החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

אובמה

מאת:
מאנגלית: אמיר אורן | הוצאה: | 2010 | 560 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

37.00

רכשו ספר זה:

בחירתו של ברק אובמה לנשיא היתה מהאירועים הבולטים בתולדות ארצות הברית במאה האחרונה. קצת יותר מחצי מאה לאחר שמרטין לותר קינג פתח במאבק להשגת שוויון זכויות לשחורים בארצות הברית הושבע בן לאב שחור מקניה ולאם לבנה מקנזס לנשיא המדינה.

אובמה מאת חתן פרס פוליצר דייוויד רמניק הוא הספר הראשון המתאר בצורה מקיפה ועמוקה את חייו של ברק אובמה מילדותו בהוואי ובאינדונזיה ועד השבעתו לנשיא האפריקני־אמריקני הראשון של ארצות הברית. בכתיבה רעננה וביקורתית המבוססת על עשרות ראיונות — עם חברים ומורים, בני משפחה ויריבים, וגם עם אובמה עצמו — מאפשר לנו רמניק לראות כיצד צעיר מבולבל וחסר שורשים יוצר את עצמו: תחילה כמארגן קהילתי בשיקגו, לאחר מכן כסטודנט בבית הספר למשפטים של הרווארד, ואז כפוליטיקאי שאפתן היודע לנצל לא רק את כישוריו המיוחדים, אלא גם את התבוסה היחידה שנחל אי־פעם ואת המעידות של יריביו.

אובמה עוקב גם אחר הדרמה הגדולה של הגזע בארצות הברית — מימי העבדות דרך התנועה לזכויות האזרח ועד בחירתו של ברק אובמה — ומראה כי מסע של איש אחד מייצג למעשה מסע של אומה שלמה; אומה שבניה שואפים לעתיד חדש ומבקשים לגשר על הפערים הקיימים בה.

דייוויד רמניק, מבכירי העיתונאים בארצות הברית, החל את דרכו ב"וושינגטון פוסט", והיה בין השאר נציגו במוסקווה. ב־1992 הצטרף רמניק ל"ניו יורקר", והוא עורכו מאז 1998. ספרו הימים האחרונים של האימפריה הסובייטית זכה ב־1994 בפרס פוליצר, וספרו האחרון מלך העולם על המתאגרף מוחמד עלי נבחר על ידי כתב העת "טיים" לספר העיון הטוב של השנה.

מקט: 15100155
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פרק 1
חשמלית ושמה אובמה

את יומו הראשון בבית הספר "פונאהו" בהוואי ברק אובמה לא ישכח לעולם. הוא היה אז בן עשר ושב לאי האקזוטי אחרי ארבע שנים שבהן חי עם אמו ואביו החורג, לולו, באינדונזיה. האם החליטה לשלוח אותו חזרה להונולולו כדי שיקבל חינוך אמריקני וסבתא מדליין וסבא סטנלי, הוריה של האם, גידלו אותו כאילו היה בנם.
ברק אובמה נכנס לכיתה עם שאר הילדים, בני האליטות של הוואי שהצליחו להתקבל לבית הספר הפרטי שקנה לו שם בזכות רמת הלימודים הגבוהה ותנאי הקבלה הנוקשים.
המחנכת קיבלה את ברק במאור פנים: סבא סטנלי סיפר לה שאבא של ברק הוא מקניה והמורה, שהיתה בעבר מורה בבית הספר האמריקני בניירובי, סיפרה לתלמידים על יופייה של המדינה האפריקנית. אחר כך היא התחילה לקרוא את שמות התלמידים. כאשר בקושי הצליחה לבטא את שמו של ברק אובמה התקשו התלמידים לכבוש את צחוקם לשמע השם המוזר.
אובמה לא דמה לילדים האחרים בכיתה. הוא היה כחוש, מבויש, לבוש בבגדים לא מותגיים שקנתה לו אמו ברגע האחרון בשוק של ג'קרטה ונעל סנדלים אינדונזיים מסורתיים, שבהם נראה מגוחך מעט מול נעלי ה"נייקי" הנוצצות שנעלו כל השאר.
בהפסקה ניגשה אליו ילדה ג'ינג'ית וביקשה לגעת בשיער שלו כדי לבדוק אם הוא אמיתי: היא מעולם לא ראתה רעמה כל כך מקורזלת. ילד אחר ניגש אליו וצעק בקולי קולות לתוך האוזן שלו: "אבא שלך מאפריקה, הוא בטח אוכל בני אדם."
חלפו חודשים ובני כיתתו לא הצליחו לבטא את שמו: פעם הם קראו לו "אלבאמה", פעם זה הסתכם ב"יומהמה".
ברק אובמה בילה את החודשים הראשונים ללימודים בהסתגרות מוחלטת: בתום יום הלימודים היה הולך לבית סבתא וסבא, מסתגר שעות בחדרו וצופה בסרטים מצוירים בטלוויזיה.
