ברור שאם לא תספר בעצמה, שמועה תרדוף שמועה, ואת השמועות ילוו אכזבה וכעס. ואכן, אחרי ההלם כולן ביחד וכל אחת לחוד שאלו אותה את השאלות הצפויות. כן, ללא שום ספק היה הלם. הלכתם לטיפול? את יודעת שאת יכולה ללכת גם לבד. את זוכרת שאמרת לי? את זוכרת? את אמרת שטיפול זה תיקון, זה חזרה למה שהיה, למה שיכול להיות. אותנו זה ממש הציל. בטח שהיא זוכרת. על כל דבר שלחה את כולן לטיפול. הן באו אליה עם צרות בזוגיות, בגידול הילדים, בדכדוך של אחרי לידה. כחברות הן באו, שיתפו והתייעצו. והיא שלחה אותן לטיפולים. לפעמים נאלצה ממש לשדל אותן. היא ממש מאמינה בזה והיא גם יודעת, היום כו־לם הולכים לטיפול. מה שבמקומות אחרים היה הדבר הכי טריוויאלי כבר כמעט דור, טיפס אל ההר בעיכוב־מה. טיפול. זה מה שעושים במצבים כאלה. כולם. כל הזמן.

אבל היא סירבה. לא רצתה טיפול, אלא שינוי של ממש. לא לחזור למה שהיה או למה שיכול להיות. בדיוק את זה לא רצתה.

בבוקר, לפני שהמובילים הגיעו, לבשה את בגדי ה"לא כאן ולא שם" שלה, או ה"גם כאן וגם שם", או מה שזה לא יהיה שהיא רצתה לבטא בבחירה המדויקת הזאת. הכינה אותם מבעוד מועד. המובילים העמיסו, משתדלים לעמוד בכל הדרישות, "את אלה תכניסו ראשונים כדי שנוציא אחרונים שם, את זה תשימו על זה, כדי שנכניס את זה קודם". גם הזהירה אותם לא להתחיל לפרוק את המשאית לפני שהיא מגיעה, רק זה חסר לה, שיעשו לה בלגן, שישברו משהו. היא לא רצתה שום סימן רע היום, רק סימנים טובים. אבל לפי המבטים שהחליפו ביניהם לא ידעה אם אפשר לסמוך על ההסכמה שלהם. הניעו ונסעו. "כניסה א'," צעקה אחריהם שוב. שלוש פעמים אמרה להם "כניסה א'", שלא יחכו לשווא על יד אחת מהכניסות האחרות, שלא יתברר שצריך לחזור אחורה לכניסה הנכונה, מה שיהיה בלתי אפשרי ברחוב הצר והצפוף, אפילו בשעות הבוקר והצהריים. שלא יעכבו אותה סתם. שלא יעיב שום דבר על היום המושלם הזה שהיא תיכננה לפרטיו.

"ומה אהרון אומר על זה?" אמא שלה שאלה בזהירות, מתמרנת בין תמיכה לביקורת. "מה הילדים אומרים?"

"זורמים, אמא, כולם זורמים."

כל האחים שלה התקשרו או התייצבו בגופם ממש, לעצור את הבולדוזר שנהיה ממנה. "חורבן הבית, זה מה שזה," אבא שלה אמר, לא מתלבט בין מידת הביקורת למידת התמיכה. "אני תכף בת ארבעים," היא אמרה לעצמה ולהם, "אני חושבת שאני כבר יכולה להחליט כמה דברים חשובים על החיים שלי."

"ארבעים זה כלום," אמא שלה אמרה. "תאמיני לי. היום ארבעים זה כלום."

בסופו של דבר לא היה לנעם מה להגיד, לא לעצמה ולא להם. היא קיבלה את ההחלטה והיא שמחה בה. אין שמחה כהתרת הספקות. היא רוצה לא להיות פה יותר, היא רוצה לא להיות יותר מה שהיא היתה. זה כל מה שהיא יודעת עכשיו וזה צריך להספיק.

"אני מבקשת מכם לא לערער אותי."

