החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

על פטנטים, מלאכים וטרולים

מאת:
הוצאה: | 2012 | 150 עמ'
זמינות:

35.00

רכשו ספר זה:

הספר הנו אוסף של סיפורי פטנטים, ממציאים ומלחמות קניין רוחני, משולב בתמונות מרתקות מהמתרחש במשרד עורכי דין ועורכי פטנטים. סיפורי הממציאים והניסיונות שצברו יכולים לשמש כסימני דרך לממציאי פטנטים וליזמים בתחילת דרכם, במסלול המפרך אל ההצלחה. האנשים המופעים בספר הם ממציאים ויזמים אותם פגשה המחברת. המחברת הנה מחלוצות דיני ההייטק הארץ, שותפה ומיסדת של משרד עו"ד בתחום הקניין הרוחני, מספרת על דרכו של הממציא מרעיון לאקזיט.

מקט: 1-670-1

סיפורי הממציאים והניסיונות שצברו יכולים לשמש כסימני דרך לממציאי פטנטים וליזמים בתחילת דרכם, במסלול המפרך אל ההצלחה. האנשים המופעים בספר הם ממציאים ויזמים אותם פגשה המחברת.


פתח דבר

 בעת שאחותי הגדולה לילי ואני היינו פורשות לעת ערב לישון בחדר הילדים של הדירונת בקומה השנייה של הבלוק בשיכון מפדה, היה אבא נשאר במטבח. לפעמים, כשהתעוררתי באמצע הלילה מחלום רע כדי לשתות מים, עדיין ישב שם, גבו אלי, עוסק בדברים. מחבר איזה גלגל או בוכנה, רושם משהו. מנסה, מרוכז מאד, לא שומע דבר זולת מה שהתעסק בו. התגנבתי מאחורי גבו, שתיתי מים או אכלתי משהו וחזרתי למיטה ובבוקר כבר הייתה רק אימא במטבח. לא נשאר סימן לדברים בהם עסק בלילה, כאילו היו סוד מחתרתי, דבר מה אסור בצפייה. הכל הועלה בחזרה לבוידם ודמם. המטבח הקטן עם שולחן האוכל לארבעה, כיור ושיש צר, התחלק בינו לבין אמא באופן שלפעמים עורר את חמתה: מה כבר יצא מהשטויות שלך.

הוא היה מנפנף אותה וממשיך כאילו שום דבר לא יעצור אותו. יושב שם ורושם וכותב ומשחק עם המכשירים שלו וחלקים שאסף. לפעמים ישב בסלון כשהספה קופלה וזה הפך חזרה מחדר שינה לילי לסלון הבית בדירת שני החדרים הקטנה שלנו, קומה ב', שיכון מפדה שרוב השכנים בו, כך תמיד היה נדמה לי, היו ניצולי שואה כמו אבא שלי שעבר הכל ובא לפה חי, כי פשוט היה "מכניקר" "שם". איש עם ידי זהב. כשהתחלתי לחקור את העבר גיליתי שבאמת היכולת הטכנית שלו הצילה אותו אצל הנאצים. יש סיבה טובה מזו לבטוח בידיים שלך?

כילדה וכנערה, ואחר כך לחברות אמידות שלא עבדו ולא הבינו למה אני טורחת כל כך במשרד, אמרתי תמיד : אם יש לך מקצוע, מסמנים לך ללכת ימינה, לחיים, לא שמאלה למוות. זה היה רשום אצלנו על העור כמו כוויה. קעקוע.

אבא תמיד לקח ופרק דברים. אחר כך הרכיב. גלגלים וכאלה. תיקן הכל בבית ובמו-ידיו בנה, התקין, שיפץ, שכלל. אדם שמרוכז לגמרי במטרה הטכנית שלו. משימתי. עקשן כמו פרד. לפעמים במידה קשה כמו בסכסוך משפטי שהיה לו עם בעל הבית של בית הקפה שלהם בדיזנגוף. ננעץ במטרה ולא מרפה. אחר כך ראיתי שזה קיים אצל ממציאים רבים, אצל פטנטאים, כי בלי זה אי אפשר. עקשנות של מאמין פנאט. קיימת האמירה הזאת, המדויקת: לפעמים, כשאתה מתיאש, נכנע, חדל מאיזה מאמץ ממושך, אינך יודע כמה קרוב היית למטרה.

