החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

כוכב בודד

מאת:
מאנגלית: נורית לוינסון | הוצאה: | 2015-09 | 591 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

0.00

רכשו ספר זה:

כוכב בודד הוא סיפור מרגש, סוחף ומלא תשוקה על אהבה, אובדן וגילוי, שמתרחש על רקע הקסם ההיסטורי של ערי מזרח אירופה. זהו רומן שיתפוס את ליבכם ויהפנט אתכם החל מהעמוד הראשון.
ממש לפני שקלואי עומדת לעזוב את ביתה שבעיירה קטנה במיין כדי ללמוד בקולג‘, היא יוצאת להרפתקה גדולה – טיול באירופה עם חברתה הטובה ועם החברים שלהן. היעד הוא החופים שטופי השמש של ברצלונה, אך תחילה עליהם לעבור במזרח אירופה האפלולית לבקשת סבתה של קלואי, כדי לקיים הבטחה משפחתית ישנה.
רחוק מהבית, בקרון רכבת עמוס זרים, פוגשת קלואי את ג‘וני, שנושא עימו גיטרה, חיוך ממגנט ואינסוף סודות. ג‘וני מצטרף אל קלואי וחבריה במסע מריגה אל וילנה, מוורשה אל קרקוב, ומדריך אותם בנבכי עברה האפל של היבשת בזמן מלחמת־העולם השנייה.
גם לג‘וני עצמו יש עבר אפל והרבה צרות שעדיין רודפות אחריו. הנסיעה שהחלה בהרמוניה הולכת ומשתבשת, עד שארבעת החברים מוצאים את עצמם במנוסה בלב אירופה, וכמעט ללא פרוטה. כדי לעצור את הסחרור שנקלעו אליו הם חייבים להתרחק מהבחור החייכן עם הגיטרה, אבל קלואי כבר אינה מצליחה, וגם אינה רוצה, לעצור את המערבולת שבליבה. מעתה המסע שלה עם ג‘וני יעמיד בספק את הקשרים שלה עם חבריה, ואף את התוכניות שתיכננה להמשך חייה.
פאולינה סיימונס היא מחברת רבי־המכר ‘פרש הברונזה‘,
‘טטיאנה ואלכסנדר‘, ‘גן הקיץ‘, ‘ילדי החירות‘ ועוד, שראו אור בעברית בהוצאת מודן.

מקט: 4-20-53130
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1 סוסו של הטירוף בדרכה הביתה ישבה קלואי לבדה באוטובוס שחצה את פסי הרכבת וחלמה על חופי ברצלונה ואולי גם על זר מלא תשוקה שנועץ בה עיניים. היא ניסתה להחריש בראשה את קולותיהם של בלייק, מייסון והאנה, שנכנסו זה לדברי זה בעת שהתווכחו בלהט על היתרונות והחסרונות שבכתיבת סיפור תמורת כסף. שורות של שירים התנגנו בראשה בערבוביה - מתחת לטיילת אני רוצה לאחוז בידך, כמו שאיש מעולם לא עשה, אוהב אותך לנצח - כשפתאום גבר עליהם קולה של להקת קווין ברצלונההההההה...! היא הניחה את כף ידה על השמשה. האוטובוס כמעט הגיע אל הדרך המובילה אל בתיהם. אולי אז תסתיים סוף־סוף הפסיכודרמה הזאת. מחוץ לחלון המאובק, שהפך לבוצי מן הגשם שירד לאחרונה, ליד כמה עצי צפצפה מעבר לפסי הרכבת, הבחינה קלואי בשלט חוצות דהוי שהראה קשת־בענן ענקית. שני פועלים בבגדים לבנים עמדו על סולמות וכיסו אותו בפרסומת לאתר הנופש המתחדש בהר וושינגטון שבהרים הלבנים. היה לה די זמן לקרוא את המשפט על הכרזה שעמדה בקרוב להיעלם לפני שהאוטובוס חלף על פניה. "חברים לנשק". המראה גרם לה להרהר, אם כי לא לגמרי בשלווה, על המשמעות הפילוסופית מאחורי קשת־בענן שמכסים אותה בנייר. ממש לפני שהאוטובוס נעצר, היא נזכרה לאן השלט שייך. זו היתה פרסומת לבית עבוט וחנות לכלי נשק בשם 'כוכב בודד' בפרייבורג. הזיכרון לא ענה על שאלתה הגדולה של קלואי, אבל השיב על שאלתה המיידית. "איזה אידיוט חושב שקשת־בענן היא סמל טוב לחנות אקדחים." אמה של האנה, מלאת מרירות על גברים ועל החיים בכלל, אמרה זאת כשמישכנה שם את טבעת האירוסים שלה וקיבלה שבעים דולר תמורתה. אחר כך הזמינה את קלואי והאנה לאכול לובסטר בנוֹרְת קונוויי בכסף שקיבלה. בסוף כולם סבלו מהרעלת מזון. זה סיכם את עניין הקשתות. לכך מתכוונים כשמדברים על קרמה? או רק למה שקרה בהמשך? * בדיוק בשעה 15:40 אחר הצהריים, נעצר האוטובוס הכחול הקטן - לאט ובזהירות רבה - ליד עצי האורן בתחילת רחוב וייק, דרך עפר החוצה דרך עפר אחרת, ותחנה המסומנת בסלע שעליו צויר לווייתן שחור. ארבעה נערים קיפצו מהאוטובוס אל העפר. מכיוון שזה היה חודש מאי העליז, ומזג האוויר היה כמעט חמים, הם לבשו את בגדי הצעירים בפרוורים - מכנסי ג'ינס וחולצה משובצת. אם כי, למען האמת, כך הם התלבשו תמיד, בחום ובקור. באיזה יקום יכול נאום בן חמש דקות של גברת מֶנצ'קן על הפרס