"מתי הפסקת להגיד איזה טוב ה' ששלח לי את אהרון," אמא שלה מנסה עד הרגע האחרון ממש, "מתי הפסקת להגיד את זה, הא?"

"איזה טוב ה'!" צעקה בקול. "איזה טוב ה'!" בעצם מה שעלה על דעתה היה איזה טוב אהרון שלקח איתו את הילדים אליו כבר שלשום. איזה טוב אהרון שזרם עם הלו"ז שקבעה להם וירד מההר עם המובילים שלו כבר לפני שבועיים. איזה טוב אהרון שהתלהב מהדירה שמצאה לו ממש באותו בניין, בכניסה ה'. איזה טוב אהרון שנפרד ממנה באותה הסכמה שקטה כמו זו שהתחתן איתה לפני עשרים שנים. איזה טוב אהרון. איזה טוב ה' שזימן לה את אהרון שכמו שהיה טוב להתחתן ולחיות איתו, כך טוב להתגרש ממנו. טוב — זאת לא ההגדרה הנכונה. קל. היה קל לחיות איתו וקל להתגרש ממנו. אהרון איש קל. אבל גם טוב! היא כעסה על עצמה בכל פעם שהמעיטה מגדולתו של אהרון. איזו מקלחת מעולה היא משאירה מאחוריה. מי נוטש זרם מים כזה לטובת זרם קלוש במקלחת עירונית בקומה שנייה של איזה בניין? אני! היא מתרוננת מול המראה. אני! אני! אני! עכשיו אני! עכשיו אני!

משכנים וחברים נפרדה כבר לפני ארבעה ימים, ומי שרצה לראות, ראה את אהרון לוקח איתו את הילדים, את התריסים מוגפים ואת הבית חשוך. לא רבים באו להיפרד ממנה. כעסו. נטרו. מבחינתם הם כבר לא פה. מבחינתם אהרון והיא חד הם. כך היה וכך הווה וכיוון שעוזבים יחד, כך גם יהיו בעיני הנשארים. אהרון ונעם פוייר. מבחינתם היא כבר לא כאן, מבחינתה היא עוד לא שם. את המעבר הזה היא צריכה לעצמה בעצמה. רק היא. נעם. אולי ברגע האחרון תתפתה לעוד חשבון נפש, ואולי לא, אולי רק תרשה לעצמה ליהנות לגמרי, בלי שום סוג של חשבון, מהזמן הזה שבין לבין. ואולי לא. יש עוד המון מה לעשות, וכמו תמיד עד הרגע האחרון ממש. ארזה בימים הנותרים את שארית הדברים, וקבעה שיבואו להעמיס את מה שבחרה שיעבור איתה הלאה, לשעה שאחרי פעילות הבוקר השגרתית של מי שיוצאים מן הבית אל שגרות יומם.

כשמדדה את הבגדים בחנות הם נראו לה נועזים יותר מכפי שהם נראים לה עכשיו. בתא ההלבשה, בלי חולצת הבסיס מתחת לחולצה המעוצבת, הרגישה חשופה לגמרי, ונרגשת. שני הסנטימטרים שנחשפו במפתח הצוואר נדמו לשני מטרים, או מאתיים, או אלפיים. אבל עכשיו, מול המראה במה שהיה חדר השינה שלהם, היא נראית ממש אותו דבר כמו תמיד. חוץ ממנה מי בכלל שם לב לפיסות העור הזעירות שנחשפו פתאום? מי ישים לב? למי אכפת? היא משאירה על ההר הזה את מי שיכולים לשים לב, מי שוודאי היו שמים לב, מי שאולי היה אכפת להם ואולי אפילו מהסיבות הנכונות. לכל סנטימטר, נסתר או גלוי, מוצנע או חשוף, יש משמעות, ביטוי של הנשמה. והגילוי הזה, כמעט יכלה לשמוע את זה ממש באוזניה, הגילוי הזה, נעם, מה הוא מגלה מנשמתך עכשיו? של מי היה הקול ששמעה בדמיונה? מי דיברה שם כך? אולי כולן, אפילו בלי לשים לב. אבל במקום שאליו פניה, זה ייראה הכי טבעי בעולם. שם הנשמות כולן גלויות וחשופות, לא מסתירות טפח ולא מצניעות טפחיים. לא היתה בטוחה אם היא שמחה בזה או מצטערת על איזו החמצה לא לגמרי מפוענחת. גם החצאית לכאורה ככל חצאית, רק באוטו היא תפתח את הרוכסן הקדמי ותרכוס את כפתוריה הנסתרים למעין צורת מכנסיים רחבים. התפעלה מן העיצוב, והמוכרת הבטיחה לה ש"כל הדוסיות קונות את הדגם הזה, כל אחת קושרת אותו אחרת, יש גם בסגול ובכתום אם את רוצה." ראתה בבגד רמז לאפשרויות הרבות הנפתחות בפניה על שביל הטשטוש הלא ברור שהיא כובשת לעצמה. מתכננת לכבוש. ובחרה בסגול.

