החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

המדריך השלם למשיח המתחיל

מאת:
הוצאה: | 2017 | 288 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

41.00

רכשו ספר זה:

הספר שלפניכם הנו מדריך ממצה ושימושי לכל משיח בראשית דרכו, ולכל מי שעסוק בשאלה, באיזה אופן העולם שבו הוא חי מקבל אותו כפי שהוא, ומכיר ומכבד את שליחותו. הכותב הנו משיח ותיק, אשר חרף היותו משיח אמת לכל דבר ועניין, וכן מלך מכובד ומוכר בתולדות ישראל, חווה לא אחת אטימות של בני אדם, לעג ורשעות. ספר זה ילווה אתכם לאורך התהליך כולו, מראשיתו ועד סופו…

ירושלים, 1991. איתמר, תלמיד כיתה ו', מספר על שגרת בית הספר בעולם לגמרי לא שגרתי; אור, נערה לפני גיוס, כותבת בעיקר על החברה שלה, ערגה, שהשם שלה הוא מה שהיא: כמיהה וגעגועים; רנה, ניצולת שואה, נזכרת בקורותיה בהונגריה וברומניה בתקופת המלחמה; וסטפן ארקין, תייר נורווגי תימהוני, המשוכנע שהוא המשיח. העלילה מספקת הצצה ליומניהם האישיים, ועם התקדמותה נחשפים עוד ועוד פרטים.

אריאל כהאן, נשוי לענת ואב לחמישה. המדריך השלם למשיח המתחיל הוא ספרו הראשון.

מקט: 4-86-1227
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


היום הראשון ללימודים (1 בספטמבר)

החופש הגדול הסתיים והיום התחילה שנת הלימודים. לכבוד המאורע החשוב הזה, החלטתי לכתוב יומן. כך יהיה לי למי לספר כמה שאני שונא את בית הספר. חשבתי שזה יהיה מאוד נחמד לכתוב ביומן דברים איומים ונוראים על בית הספר וגם באופן כללי על החיים ועל כל מיני, והיומן פשוט ישתוק ולא יתווכח או יטיף לי מוסר, כמו אנשים אחרים שאני מכיר.

היום הראשון היה משעמם. המזל הוא שהייתי מוכן לכך ולא היו לי שום ציפיות למשהו אחר. ההפסקות היו בסדר. הסנגויטש הסנדגוויץ’ שקיבלתי או איך שכותבים את המילה הזו, היה דוחה. הוא היה עד כדי כך מגעיל, שבקושי הצלחתי להבחין בינו ובין כמה סנדגוויצ’ים שנשארו אצלי בתיק מהשנה שעברה. גם בננה אחת ואגס נשארו אצלי בתיק מהשנה שעברה, וכשפתחתי את התא של האוכל בתיק שלי, היה סירחון נורא בכל הכיתה. הייתי חייב למצוא את הסנדגוויץ’ שהיה נראה לי הכי מתאים מכל מה שהיה שם, ולסגור את הריץ’ רץ’ כמה שיותר מהר.

לפחות עדיין חם בחוץ, אין דבר בעולם שאני שונא יותר מאשר לצאת מהמיטה בחורף כשכל הגוף שלי רועד מקור, ולחשוב שכל הסבל הזה, הוא רק כדי שאמצא את עצמי חצי שעה לאחר מכן בבית ספר.

למורה המחנכת שלנו קוראים ברוריה. יש לה קול של מורה ודיבור של מורה ותנועות וצורה וגובה ומשקפיים של מורה וכמובן שיש לה ריח של מורה. רק השם שלה לא בדיוק כמו של מורה. לכן אלעד אמר לי לפני השיעור הראשון שהוא חושב שיהיה בסדר איתה, פחות או יותר, אבל עד סוף היום הוא התחרט. הוא הבין שכנראה השם שלה הוא בטעות — או שלא קוראים לה באמת ברוריה, או שהשם לא קובע ומה שקובע זה כל הדברים האחרים שבהם היא בדיוק כמו כל מורה.

ברוריה היא המורה הכי זקנה שהיתה לנו עד היום. אני די מאמין שהיא תמות לנו במהלך השנה, אולי אפילו לפני חופשת סוכות. זה לא שאני מאחל לה למות, אבל כשמחליטים על מורה זקנה שתלמד ילדים, צריך לקחת את זה בחשבון. בכל מקרה, אם היא הולכת למות, וזה לא שאני בהכרח רוצה את זה, אז עדיף שזה יהיה לפני התעודות.

ברוריה אמרה שהציונים של כיתה ו’ הם הציונים הכי חשובים בכל השנים של בית הספר היסודי והחטיבה, בגלל שלפי הציונים של כיתה ו’ מתקבלים אחר כך למשהו אחר. גם ההורים שלי אמרו לי את זה כמה פעמים לאחרונה. העובדה שגם ההורים שלי אמרו את זה וגם ברוריה אמרה את אותו הדבר, לדעתי דווקא מוכיחה שזה לא נכון בכלל. בכל מקרה צריך לבדוק, אולי אשאל את יערה או מישהו אחר שיודע, למרות שאני לא בטוח כמה זה בכלל משנה. אני הרי בחיים לא אהיה פחות עצלן, גם אם זה נכון.