השנתי בתחרות הסיפור הקצר מטעם 'אקדיה', בסוף שיעור אנגלית, ממש לפני ארוחת הצהריים - כשאיש בכיתה לא הקשיב לשום דבר מלבד לקרקור הבטנים הריקות - להסתיים בכך שבלייק ומייסון יחליטו פתאום שהם סופרים ולא אספני גרוטאות? "הדמות היא הכול," אמרה קלואי בעקשנות כשהתקדמה על דרך העפר. "דמות היא סיפור." הדרך הלא־סלולה באורך קילומטר וחצי שבסופה הם גרו נמשכה במורד, בין עצי אורן צפופים. היא התפתלה דרך היער, הלכה ונעשתה צרה, חצתה את פסי הרכבת, חבקה אגם קטן והסתיימה במחטי אורן פזורים לכל עבר, כבר ללא סימן לשביל אלא רק עפר, ושם הם גרו. במקום שבו הסתיימה הדרך. קלואי ומייסון והאנה ובלייק. שני זוגות. שני אחים, שתי חברות טובות. אחת נמוכה, אחת גבוהה, ושני נערים שריריים. בעצם, בלייק היה שרירי. מייסון הנמרץ התעניין רק בספורט בשנים האחרונות, מאז שאביהם שבר את גבו. מייסון היה קַשָר בכדורגל ועוצר־ביניים בנבחרת הבייסבול. לבלייק היה גוף גולמני של גבר שחי בעיירה כפרית ויודע לעשות הכול: להרים כל דבר, לבנות כל דבר, לנהוג בכל דבר. שערו הסמיך הגלי של בלייק לא סופר כבר כמה חודשים וזקנו היה בן כמה שבועות. נעלי הטימברלנד החומות שנעל היו מלוכלכות. החגורה היתה בת שש שנים. החולצה המשובצת הגדולה מאוד היתה של אביו. גם את מכנסי הג'ינס קיבל מיד שנייה. עיניו החומות בהירות שוטטו מסביב, ריצדו, צחקו, שופעות חוש הומור. אחיו הצעיר ממנו נראה על ידו כבן אצולה דקדקן. שערו של מייסון היה חלק ופרוע, אבל פרוע בכוונה. פרוע מעוצב. בניגוד לבלייק, שהתגלגל מן המיטה בלי להסתרק ורץ לבית־הספר, מייסון התעורר מוקדם ועבד קשה לעצב את שערו בדיוק כך. הבנות אהבו את תסרוקתו והציקו לקלואי בגללה. איזה מזל יש לך, קלואי, הן צייצו, את יכולה להעביר את הידיים שלך בשיער שלו מתי שאת רוצה. מייסון התגלח מדי יום ולא לבש חולצות משובצות. הוא לבש חולצות טריקו שחורות ואפורות, בגוון אחד בלבד, ומכנסי הג'ינס שלו כובסו יום קודם. היו לו נעלי התעמלות. הוא לא כרת עצים, הוא שיחק בכדור. הוא לא נראה כמו אחיו של בלייק, במבנהו הרזה והקומפקטי, בעיניו הכחולות עזות המבט ובפניו הרציניות העדינות. מלבד זה, בניגוד לבלייק, הוא מיעט בדיבורים. כשהחזיק בשקט את ידה של קלואי, עשה זאת תמיד ברוך. הוא לא משך אותה, לא דחף אותה ולא דרש ממנה לעשות דבר. הוא היה ג'נטלמן. גם בלייק ניסה להיות ג'נטלמן ביחסו אל האנה. אלא שהוא דמה מאוד לכלב הרועים הגרמני שפעם היה לו. מתנשף, מלכלך בבוץ את הרצפה בבית, מטפטף גלידה ורוטב עגבניות לכל עבר ורץ כפרא כל היום. לא היה אפשר אלא לחוש רוגז מהול בחיבה על מנהגיו המוזרים. וליד בלייק הלכה האנה. אף שבעיני קלואי היתה האנה קצת אנדרוגנית בגלל גופה הנערי הגבוה - ירכיים ישרות, מותניים ישרים, שדיים גבוהים קטנים, שיער קצר משוך תמיד אחורה - אנשים אחרים, במיוחד בנים, חשבו אחרת. פניה היו סגלגלות ונקיות למשעי, ולהן תווים סימטריים, מאוזנים, ומבט ישיר כירכיה הצרות. עיניה החומות לא מיצמצו אלא הביטו רציניות ובוחנות, ובגללן נראתה האנה שקועה כל כולה - כאילו היא מקשיבה. קלואי ידעה שזו תחבולה: המבט היציב איפשר להאנה לשקוע במחשבותיה שלה. על פניה היה איפור שידה בקושי השיגה לקנות, אבל היא השתדלה להיראות כאילו התיזה זה עתה מים על פניה, וראה זה פלא - שלֵמות. בהילוכה הזורם דמתה האנה לרקדנית. מול הראי הארוך בחדרה היא התאמנה בקפיצות ובעמידה על רגל אחת כשהאחרת מונפת אחורה, בתקווה שיום אחד תפסיק לגדול והוריה יוכלו לממן שיעורי בלט למענה. היא זכתה לקבל את השיעורים בהסדר הגירושים, אלא שעד אז כבר הגיעה לגובה של מטר ושבעים, גבוהה מכדי שמישהו יוכל להרימה באוויר, מלבד בלייק, שבשום אופן לא היה רקדן בלט. בהידור מאופק התהלכה האנה ודיברה כמו אינה שייכת לפרייבורג הקטנה שבמיין. היא מעולם לא ראתה את עצמה שייכת אפילו למחוז. היא נעלה נעלי בלרינה, בשם אלוהים! גם כאשר בוססה קילומטר וחצי בבוץ ובמחטי אורן. נעלי טימברלנד לא נועדו לה. האנה התהלכה כשכתפיה משוכות אחורה, כאילו נעלה נעלי עקב ולבשה מקטורן של שאנל. כל מנהגה אמר כי המקום