כדי לשרוד היה אובמה ממציא סיפורים והדמיון שלו היה מפותח: באחת הפעמים ישב על המדשאה המטופחת של בית הספר וסיפר לחבריו כי הוא בעצם נסיך אפריקני כיוון שאביו הוא מלך, ואם הוא באמת רוצה לקבל את המלוכה עליו לחזור לאפריקה ולבצע "מעשה של גבר", כלומר להרוג אריה, ואז יקבל את המלכות. גם סבא שלו סטנלי נאלץ להמציא סיפורים כדי לבאר את הקשר בין סב לבן לנכדו השחור: כאשר היו הולכים ביחד לבריכה הציבורית ונתקלים במבטים שואלים של תיירים, היה הסב פורץ בצחוק מתגונן ואומר להם כבדרך אגב: "זה הנכד שלי והוא נכד נכדו וצאצאו הישיר של מלך הונולולו הראשון."
השקרים הללו סייעו לסב ולנכדו לפוגג מעט את המבוכה.
בחלוף כמה שנים, בעודו לומד בבית ספר תיכון בהוואי, התחלפו הדיבורים על נסיך ומלך בשעשוע מחשבתי על נשיאות. אחותו למחצה של אובמה, מאיה סוהרטו, שנולדה לאמו ולאביו החורג לולו, זוכרת איך במשך שעות היה ברק מתווכח עם אמו בשאלה אם שחור יכול להיות נשיא בארצות הברית. "אם תשקיע בלימודים ויהיה לך חינוך טוב, תוכל להגיע רחוק. באמריקה הכול אפשרי," נהגה לומר לו האם, "אם יהיה לך חינוך טוב, תוכל להיות נשיא ארצות הברית."
ביום שלישי, 3 ביוני 2008, באולם הכנסים "אקסל" בסיינט פול, מינסוטה, הפך הסנאטור מאילינוי ברק אובמה למועמד המפלגה הדמוקרטית לנשיאות. סיכוייו להיבחר לנשיא הבא של ארצות הברית הפכו להיות אחד מתוך שניים. כדי להגיע למעמד הזה לא נדרש אובמה להרוג אריה, אבל הוא נדרש לנצח את הלביאה.
אמא שלו לא היתה שם כדי לצפות בגאווה: היא מתה מסרטן השחלות כאשר אובמה היה בן 33. גם אביו הקנייתי, ברק חוסיין אובמה האב, לא היה: הוא נהג תחת השפעה של אלכוהול ונהרג בתאונת דרכים בקניה כאשר אובמה היה בן 26. האב החורג לולו מת לפני שנים באינדונזיה, גם סבא סטנלי מת מזמן, וסבתא מדליין עדיין מתגוררת בהוואי אבל חולה ואיננה יכולה לצאת מהבית. סבתא שרה החליטה להישאר בקניה: היא סירבה לעזוב את בקתת החימר שלה שבכפר קוגלו, שאין בו מים זורמים או חשמל. היא צפתה מתמוגגת יחד עם כל בני הכפר בטלוויזיה בבית של בן הדוד בעיר הסמוכה. כאשר הנכד שלה הוכרז כמנצח היא לא היתה יכולה אפילו לברך אותו בטלפון: היא איננה מדברת אנגלית וכל מה שאובמה יודע לומר בשפת השבט לואו הן 4 מילים: "תודה רבה" ו"מה שלומך". האחות מאיה ישבה בשורה הראשונה עם בעלה, שהוא חצי סיני וחצי קנדי. וכך עמד דקה ארוכה על הבמה עם רעייתו מישל, שהקסימה והרגיזה את הצופים כאשר שלחה את אגרופה לעבר אגרופו של אובמה בתנועת "רספקט", כמנהג השחורים כשהם מברכים זה את זה. ברשת "פוקס ניוז" אמר מגיש החדשות כי תנועת יד כזאת היא מחווה של טרוריסטים, לא פחות ולא יותר. אחר כך הוא התנצל.

רוח חדשה ירדה על אמריקה בלילה ההוא, שבו הכריז ברק אובמה בסיינט פול כי הסתיים מסע היסטורי אחד רק כדי להתחיל מסע היסטורי שני. מהפכת אובמה יצאה לדרך.
15 אלף אנשים הריעו לו בתוך האולם ועוד 17 אלף נותרו בחוץ כי לא היה להם מקום. הם צפו במסכי ענק בשידור מתוך האולם: הבירה נשפכה כמים, זה היה כמו הפנינג אחד גדול, כמו קונצרט רוק של הפוליטיקה, לילה מסקרן של התחלה חדשה.
היתה רוח טובה של מהפכה ותיקון שהתערבבה ברוח רעה שנשאה לאוויר את כל השדים הגזעניים, והיתה גם התחושה המכווצת של הפחד: כאשר אתה אומר "נשיא שחור" באמריקה, האסוציאציה המיידית היא צמד המילים "רצח פוליטי".