אבא לא הפסיק. הוא ייצר את הסודה, המיצים והגלידות שלו וחיפש כל הזמן איך לשכלל את הכל.

התאימו לו הייצור, הטכנאות. בכסף היה רע מאד. ניהול עסקים לא התאים לו כלל. שירות לקוחות לא היה בשבילו. אני זוכרת מן הילדות משפטים שניהל בחרי אף ואיך תמיד נלחם במישהו: תחנות רוח, בתי משפט, שותף, בעיה טכנית. הוא היה איש חזק תמיד, בלי פשרות. דון קישוט זועם.ממש לא איש של עסקאות טיעון או פשרה.

אני מספרת את זה פה גם כי במשך השנים שלי בתחום הקנין הרוחני, נתקלתי שוב שוב בבני דמותו. ידי זהב, עקשנים, בלי פשרות. וחשאיים מאד.

הוא מעולם לא דיבר בגלוי על ההמצאה. כאילו המשיך איזו סודיות, משם, מן העבר האפל. מן המקום שבו הסתרת הכל כדי לחיות. אם הוא היה בעניין, זה היה מין מנטרה. לא היית יכול להזיז אותו לשום דבר אחר. נדמה לי שהיה רגוע רק כשעסק בהמצאה עצמה. היה שקוע באותו עולם פרטי לגמרי שבו שלט בכל, בלי אף אחד, וחתר למטרה.

אחר כך כשראיתי את הדבר עליו עמל כל כך הרבה לילות, את התרשימים שנשלחו למשרד רינהולד כהן וששילם עבורם כל גרוש שחסך מאיתנו ומעצמו, הבנתי שהמציא את הסיפולוקס לפני כולם. יצור סודה בבית. הדבר שהציל את חייו הפך לדבר מה שכל אחד יוכל לעשות בעצמו, מכשיר ביתי, ואחר כך גם המציא דבר שקרא לו מסחטה חשמלית. מכשיר לריסוק וסחיטת ירקות ופרות. גם כן ביתי.

אני זוכרת שהכל תמיד היה בבוידם והוא היה מוריד. כי לא היה לנו מקום ולא היתה לו אפילו פינת עבודה משלו. הוא היה מטפס לשם על סולם.

אבל מעולם לא הצליח. לא שיווק, לא מכר.

אחרים הצליחו במקום בו כשל.

אחרים יצרו תעשיה משגשגת של סודה ביתית. לא הוא. התרשימים נותרו בבוידם. גם האבטיפוס שבנה מחפצים וחלקים שמצא. לא היה מי שישווק את החכמה שלו, מי שיגן עליו.

אולי לכן נעשיתי מה שאני. כדי להגן על דומים לו ואחרים. ללמוד באיחור טרגי את מה שיכול היה להגן על האיש שילד אותי והגן עלי. זיכרון חזק שנשאר לי מן השנים הרחוקות כל כך ההן, אלו המעטפות של משרד הפטנטים רינהולד כהן. משהו מוקדם מאד. הם היו ההגנה של אבי שלא צלחה.

לא הפכתי לעיתונאית כפי שרצה אלא למדתי משפטים. אחר כך נסעתי לאירופה, שם נולד בני בכורי רונן, ובשנת 1980 עם שובי לארץ כבר הייתי מתמחה אצל השופטת שולמית ולנשטיין בבית המשפט המחוזי בתל אביב. היא הייתה אשה חריפה, מהירת תפיסה מאד וישרה כסרגל שחתרה תמיד לאחד את הצמד הנפרד: צדק ודין. וייסגלס חד הלשון היה אומר עליה ששולמית אונסת את הצדק על החוק "אמת ויציב, אמת עדיף". היא היתה טמפרמנטית מאד, מהירת חימה. יקית מהירת מחשבה. אותו זמן יצא שעסקה בתיק ת"א 557.79 קוטליצקי נגד אלקלעי. אלקלעי נתבע על גניבת זכויות יוצרים וגניבת עין בשל העתקת מערך אב של מעגלים מודפסים מחברה בשם ויסוניק של קוטליצקי. את ויסוניק יצג עורך הדין גדעון גינת, לימים שופט, שהוא מן הראשונים שהתעסקו אז בקנין רוחני. ישבתי באולם כסטאז'רית לרשום פרוטוקול ולעזור לה אחר כך לרשום פסק דין, והתאהבתי בסיפור. אמרתי לעצמי: הנה השילוב בין משפטים לעולם המחשבים החדש של דיוויד בעלי. מין הצצה למה שצפוי לקרות. נמשכתי לעתידנות של דיוויד, שהקדים אחרים.