שבו התגוררה בגלל מקריות חסרת מזל אינו ראוי לה, והיא מתקשה לחכות לרגע שבו תלגום יין על הגדה השמאלית ותצייר את נהר הסן עם עוד אנשים יפים, אמנותיים. עיניה העגולות הגדולות היו לחות תמיד. היא נהגה לאמוד אנשים לפני שבכתה, ואז הם אהבו אותה. כזאת היתה האנה. תמיד בכתה כדי להיות אהובה. קלואי, בניגוד גמור אליה, לא היתה לחת עיניים וגם לא ארוכת גפיים. מידותיה לא הפריעו לה בדרך כלל. אבל ליד חברתה הגבעולית, היא הרגישה כמו ארמדילו. אחד ממאפייניה הגופניים המוצלחים ביותר של קלואי היה שערה החום החלק, שבהק וזהר באור השמש. הוא נשטף, הוברש ונוקה מדי יום ונראה כאריג משי דק שגלש מראשה. היא, מצידה, לא עשתה דבר לייפותו. הוא פשוט היה כזה. היא לא התאפרה כלל, בניגוד לשאר בנות גילה, שכולן הדגישו את עיניהן במוגזם, לבשו גופיות דקות ומכנסי ג'ינס שקטנים עליהן בשני מספרים ונעלו נעליים על עקבים בגובה שמונה סנטימטרים (ויותר!), שבהן טופפו באולמות 'האקדמיה של פרייבורג', בסכנת נפילה או מעידה מתמדת, ואולי זאת היתה כוונתן. סקסיות וחסרות אונים. שני הדברים היו שנואים על קלואי, ולכן היא שמרה את גופה לעצמה והתהלכה בנעליים נוחות. לאן כבר הלכה שנדרש להתגנדר בשביל זה? לבאולינג? לחנות הגלידה האיטלקית? לשחות באגם? לעבוד בגינה? בדיוק. והיא שמעה איך הבנים דיברו על הבנות שהתלבשו כמו למשל מקנזי אושי המאוסה. חיים שלמים של תרופות לא היו מצליחים למחוק את הטראומה של קלואי, אילו חשבה שכך מדברים עליה הבנים. פניה, שהיו בהירות ונקיות מכתמים, סבלו קלות מן הפשטות המוגזמת הזאת, אבל לא היתה שום אפשרות להסתיר את הקימור העליון של עצמות לחייה או את המרחק בין עיניה, שנטו קלות כלפי מעלה בחיוך תמידי. את השפתיים האיריות היא ירשה מאביה, אבל את העיניים והלחיים מאמה, ולכן הפרופורציות של פניה, כמו גם של גופה, לא היו לגמרי מאוזנות. היחס בין העיניים לשפתיים לא היה מושלם, וכך גם היחס בין הגוף לשדיים. לא היה די גוף לשדיים התפוחים שבהם קוללה. ייתכן שרכיב גנטי היה אחראי למהומה הקומית בתוכה - ליכולותיה המתמטיות שהתנגשו במבוכה הקיומית שלה - אבל לא היה שום תירוץ קוסמי לגודלם של השדיים. קלואי האשימה את אמה. ובצדק. היא האשימה את אמה בכול. קחו למשל את האנה. הכול אצל הבחורה הזאת נראה כאילו נבחר בקפידה. היא היתה גבוהה, גמישה, רזה, העיניים, הפה, השיער והאף - כולם בגודל הנכון, לא גדולים מדי ולא קטנים מדי, ואילו קלואי בילתה את חייה בהסתרת שדיה בחזיות מקטינות תחת חולצות גדולות ממידתה. היא חששה פן אנשים לא יתייחסו אליה ברצינות אם יראו בה גוף ולא אדם. מי בכלל יקשיב להסבריה על תנועות הכוכבים, על נדידת המיטוכונדריה או על עריפות ראשים במהפכה אם יחשבו שהיא בסך הכול זוג ציצים עם רגליים. שדיה הכבדים לא איפשרו לה להיות רקדנית וקומתה הנמוכה לא איפשרה לה להיות שחקנית כדורסל. העובדה שמייסון לא חשב כך - או לפחות אמר שאינו חושב כך, רק העידה על שיפוט לקוי מצידו. האוטובוס הוריד אותם ליד אותה דרך כפרית כבר שלוש־עשרה שנים. גן ילדים, בית־ספר יסודי, חטיבת ביניים ותיכון אליטיסטי. תוך זמן קצר לא יהיו עוד אוטובוסים כחולים, לא עוד הסעות אחר הצהריים. בעוד חודש עמדו כולם לסיים את לימודיהם. ואז מה? ובכן, זה מה שהיה בינתיים: "אל תפסלי כבר עכשיו את הסיפור שלי, קלואי," אמר בלייק. "הוא רק התחיל. תני לו סיכוי. זה סיפור טוב. את עוד תראי." "כן, קלואי," תמך בו מייסון. מכיוון שהיה צעיר מבלייק בעשרה חודשים, הוא העריץ את אחיו הבוגר ממנו, אם כי למעשה הסכים עם קלואי, כפי שהעידה קריצתו העליזה. היא אחזה בידו כשהם עברו על פני אדון לירי שעמד בחוץ על המדשאה מוקף בכל הגרוטאות שלו וניסה לשוות להן מראה זבלי פחות כדי שיוכל למוכרן. "בלייק, חביבי," קרא מר לירי, "אמרת שתבוא אחרי הלימודים ותעזור לי עם המסור אבן. אני עדיין לא מצליח להפעיל את הדבר הארור הזה." "בטח, אדון לירי." "מסור אבן?" מילמל מייסון, "בשביל מה הקוקו הזה צריך מסור אבן? הכול סביבו זה אדמה רכה." "הוא רוצה לבנות מקלט," אמר בלייק מזווית פיו וחייך אל הזקן כשחלפו על פניו. "בשביל