החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

אחותי גרה על מדף האח

מאת:
מאנגלית: שרה ריפין | הוצאה: | 2010 | 208 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

37.00

רכשו ספר זה:

מה עם אסון דומה לאסון התאומים היה קורה בבריטניה?
באחותי גרה על מדף האח אנבל פיצ'ר בודקת איך היתה מגיבה לזה משפחה בריטית טיפוסית.

ג'יימי בן העשר לא בכה מאז היום שהאסון קרה. הוא יודע שהוא אמור לבכות. ג'סמין בכתה. אמא בכתה. אבא עדיין בוכה. רוג'ר לא בכה, אבל הוא רק חתול, והוא לא הכיר את רוז כל כך טוב.

כולם אמרו שזה ישתפר עם הזמן, אבל זה אחד השקרים שהמבוגרים אומרים במצבים מביכים. חמש שנים אחר כך המצב גרוע יותר מתמיד: אבא שותה, אמא עזבה, וג'יימי נשאר עם שאלות שהוא חייב לענות עליהן למען עצמו.

אחותי גרה על מדף האח הוא סיפור מציאותי ואמיץ, ועם זאת מחמם לב, על מאבקו של ילד להבין את האובדן שקרע את משפחתו לגזרים.

"פתיחת הרומן של פיצ'ר תופסת אותך חזק בגרון ושואבת אותך לתוכו במלוא העוצמה… ספר ביכורים אמין, מאיר עיניים וחכם." (טלגרף)

"במבט ראשון, הספר עלול להיראות עצוב ומדכא, אבל הוא ההפך הגמור – הוא מרומם רוח ומחמם את הלב… אנחנו צריכים שהעולם יהיה קצת דומה יותר לג'יימי, שדעותיו הלא משוחדות מאפשרות לו לגלות את היופי הטמון בו." (Wondrous Read)

"אני אוהבת את הספר מפני שהוא נוגע בכל כך הרבה נושאים באופן כן ומציאותי. בבית הספר ג'יימי טרוד בענייני חברויות והצקות, ובבית הוא מוטרד מפני מוות, גירושים ושינויים." (גרדיאן)

אנבל פיצ'ר סיימה את לימודיה באוניברסיטת הרווארד עם תואר בספרות אנגלית ועם שאיפה להיות סופרת ילדים. היא עבדה בעבודות מגוונות עד שהחליטה לנסוע בעולם ולהתמקד בכתיבה. זהו ספרה הראשון. היא מתגוררת כיום ביורקשייר עם בעלה וכותבת את ספרה השני.

מקט: 15100376
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
ביקורת על הספר
מאמר שפורסם על הספר
סקירה

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

אחותי, רוז, גרה על מדף האח. זאת אומרת, חלק ממנה. שלוש מהאצבעות שלה, המרפק הימני ופיקת הברך שלה קבורים בבית הקברות בלונדון. כשהמשטרה מצאה עשר חתיכות מהגוף שלה, פרץ ריב גדול בין אמא לאבא. אמא רצתה קבר שהיא תוכל לבקר בו. אבא רצה לשרוף את הגופה ולפזר את האפר בים. בכל אופן, ככה ג'סמין סיפרה לי. היא זוכרת יותר ממני. אני הייתי רק בן חמש כשזה קרה. ג'סמין היתה בת עשר. היא היתה התאומה של רוז. היא עדיין התאומה שלה, לפי אמא ואבא. שנים אחרי ההלוויה הם עוד הלבישו את גָ'ס אותו הדבר — שמלות עם פרחים, קרדיגנים ונעליים שטוחות עם אבזם, כמו שרוז אהבה. אני חושב שבגלל זה אמא ברחה עם האיש מקבוצת התמיכה לפני שבעים ואחד ימים. כשג'ס קיצצה את כל השיער שלה וצבעה אותו בוורוד ועשתה פירסינג באף ביומולדת חמש־עשרה שלה, היא לא נראתה יותר כמו רוז, וההורים שלי לא יכלו לסבול את זה.

