החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

על המסלול

מאת:
הוצאה: | 2016-10 | 300 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

35.00

רכשו ספר זה:

״אני חושב שאני מבין למה את לא אוהבת תכשיטים. אני מוכן להתערב על כך שאת גם לא אוהבת לקבל מתנות, או לכל הפחות למה את אומרת לכולם שאת לא אוהבת לקבל מתנות. זה עוד מנגנון הגנה שלך- מי שלא מצפה לא מתאכזב. כנראה התאכזבת כבר מספיק פעמים בחיים שלך כדי ללמוד שלא לצפות. זה עצוב,״ הוא מוסיף, ״שאת דוחפת ממך והלאה מי שמנסה להתקרב אלייך, בידיעה מראש שהוא, בסופו של דבר, יאכזב אותך.״

מור וויס, קיבוצניקית בעברה ומפיקת תצוגות אופנה בהווה, מוצאת את עצמה נמשכת נואשות אל גיא שוורץ, בניגוד לכל הגיון ולכל מה שהיא מאמינה בו. גיא, היורש של אימפריית התכשיטים 'מ.שוורץ' וסמנכ"ל השיווק שלה, הגבר שהוכתר על ידי שבועון 'לאישה' כ'רווק לוהט מס' 1׳, מייצג בעיני מור את כל מה שהיא מתעבת בעולם העושר והזוהר.

גיא ומור הם הפכים מושלמים. שונים בתכלית זה מזה- החל מהרקע ממנו שניהם באים וכלה בדרך חינוכם ובדברים בהם הם מאמינים. מהרגע הראשון בו הם נפגשים ברור למור כשמש בצהרי היום שהחיבור ביניהם לא יעבוד ולכן כדאי מלכתחילה שלא יתקיים, אבל אין סיכוי שגבר כמו גיא שוורץ יוותר בקלות.

על המסלול הוא ספרה החמישי של שרון צוהר. על המסלול דורג ברשימות רבי המכר כבר בשבועות הראשונים לצאתו לאור.  גם ארבעת הספרים הקודמים שכתבה, אהבה בין הגלים,חסר מנוחה, מהלך מסוכן ודד-ליין, זכו להצלחה רבה ודורגו ברשימות רבי המכר.

מקט: 001-2850-024

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


— 1 —
רווק לוהט מס׳ 1

״שקט באולפן! כל הצוות למקומות! שלוש, שתיים, אחת ו…"

אני רצה במהירות למקומי ונעמדת לצד הטריבונה של הקהל, תוך שאני שמה לב לסימוני הידיים של הבמאי, מורה לקהל הילדים הצווחניים היושבים סביבי לפרוץ במחיאות כפיים סוערות, כאשר מנחי תכניות הילדים האהובים עליהם ביותר, יעל, גליה ויובל, נכנסים לאולפן בצעד קליל ומתחילים בלהגם הבלתי נגמר. המנורה האדומה שמעל הכניסה לאולפן נדלקת, כאות לכך שהצילומים החלו.

אני מתנתקת, לא ממש מקשיבה לתוכן דבריהם, דואגת להפעיל את הקהל כשצריך במחיאות כפיים, ממתינה בסבלנות שהצילומים יסתיימו.

לאחר מכן אני יורדת לחדר האיפור ומוצאת את גליה כבר יושבת על כיסא הבד, מנערת את שיערה המתולתל והארוך, האסוף הרחק ממצחה בסרט בד צבעוני ורחב, מתמסרת לידי המאפרת שכבר עסוקה בהסרת שכבות האיפור מעל פניה.

גליה היא הוותיקה מבין המנחים בערוץ הילדים ובשנתיים האחרונות בהן אני עובדת בהפקה הזו הפכנו לחברות קרובות.

העבודה בערוץ הילדים כמפעילת קהל היא רק אחת משלוש עבודות שאני מלהטטת במקביל כבר תקופה ארוכה.

״עוד מעט הקיץ מסתיים והעונה נגמרת.״ גליה מחייכת כשהיא רואה אותי נכנסת לחדר האיפור, עיניה הכחולות והגדולות כשל בובה מצטלבות בשלי מבעד למראה.

״אנחנו מצלמים את פרק הסיום באנטליה, דינה כבר אמרה לך?" היא שואלת, מתייחסת לדינה מפיקת התוכנית.

״עדיין לא," אני מודה, ״אבל בכל מקרה, לא נראה לי שהקיץ אוכל להצטרף להפקה.״

אני מתיישבת לידה, מתחילה להסיר את האיפור מעל פניי.