זה הוא אוסף את הבלוקים." "מה זה מסור אבן?" שאלה קלואי. "למי אכפת," אמרה האנה. "מקלט? האיש הזה משוגע." "בלייק, אולי עכשיו?" התעקש הזקן הגרום. "יש לי כיבוד בשבילך ובשביל החברים שלך. סופגניות." "תודה, אדוני, אבל לא עכשיו." כי עכשיו בלייק היה עסוק. היה עליו לפנות את הסבך מן המסלול המאובק של פיתולי חייו שלו. הבעיה החלה כשלבלייק מלאו שמונה־עשרה ביולי שעבר, מה שאיפשר לו להירשם לתחרות ביום היערנים ביריד של פרייבורג. הוא השתתף בחמש קטגוריות, כריתת עצים, ניסור במסור בעל שתי ידיות, השלכת גרזן, גלגול גזעים וקיצוץ בולי עץ, והעובדה שהפסיד בשלוש מהן - ניסור, גלגול גזעים וקיצוץ בולי עץ - נשמטה מזיכרונו. הוא הגיע ראשון באותה שנה בכריתת עצים - השלים את המשימה בעשרים ושלוש שניות והקדים את מתחריו בשש שניות, ושבר שיא בהשלכת גרזן אל לוח המטרה שש פעמים בזו אחר זו. היה אפשר לחשוב שראשו הפך ללוח מטרה: הוא התרחב והתנפח, ובלייק התהלך גאה בדרכי העפר ובמסדרונות 'האקדמיה של פרייבורג', כמו ספורטאי אולימפי שזכה במדליית זהב. קלואי נאלצה להזכיר לו ש'האקדמיה של פרייבורג' - שם למדו כל בני המקום ללא תשלום הודות לעסקת מס בין בית־הספר למדינת מיין - היא אחד מבתי־הספר התיכוניים היוקרתיים ביותר בארצות־הברית. "אף אחד כאן לא מתעניין בהשלכת הגרזן שלך, תהיה בטוח," נהגה קלואי לומר, אבל הוא לא הגיב, כאילו לא שמע. ממש לאחר מכן בלייק ומייסון השתתפו בתחרות בכיתת הטכנולוגיה של מר סמית - והם זכו בה! מייסון היה מורגל בניצחונות, אחרי תריסר גביעי הספורט שניצבו אצלו על השידה, אבל בלייק נעשה בלתי אפשרי. הוא התנהג כאילו ביכולתו לעשות כל דבר. לכתוב, למשל. הם זכו בצדק. המשימה היתה: "ליצור עסק מצליח". מי ידע שבלייק ומייסון ייקחו את עיסוק הפנאי שלהם ויהפכו אותו למיזם מנצח. בטנדר הישן של אביהם הם עברו מבית לבית באזור האגמים בבראונפילד ובפרייבורג וביקשו מהדיירים לאפשר להם, תמורת תשלום קטן, לסלק את הגרוטאות שלהם. רוב האנשים בחלק הזה של מיין כיוונו את רוביהם כדי להראות לאחים את היציאה מהשטח, אבל היו אחדים - אלמנות, רפי־שכל - שהסכימו לשלם כמה פרוטות כדי שייקחו איתם את המקררים הישנים שלהם, מכונות קטנות לפינוי שלג, מגרפות חלודות, עיתונים, מסורים. הנערים היו חזקים ועבדו קשה, ואחרי שעות הלימודים ובשבתות נסעו מבית לבית וניסו לא להיהרג בשעה שהרוויחו כמה דולרים. אחרי שפירסמו מודעה ב'שווה פרוטה' התברר להם שיש כבר חברת גרוטאות בפריסה ארצית בשם 'יש־לכם־גרוטאות'. הידיעה רק הגבירה את רצונם להצליח. הם שיכנעו את האנה לעצב להם סמליל: האחים הול - גוררים הכול. "אנחנו מפנים במקומכם". זה נראה לא רע. הם הכינו מדבקה, הדביקו אותה על הטנדר של אביהם, צבעו אותו בצבע ירוק לימון מזעזע - בלייק טען שזה הצבע הרחוק ביותר מן האשפה שפינו - והשתמשו בכישורי השכנוע שלהם להשפיע על קלואי ליצור דוח של רווח והפסד. הם חישבו שאם יעבדו ימים שלמים, ישכרו עוד שני עובדים וייקנו עוד משאית עם מתקן הרמה, יגיעו לסכום בן שש ספרות כעבור שלוש שנים. שש ספרות! היתה להם תוכנית פרסום: דפי זהב, 'האובזרוור של נורת קונוויי', פרסומות בטלוויזיה, שלוש תחנות רדיו - ואז מת טנדר השברולט של אביהם. הוא היה בן יותר מעשרים. ברט הול קנה את הטנדר המונע בדיזל בשנת 1982, לפני שידע שיהיו לו בנים שיסתמכו עליו כעבור דור כדי לפתוח עסק מאולתר. ברט אהב את הטנדר כל כך, עד שגם אחרי התאונה שכמעט שמה קץ לחייו הוא סירב לוותר עליו ושילם בכספו המועט על שיפוצו. "בטנדר הזה הסעתי את אמא שלכם הביתה מהחתונה שלנו," סיפר ברט לבניו. "רק בזכותו אני חי היום. אני לא מתכוון להיפרד ממנו." אבל עכשיו, בדומה למסור האבן של אדון לירי, גם מנוע הטנדר שבק חיים. לא היה להם כסף לטנדר חדש, אפילו לא למשומש. ברט ובניו נאלצו למרבה הבושה להתנייע בסובארו של ג'ניס הול. האם היו בכלל גברים? האנה וקלואי ניסו לנחם את חבריהן המאוכזבים והזכירו להם שהעסק שלהם לא היה באמת עסק אלא התקיים רק על הנייר, וזה לא ממש נחשב. אבל בלייק ומייסון כבר היו שקועים עמוק מדי במלכודת