החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

על סוף הבדידות

מאת:
מגרמנית: ארז וולק | הוצאה: | 2017 | 267 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
זמינות:

39.00

רכשו ספר זה:

ז'יל גדל עם אחיו ואחותו במשפחה מגינה ומטפחת, עד שברגע אחד חרֵב עליהם עולמם והם מאבדים את הוריהם בתאונת דרכים. שלושתם נשלחים לאותה פנימייה, שם מתחילים חייהם החדשים. ז'יל, הצעיר באחים, נותר בעצם לבדו, אחיו מרטי הולך ומסתגר בלימודי המדע שלו ואחותו ליז נשאבת אל חיי הנעורים הסוערים והמסוכסכים. הקשר המשמעותי היחיד שנובט בו באותן שנים הוא עם נערה בשם אלווה, אלא שקשר זה נותר מסתורי ולא שלם ויתפענח רק שנים מאוחר יותר.

הרומן על סוף הבדידות הוא רומן רגיש וסוחף על חייה של משפחה אחת. כתיבתו של וֶלְס כנה וישירה וגורמת לנו לחוש כאילו היינו חלק ממשי מחיי הדמויות. אנו חווים עמן את ילדותן ובגרותן, צער ושמחה, את העליות והמורדות בקשרי המשפחה ואת סיפור האהבה המיוחד והמרגש של ז'יל, עד סופו, ועד סוף בדידותו.
הרומן זוכה להצלחה גדולה בגרמניה ומתורגם ליותר מ-20 שפות.

בנדיקט וֶלְס, יליד מינכן, 1984, מתגורר כיום בברלין. על סוף הבדידות הוא ספרו הרביעי ועליו זכה בפרסים ספרותיים רבים.

מקט: 4-31-6301
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


חלק ראשון

אני מכיר את המוות כבר מזמן, אבל עכשיו גם המוות מכיר אותי.

אני פוקח עיניים בזהירות, ממצמץ פעמים אחדות. האפלה מחווירה לאִטה. חדר ריק, מואר רק בהבהובים ירוקים ואדומים של מכשירים קטנים ובפס האור שחודר מבעד לדלת הפתוחה כדי סדק. דממת לילה של בית חולים.

אני מרגיש כאילו התעוררתי מחלום שנמשך ימים רבים. כאב עמום, חמים ברגל ימין, בבטן, בחזה. בראשי זמזום רפה שהולך ומתחזק. בהדרגה אני קולט מה לבטח קרה.

שרדתי.

תמונות עולות. אני יוצא מהעיר על האופנוע, מאיץ, לפנַי העיקול. הגלגלים מאבדים אחיזה, אני רואה את העץ בא לקראתי, מנסה לשווא לחמוק, עוצם עיניים…

מה הציל אותי?

אני מציץ מטה אל גופי. תומך צוואר, רגל ימין מקובעת, כנראה גבס, עצם הבריח חבושה. לפני התאונה הייתי בכושר טוב, אפילו טוב מאוד לגילי. אולי זה עזר לי.

לפני התאונה… האם זה לא היה משהו אחר לגמרי? אבל אני לא רוצה להיזכר בזה. אני מעדיף לחשוב על היום שבו לימדתי את הילדים להקפיץ אבן על המים. על ידיו המנופפות של אחי כשהתווכח אִתי. על הנסיעה לאיטליה עם אשתי ואיך מוקדם בבוקר טיילנו לאורך מפרץ בחוף אָמַלפי, בשעה שמסביבנו היום עלה והים הקציף מעדנות כנגד הסלעים…

אני נרדם. בחלום אנחנו עומדים במרפסת. היא נועצת בי מבט חודר, כאילו ראתה דרכי. בסנטרה היא מורה על החצר הפנימית, ששם הילדים שלנו בדיוק משחקים עם ילדי השכנים. בזמן שהבת שלנו מטפסת באומץ על חומה, הבן נשאר מאחור ורק מתבונן באחרים.

“הוא קיבל את זה ממך,” היא אומרת.

אני שומע אותה צוחקת ושולח יד אל ידה…

צפצופים. אח תולה שקית אינפוזיה חדשה. עדיין אמצע הלילה. “ספטמבר 2014” כתוב על לוח שנה על הקיר. אני מנסה להזדקף.

“איזה יום היום?” קולי נשמע זר.

“רביעי,” האח אומר. “היית בתרדמת יומיים.”

הוא כאילו מדבר על מישהו אחר.

“איך אתה מרגיש?”

אני שב ונשען לאחור. “קצת סחרחורת.”

“זה טבעי לגמרי.”

“מתי אוכל לראות את הילדים שלי?”

“אני אודיע למשפחה שלך מחר על הבוקר.” האח הולך לדלת ומשתהה שם רגע. “אם יקרה משהו, תצלצל. הרופאה הבכירה תיכנס אליך עוד מעט.”

אני לא עונה, והוא יוצא מהחדר.

מה מביא לכך שחיים נהיים למה שהם נהיים?

בדממה אני שומע כל מחשבה, ופתאום אני ער לחלוטין. אני מתחיל לעבור על תקופות בעברי. פרצופים שחשבתי ששכחתי באים מולי ואני רואה את עצמי כנער במגרש הספורט בפנימייה ואת האור האדום בחדר החושך שלי בהמבורג. בתחילה הזיכרונות מטושטשים, אבל עם השעות הם הולכים ומתחדדים. מחשבותַי הולכות ומרחיקות אחורה בזמן, ולבסוף נוחתות אצל האסון שהעיב על ילדותי.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “על סוף הבדידות”