במהלך החופש צבעו את בית הספר. החלק התחתון של הקירות צבוע, כמו תמיד, בצבע תכלת או ירוק, או משהו אחר לא ברור, החלק העליון צבוע בצבע לבן. ביחד זה מרגיש כמו בית חולים. שושי המנהלת נכנסה אל הכיתה שלנו בתחילת השיעור הראשון ואיימה שאף אחד לא יעז ללכלך את הקירות. לא ממש הקשבתי לכל מה שהיא אמרה, אבל הבנתי שאם הקירות יתלכלכו יקרה משהו מאוד רע. שאלתי את יאיר שישב לידי אם הוא חושב שגם הבית שלה צבוע בצבעים כאלה דוחים. היא שמעה מה שלחשתי למרות שלא התכוונתי ואמרה שאני חצוף. בשנה האחרונה אני רגיל שאומרים לי את זה הרבה.

בהפסקה הראשונה רצתי ראשון אל השירותים, לא שהייתי צריך משהו, פשוט היום הראשון ללימודים זה היום היחיד בשנה שבו אפשר לשבת בשירותים בלי להרגיש כמו בתוך בריכה ענקית של ביוב, אז רציתי לנצל את ההזדמנות. עד השבוע השני, ברוב התאים של השירותים גובה הפיפי שעל הרצפה כבר מגיע לקצה של השרוכים, והדרך היחידה להשתין בלי להסתובב כל היום עם שרוכים רטובים, היא רק ממרחק של שני מטרים בערך, הרבה לפני הדלת של התא, ורק לכיוון הכללי של האסלה. ישבתי בשירותים כמעט כל ההפסקה. שיעמם לי אז הוצאתי עט וטוש שבמקרה היו אצלי בכיס וכתבתי על הדלת — ‘נא לא לקשקש על הקירות, צבעו את בית הספר בקיץ’. הדיו נמרח על הדלת, אז כתבתי גם על הקיר — ‘המקשקש ייענש בחומרה’. ליד זה ניסיתי לצייר גולגולת אבל זה לא יצא כל כך מפחיד, אז כתבתי שמדובר בגולגולת, מה שהפך את כל העניין לעוד פחות מפחיד. חבל. דווקא התכוונתי לעזור.

לפני שאני ממשיך, צריך להחליט איפה בדיוק אני מחביא את היומן הזה, כי אם מישהו יציץ אני חושב שזה יהיה הסוף של החיים שלי. עכשיו כשאני חושב על זה, זו אחריות די גדולה לכתוב יומן. זה כמו להשאיר את הטוסיק בלי התחתונים, באיזשהו מקום בנפרד לגמרי מהגוף, וכל הזמן צריך לדאוג שאף אחד לא ימצא את המחבוא ויציץ. פעם קרה לי משהו נורא. מצאתי את היומן האישי של אחי פתוח על השולחן בחדר שלו, הוא באמת היה דביל מושלם. איך עושים כזה דבר אידיוטי? אז קראתי, כי זו לא בעיה שלי שהוא משאיר את היומן שלו פתוח. היה כתוב שם על מישהי שהוא אהב. היא שכחה גופייה שלה באיזשהו מקום, פעם כשהם היו ביחד עם עוד אנשים, אחי לקח את הגופייה ולא החזיר לה, אלא החביא בארון שלו אצלנו בבית. הוא כתב ביומן שהוא לפעמים מוציא את הגופייה מהארון ומריח אותה כדי להיזכר בריח של הבחורה ההיא. כשקראתי את זה הייתי ממש בהלם. לא האמנתי שיש לי אח כזה. לקחתי צבע פנדה שבמקרה היה אצלו על השולחן, וכתבתי על היומן שלו שזה הסיפור הכי דוחה שקראתי בחיים שלי ושהוא פשוט סוטה וחולה נפש ושאני מציע לו לקבוע תור אצל פסיכיאטר. זה מה שהיה. אני כמובן די מהר הצטערתי על מה שעשיתי, אבל זה לא ממש עזר… יומיים לאחר מכן, נכנסתי בערב לסלון וראיתי את אחי יושב על הספה מול הטלוויזיה ואוכל תירס, היה לו קליפס של כביסה תקוע על האף. ראיתי אתו טלוויזיה ומדי פעם הצצתי עליו כדי לנסות להבין מה קורה אתו. הוא ישב ואכל עם הקליפס על האף כאילו שזה הדבר הכי נורמלי בעולם. כשהוא ראה שאני בוהה בו, הוא שאל אם גם אני רוצה תירס. נבהלתי נורא ואמרתי שלא. ניסיתי להפסיק להסתכל עליו. אחר כך, ביום שישי בערב, כאשר צבי ויונה שניאור, שהם זוג זקנים פוצים שאף פעם לא ראיתי אותם צוחקים, התארחו אצלנו לסעודת שבת, אחי שוב היה עם קליפס כזה על האף כמעט כל הארוחה. הוא לא הוריד את הקליפס גם במהלך ויכוח עם אבא ומר שניאור בשאלה האם באמת הנוער של היום יותר מטומטם מזה של פעם. מובן שאחי טען שלא, הוא אמר שהבעיה של הנוער של היום היא שהוא יותר מדי רציני, הוא גם ניסה להביא הוכחות, רק שמשום מה היה לו קצת קשה לשכנע, אולי בגלל הקליפס. כולם נראו והתנהגו כרגיל ורק אני הייתי אדום כמו עגבנייה, לא יודע למה. אחרי כמה ימים הלכתי לבקש ממנו סליחה.