חלומם. קלואי ידעה משהו על זה. האחים הול התלהבו כל כך מהחברה כביכול שהקימו, עד שהחליטו לעזוב את בית־הספר בעיצומה של שנת הלימודים האחרונה ולעבוד כדי להרוויח כסף לקניית טנדר. הם הניחו שבענף כשלהם, תעודת בגרות מבית־הספר תועיל להם כמו השקיית דשא בעיצומו של גשם שוטף. הבנות לקחו על עצמן את האתגר להשאיר את בני זוגן בבית־הספר. קלואי היא שבסופו של דבר מצאה את צירוף המילים המשכנע: "אתם חושבים שאמא ואבא שלי ירשו לי בכלל לצאת עם מישהו שנשר מהלימודים בתיכון?" זה הועיל, אם כי לא במהירות שקלואי קיוותה. וכך... חלפה שנת הלימודים האחרונה, הטנדר המשיך לשבות, וג'ניס נאלצה לא רק לנהוג לעבודה ולקניות, אלא גם לחלוק את הסטיישן הלא־מתאימה שלה עם שני נערים חסרי מנוח שיש להם חברים, תחומי עניין ותוכניות למכביר. כדי להרוויח כסף פינו הנערים שלג, כיסחו דשא ועשו קניות לחולים. בעיקר בלייק, כי מייסון היה בנבחרת. זינוק מהיר לעבר היום הנוכחי, שבו ירדו מהאוטובוסים וקישקשו בלי הרף על חלומותיהם. לזכותם ייאמר שהשניים האלה לא סטו מחלומותיהם. כל חלומותיהם. "קלואי, דברי איתי. תקשיבי לי. למה זה לא סיפור טוב?" בלייק התעצבן תמיד מגישתה הקפוצה לתעלולים שלו. "כי עד עכשיו לא סיפרת לי שום דבר שהייתי רוצה לקרוא," היא אמרה. "לא הפסקתי לדבר!" קלואי פרשה ידיה כאומרת, זה בדיוק מה שאני טוענת. "מיהן הדמויות הראשיות?" "לא חשוב מי הן. אפשר לסיים לפני שאת שופטת?" "זה אומר שלא סיימת? ואני לא שופטת." "את מאוד שופטת. זאת הבעיה הגדולה שלך." "אני לא..." בלייק זקר את אצבעו וזו הגיעה כמעט אל פיה. "נקודת המוצא של הסיפור שלי... את מקשיבה? שני בחורים שמנהלים מגרש גרוטאות." "את החלק הזה הבנתי." "אנחנו אמורים לכתוב על מה שאנחנו מכירים." "את. החלק. הזה. הבנתי." "שני בחורים מנהלים מגרש גרוטאות, ויום אחד הם מגלים דבר נורא." "כמו מה? כל מה שאתם מובילים זה עטיפות של צ'יפס ועוגיות." "ושל קונדומים." גיחך בלייק. הוא האט וכרך את זרועו הגדולה סביב כתפה של קלואי. "האנה, תרסני את החבר שלך." קלואי הדפה אותו מעליה. "בכל זאת. איפה הסיפור?" "יש משהו יותר מלא אפשרויות מאישה בת תשעים שזורקת שקית מלאה קונדומים משומשים?" צחק בלייק. "לא קונדומים משומשים," תיקן אותו מייסון. "עטיפות של קונדומים." קלואי העיפה מבט אל האנה השותקת כדי לזכות בתמיכתה. "אפשר להתקדם? מה עוד יש לכם?" "אנחנו עוד לא יודעים," אמר מייסון. "האנה, את חושבת שעד עכשיו זה טוב, נכון?" "עד עכשיו אין שום דבר!" אמרה קלואי. "הוא לא שאל אותך!" אמר בלייק. נותרו להם עשר דקות להמשיך לדוש בזה לפני שיגיעו הביתה. לא מספיק זמן. בלייק סטה מן הדרך, והאחרים אחריו. הם התרחקו מן הבית אל פסי הרכבת שעברו דרך היער והפרידו בין החלק הקטן של האגם שהשתייך להם ובין החלק הגדול והטוב ממנו. בזרועות פרושות, תרמיליהם על גבם, הם הלכו על הפסים החלודים ודילגו על החיבורים ביניהם. כתיבת סיפור תמורת כסף! איזה דבר. הפרס הראשון ב'אכדיה' היה עשרת־אלפים דולר. קלואי ידעה כי פרס פלאנרי אוקונור בתחרות הסיפור הקצר היה ותיק יותר וללא ספק יוקרתי יותר, אבל הוא לא עלה על אלף דולר, וכדי לקבלו היה עליהם לכתוב לפחות ארבעים אלף מילים. גם בעיני מי שגרוע בחשבון, ארבעים אלף מילים תמורת אלף דולר היו תשואה נמוכה מאוד. "הרבה עבודה ואפס תמורה," אמר מייסון וצחק חמש דקות מן הבדיחה שלו. אבל כאן - עשרת־אלפים דולר תמורת נובלה. בלייק אפילו לא ידע מהי נובלה עד שקלואי הסבירה לו. בעיני האחים, סכום גדול כזה היה כמו זכייה בפיס. פירושו טנדר חדש והתחלה של עסק משלהם. פירושו שארית חייהם. הם התנהגו כאילו מצאו את הכסף תחת עץ בתוך מזוודה. נשאר להם רק למנות אותו. וקלואי הקטנה, שתמיד מערימה קשיים, אפילו לא הורשתה לומר ש: 1. לא היה להם סיפור. 2. הם לא סופרים. 3. שיהיו לפחות חמש־מאות מתחרים אחרים ש-א', אולי יש להם סיפור; ו-ב', הם סופרים. 4. אחד מאותם מתחרים עשוי להיות האנה, שללא ספק היו לה סיפורים, לפחות אחדים. 