"כן, אנחנו יכולים," אמר אובמה לקהל, שלקראת סוף נאומו כבר התנועע על הכיסאות באולם בתנועות קצביות של ריקוד ממכר. אנשי השירות החשאי עמדו בדריכות סביב הבמה ויצרו מעגל אנושי ללא מרווחים. כבר בשלבים הראשונים של הקמפיין שלו קיבל אובמה אבטחה בסדר גודל של נשיא מכהן, דבר שהוא חסר תקדים בתולדות הפריימריז בארצות הברית. "המחשבה הזאת כל הזמן מסתובבת אצלנו בראש," אמר יועצו של אובמה בליל בחירות אחד בשיקגו, "זה כל כך מציק שאני יכול לראות בדמיוני בכל רגע נתון איזה מטורף יושב ומשמן את קנה האקדח."
אובמה עשה היסטוריה. הוא נבחר למועמד המפלגה הדמוקרטית לנשיאות. מעולם לא עמד שחור בראש מפלגה גדולה שהתמודדה בבחירות באיזושהי מדינה מערבית, קל וחומר בארצות הברית השמרנית שעד לפני עשורים בודדים שלטה הגזענות ברוב חלקיה, שרק לפני 150 שנה עדיין היו בה עבדים ורק לפני פחות ממאה שנים העניקה את זכות הבחירה לשחורים. אמריקה שבה רוזה פארקס העזה לסרב לשבת בחלק האחורי של האוטובוס ובכך פינתה לשחורים מושב בקדמת האוטובוס, כמו לכל שאר האזרחים. אמריקה אשר רק לפני פחות מחמישים שנה, כאשר הוריו של ברק אובמה נישאו – היא צעירה לבנה מקנזס והוא שחור מקניה – נישואים בין בני גזעים שונים היו אסורים על פי חוק ברוב מדינות אמריקה. אמריקה, שאותה כינה הפילוסוף הצרפתי ז'אן בודריאר "החברה הפרימיטיבית היחידה של הזמנים המודרניים", נשבתה בקסמו של ברק אובמה. בלילה ההוא בסיינט פול מחקה אמריקה מהשיח הציבורי את סימן השאלה שליווה תמיד את צמד המילים "נשיא שחור". זה הפך להיות מוחשי, קרוב, אפשרי.
"חשמלית ושמה אובמה יצאה לדרך," אמר אחד מאנשי המטה שלו כפרפראזה על שמו של המחזה האייקוני של טנסי וויליאמס, חשמלית ושמה תשוקה, "התחנה הסופית היא בית מספר 1600 בשדרות פנסילבניה שבוושינגטון הבירה."
כדי להבין את עוצמתה של מהפכת אובמה צריך להביט כמה עשרות שנים לאחור. ב 1961, השנה שבה נולד אובמה, עדיין לא מומשה באופן מלא זכות ההצבעה של השחורים בארצות הברית. תוספת לחוקה קבעה אמנם כי אסור למדינה לפגוע בזכותו של אדם להצביע, אולם מדינות הדרום התעלמו מתוספת זו לחוקה וחוקקו תקנות מקומיות כדי לשמר את עליונות הגזע הלבן ולמנוע בכל מצב מהשחורים לממש את זכותם ולהצביע. במדינת מיסיסיפי, למשל, אדם שרצה להצביע נדרש לשלם מס גולגולת ולעבור מבחני קריאה וכתיבה. תוצאות הבחינות נבדקו על ידי לבנים, שקבעו – כצפוי – כי השחורים לא עמדו בדרישות וכך נמנעה מהם זכות ההצבעה. גם בבחירות הפנימיות בתוך המפלגות, "הפריימריז", לא יכלו השחורים להצביע. במדינות הדרום קבעו בתי המחוקקים כי בחירות בתוך מפלגה הן "עניין פנימי". המפלגה הדמוקרטית, ששלטה ללא מצרים במדינות אלה, קבעה כללים נוקשים שמנעו מהשחורים להשתתף בהצבעות. סילוק השחורים מתהליך ההצבעה קיבע את מעמדם כאזרחים סוג ב'. רק לאחר סדרה של תביעות בבתי משפט פדרליים שונו התקנות ובשנת 1965, ארבע שנים אחרי שנולד ברק אובמה, הובטחה בחוק זכות ההצבעה של השחורים בכל ארה"ב. אבל עוד בשנת 1975 קבעה ועדה מיוחדת לזכויות האזרח כי עדיין שררה אז אפליה, והלבנים בדרום ארה"ב ניסו למנוע הצבעה מהשחורים בדרכים שונות.