״אני מסיימת את הלימודים סוף סוף בחודש הבא. יש לי כמה פרויקטים להגיש לסיום ואז אוכל להפסיק לעבוד בשלוש עבודות במקביל ולמצוא עבודה אחת, נורמאלית, בתחום שלי.״

״אבל למדת תקשורת ומנהל עסקים. מה שאת עושה היום, הוא בדיוק בתחום שלך. לא בא לך יותר לעבוד בטלוויזיה?"

״כשנרשמתי לאוניברסיטה, קיוויתי שתואר ראשון יאפשר לי למצוא עבודה קצת יותר משמעותית מלהפעיל קהל בערוץ הילדים.״ אני עונה בעוקצנות מחויכת, ״כעבודה זמנית זה בסדר, לא כקריירה לחיים."

היא בוחנת אותי דרך המראה מסירה את האיפור. ״את יודעת שאת צריכה להתאפר יותר? כל הזמן למעשה. למה את מתאפרת רק כשאת באולפן? את כזו יפה… והעיניים שלך… המסקרה והאייליינר ממש מדגישים את הצבע הירוק המהמם."

״תודה, גליה.״ אני מודה לה בביישנות. ״אבל אני מתאפרת רק כשאני חייבת. כשאני מתאפרת אני מרגישה כמו בפורים, כשהיינו ילדים. זו פשוט לא אני. בטבעי שלי, אני מרגישה הכי נוח ללא איפור."

יניב נכנס לחדר האיפור ומתיישב בכבדות על הכיסא שלצדי. ״מתיש. היה מתיש הפעם, לא גליה? וגם מונוטוני וחוזר על עצמו. אני חייב לדבר עם דינה, לרענן קצת את הקונספט של התוכנית. כל כך נמאס לי לחזור על עצמי בכל עונה, כבר שבע שנים.״

״הילדים מתים על התוכנית.״ גליה מתקרבת אל המראה, שמסגרתה מוארת בעשרות מנורות עגולות, בוחנת את סנטרה מקרוב, מעבירה זרת חקרנית על קוי המתאר של שפתיה הבשרניות. ״הם מחכים בקוצר רוח לראות לאן ניסע הקיץ. אם היו מתייעצים איתי, הייתי אומרת שאנטליה היא לא הבחירה הראשונה שלי כיעד לטיול.״

״הילדים בקהל היום היו נפלאים,״ אני אומרת ליניב. ״זו כיתה יחסית קטנה מבית ספר אזורי שמאגד כמה מושבים בעמק חפר. בהפסקה הם התגודדו סביבי וסיפרו עד כמה שהם מקווים להיות הכיתה שתזכה בנסיעה הזו יחד איתך. הם מעריצים אותך.״

יניב מביט בי בעיניים נוצצות.

״מור, תצטרפי לאנטליה לצילומים? את מחממת קהל נפלאה,״ הוא מביט בי בעניין, מחייך. ״גם את מעריצה אותי?״

גליה פורצת בצחוק. אני נותנת בו מבט עקום דרך המראה. ״צר לי לאכזב אותך, יניב.״ אני עוקצת. ״אתה ממש לא הטעם שלי.״

״בחייך, מור. אני הטעם של כולם.״ הוא מקנטר אותי. ״אנחנו זיווג משמיים- אני כוכב בקרב הילדים ואת מחממת קהל נפלאה. אולי תחממי גם את המיטה שלי על הדרך?"

״אתה כזה אידיוט, יניב.״ אני עונה.

״לא נמאס לך כבר לזרוק אליה משפטי פתיחה מפגרים?" גליה צוחקת, "באמת יש מישהי שהמשפטים האלה שלך עובדים עליה?"

״תתפלאי, יש לי המון מעריצות.״ הוא מתגונן.

״כן, בקרב בנות שתיים עשרה ומטה,״ אני עוקצת אותו, ״בהצלחה עם זה.״

גליה מהצד צוחקת.

אריאל, עוזר ההפקה, משרבב את ראשו דרך הדלת. ״יניב, גדי צריך לדבר איתך.״

״אני מגיע,״ יניב אומר בטרוניה, קם לצאת, זורק לעברי בדרכו אל הדלת- ״יום אחד זה יקרה, מור. יום אחד עוד תצאי איתי!"

״אשרי המאמין,״ אני עונה בצחוק, גליה ואני קוראות אחריו ביחד בקול מתנגן ״ביי יניב!"

״הוא כזה חסר בטחון!" גליה מכריזה לאחר שיניב יצא.

״לא כל השחקנים כאלה?"

