החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

הלהבה

מאת:
מאנגלית: אסף גברון | הוצאה: | ינואר 2024 | 304 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

25.00

רכשו ספר זה:

הלהבה הוא אוסף מרהיב של שיריו ורשמיו האחרונים של לאונרד כהן, שנבחרו ואורגנו על־ידי כהן בחודשי חייו האחרונים. בספר מבחר נרחב מיומניו של כהן, כולל שירים, קטעי פרוזה ואיורים, אותם שמר באדיקות לאורך חייו, המספקים הצצה חסרת תקדים אל תוך חייו ומחשבתו של אמן והוגה ייחודי.

פרק סופי עוצמתי מאין כמוהו לקריירה הספרותית של כהן, הלהבה מציג את המנעד המלא של הליריות של לאונרד כהן, מנשגבות מפוארת ועד להומור אפל. לפרקים עצוב להכאיב, לפרקים מוזר להפליא, אלה יצירותיו של משורר ותמלילן  שצלל לעומקן של השאלות האפלות ביותר שאנחנו שואלים את עצמנו וחזר כשהוא רוצה, משתוקק לעוד.                        אדם כהן

"בשירה שלו יש עוצמות שלא נופלות מהמוזיקה שלו",  הגרדיאן

"לאונרד כהן היה המשורר המעוטר של ההיעדר, מתזמר החסך שהפך את הפגום לנהדר",  ניו יורק טיימס

"ייחוד מוחלט ובלתי ניתן לחיקוי, כמה שלא ניסינו",  ניק קייב

לאונרד כהן החל את הקריירה האמנותית שלו ב־1956 עם פרסום ספר השירה הראשון שלו, תנו לנו להשוות מיתולוגיות. כהן פרסם

שנים־עשר ספרים נוספים, כולל שני רומנים מעוטרים, וזכה להצלחה עולמית כזמר־כותב־שירים איקוני. הוא הוציא ארבעה־עשר אלבומי אולפן, כולל שלושה בשנות חייו האחרונות שבהן הפך גם המופע הבימתי שלו לאחד המצליחים ומעוטרי השבחים ברחבי העולם.

בין הפרסים הרבים שבהם זכה נמנים פרס גראמי למפעל חיים ב־2010, פרס הנסיך אסטוריאס לספרות ב־2011, פרס פן ניו אינגלנד לכתיבת שירים ב־2012, פרס ג'ונו לשיר השנה ואלבום השנה ב־2016, והוא הוכרז כחבר של כבוד בהיכל התהילה של כותבי השירים הקנדיים, היכל התהילה של הרוקנרול, והיכל התהילה של כותבי השירים בארה"ב.

כהן הלך לעולמו בנובמבר 2016.

מקט: 15101761
הלהבה הוא אוסף מרהיב של שיריו ורשמיו האחרונים של לאונרד כהן, שנבחרו ואורגנו על־ידי כהן בחודשי חייו האחרונים. בספר מבחר […]

פתח דבר

המהדורה הזו כוללת את עבודותיו האחרונות של אבי כמשורר. הלוואי שהיה רואה את הספר מגיע לקו הגמר, לא מפני שתחת ידיו היה רואה אור ספר טוב יותר — ממשי יותר ונדיב יותר ויפה יותר — או מפני שהיה דומה יותר לו ולאופן שבו הוא דמיין את הצעת ההגשה הזו מגיעה לקוראיו, מקרוב יותר, אלא משום שהספר החזיק אותו בחיים, עד נשימתו האחרונה, לבסוף. בתקופה הלא פשוטה שבה חיבר אותו, הוא היה שולח אימיילים מסוג ‘נא לא להפריע’ למעטים בינינו שהיו מבקרים אותו בקביעות. הוא חידש את המחויבות שלו למדיטציה קשוחה כדי שיוכל להתמקד על אף הכאבים העזים מכמה שברי דחיסה ומהיחלשות כללית של הגוף. לעתים קרובות ציין בּפָנַי, שמתוך כל מִתווי האומנות וסגנונות החיים שחווה במשך חייו העשירים והמורכבים, הוא מצטער שלא דבק יותר, היה נאמן יותר, לתובנה שכתיבה היא נחמתו היחידה, ותכליתו האמיתית ביותר.