העבדות בוטלה על ידי לינקולן בשנת 1865, אבל כמאה שנה לאחר מכן, בשנות ה 50 וה 60 של המאה הקודמת, עדיין לא היו השחורים אזרחים שווים: הם נאלצו לנסוע באוטובוסים נפרדים שהיו מיועדים לשחורים בלבד, ילדיהם הורשו ללמוד רק בבתי ספר לשחורים. החופש היה טכני בלבד: השחורים בארצות הברית של שנות ה 60 היו במעמד נחות, ללא זכויות אזרח בסיסיות וללא חירות אישית. בעקבות מלחמת העולם השנייה, שבה נדרשו השחורים לתת את חלקם במאמץ המלחמתי, הם החלו לתבוע שוויון זכויות כשהם נעזרים בלבנים מתקדמים. רובו של המאבק התנהל בדרכי שלום – פעילות משפטית, הפגנות, הסברה – כשהמנהיג הבולט ביותר הוא הכומר השחור מרטין לותר קינג, אך היו מנהיגים שקראו למאבק אלים, כמו "מלקולם X" ואנשי "הפנתרים השחורים".
הישגים גדולים נחל המאבק המשפטי בתחום החינוך. בשנת 1897 קיבל בית המשפט העליון של ארה"ב החלטה היסטורית, שהנציחה את האפליה נגד השחורים לעשרות שנים: נקבע בה כי רשות חינוכית יכולה להפריד בין תלמידים מגזעים שונים, "ובלבד שתישמר השוויוניות" בהענקת משאבים לכל סוגי בתי הספר. בפועל, כמובן, לא היה שוויון: במדינות הדרום פותחו דרכים מתוחכמות להפניית המשאבים לבתי הספר של הלבנים בלבד. מדיניות זו באה לקצה בראשית שנות ה 50, כאשר המשפטן השחור ת'ורגוד מרשאל, ראש הלשכה המשפטית של הארגון לקידום זכויות האזרח של השחורים (שלימים יהפוך לשופט בית המשפט העליון) הצליח לשכנע את בית המשפט העליון כי העיקרון של "נפרד אך שווה" (Separate but Equal) איננו אלא אחיזת עיניים וכי כל סיווג על פי גזע סותר את החוקה האמריקנית. קבלת עמדה זו נחשבת בארה"ב כהחלטה המכריעה ביותר מאז מלחמת האזרחים.
לבנים דרומיים המשיכו להתנגד לביטול ההפרדה למרות הפסיקה. הם איימו כי ניסיון ליישם אינטגרציה בין גזעית יוביל למסע של דם. גל של אלימות שטף את מדינות הדרום. יישום ההחלטה נתקל בקשיים אדירים, אך הממשל הפדרלי בראשותם של אייזנהאואר, קנדי וג'ונסון לא ויתר, והאינטגרציה התקדמה, אם כי בקצב איטי. בשנות ה 60 עברו השחורים למאבק אקטיבי יותר שכלל הפגנות סוערות, ובמקרים מסוימים אף הצתות, בזיזת חנויות והתפרעויות אלימות. הדמוקרטיה האמריקנית נראתה כנתונה בסכנה. אך בסופו של דבר, בשנות ה 70, נכנעו גם הלבנים הקיצונים.
בלילה ההוא בסיינט פול עמד אובמה על הבמה, כמה עשרות שנים אחרי שניתנה לאחיו השחורים זכות מלאה להצבעה וזכות מלאה ללמוד בבתי ספר עם לבנים, והציג את מה שנחשב לבלתי אפשרי: מועמד שחור בדרך אל הבית הלבן. בלילה ההוא הגאווה היתה לא רק אצל השחורים אלא גם – אולי בעיקר – אצל הלבנים: הם היו גאים באמריקה, שכמה עשרות שנים אחרי שפעילים למען זכויות האזרח נרצחו באלבאמה, ומנהיגים שחורים נרצחו על ידי גזענים לבנים, וניו יורק ודטרויט ושיקגו ולוס אנג'לס בערו, הנה ניתנת להם הזכות לבחור נשיא שחור. אם המהפכה של אובמה תושלם והוא ייבחר לנשיא השחור הראשון בארצות הברית, יהיה זה השלב האחרון במלחמת האזרחים האמריקנית. אבל כבר ברגע שבו ניתנה לבוחר האמריקני האפשרות השווה לבחור בין לבן לשחור, בין ברק אובמה ובין ג'ון מקיין, המועמד הרפובליקני, התחוללה מהפכה באמריקה, מהפכה שהרעידה את אמות הסִפּים.