5. טנדר חדש עלה יותר מעשרת־אלפים דולר. קלואי לא יכלה להתאפק. היא היתה מוכרחה לומר משהו. אילו רק למדה לשתוק, כמו האנה או כמו מייסון, מצבה בחיים היה טוב בהרבה. "מיהם הנערים ממגרש הגרוטאות?" היא שאלה. "אנחנו. בלייק. מייסון. אנחנו הולכים לאט, לא מחפשים צרות, ופתאום - טראח! צרה מגיעה." "טראח," אמרה קלואי. "בלייק צודק," אמר מייסון. "מצאנו כמה דברים נוראים." "כמו מה?" "חולדות מתות." "חולדות זה טוב," היא אמרה. "אבל מה אחר כך? מישהו שלא רוצה חולדות מתות בבית שלו זה לא בדיוק סיפור. זאת המציאות." "פעם מצאנו גם כמה תכשיטים." "תכשיטים זה טוב. ואז מה?" "טוב, אז אולי לא תכשיטים. משהו אחר." קלואי הסתכלה על האנה שהלכה בצד הפסים הרחק משלושתם וכמעט לא הקשיבה לשיחתם. בלייק מחה על הספקנות הגלויה של קלואי. "הם מגלים משהו נורא. משהו שמשנה הכול. מייסון, מה הם יכולים למצוא, גדול ונורא שמשנה הכול?" "אהבה אמיתית?" חייכה קלואי. "זה לא סיפור מהסוג הזה, הייקו יקירתי," אמר בלייק במבט משועשע. "זה סיפור של גבר. אין בו מקום לאהבה, גם אם היא נוראה ואמיתית. נכון, בובה?" הוא קפץ מן המסילה ודחף את האנה על אבני החצץ. "נכון," היא אמרה. למייסון היו הצעות חדשות. "מצאנו פעם מזוודה ישנה. היא היתה מלאה נחשים. ופעם מצאנו ארנב חי." "כן," אמר בלייק. "הוא היה מקסים, אבל קלואי צודקת. אנחנו חייבים סיפור, אחי." הוא טפח על מצחו. "יש לי. מה דעתכם על ראש של בן־אדם בזבל?" הפעם קלואי אפילו לא מיצמצה. כאילו כבר ראתה פעם ראש אנושי באשפה. "נחמד," היא אמרה. "ומה אז?" בלייק הגיב במשיכת כתפיים. "למה אכפת לך כל כך מה קורה אחר כך?" הוא שאל. היא ידעה שהוא לא מתייחס לדבריה ברצינות. מה שהאחים עשו למחייתם - זאת היתה עבודה. כאן, כל מה שהיה עליהם לעשות זה לחשוב על כמה מילים ולהציב אותן בסדר נחמד שיבטיח ניצחון. בלייק היה משוכנע שמדובר במשחק ילדים. "אתה צודק, אנחנו כולנו בורים עם השעבוד שלנו לעלילה," אמרה קלואי. "זה ממש לא חשוב." "כן. הסופר כותב מה שקורה בהמשך, וברגע שאתה, הקורא, מנחש מה עומד לקרות, או שאתה נרדם או שאתה רוצה להרוג אותו." "אז מה כאן הטריק? לא לתת לקוראת אף פעם את מה שהיא רוצה?" בלייק הניע את ראשו. "לא. לתת לה את מה שהיא אפילו לא ידעה שהיא רוצה." הוא התנהג כאילו ידע במה מדובר. הם פנו ללכת הביתה. "הם מוצאים ראש של בן־אדם," הוא המשיך. הוא וקלואי השתרכו בשביל הצר בין האורנים שהוביל הביתה, כשהאנה ומייסון מאחוריהם. כמה מאות מטרים במורד הגבעה הפכה דרך העפר לכביש חד־מסלולי שאיפשר מעבר של טנדר או מכונית או אנשים. "אבל לא גולגולת." בלייק הסתכל אחורה והרחיב את עיניו לעומת האנה. "ראש. כזה שהופרד לא מזמן מהגוף. עדיין יש עליו בשר. והם לא יודעים מה לעשות. אז מה הם עושים? חוקרים בעצמם? מצלצלים למשטרה?" "אני חושב שהם חייבים לחקור בעצמם," אמר מייסון והתקרב בריצה. "חקירות זה כיף." "יש בזה סכנה." "סכנה זה טוב," אמרה האנה מאחור. "סכנה זה סיפור." לא, רצתה קלואי לתקן את חברתה הבלתי־ניתנת־לתיקון. סכנה היא סכנה. לא סיפור. בלייק המשיך ללהג. "ומה אם הם שואלים יותר מדי שאלות את האנשים הלא־נכונים ומאיימת עליהם סכנת מוות?" קלואי תהתה בליבה אם יש סכנה מסוג אחר. "מישהו צריך לעצור אותם. אבל מי?" "ברור שאלה שהפרידו את הראש מהגוף." "אבל למה שמישהו יפריד את הראש מהגוף?" שאל מייסון. "אני עדיין לא יודע. אבל אני חושב שעלינו כאן על משהו. הייקו, מה דעתך?" "אני חושבת שאתם צריכים להמשיך לעבוד על זה," אמרה קלואי בנימה הכי פחות מעודדת שהצליחה לגייס. "חכו! יש לי!" הכריז בלייק. "ומה אם הם מוצאים מזוודה? כן, מזוודה מסתורית! כחולה. אוי, בחיי, יש לי. זה הסיפור שלי." בלייק נעצר ופנה אל הבנות, קורן כולו, פניו סמוקות ונרגשות. "'המזוודה הכחולה'. מה דעתכן?" הוא מחא כפיים. "לדעתי זה אדיר!" האנה חייכה בהסכמה. קלואי משכה בכתפיה. "זה שם טוב לסיפור מתח," היא אמרה, "אבל שם זה עדיין לא סיפור. מה יש במזוודה? ברגע שתדע את זה, בלייק, אז יהיה לך סיפור." בלייק צחק בדרכו האופיינית, האדישה לפרטים. התמונה הגדולה עניינה אותו יותר. "ג'יימס בונד תמיד נוסע לארץ אחרת לפתור תעלומות ותופס את הרעים," הוא