בקיצור, צריך למצוא מחבוא ליומן שלי. אפשרות ראשונה — בפח של החדר שלי, הבעיה היא שאני מרוקן אותו פעם בכמה חודשים והיומן עלול ללכת לי שם לאיבוד. אפשרות שנייה — בארון הספרים מאחורי הספרים, צמוד לקיר. טוב, במקרה הזה ברור שהוא עלול ללכת לי לאיבוד כי לאזור הזה אני בכלל לא מתקרב. אפשרות שלישית — במגירה של התחתונים שלי (נראה לי שזו האפשרות הכי טובה).

עכשיו אני רוצה להגיד מה התוכניות שלי לשנה הקרובה. אני לא יודע האם זה מקובל לכתוב ככה תוכניות ביומן ובטח בפעם הראשונה שכותבים בו, זה כאילו שאני קובע לו תנאים, וממש אין לי כוונות כאלה, אבל אין לי כרגע שום דבר חכם אחר לכתוב:

(1) חברה!!! בפעם הראשונה שתהיה לי כבר חבֵרה. מצדי היא יכולה להיות הילדה הכי מטומטמת בבית הספר שלנו, או אפילו בכל ירושלים, היא גם לא חייבת להיות נחמדה, אני בכל מקרה לא מתכנן לדבר איתה כל כך הרבה, כך שהדברים האלו לא באמת משנים. מה שבטוח זה שהיא צריכה להיות יפה ועל כך אני לא מוכן לוותר.

(2) להיות יותר מקובל בכיתה.

(3) להשתפר בכדורסל, שזה גם יעזור לי להיות יותר מקובל. אני קולע בסדר מקרוב אבל ממש איום בלהחזיק את הכדור ולכדרר. כדורגל אני משחק כמו ילדה.

(4) לקבל אופניים, או לגנוב אופניים, או שיצמחו לי אופניים חדשים על העץ שסק בחצר.

(5) שהשיער שלי יהיה קצת יותר חלק ופחות מתולתל — אני מבין שזה בלתי אפשרי. מצד שני, בעניין הזה המצב הוא לא כל כך נורא. אני חושב שאני נראה די בסדר. אמנם יש לי תלתלים וכתם לידה גדול על הירך שמעצבן אותי, אבל לפחות אני לא נראה דובי כזה או סופגנייה, כמו כמה מהכיתה שלי.

(6) להיות יותר שמח ולא לבכות כל כך הרבה וגם לא להיעלב מכל דבר.

(7) שאף אחד מהמשפחה שלי לא ימות, ואם כבר מישהו צריך למות אז שזה יהיה אני.

אמא שלי קוראת לי. לא משהו חשוב, מן הסתם. ממילא כבר אין לי מה לכתוב. אני מקווה שזה לא סימן לכך שהיומן שלי יישאר ריק. עכשיו כשאני חושב על זה, יש בעיה, יש לי כתב נוראי, אף אחד לא מצליח להבין את מה שאני כותב, כולל אני. מה הטעם לכתוב יומן אם אי אפשר לקרוא אותו? גם עכשיו, כשאני מסתכל על מה שכתבתי לפני כמה דקות, אני לא מצליח לקרוא את הכול. אני רואה שכתבתי תוכניות לשנה הקרובה. העיקר שאני מצליח לקרוא את זה שאני צריך חברה. אני רואה שכתבתי גם משהו על סופגנייה. מה קשור עכשיו סופגנייה? איזה עפיפון אני. עד חנוכה בטח כבר אזכר בזה שוב. אמא שוב צועקת משהו, דודה בתיה ילדה בן, יש לי בן דוד חדש. הכול עבר בשלום, מה פירוש הכול? הוא בן שלוש וחצי שעות, זה נחשב הכול? עכשיו רק צריך לוודא שכל שאר החיים שלו יעברו בשלום. אני מאמין שאין כוונה לעדכן אותי על המצב שלו בכל שלוש וחצי שעות.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “המדריך השלם למשיח המתחיל”