בלילה ההוא בסיינט פול היה נראה כי המפלגה הדמוקרטית התבגרה באחת. במידה מסוימת אפשר לומר שאמריקה היתה מוכה בשיגעון טוב, שנשא עמו ניחוחות מהפכניים ותחושה כי למרות הכול וככלות הכול, אמריקה היא עדיין המקום היחיד בעולם שבו הכול באמת אפשרי. המפלגה הדמוקרטית העדיפה להעמיד בראשה פוליטיקאי חסר ניסיון, שחור, נשוי לאישה שחורה ואב לשתי בנות שחורות. זה בערך כמו שלקראת חג המולד תחליט אמריקה כי סנטה קלאוס, חביב הילדים המחלק להם מתנות לחג יסיר את זקנו הלבן ויהפוך לסבא שחור וחייכני עם רעמת שיער מקורזלת. משהו עמוק מאוד השתנה בחברה האמריקנית ביום שבו היא נתנה הזדמנות שווה לאובמה מול מקיין.
בחירתו של אובמה מלמדת כי חל שינוי עמוק לא רק בקרב האוכלוסייה הלבנה אלא גם בקרב השחורים. אלה לא ראו בברק אובמה חלק אינטגרלי מהם: הוא לא נצר למשפחה של עבדים, בעיני רבים מהם הוא אפילו לא אמריקני שחור אלא בן של אפריקני מקניה. אובמה אינו בשר מבשרה של הקהילה השחורה בארצות הברית: הביוגרפיה שלו היא לא רצף של קיפוח. אדרבא – הוא התחנך בבתי ספר פרטיים יוקרתיים, וברוב שנות ילדותו וצעירותו גדל אצל סבו וסבתו הלבנים, הוריה של אמו. הוא התבגר בתוך משפחה לבנה שגוננה עליו מפני אפליה ובידוד. הוא לא גדל בגטאות השחורים, לא למד בבתי ספר עלובים חסרי תקציב. בתחילה היו השחורים מהוססים: עבור חלק מהם הוא היה בן תערובת, לא שחור. הם חששו שברצונו לשאת חן בעיני הלבנים יפקיר את המאבק שלהם. רבים מהם אמרו כי יהיו מוכנים לתמוך בו רק אם יצליח להוכיח קודם כול שיש לו סיכוי להיבחר אצל הלבנים.
והוא הוכיח.
לראשונה הוא נבחר במדינת איובה, מדינה בעלת רוב לבן. זאת היתה יריית הפתיחה של המרוץ, ואחרי שניצח שם החלו השחורים להצביע עבורו בהמוניהם. ולא זו בלבד: לראשונה בתולדות הפריימריז של המפלגה הדמוקרטית נרשם שיעור הצבעה גבוה כל כך של מצביעים שחורים: הם יצאו לקלפיות למענו.
עם זאת, אובמה הוא בהחלט לא מועמד של שחורים. השחורים בארצות הברית מהווים בסך הכול 15-13 אחוז מכלל האוכלוסייה. אם היה משיג רק את קולות השחורים הוא אף לא היה מתקרב לניצחון.
למפלגה הדמוקרטית היה בעבר מתמודד שחור לנשיאות, המטיף ג'סי ג'קסון: הוא התמודד פעמיים במפלגה הדמוקרטית. ב 1984 הצליח להשיג 450 צירים, ב 1988 התמודד שוב והשיג 1,200 צירים, אבל בשתי הפעמים פרש מהמרוץ כי הבין שלא יוכל לנצח. "אמריקה עדיין לא מוכנה," אמר ג'קסון לפני שירד מהבמה.
אובמה הצליח לקבל את רוב הקולות הלבנים שלו בעיקר בקרב צעירים, אלה שיצאו להצביע לראשונה, וכמוהו היו משוחררים מתסביכי העבר של יחסים טעונים בין שחורים ללבנים בארצות הברית. עבור הצעירים, העבדות והאפליה הן היסטוריה, וכשהם הלכו להצביע בעד אובמה הם עשו זאת כי הוא נתפס בעיניהם כמנהיג ראוי. הם כינו אותו "קוּל", ובתרגום חופשי לעברית – "גזעי". עבורם הוא היה אחר, מגניב.
וזאת בעצם המהפכה האמיתית: רוב אלה שהצביעו בעד ברק אובמה עשו זאת לא משום שהוא שחור ולא על אף שהוא שחור. הם פשוט ראו בו את המתמודד הטוב מבין כל האחרים.

המפלגה הדמוקרטית בחרה פוליטיקאי שהוא במידה רבה תעלומה. יודעים עליו שהוא ניחן בכריזמה כובשת ובכושר התנסחות פנומנלי. הוא יודע לסחוף קהל כשהוא מדבר באוקטבות של מטיף בכנסייה, שמתערבבות בטונים סמכותיים של פרופסור גאון באוניברסיטת יוקרה.
המפלגה התמכרה לאיש שהוא 80 קילו של אמביציה, עטוף בחליפות גזורות היטב של הידועים מבין האופנאים האירופים, שכמו נחת על אמריקה מעולם אחר. היא העדיפה אותו על פני הילארי קלינטון, שנשאה את השם הכי מותגי בפוליטיקה האמריקנית, בעלת הבית של המכונה המשומנת של המפלגה הדמוקרטית, האישה שהיתה חשופה לעין הציבור במשך 30 שנה, אשתו של מי שהיה נשיא ושהפופולריות שלו הרקיעה שחקים כאשר עזב את הבית הלבן, לאחר שמונה שנות כהונה מוצלחות.