אומר. "כמה פנאטים אקזוטיים מקומיים שיכורים מאלכוהול, מנשים ומסכנה." קלואי התאמצה לא לשפשף את מצחה. היה לה ניסיון רב בהסתרת רוגז מאמה, אלא שזה היה מקרה שונה לגמרי. "ג'יימס בונד עובד בשביל סוכנות ביון. הוא הורג בשביל כסף. הוא לא מחטט באשפה לחפש ראשים כרותים." "ארץ זרה!" קרא מייסון. "בלייק, אתה גאון." זנב הטווס של בלייק נפרש כולו בגוונים של ירוק. "אבל חכה רגע," אמר מייסון. "אף אחר מאיתנו הרי לא היה אף פעם בארץ זרה." בלייק חסם את דרכן של הבנות וחייך אליהן חיוך רב משמעות. "עדיין לא," הוא אמר. הבנות לא הגיבו. רק קלואי מיצמצה קלות. רק לא זה! היא חשבה. הוא לא מתכוון... "אנחנו ניסע איתכן לאירופה," אמר בלייק. "מייסון צודק. אני באמת גאון. התשובה למזוודה המסתורית שלנו נמצאת באירופה. בנאדם, זה הולך להיות מדהים. ודיברנו על זה רק חמש דקות. תארו לעצמכם כמה נשתפר כשנקדיש לזה כמה ימים." בלייק טפח על חולצת הפלנל המשובצת שלו. "נוכל לזכות בפרס־הספר." "איזה פרס־הספר, בלייק?" שאלה קלואי. "אני לא יודע, קלואי. הפרס שנותנים לספר הטוב של השנה. האוסקר של הספרים. הגראמי, האֶמי." "פרס פוליצר?" "מה שתגידי. זה לא מה שחשוב. לכתוב משהו שאנשים יאהבו, זה מה שחשוב." קלואי רכנה אל האנה. "החבר המטורף שלך באמת אמר כרגע שהוא רוצה לנסוע איתנו לאירופה?" "אני בטוחה שלא," לחשה האנה בתשובה, כשעל פניה הבעה יגעה. "אני אדבר איתו..." בלייק משך את האנה והרחיק אותה מקלואי. "האנה, מתי אתן שתיכן טסות לברצלונה?" "אני לא יודעת," ענתה האנה. "קלואי, מתי אנחנו טסות?" "אני לא יודעת," מילמלה קלואי. "מייסון, זה המקום שאליו אנחנו נוסעים, אחי. ברצלונה! השיא של הסיפור יהיה שם." בלייק צחק. האחים החליפו חבטות ידיים והפגישו כתפיים. "חשבתי שאמרת שזה לא סיפור מהסוג הזה," התערבה קלואי. "אם הוא נגמר בברצלונה, הייקו, הוא יצטרך להיות סיפור לכל סוגי הקוראים. זה לא המקום שבו הם רצים עם השוורים?" "אוי, אלוהים. לא. זה בפַּמפּלוֹנָה." "רגע," אמרה האנה. "בלייק, אתם לא באמת חושבים לבוא איתנו?" "גמרנו לחשוב. אנחנו באים, בובה!" מייסון נראה המום. "אנחנו נוסעים לאירופה? אתה עובד עלי." "מייסון, אתה לא חושב שהרעיון שלי הוא הכי טוב בעולם?" מייסון נותר חסר מילים. "בלייק..." סוף־סוף האנה התערבה בשיחה באופן פעיל. "תחשוב על זה רגע. אתה לא באמת חושב לכתוב סיפור, נכון? התחרות פתוחה לכל תושבי מיין. זה אומר המון מתחרים. רק מבית־הספר שלנו יהיו אולי מאה משתתפים, לפחות. כל מי שכותב בעיתון הספרותי שלנו שולח סיפור." "האנה, קראת פעם את העיתון הספרותי?" שאל בלייק ונופף את זרועותיו תוך כדי ריצה במדרון. "קוראים לו 'סוסו של הטירוף', בשם אלוהים." הוא צחק. "רק בגלל השם הזה צריך לפסול את הטיפשים האלה ולמנוע מהם להשתתף. את זוכרת את 'רעיון החודש' של העיתון באפריל? ערבוב הסגנונות של הפירמידות המבטא את התשוקה הקמאית הוא ייצוג משעמם של כל הפרוזה הפאלית. הפרוזה הפאלית שלך הגיעה לי עד כאן. כן," הוא אמר שמח ונחוש. "אני לא מודאג." איך זה קרה? בן רגע, עוד לפני שהרגע חלף, כבר הצטרפו בלייק ומייסון אל חלום הנעורים המקרטע של הנערות. האנה הפסיקה להקשיב. היא רמזה לקלואי להאט. "עכשיו אני ממש צריכה לדבר איתך," היא אמרה. "תבואי לפני ארוחת ערב?" "זה בקשר לברצלונה?" קלואי נשאה את עיניה בניסיון לפענח את הבעת פניה האטומה של האנה. האנה מיצמצה. "כן ולא. יש לך כבר דרכון?" קלואי לא ענתה. "קלואי! אמרתי לך - לוקח חודשיים לקבל דרכון. בחייך. את רוצה להרוס את זה?" "ברור שלא. אבל לך קל לדבר - את בת שמונה־עשרה. אני צריכה לבקש מההורים שלי לחתום על הדרכון." "אז מה?" "זה אומר שאצטרך קודם להגיד להם שאני נוסעת, לא?" "אני לא מאמינה שעוד לא סיפרת להם!" "זאת האמת, כן." האנה התקשתה להאמין להרבה מאוד דברים. בלייק, שהיה לפניהן, התנשף בעיניים בורקות וכל גופו נמתח. "אז מה צריך לעשות בשביל לקבל דרכון?" "ללכת לדואר," אמרה האנה. "אבל קח איתך את קלואי, כי גם היא לא יודעת איך מקבלים דרכון." "אני יודעת איך, רק ש..." האנה עיפעפה. "אתם באמת מתכוונים