כל אחד מהם קיבל חמש חתיכות. אמא שמה את שלה בארון מתים לבן, יפה, מתחת למצבה לבנה יפה, שכתוב עליה המלאך שלי. אבא שרף עצם בריח אחת, שתי צלעות, חתיכת גולגולת וזרת ושׂם את האפר בכד מוזהב. ככה כל אחד מהם השיג את מה שהוא רצה, אבל — הפתעה — זה לא עשה אותם מאושרים. אמא אומרת שהביקור בבית הקברות מדכא מדי. ואבא מנסה בכל יום־שנה לפזר את האפר, אבל מתחרט ברגע האחרון. משהו כאילו קורה בדיוק כשעומדים לשפוך את רוז לים. שנה אחת, בדֵבון, היו טונות של דגים כאלה בצבע כסף, שנראו כאילו הם כבר מתים לאכול את אחותי. ובשנה אחרת, בקורנוול, שחף חירבן על הכד בדיוק כשאבא התחיל לפתוח אותו. אני התחלתי לצחוק, אבל ג'ס נראתה עצובה, אז הפסקתי.

עזבנו את לונדון כדי להתרחק מכל זה. אבא הכיר מישהו שהכיר מישהו שהתקשר אליו בנוגע לעבודה באתר בנייה במחוז האגמים. בלונדון הוא לא עבד המון זמן. יש משבר כלכלי, זאת אומרת שלמדינה אין כסף, ובגלל זה כמעט לא בונים. כשהוא קיבל את העבודה באַמבְּלסַייד, מכרנו את הדירה שלנו ושכרנו בית והשארנו את אמא בלונדון. התערבתי עם ג'ס על חמש ליש"ט שאמא תבוא להיפרד מאיתנו. כשהפסדתי, היא לא הכריחה אותי לשלם. במכונית ג'ס אמרה, בוא נשחק בניחושים, אבל היא לא הצליחה לנחש משהו שמתחיל ברי"ש, אפילו שרוג'ר ישב ממש על הברכיים שלי וגירגר, כאילו הוא נתן לה רמז.

כאן הכול שונה מאוד. יש פה הרים ענקיים, והם גבוהים מספיק כדי לדקור את אלוהים בתחת, מאות עצים, ושָקט. מצאנו את הבית ברחוב המעוקל, וחיפשתי מהחלון אם יש מישהו לשחק איתו. אין אנשים, אמרתי. אין מוסלמים, אבא תיקן אותי וחייך בפעם הראשונה ביום ההוא. אני וג'ס לא חייכנו אליו בחזרה כשיצאנו מהמכונית.

הבית שלנו הוא ממש ההפך מהדירה שלנו בפינסבֵּרי פארק. הוא לבן ולא חום, גדול ולא קטן, ישן ולא חדש. השיעור שאני הכי אוהב בבית הספר הוא ציור. אם הייתי מצייר את הבניינים כאילו הם אנשים, הבית הזה היה נראה כמו סבתא זקנה ומשוגעת שמחייכת בלי שיניים. את הדירה הייתי מצייר כאילו היא חייל רציני ומצוחצח שמצטופף בתוך שורה של אנשים זהים. זה היה מוצא חן בעיני אמא. היא מורה במכללה לאמנות, ואם הייתי שולח לה את הציורים שלי, אני חושב שהיא היתה מראה אותם לכל אחד מהתלמידים שלה.

אפילו שאמא נשארה בלונדון, שמחתי לעזוב את הדירה. החדר שלי היה פצפון, אבל לא הרשו לי להתחלף עם רוז בגלל שהיא מתה ועכשיו הדברים שלה קדושים. זאת היתה התשובה שקיבלתי בכל פעם ששאלתי אם מותר לי לעבור. החדר של רוז קדוש, ג'יימס. אל תיכנס לשם, ג'יימס. הוא קדוש. אני לא מבין מה קדוש בערמה של בובות ישנות, שמיכה ורודה מסריחה ודובּי קירח. בכלל לא הרגשתי שזה קדוש ביום ההוא שקפצתי על המיטה של רוז אחרי שבאתי הביתה מבית הספר. ג'ס אמרה לי להפסיק, אבל היא הבטיחה שלא תגלה.