המפלגה הדמוקרטית העדיפה להעמיד בראשה סנאטור זוטר, שחור, ששיווק את עצמו בקול באריטון כנביא השינוי לאמריקה, ולא את הסנאטורית שהניפה את דגל הניסיון האישי והיכולת להביא פתרונות. זאת היתה החשמלית של אובמה, שטסה במהירות אלגנטית וחדשנית בקצב המאה ה 21, חשמלית עמוסה בכותבי נאומים שהיו יכולים להיות משוררים, לעומת הקטר של הילארי, שנראה לידה כמו גורר רכבת מקרטעת בצבעים של המאה שעברה.
הסנאטור מאילינוי הציג את החלום האמריקני החדש שהיה מורכב מאלמנטים אחרים: כשהוא עמד על הבמה ונשא את נאום הניצחון שלו, בתודעה הקולקטיבית צפו ועלו, כמו בסרט נע, תמונותיהם של הדמויות שהשפיעו על עיצובו של המועמד. זאת היתה תערובת בלתי שגרתית: היו שם צ'ה גווארה, המהפכן האגדי יליד ארגנטינה, שדיוקנו היה תלוי שנים במשרדו של אובמה באילינוי. היה שם קארל מארקס, שאת כתביו שינן אובמה עוד לפני שהלך לקולג'. היתה שם מהליה ג'קסון, ששיריה היו במשך שנים עבורו כמו תפילה, וג'רמייה רייט, הכומר הבדלני שפעם היה חבר קרוב של אובמה והמורה הרוחני שלו, זה שנתן לו את הכותרת לספרו: תעוזת התקווה, ובמהלך המרוץ מול הילארי התנער ממנו אובמה אחרי שהתבטאויות קיצוניות של רייט כמעט הרסו לו את הקמפיין. והיו גם נלסון מנדלה, ג'ימי הנדריקס, ג'ון קנדי ומרטין לותר קינג, והיה גם מלקולם X, שבמהלך מאבקו האלים לביטול האפליה נגד השחורים התאסלם, ביקר במכה ולבסוף, שנה אחת בלבד אחרי שהגיע להכרה כי הדרך האלימה לא תניב תוצאות, הוא נרצח בירייה (המשטרה הרשיעה ברצח את תומאס קאלילי הייגן, שחור שהיה חבר בארגון הקיצוני "אומת האיסלאם". הוא ישב בכלא 20 שנה, שבמהלכן טען כי הוא חף מפשע).
מעולם לא העלה מועמד אחד לנשיאות את כל הגלריה הזאת ביחד. מעולם לא היה באמריקה מועמד לנשיאות ששמו האמצעי חוסיין, שאבא שלו היה בצעירותו רועה עזים, שמדבר אינדונזית שוטפת, שהוא אמנם נוצרי מאמין אבל אביו – כמו אביו החורג – היה מוסלמי.
אחרי פיגועי ה 11 בספטמבר 2001 שיננה אמריקה לעצמה בבעתה כי מוחמד זה שם של טרוריסט וחוסיין זה שם של רודן צמא דם מעיראק או מאיזו מדינה עוינת אחרת במזרח התיכון.
לפני 9.11.2001 ארצות הברית לא ממש ידעה מה זה איסלאם. היא גם לא התעניינה. "אלה עם החיתולים על הראש", נהגו האמריקנים לכנות בבוז את תושבי פקיסטן או אפגניסטן. ברק אובמה אינו מוסלמי, אבל שמו האמצעי הוא חוסיין: לא כמו ג'פרסון, שמו האמצעי של ביל קלינטון, או פיצג'ראלד, שמו האמצעי של ג'ון קנדי, שמות שיש להם צליל מעורר כבוד באוזן אמריקנית פטריוטית. כאשר מייקל דוקאקיס התמודד אהבו לומר באמריקה כי איש עם שם כזה לא יכול להיות נשיא ארצות הברית, זה פשוט לא ייתכן. בגלל הצליל. בגלל האסוציאציה. באמריקה קובע השם בדיוק כמו לובן השיניים הנחשף בחיוך של המועמד: פרטים כאילו שוליים שמעצבים את התודעה. ועכשיו נבחר למועמד מטעם אחת משתי המפלגות הגדולות אדם ששמו האמצעי הוא חוסיין ושם משפחתו מתחרז עם שנוא נפשה של אמריקה: אוסמה.