״מזל שרפי שלי לא כזה,״ היא אומרת, מתייחסת לחבר שלה בעשר השנים האחרונות. רפי הוא שחקן כדורגל ידוע ואחד ששם מעקב צמוד על החברה שלו.

״אבל הוא קצת שתלטן, לא?" אני חוקרת בעדינות. ״מסיע אותך לכל מקום, מחכה לך בכל יום מחוץ לגדר של האולפנים עד שאת מסיימת, לא נותן לך לזוז לשום מקום לבד. את בסדר עם זה?"

״כן, הוא יכול להיות קצת אינטנסיבי.״ מבט מוטרד חולף על פניה כמו עננה. היא מחליפה אותו מיד בחיוך. ״מאז שהשתתפתי בתחרות מלכות היופי, הוא הפך לכזה. אבל זה רק בגלל שהוא אוהב אותי. אני איתו מגיל ארבע עשרה ואת יודעת שהוא מבוגר ממני בעשר שנים. בשל כל הפרסום שזכיתי לו בשנים האחרונות הוא כל הזמן דואג שאעזוב אותו יום אחד.״ היא מגלגלת עיניה. ״לא משנה כמה אני מנסה להרגיע אותו, אומרת לו כמה שאני אוהבת אותו ובאמת שאין לו מה לדאוג. ומה עם שי שלך?" היא שואלת, מתייחסת לחבר שלי בשנתיים האחרונות.

״די רגיל.״ שתינו יוצאות מחדר האיפור וצועדות במסדרונות הארוכים אל מחוץ לבניין כדי לעשן סיגריה. ״אני בקושי רואה אותו בזמן האחרון. הוא עובד קשה בחברת ההיי-טק, חוזר מדי ערב בשעה מאוחרת, ואני, מלבד הלימודים באוניברסיטה, נקרעת בשלוש עבודות במקביל.

בנוסף למה שאני עושה פה בערוץ הילדים, אני עובדת עם ההפקה של פסטיבל 'רוח ואש' באשקלון שמתחיל בשבוע הבא, ואחריו יהיה פסטיבל נוסף בים המלח, ונוסיף על כך את העבודה הזמנית כפקידה ב'שמר מוצרי פלסטיק' פעמיים בשבוע."

״את לוקחת על עצמך קצת יותר מדי, את לא חושבת?" היא שואלת כשאנחנו מעשנות בחוץ, נשענות על קיר הבניין הגבוה.

״לא הייתה לי ברירה, לא כולנו כוכבות ילדים עשירות.״ אני עוקצת בחביבות והיא צוחקת.

״מיד כשאסיים את הלימודים, אוריד קצת לחץ. להיות מפעילת קהל בערוץ הילדים ושיניב ינסה להתחיל איתי מדי יום זה בהחלט לא שאיפת חיי. כשחיפשתי עבודה בטלוויזיה, המטרה הייתה להתנסות בתהליך של הפקה ולצבור קצת ניסיון בתחום כבר במהלך הלימודים, כדי שאוכל להשתמש בניסיון הזה לבסוף כשאסיים את התואר. בסוף, כל מה שאני עושה זה להורות לקבוצה של ילדים זבי חוטם מתי למחוא כפיים ומתי לשתוק, או להיות ׳מנהלת במה׳ בפסטיבל״ אני מסמנת גרשיים באצבעותיי. ״כשכל תפקידי מסתכם בלשמור שאבי סינגולדה לא ישחיל אל ההופעות יותר אנשים בחינם ממה שמותר לו, ושלשלמה ארצי יחכו מספיק בקבוקי מים מינרליים מאחורי הקלעים.״

״אז מה היית רוצה לעשות?"

״הייתי מעוניינת להתברג בתחום מנהל העסקים דווקא. עסקי הבידור לא ממש בשבילי.״ אני מודה בפניה. ״די מיציתי את החוויה.״

״בואי נכנס פנימה, בא לי כוס קפה.״ היא מכריזה. אנחנו צועדות לקפיטריה ולוקחות לעצמנו קפה. בדרכנו לשולחן גליה קוטפת מהסטנד של העיתונים את שבועון 'לאשה' החדש.

״מור, לפעמים אני חושבת שאת צודקת. את כל כך לא מתאימה לפה.״ חיוך מטפס על פניה החינניות. ״אני לא מבינה איך ילדונת קיבוצניקית כמוך התגלגלה לעבוד בטלוויזיה.״

״תאמיני לי, גם אני שואלת את עצמי את אותה השאלה.״ אני מודה בחיוך. ״הפקות טלויזיה רחוקות שנות אור ממשמרות החליבה שהיו לי בקיבוץ. לפעמים אני תוהה מה כיף יותר- לקבל בעיטה מפרה או שיניב ינסה להתחיל איתי כל יום.״

גליה פורצת בצחוק כשאנו מתיישבות והיא מתחילה לעלעל ב'לאישה'.