עד אז לא היה פסק דין בנושא הגנת זכויות יוצרים על מעגל מודפס או תכנה, והשופטת שלומית ולנשטיין קבעה כי "תרשימים ותכניות נכללים בהגדרת יצירה ספרותית. אין צורך במרכיב האמנותי כי גם קטלוגים וטבלאות הם יצירה ספרותית. ההגנה ניתנה למקוריות עבודה ומקוריות ביצוע ולא למקוריות מחשבה". "מדגם", נכתב, "מתייחס למאפיינים חיצוניים של חפץ תעשיתי, שבד"כ נרכש בשל שמישותו. מדגם הראוי להרשם כפטנט אינו מקבל הגנת זכויות יוצרים. יש אלמנטים של גניבת עין ולא משנה אם זה היה מכוון. המבחן הוא ההטעיה… דיאגרמות המעגלים הם גם עבודה ספרותית כי הם מעבירים אינפורמציה במילים ובקודים מובנים לאנשי מקצוע ועל כן מוגנים בזכות יוצרים…"

אולי התחבר פסק הדין גם דרך מנגנונים נפשיים נסתרים מן העין המכוונים את חיינו מבלי שנבחין, לזיכרון הילדות של אבא במטבח, של תרשימים ועבודה קשה שבסופה מפח הנפש שלו, כשרעיונות שלו קרמו עור וגידים באיזה מפעל גדול ויצאו לשוק מבלי שיזכה אף להכרה כממציא. אחרי זה ילדתי את יוני, חזרתי ועבדתי עוד שנה כעורכת דין במשרד ולאחר מכן עבדתי כיועצת משפטית פנימית ראשונה לחברת משוב של דיוויד ויקי שהונפקה לציבור כעבור שנה, בסוף 1983. בחופשת הלידה של בתי יעל פרסמתי את הספר "דיני מחשבים הלכה למעשה". אף אחד בארץ לא ידע דיני מחשבים מהם. לאחר מכן סייעתי לקדם תיקון לפקודת זכויות היוצרים הישנה, כך שתוכנת מחשב הוכרה כיצירה ספרותית מוגנת. עסקתי אז בתיק גולן נגד יודפת ויחד עם אוריאל לין וארגון בתי התוכנה עם בעלי דויד אסיא ויקי דוניץ וומשוב ומג'יק שלהם דחפנו בכנסת להעברת החוק ואישורו ב-3 קריאות.

אבי עדיין חי אז, אך כבר לא עסק ברישומיו. לא דברנו על ההגנה החדשה. דברתי על זה עם דויד. אמרו אז שזה מחטף חקיקתי וצריך לחוקק חוק חדש ושלם. עברו עוד 20 שנים עד שהפתרון החוקי הכולל הושלם, ב-2007, בזמן שבו עולם הפטנטים כבר תפס תפנית חדה, הפטנט הופרד מן היישום והמוצר והפך לחי הנושא את עצמו, לסוג של יצירה, שיש המאמינים כיום כי היא צריכה להיות תלויה כאמנות, במוזיאון, לעיני כל, לעורר השראה, להיסחר למרבה במחיר. לא מונחת בעלית גג מאובקת.

האנשים שמופיעים בספר זה הם ממציאים, מלאכים ויזמים שפגשתי וייצגתי. סיפוריהם והניסיונות שצברו, יכולים לשמש כסימני דרך מסייעים לממציא, לפטנטאי, לבעל הרעיון וליזם, במסלול המפרך אל ההצלחה. חלק מהפרקים הינם ראיונות עם הממציאים בבחינת "מכל לקוחותיי השכלתי"

לוואי יכול היה אבי לקרוא ספר זה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “על פטנטים, מלאכים וטרולים”