אהרון אף פעם לא שם לב לדברים האלה. לא כשקנתה בגד חדש, לא כשלבשה כל שבת את אותה השמלה, לא כשבגיל שלושים התחילה להתאפר ולא כשצבעה את ציפורניה בלק כשהיתה בת שלושים וחמש. כשהחליפה מטפחות בכובעים שאל אותה מה שונה בה. בשנותיהם הראשונות ביחד מצאה בזה רק את היתרונות ואהבה בו גם את זה. איזה טוב ה' ששלח לי את אהרון. אהרון הוא לא איש של חיצוניות. אהרון כולו נשמה. רק ברבות הימים, ככל שתססו בה צרכים חדשים, צרבו בה גם החסרונות. היא שָמנה, היא רזתה, היא ניקבה חורים באוזניה — שניים בכל אוזן — רק כדי לזעזע אותו, היא החלה לענוד מחרוזות מחרוזים גדולים וצבעוניים, ואהרון, כמו רובוט מתוכנת היטב, קרא באוזניה בכל בוקר וערב שבת וחג, אשתי, יפתי, תמתי, יונתי. עיניו מאירות, חיוך גדול על פניו, והשכינה שורה עליו. איזה טוב ה'.

ובכן, כן. היא נראית עכשיו גם כמו מי שהיתה וגם כמו מי שהיא מתכוונת להיות. נותרה רק סוגיית כיסוי הראש. לכתחילה, נאמנה לטקס הפרידה שלה מן הבית וממה שהוא היה בשבילה, תיכננה לצאת מן הבית בכובע חדש שקנתה במיוחד. שתי הדקות שבין חורבות הבית שהיה לאוטו שייקח אותה מכאן, נראו לה מספיק חשובות כדי לייחד להן כובע שהוא חדש מצד קנייתו וישן מצד סגנונו. באוטו היא תוריד את הכובע, ועד שתגיע לכניסה א' תחליט סופית אם לחבוש פיסת בד־סרט מעוצבת הנחשבת כבר במקומות רבים, לא על ההר הזה אבל כמעט בכל מקום שהוא לא יישוב מוקף גדר מימי חנן פורת, לכיסוי ראש לגיטימי, או שהיא פשוט תישאר נאמנה להחלטה שלה שכאישה פנויה היא לא תחבוש כיסוי ראש בכלל. אולי רק באספות הורים בבית הספר של הילדים. קודם תראה מה נוהגות שאר האמהות שם, ואז תחליט. בסיור המקדים שלה בבית הספר ראתה אמהות מכל הסוגים. מסטייל־הקצה של מטפחות ראש מלופפות עד הגבות ונישאות כמגדלים, ועד לאמהות שמבעד למכנסי הג'ינס ההדוק והחולצה הצמודה ניתן לראות להן את השחלות וסרט צבעוני מעטר את שער ראשן. בכל אופן, הכובע לא יושב טוב על התספורת החדשה. הספר כמעט התעלף אתמול כשראה אותה מתכוונת לשים על הראש את הכובע שאיתו נכנסה שעה קודם לכן למספרה וביקשה "תספורת חדשה, קצרה, שאי־אפשר לאסוף את השיער, אולי גם צבע, אולי פוני, מה אתה אומר?" ועכשיו, אחרי הצבע, התספורת והפן — היא מתכוונת להחריב הכול בכובע הזה? שילמה לו טיפ כפול, חייכה אליו ועודדה את רוחו, "אל תצטער, זה זמני," ועוד שמעה את המניקוריסטית עם המסטיק בפה אומרת לו, "נראה לי מתגרשת זאתי, חבל לא עשתה גם ציפורניים."

