החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

הביתה

מאת:
מאנגלית: אלינוער ברגר | הוצאה: , | 2014-05 | 143 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

הביתה הוא הרומאן העשירי של טוני מוריסון, כלת פרס נובל לספרות (1993), המחברת של 'חמדת', 'העין הכי כחולה', 'גן-עדן' ו'חסד' הבלתי-נשכחים. רומאן חדש של מוריסון שב ומזכיר לנו בכל עמוד עד כמה היא פשוט יודעת לכתוב, להוליך טקסט בתנופה שמעטים מסוגלים לה.

הביתה מחזיר אותנו לארצות-הברית הקשה של ראשית שנות החמישים של המאה הקודמת, ארצות-הברית של מלחמת קוריאה, של הפרנויה המקרתיסטית האנטי-קומוניסטית ושל האלימות הגזענית המבעבעת: על אף אחת מדמויות הספר לא נאמר בו מה צבע עורה, די לנו במצבים שאליהם נקלעת הדמות כדי לדעת זאת.

פרנק מָאני בן ה-24 הוחזר משירותו הצבאי בקוריאה חבול נפשית, הלוּם קרב. שני חברי הילדות הקרובים שלו, שאיתם התגייס בתקווה שחיי שלושתם ישתנו, נהרגו לידו. ללוֹטוּס, ג'ורג'יה, המקום שכוח-האל שבו חי לפני הגיוס, הוא אינו מתכוון לחזור, מה יש לו לחפש שם? גם אמו ואביו כבר אינם חיים. זר הוא מסתובב בעיר סיאטל קרוב לשנה, מטורף למחצה, רדוף התקפי חרדה לא נשלטים, תיעוב עצמי ורוחות-רפאים של תמונות חוזרות. כל דבר מזכיר לו משהו טעון בכאב, והאבל העמוק שלו על מות חבריו מכסה, כמסתבר, על מעשים מקוריאה, שאינו מעז לזכור.

אבל מכתב שהוא מקבל – "בוא מהר. היא תהיה מתה אם תתמהמה" – מוציא אותו מן השיתוק הנפשי שלו. הוא יוצא דרומה, לג'ורג'יה, להציל את חיי אחותו בת העשרים, האדם היחיד שנותר לו בעולם, זו שעד לפני ארבע שנים הוא היה לה הן אם, הן אב, הן מדריך ומגן.

המסע אל אחותו ואחר-כך הביתה ללוֹטוּס – המתנהל בטוּרים גבוהים ונגדש אירועים קיצוניים – הוא לא רק מסעו של פצוע הנפש החוזר לחיים, אלא גם מסע שאירועיו מביאים את פרנק להתמודד עם הזיכרונות המושכחים שלו ולשנות את מה שנראה לו כאמת. לכאורה כותבת מוריסון כמספרת כל-יודעת, אבל האמיתוֹת שבידה זמניוֹת, פרנק קורא עליהן תיגר שוב ושוב: "את יכולה להמשיך לכתוב. אבל אני חושב שאת צריכה לדעת את האמת". האמת הזאת תאפשר לו לקחת אחריות על חייו, לעמוד זקוף, לא להיות תלוי באחרים בתפיסת הערך העצמי. "בוא אח. נלך הביתה", אומרת לו אחותו, והבית אינו סתם מקום, הוא תחושת-עולם.

מן העתונות והמרשתת: הספריה החדשה | הרפובליקה הספרותית | הארץ | וואלה | Ynet | מבקר חפשי | נוריתה | אנשי הספר | אימגו | ויקיפדיה | קצת עלינו: פייסבוק | טוויטר | לינקדאין | YouTube |

מקט: 4-31-5941
 הורד/י דוגמה חינם לאייבוקס    הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


אחת

הם התרוממו כמו גברים. ראינו אותם. כמו גברים הם עמדו.