כשיצאנו מהמכונית עמדנו והסתכלנו על הבית החדש שלנו. השמש שקעה, ועל ההרים היה אור כתום, וראיתי את ההשתקפות שלנו באחד החלונות של הבית — אבא, ג'ס ואני, מחזיק את רוג'ר. חצי שנייה הרגשתי תקווה, כאילו זאת באמת התחלה של חיים חדשים ומעכשיו הכול יהיה בסדר. אבא לקח מזוודה ושלף את המפתח מהכיס שלו והתקדם בַּשביל של הגינה. ג'ס חייכה אלי כשהיא ליטפה את רוג'ר, ואחר כך הלכה אחריו. אני הורדתי את החתול. הוא זחל ישר לתוך שיח, והזנב שלו הציץ החוצה כשהוא התפתל בין העלים. ג'ס הסתובבה ליד דלת הכניסה וקראה אלי, בוא כבר. היא הושיטה לי יד, ואני רצתי אליה. נכנסנו לתוך הבית יחד.

ג'ס ראתה את זה ראשונה. אני הרגשתי איך הזרוע שלה נעשית נוקשה. רוצֶה כוס תה? היא שאלה. הקול שלה היה חזק מדי, והעיניים שלה הביטו על משהו ביד של אבא. הוא היה כפוף על הרצפה של הסלון וזרק את הבגדים שלו לכל הצדדים כאילו רוקן את המזוודה בבהלה. איפה הקומקום? היא שאלה וניסתה להתנהג רגיל. אבא לא הרים את העיניים מהכד. הוא ירק עליו וציחצח את הזהב בקצה השרוול שלו עד שהוא נצץ. אחר כך הוא שם את אחותי על מדף האח, שהיה צהוב ומאובק ממש כמו ההוא שבדירה בלונדון. הוא לחש, ברוכה הבאה לביתך החדש, חמודה.

ג'ס בחרה את החדר הכי גדול, עם אח בפינה וארון בילט־אין שבו היא שמה את כל הבגדים השחורים החדשים שלה. היא תלתה פעמוני רוח מהקורות של התקרה, שאם נושפים עליהם הם מצלצלים. אני מעדיף את החדר שלי. מהחלון רואים את הגינה האחורית, שיש בה עץ תפוח חורקני וברֵכת דגים קטנה. אדן החלון ממש רחב, וג'ס שמה עליו כרית. בלילה הראשון ישבנו על אדן החלון המון זמן והבטנו בכוכבים. בלונדון אף פעם לא ראיתי אותם. יש כל כך הרבה אורות של בתים ומכוניות שאי אפשר לראות בשמים שום דבר. כאן הכוכבים ממש ברורים, וג'ס סיפרה לי הכול על המערכות שלהם. היא אוהבת הורוסקופים, וכל בוקר היא קוראת את ההורוסקופ שלה באינטרנט. ככה היא יודעת מה בדיוק הולך לקרות ביום הזה. זה לא מקלקל את ההפתעה?שאלתי בלונדון כשג'ס עשתה את עצמה חולה בגלל שההורוסקופ שלה אמר משהו על אירוע לא צפוי. זה כל העניין, היא ענתה וחזרה למיטה ומשכה את השמיכות מעל הראש שלה.

ג'ס היא מזל תאומים. זה משונה בגלל שהיא כבר לא תאומה. אני מזל אריה. ג'ס כרעה ברך על הכרית והראתה לי את הסמל של האריה דרך החלון. הוא לא נראה ממש כמו חיה, אבל ג'ס אמרה שבכל פעם שאני עצוב, אני צריך לחשוב על האריה־כסף מעל הראש שלי, והכול יהיה בסדר. רציתי לשאול למה היא אומרת דברים כאלה אחרי שאבא הבטיח לנו "התחלה חדשה לגמרי", אבל חשבתי על הכד שמעל האח ופחדתי מדי מהתשובה. למחרת בבוקר מצאתי בקבוק וודקה ריק באשפה וידעתי שהחיים במחוז האגמים יהיו בדיוק כמו החיים בלונדון.