״מה את מחפשת?״ אני מקנטרת. ״בודקת אם כתבו עלייך משהו גם השבוע?"

״בטוח שכתבו,״ היא מתגרה בי. ״אבל האמת שרציתי לקרוא את הכתבה הזו.״

היא מסובבת אליי את השבועון, מראה לי כתבה צבעונית הפרושה על כמה עמודים. הכותרת הצבעונית ומושכת העין צועקת: ״עשרת הרווקים הנחשקים ביותר בישראל.״

״החבר שלך יודע שאת מסתכלת על חתיכים בעיתון?״ אני מעקמת את האף, מתבדחת איתה. היא עונה בלחץ- ״נראה לך?! הוא היה הורג אותי, הקנאי הזה. אבל הוא-״ היא מצביעה על רווק לוהט מספר 1 ״הייתי מתה להכיר אותו באופן אישי.״

״מי זה?״

היא מראה לי שוב את העיתון. הכיתוב מתחת לתמונה מכריז: ״הרווק הלוהט המבוקש ביותר הינו גיא שוורץ, בן עשרים ושמונה, סמנכ״ל ויורש אימפריית התכשיטים מ.שוורץ.״

אני סוקרת את דמותו המביטה בי ברצינות מעל דפי הכרומו של השבועון. כמובן שאני יודעת במי מדובר. אני צריכה להיות מנותקת מהמציאות לחלוטין כדי לא להכיר את פניו המחוטבות של גיא שוורץ. מאז שהוא חזר לארץ לאחר שהות ממושכת בחו״ל, במהלך שדווח בהרחבה בכל אמצעי התקשורת הישראלים, הוא מככב בכל מדורי הרכילות המקומיים ובעיתונות הארצית כמעט מדי שבוע.

אני מרשה לעצמי לבחון לרגע את עיניו הכחולות-כהות, המביטות במצלמה במבט חודר, את שיערו הארוך מן המקובל לאדם שלובש חליפה אפורה בת שלושה חלקים, נופל על מצחו וסביב פניו בגלים, את שפתיו המחוטבות.

״תסלחי לי, גליה, אני לא מבינה על מה ההתלהבות,״ אני פוסקת. היא פוערת לעברי עיניים תמהות. ״אין ספק שהוא נראה טוב,״ אני מסבירה, ״אם גברים מלוקקים בחליפה עושים לך את זה, אבל גיא שוורץ בהחלט לא הטעם שלי.״

גליה מתחילה לצחוק. ״מולטי מיליונרים בחליפה הם בהחלט הטעם שלי. את כזו קיבוצניקית. גידלו אותך לחשוב שרק גברים יחפים שמעשנים נובלס הם הטעם שלך. מה את מבינה בגברים בכלל? את לא יודעת שהוא הגבר הכי נחשק שיש היום בתל אביב, אם לא בארץ?״

״יפה מבחוץ וריק מבפנים, אני בטוחה.״ אני פוטרת את דבריה בהינף ידי.

״גבר כזה, שנולד עם כפית של זהב בפה, לא יודע לעשות דבר בחיים שלו מלבד לדלג ממסיבה למסיבה, בכל פעם מלווה בבחורה אחרת, לשתות ולאכול ולישון עד מאוחר, עדיף מסביב לבריכה בווילה שלו. אני בטוחה שהוא מוקף בצבא של משרתים, שעושים בשבילו הכול. השיזוף שלו מוכיח שהוא מבלה הרבה זמן ליד בריכה, או בים. את צודקת בדבר אחד- ״ אני מצהירה כשאנו קמות לצאת מהקפיטריה. ״אני מעדיפה גבר קיבוצניקי שיודע לסחוב חבילות של חציר על הגב על פני אלף גברים כמו גיא שוורץ.״

היא מעקמת את האף ומבטלת את דבריה במחי יד. ״עזבי, מה את מבינה?!״

אני מושכת בכתפיי ומחליפה נושא, מזכירה לה. ״אני נוסעת מחר לאשקלון לפסטיבל הזה, אז נתראה שוב רק בשבוע הבא, בצילומים.״

״טוב מותק, נהיה בקשר.״ אנחנו מתנשקות באוויר על שתי הלחיים ונפרדות.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “על המסלול”