לבוא איתנו? אל תעוררו בנו תקוות ואחר כך תתחרטו. זה לא יפה." "אף פעם לא איכזבתי אותך, חמודה, נכון?" בלייק אחז בידה הדקה של האנה, העמיד פנים שהוא רוקד איתה ודרך על רגליה. היא השמיעה יבבה. "בלייק, אתה יודע איפה נמצאת ברצלונה, נכון?" שאלה האנה וכרכה את זרועותיה סביב צווארו. "בספרד. ואתה יודע איפה נמצאת ספרד, נכון? באירופה. זאת אומרת - ביבשת אחרת. זאת אומרת, שאתה צריך לא רק דרכון, שעולה כמעט מאה דולר, אלא גם כרטיס טיסה, וכרטיסי רכבת, ואולי גם, אני לא יודעת - כסף למלון ולאוכל." מייסון נראה כמתחיל להטיל ספק, אבל בלייק משך בכתפיו באדישות עליזה. "את יודעת מה אומרים, בובה." הוא צבט אותה. "בשביל להרוויח כסף צריך להשקיע כסף. כמו העשרת־אלפים שאני מקבל בשביל הסיפור שלי. אנחנו לא יכולים להתחיל עסק משלנו עד שלא ננצח בתחרות הזאת. ולא נצליח לנצח בתחרות הזאת עד שלא נעשה את הדבר הזה." "כשאתה אומר את הדבר הזה," אמרה קלואי, "אתה מתכוון להרוס לי חלום שאני חולמת כל החיים?" "בדיוק. מייס, בוא נזוז. אנחנו צריכים להשיג דרכונים. אין לנו זמן לבזבז." הם החישו את צעדיהם ומגפיהם העלו ענן אבק. "איפה בכלל נמצא משרד הדואר?" קרא בלייק לעבר הבנות. "אתה צוחק? בחיים לא היית במשרד הדואר של פרייבורג?" האנה דחפה קלות את קלואי במרפקה. "גם את לא היית שם, גברת." קלואי דחפה קלות את האנה במרפקה. "דווקא כן הייתי, תפסיקי." בלייק האיץ באחיו. "בוא נעוף, אחי. שנבוא לקחת אותך, קלואי?" האחים גרו במרחק שלושה בתים מקלואי, מעבר לאגם ולעצי האורן והשַדָר המדובללים. "כן, קלואי," אמרה האנה ונעצה אצבע בגבה של קלואי. "שיבואו לקחת אותך להזמין דרכון?" "זה בסדר," אמרה קלואי והרחיקה מעליה את אצבעותיה של האנה. "אני אבקש מאמא שלי לקחת אותי." הבנות עקבו במבטיהן אחרי הגברים הצעירים שלהן ואחר כך המשיכו ללכת. האנה הניעה את ראשה - בעצב? בפליאה? קלואי לא הצליחה לקבוע. "אני מבינה שאני נוסעת לספרד עם החבר שלי והחבר שלך, אבל לא איתך." "חה־חה." "את חושבת שזה מצחיק? את לא יכולה להתחיל את החיים שלך כבוגרת ולהיות כזאת פחדנית, קלואי. ממה את פוחדת? תהיי כמוני. אני לא פוחדת משום דבר." היא אמרה זאת בלי כוונה עמוקה. אבל קלואי שמעה רק "תהיי כמוני". ומה זה אם לא סטירת לחי, היא חשבה והתקשחה. הן כבר כמעט הגיעו אל ביתה הירוק של קלואי. האנה האטה, כמנסה להשתהות עוד קצת, אבל קלואי האיצה את צעדיה, כאילו זה הדבר האחרון שברצונה לעשות. "אני חייבת לנהוג בדיפלומטיות," היא אמרה. "אני זקוקה לאישור שלהם בשביל לנסוע. אני לא יכולה סתם לבוא אליהם ולומר שאני נוסעת לאירופה להצגה של מחזמר." "אם לא תתחילי להתנהג כמו בוגרת, למה שהם יתייחסו אלייך כמו אל בוגרת?" קלואי ממש לא היתה מעוניינת לדבר על זה. ולא כי האנה טעתה בדבריה הברורים. קלואי רק רצתה שטעות תהיה בידה. "אני אדבר איתם הערב," היא אמרה ומיהרה על פני משטח מחטי האורן. "לא הייתי אומרת להם שום דבר עדיין על מייסון ובלייק." "את חושבת?" מכיוון שגברת הול וגברת לנג הלכו לקניות בימי שישי, היתה לקלואי הרגשה שהשתיקה שלה בנושא לא תימשך זמן רב. "טוב," אמרה האנה, "אבל תתחילי לאט. אל תאפשרי לאמא שלך לדבר איתך סינית. את תמיד מטריפה אותה. קודם כול תדברי קצת על הנסיעה שלנו. אחר כך חכי. הבנים אולי בכלל לא יצטרפו אלינו. מאין יהיה להם כסף? זה יעבור, את תראי." קלואי לא אמרה מילה. היה ברור שלהאנה אין מושג מיהו החבר שלה. לא היה שום סיכוי להניא את בלייק מלעשות משהו. סיפור קצר, ממש! וכאילו כדי להוכיח את טענתה של קלואי הגיעה מכונית הסובארו של ג'ניס הול לקראתן מעבר לעצים. בלייק פתח את החלון, האט וצפר. "אנחנו נוסעים להזמין דרכונים!" הוא צעק. "להתראות!" קלואי פנתה אל האנה. "מה התחלת להגיד?" "טוב, בסדר. אבל בכל זאת בינתיים אל תספרי לאמא שלך עליהם." "על מה רצית לדבר איתי?" שאלה קלואי. רק דלת רשת דקה הפרידה בין אוזני אמה של קלואי ובין צרותיה של האנה. האנה הניעה את ידה בביטול. "לא עכשיו," היא אמרה, עגומה וקודרת.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “כוכב בודד”