אבא שלי היה, לפני כל דבר אחר, משורר. הוא ראה בעיסוק הזה, ומחברותיו מעידות על כך, מעין ‘שליחות במצוות ה” (או בלשונו ‘Gd‘ — מתוך יראת כבוד לאלוהות הוא נמנע מלכתוב את השם האלוהי אפילו באנגלית — מחווה לנוהג היהודי העתיק ועדוּת נוספת לדבֵקוּת שהתקיימה בו לצד החופש). ‘דת, מורים, נשים, סמים, הדרך, תהילה, כסף… דבר מאלה לא ממסטל אותי ומציע לי הקלה מהסבל כמו דפים מתמלאים ומשחירים מדיו, כתיבה.’ הצהרת הכוונות הזאת היתה גם הצהרת חרטה: הוא ראה בקידוש הספרות עילה לאבּהוּת העלובה שלו לתחושתו, למערכות היחסים הכושלות ולהזנחת הבריאות וניהול הכספים שלו. אני נזכר באחד השירים הפחות ידועים שלו (ואחד האהובים עלי): ‘הלכתי כל כך רחוק עבור יופי, הותרתי כל כך הרבה מאחור.’ אבל לא מספיק רחוק, מסתבר: בעיניו הוא לא הותיר מספיק. והספר הזה, הוא ידע, יהיה תרומתו האחרונה.

כילד, כשביקשתי מאבא שלי כסף לקנות ממתקים בחנות הפינתית, פעמים רבות הוא אמר לי לחפש מטבעות או שטרות נשכחים בכיסי הבלייזר שלו. בכל פעם, ללא יוצא מן הכלל, הייתי מוצא פנקס בזמן החיפושים. בשנים מאוחרות יותר, כששאלתי אם יש לו מצית או גפרורים, הייתי פותח מגירות ומוצא ערימות של דפים ומחברות. פעם כששאלתי אם יש לו טקילה, הופניתי אל המקפיא, וגם בו מצאתי מחברת תועה, קפואה. אכן, אבא שלי בהחלט היה (לצד דברים מופלאים רבים אחרים) אדם מרובה ניירות, מחברות ומפיות קוקטיילים — כתב ידו המוכר על כל אחד מהם — פזורים (במסודר) בכל מקום. הם הגיעו מארוניות לילה בבתי מלון, או מחנויות הכול בדולר; המוזהבים שבהם, הכרוכים בעור, המהודרים או מפגינים חשיבות עצמית מכל סוג אחר — לא זכו לשימוש מעולם. אבא שלי העדיף כלֵי קיבול צנועים. כבר בשנות התשעים המוקדמות היו מחסנים מלאים בקופסאות המחברות שלו, מחברות שהכילו חיים של התמסרות לדבר שהגדיר את האדם הזה יותר מכול. כתיבה היתה סיבת הקיום שלו. האש שטיפח, הלהבה החשובה ביותר שהזין. היא לא כבתה אף פעם.

הרבה מילים ונושאים חוזרים בעבודות של אבא שלי: קפוא, שבור, עירום, אש, להבה. בגב העטיפה של האלבום הראשון נראות (כפי שהוא כינה אותן בשיר מאוחר יותר) ‘הלהבות שרודפות את ז’אן ד’ארק’. ‘מי בָּאש?’ הוא שאל בשירו המפורסם שעשה שימוש מרושע בתפילה יהודית. ‘הדלקתי נר ירוק ודק כדי שתקנאי בי.’ הנר הזה היה רק הראשון מחומרי הבעירה. לכל אורך יצירתו יש מינֵי אש ולהבות, שבוראות ושמחריבות, שמחממות ושמאירות, שאחוזות תשוקה ושמגשימות. הוא הצית את הלהבות והוא השגיח עליהן בקפידה. הוא בחן ותיעד את ההשלכות שלהן. הסיכון שבהן הסעיר אותו — פעמים רבות אמר על אומנותם של אחרים, שאין בה די ‘משחק באש’, ודיבר בשבח ‘הריגוש מרעיון שעלה בלהבות’.

ההוויה היוקדת הזאת נמשכה עד הסוף ממש. ‘אתם רוצים שיהיה אפל יותר, נכבה את הלהבה,’ הטעים באלבומו האחרון, אלבום הפרידה שלו. הוא מת בשבעה בנובמבר, 2016. ונראה שעכשיו אפל יותר, אבל הלהבה לא כבתה. כל דף נייר השחיר בדיו הוא עדות מתמשכת לנשמה בוערת.

– אדם כהן, פברואר 2018

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הלהבה”