אם אדם הוא תבנית נוף מולדתו, כפי שכתב המשורר שאול טשרניחובסקי, הרי שאת הנופים של ברק אובמה אמריקה לא יכולה אפילו לדמיין: הוא נולד בהוואי, מדינה על אי קטן באמצע האוקיינוס השקט, הרחוקה יותר מארבעת אלפים קילומטר מהחוף של קליפורניה, וגדל באינדונזיה בבית שבו חיות המחמד של ימי ילדותו היו קרוקודילים ששחו בשלולית קטנה בחצר וקופים שקיפצו על עצי הבננה. יש לו שורשים בשבט לואו שבאפריקה וסבתא שנחשפה לציבור כמי שעוסקת רוב היום בקילוף קלחים של תירס כשהיא ישובה על שרפרף קטן בפתח בקתת החימר שלה, לא רחוק מניירובי.
גם ביל קלינטון נולד בעיירה קטנה, הופ, במדינה נידחת בשם ארקנסו. אבל עיירות כמו הופ יש הרבה ברחבי אמריקה. הונולולו, עבור רוב האמריקנים, זה מקום אקזוטי, מסתורי. על מי שבא מהונולולו קל לומר שאין לו ממש שורשים אמריקניים. כאשר לציר הונולולו מתחברות גם ג'קרטה וקניה, בעיני הרבה אמריקנים זה לא מייצר פרופיל של נשיא, מנהיג העולם החופשי, הפנים של המעצמה: זהו פרופיל של אאוטסיידר.
ובכל זאת בחרה המפלגה הדמוקרטית בברק אובמה להיות המועמד שלה לנשיאות, סנאטור בקדנציה ראשונה, שהביוגרפיה שלו מכילה את התחנות הבאות: סיים בהצטיינות את בית הספר למשפטים בהרווארד ובשנת הלימודים השנייה שלו, כאשר היה בן 28, נבחר להיות עורך ביטאון בית הספר, הנחשב לאחד מכתבי העת החשובים והמשפיעים בקהילה האקדמית והמשפטית. לאחר מכן השתקע בשיקגו, עבד במשרד עורכי דין שהתמחה בזכויות האזרח ושם הכיר את מישל רובינסון, גם היא בוגרת בית הספר למשפטים בהרווארד, ומי שכעבור כמה שנים תהיה אשתו. העבודה במשרד עורכי דין לא ריתקה אותו והוא הפך להיות מארגן חבורות רחוב, שסייע לצעירים בשכונות להתנער מן הפשע והסמים ולמצוא עבודה. לפני שהחליט לרוץ לסנאט של מדינת אילינוי (ברוב המדינות בארה"ב יש שני בתי מחוקקים מדינתיים – בית נבחרים וסנאט, כמו במערכת הפדרלית) פרסם את ספרו חלומות מאבי, שנועד במקור להיות ספר על יחסים בין גזעים באמריקה, אולם תוך כדי הכתיבה הפך להיות ספר אישי מאוד על צעיר בן לאם לבנה ואב שחור, המחפש את זהותו. הספר הפך לרב מכר רק כאשר נבחר אובמה בשנת 2004 לסנאט של ארצות הברית, מועדון המחוקקים היוקרתי והחשוב ביותר בארצות הברית, שבו חברים מאה סנאטורים, שניים מכל אחת מ 50 המדינות. זהו הבית העליון של הקונגרס האמריקני (הבית התחתון הוא בית הנבחרים שבו 435 צירים, ובו ייצוגה של כל מדינה נקבע לפי מספר תושביה). אובמה היה הסנאטור השחור השלישי בלבד בתולדות ארה"ב. עם היבחרו הוציא את ספרו השני, תעוזת התקווה. שני הספרים נמכרו היטב, וסייעו לברק ולמישל לפרוע את הלוואות הסטודנטים שלקחו בתקופת לימודיהם ולרכוש בית נאה ויקר בפרבר בשיקגו.
אולי יותר מכל פוליטיקאי אחר הפך אובמה להיות מוכר באמריקה בזכות ספריו. "לא אתפלא אם אנשים הצטרפו לקמפיין שלי כי הרגישו שהם מכירים אותי דרך הספרים שלי," אמר אובמה כאשר התמודד מול הילארי קלינטון.
ואכן, אולי יותר מכל דבר אחר מה שהיה לאובמה למכור הוא סיפור טוב. הוא השתמש בסיפור חייו כמוטיב מרכזי במערכת הבחירות שניהל: אם אדם עם רקע כמו שלי יכול להגיע לאן שהגעתי, נהג לומר, אזי באמריקה הכול אפשרי. אם ילד לאב קנייתי ואם לבנה יכול לגשר על הסתירות הפנימיות שבתוכו, גם מדינה מפולגת יכולה לעשות זאת. ואם אחד כמוהו קיבל הזדמנות באמריקה, הוא מחויב לפעול כדי שכל אחד יקבל הזדמנות שווה. לאובמה היה חלום, ובמהלך הפריימריז הוא נתן לשומעיו להבין כי עתה הוא רוצה שכל אמריקה, שאותה הוא התחייב להצעיד בדרך שונה מקודמיו, תהיה שותפה לחלומו.