זה היה לפני שבועיים. אחרי הכד אבא הוציא מהמזוודה את האלבום תמונות הישן וכמה מהבגדים שלו. המובילים סידרו את הדברים הגדולים, כמו המיטות והספה, ואני וג'ס סידרנו את כל השאר. הארגזים היחידים שלא פתחנו הם הענקיים האלה שכתוב עליהם קדוש. הם במרתף, מכוסים בשקיות פלסטיק, כדי שיישארו יבשים במקרה של שיטפון או משהו. כשסגרנו את הדלת של המרתף, העיניים של ג'ס נהיו לגמרי רטובות ומטושטשות. היא שאלה, זה לא מציק לך? ואני אמרתי, לא, והיא שאלה, למה לא? ואני אמרתי, רוז מתה. הפנים של ג'ס התכווצו. אל תגיד את המילה הזאת, ג'יימי.

אני לא מבין למה לא. מתה. מתה. מתה־מתה־מתה. אמא שלנו אומרת הלכה לעולמה. הביטוי של אבא: היא עברה למקום טוב יותר. הוא אף פעם לא הולך לכנסייה, אז אני לא יודע למה הוא אומר את זה, אלא אם כן המקום הטוב יותר שהוא מדבר עליו הוא לא בשמים, אלא הבִּפנים של ארון מתים או של הכד המוזהב.

היועצת שלי בלונדון אמרה שאני בהכחשה ועדיין סובל מהלם. היא אמרה, יום אחד זה יכה בך, ואז תבכה. מתברר שמאז שזה קרה, בתשעה בספטמבר, לפני כמעט חמש שנים, לא בכיתי. בשנה שעברה אמא ואבא שלחו אותי לאישה השמנה הזאת, כי הם חשבו שזה משונה שאני לא בוכה על רוז. רציתי לשאול אם הם היו בוכים על מישהו שהם לא יכולים לזכור, אבל התאפקתי.

זה העניין שאף אחד לא קולט שאני לא זוכר את רוז. לא ממש. אני זוכר שתי ילדות בחופשה, קופצות בים ותופסות גלים, אבל אני לא יודע איפה היינו. אני גם לא יודע מה רוז אמרה, ואם היא נהנתה מזה. אני יודע שהאחיות שלי היו שושבינות בחתונה של שכֵנה, אבל אני לא מצליח לזכור שום דבר, חוץ משפופרת של סוכריות "סמרטיס" שאמא נתנה לי בזמן הטקס. כבר אז הכי אהבתי את האדומות, והחזקתי אותן ביד עד שנהיו לי כתמים ורודים על העור. אבל אני לא יכול לזכור מה רוז לבשה, או איך היא נראתה כשהיא הלכה במעבר המרכזי, שום דבר כזה. אחרי ההלוויה, כששאלתי את ג'ס איפה רוז, היא הצביעה על הכד שעל מדף האח. איך יש מקום לילדה בתוך דבר כל כך קטן? שאלתי, וג'ס התחילה לבכות. בכל אופן, זה מה שהיא סיפרה לי. אני לא ממש זוכר.

יום אחד קיבלתי שיעורים לתאר מישהו מיוחד, והשקעתי רבע שעה וכתבתי עמוד שלם על הכדורגלן וֵיין רוּני. אמא אמרה לי לתלוש את הדף, ובמקום זה לכתוב על רוז. לא היה לי מה לכתוב, אז אמא ישבה מולי עם פרצוף לגמרי אדום ורטוב ואמרה לי בדיוק מה. היא חייכה את החיוך הזה, המלא דמעות, ואמרה, כשנולדת, רוז הצביעה על הפיפי שלך ושאלה אם זאת תולעת, ואני אמרתי, אני לא כותב את זה במחברת אנגלית. החיוך של אמא נעלם. דמעות טיפטפו לה מהאף על הסנטר, והרגשתי רע, אז כתבתי את זה. אחרי כמה ימים המורָה הקריאה את החיבור שלי בכיתה ונתנה לי כוכב זהב, וכל הילדים האחרים צחקו ממני וקראו לי, זין תולעת.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אחותי גרה על מדף האח”