היה אסור לנו אפילו להתקרב למקום הזה. כמו ברוב האדמות החקלאיות מחוץ ללוֹטוּס, ג'ורג'יה, היה גם כאן שפע של שלטי אזהרה מפחידים. האִיומים נתלו על גדרות רשת בעלות עמודי עץ כל חמישה מטרים בערך. אבל כשראינו פתח זחילה שחפרה איזו חיה – אולי זאב־ערבות, או כלב ציד – לא עמדנו בפיתוי. היינו רק ילדים. העשב הגיע עד לכתף לה, ועד למותניים לי, ולכן, נזהרים מנחשים, זחלנו דרכו על הבטן. היה כדאי לסבול את הנזק שגרמו לעיניים שלנו מיץ העשב וענני יבחושים, כי ממש מולנו, במרחק של כארבעים מטר, הם עמדו כמו גברים. הפרסות המורמות שלהם התנועעו והיכו, הרעמות נזרקו לאחור מעיניים לבנות פראיות. הם נשכו זה את זה כמו כלבים, אבל כשנעמדו, מתרוממים על הרגליים האחוריות, והקדמיות של כל אחד מהם כרוכות סביב מפרקתו של האחר, עצרנו את נשימתנו בפליאה. האחד היה בצבע חלודה, האחר שחור משחור, ושניהם זרחו מזיעה. הצהלות היו מפחידות פחות מן הדממה שבאה אחרי בעיטה של הרגליים האחוריות בשפתיים המורמות של היריב. סמוך לשם, אדישים, ליחכו עשב או הסיטו את מבטם סייחים וסוסות. ואז זה נפסק. צבע־החלודה השפיל את ראשו ובטש בקרקע בעוד המנצח דוהר משם בקשת והודף את הסוסות מדרכו.

כשמִרפַּקנו את עצמנו בחזרה בעשב וחיפשנו את המקום החפור תוך ניסיון להימנע מטור המשאיות החונה מעֵבר, איבדנו את הדרך. ואף־על־פי שלקח לנו נצח לשוב ולראות את הגדר, לא נתקף אף־אחד משנינו פאניקה עד ששמענו קולות, בהולים אך נמוכים. תפסתי את זרועה וקירבתי אצבע אל פי. מבלי להרים ולוּ פעם את הראש, רק בהצצה דרך העשב, ראינו אותם מושכים גופה מתוך מריצה וזורקים אותה לתוך בור שכבר היה מוכן והמתין. כף־רגל אחת השתרבבה אל מעֵבר לשפת הבור ורטטה כאילו היא יכולה לצאת, כאילו במאמץ קטן תוכל לפרוץ דרך האדמה שהאתים מטילים פנימה. לא יכולנו לראות את פניהם של הגברים שעסקו בקבורה, רק את המכנסיים שלהם; אבל ראינו קצה של את הודף את כף־הרגל המפרכסת כדי שתצטרף אל השְׁאָר שלה. כשראתה את הרגל השחורה הזאת, עם הכף הוורודה־לבנבנה המפוספֶּסת בְּבוץ, נחבטת לתוך הקבר, התחיל כל הגוף שלה לרעוד. חיבקתי את כתפיה חזק וניסיתי לשאוב את הרעידה לתוך עצמותי־שלי, כי בתור אח מבוגר ממנה בארבע שנים חשבתי שאני יכול להתמודד עם זה. הגברים כבר הסתלקו מזמן והירח היה מֶלון כתום כשהרגשנו בטוחים מספיק להזיז אפילו עלה־עשב אחד ממקומו ולנוע על הבטן כדי למצוא את החלק תחת הגדר שנחפרה ממנו האדמה. כשהגענו הביתה ציפינו לחטוף מכות או לפחות נזיפות על שחזרנו מאוחר כל־כך, אבל הגדולים לא שמו לב אלינו. איזו הפרעה תפסה את תשומת־לבם.

מאחר שאת מתעקשת לספר את הסיפור שלי, עלייך לדעת – מה שלא תחשבי ומה שלא תעלי על הכתב: באמת שכחתי את עניין הקבורה. זכרתי רק את הסוסים. הם היו יפים כל־כך. פראיים כל־כך. והם עמדו כמו גברים.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הביתה”