ברגע האחרון שינוי קטן בתוכנית, לא נורא. זה הרי בדיוק חלק מהתוכנית הגדולה להיות יותר ספונטנית ופחות נוקשה עם עצמה. אז לא בא לה לשים את הכובע על הראש. מבאס אותה. למה לה להתעקש על זה בשביל שתי דקות? ארזה את הכובע וקשרה את הסרט באופן שיכול להיחשב גם ככיסוי של מי שדתיותה ונישואיה נמסרים ברמז דק, כהצהרת הון. תראו אותי. יש לי בעל! וגם כהצהרה אופנתית שאינה רומזת דבר אחר. כך או כך הנרמזים הפוטנציאליים הם ממילא אלה ששפת הסתרים הזאת מוכרת גם להם. רק להם. היא תהיה חייבת להתאמן בעניין הזה של ספונטניות, של התמודדות עם מציאות לא צפויה. לא לתכנן הכול לפרטי פרטים רק על מנת לאבד את העשתונות עם כל תקלה. משהו מזה כבר נובט בה, לא רק בחריקת הבלמים שבה עצרה את חייה, חייהם, יום אחד והחליטה לרדת מן הרכבת הדוהרת הזאת, מהקטר, ולהתפטר מתפקיד האחראית על החיים שלהם. אוסף הדברים הקטנים שהלכו והצטברו ולא התאימו לה יותר, הפך למשהו שהחליטה לחדול ממנו בבת אחת, בלי אזהרה מוקדמת. צונאמי מוחלט. ובסוף יכול להיות שכל רעידת האדמה הזאת לא השאירה על בני הבית רושם כזה גדול. עובדה, הם זרמו איתה, כמעט לא התווכחו, לא נאבקו בה, לא ניסו לשכנע אותה בשום צורה שהיא עושה את טעות חייה. והיא כבר הכינה טיעונים בעד ונגד. והיא תוותר לאהרון על הכול, בטח, הוא לא אשם בכלום, זאת היא. והיא מוכנה לגמרי לשלם את המחיר. גם אם הילדים יכעסו עליה — תצדיק אותם, הרי היא באמת גורמת להם עוול נוראי. במיוחד ציפתה לזה מן התאומות, שמלידתן היו מראות שלגיה שלה. ראי־ראי, אמור, ענני, היש אמא טובה ממני? אבל שום דבר מכל זה לא קרה. אהרון הדהים אותה כשאמר שמתאים לו לעזוב את הבית, שמצדו זה בסדר להשכיר את הבית על ההר ולשכור שתי דירות קטנות, בשכונה שבה לא כולם דומים זה לזה, אבל שהם לא יהיו בה חריגים בולטים. ברור שהוא מעוניין במשמורת משותפת, ובכל מקרה הוא בטוח שהם כבר לא יכולים להחליט דברים כאלה בלי להתייעץ עם הילדים. הם כבר גדולים, זאת החלטה שלהם. נכון, הם כבר גדולים. היא כמעט לא שמה לב לזה. וואו, כל הילדים שלהם כבר בני עשרה. נזכרה פתאום בהבטחה ישנה שלה לאהרון, נו, לפני שנהיה בני ארבעים נספיק עוד שני ילדי זקונים. זה כבר לא יקרה. תעשה שאלת רב, ביקשה ממנו, אם אני לא אחזור עכשיו ללימודים ועבודה אני אשאר כל החיים סתם יועצת בבית הספר הקטן שעל ההר. הרב אמר שאין שום בעיה. והנה היא עכשיו, המפקחת על הייעוץ, אזור המרכז של משרד החינוך, מומחית לנפגעי טראומה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “בניין שלם”