במהלך הקמפיין מול הילארי למד הציבור האמריקני עוד כמה דברים שלא ידע על אובמה: הוא אוהב לאכול סלט מעלים של ארוגולה ודג על הגריל עם ברוקולי מאודה, אבל כאשר הוא מגיע לאזורים נידחים באמריקה שבהם מגוון האוכל מצומצם יותר הוא יתפשר על צ'יזבורגר. המשקה החביב עליו הוא תה אורגני המופק מתותי יער שחורים, שאותו לא ניתן להשיג באזורים היותר מרוחקים באמריקה. להרגלי התזונה שלו היתה משמעות מעבר לרצון לספק את יצר הרכילות: עלי הארוגולה החביבים עליו סייעו לבנות את התדמית שלו כאליטיסט, אנין טעם. בעיני אוהדיו זה נראה מדליק, ליריביו זה שימש כנשק להוכיח כי הוא מנותק מהציבור ויש לו גינונים מתנשאים. אובמה היה כל כך חדש בנוף הפוליטי של אמריקה והגיע לצמרת כל כך מהר עד שכל פרט שנראה לכאורה משני וחסר חשיבות עורר התעניינות עצומה: למשל, שבכל יום שבו התקיימו פריימריז הוא הקפיד לשחק כדורסל בבוקר עם עוזרו האישי, ראגי לאב, "כי זה מביא מזל". שבכל בוקר, כאשר הוא בדרכים, הוא פותח את היום בחדר כושר, ובלילה לפני השינה הוא מעדיף לצפות בערוץ הספורט בטלוויזיה ולא במה שיש לפרשנים פוליטיים לומר בתוכניות האקטואליה. למדו עליו במהלך הקמפיין כי הסרטים האהובים עליו הם "קזבלנקה", "הסנדק" (1 ו 2 בסדרה) ו"לורנס איש ערב", וכשהוא מספיק לקרוא ספרים הם של טוני מוריסון או שייקספיר, לפעמים גם התנ"ך וכתבי לינקולן, אבל מי שהשפיע הכי הרבה על עיצובו היה הפילוסוף ראלף ואלדו אמרסון, הוגה דעות אמריקני חשוב מן המאה ה 19, בן למשפחת כמרים ידועה שבבגרותו נטש את הנצרות לטובת הפילוסופיה של הטרנסצנדנטליזם, שהוא נמנה עם יוצרי הזרם האמריקני שלה. חיבורו של אמרסון, שאגב היה בין המתנגדים החריפים ביותר למוסד העבדות, "Self Reliance" ("הסתמכות עצמית") השפיע באופן מובהק על אובמה, שקיבל את תורתו הדוגלת בשיפור עצמי והסתמכות האדם על הכוחות ועל האמת שבתוכו ולא על אחרים או על הסמכות הדתית, מתוך אמונה ביכולתו של האדם ליצור מגע עם כוחות והשפעות מעבר לטבע המוחשי.
מי שעבד קרוב לברק אובמה במהלך הפריימריז טוען כי ההשפעה האמרסונית עליו ניכרה בכל דבר שעשה: הוא סמך בעיקר על עצמו, היה מקשיב לכל מי שרצה לדבר, אבל החליט לבד, בבדידות ובנחישות של אדם המכיר בעוצמת הכוח הטמון בו.
ביום האחרון של הפריימריז, ביום שבו התקיימו הבחירות בדרום דקוטה ובמונטנה, התחיל אובמה את היום כמו בכל יום בחירות – במשחק כדורסל עם ראגי לאב, עוזרו האישי ששיחק בעבר בקבוצת אוניברסיטת דיוק, מהבולטות בליגת המכללות. כאשר אובמה הודיע כי הוא מתמודד לנשיאות עזב לאב את האוניברסיטה, התייצב במשרד של אובמה וביקש שייתנו לו לעשות כל עבודה – העיקר שיוכל להיות בסביבה. באותו בוקר, במקום עשרים דקות שיחקו השניים כמעט שעה, כדי להכפיל את המזל. אובמה פתח את היום עם פער על הילארי קלינטון של כמאה וחמישים צירים לטובתו וגם היה לו יתרון בקרב קבוצת צירי העל (מושלי מדינות, חברי קונגרס, בכירים במנגנון המפלגה שנבחרים על ידי המפלגה, לא בפריימריז), אלה שבסופו של דבר הכריעו את המרוץ. אבל עוד לא היו לו 2118 צירים, המספר הנדרש כדי לקבל את המינוי אחרי שחולקו גם הצירים של מדינות מישיגן ופלורידה. צירי העל שעדיין לא החליטו נתנו לאובמה להבין כי הם ימתינו עד סגירת הקלפיות במונטנה ובדרום דקוטה, ורק אז ימסרו את הודעתם על התמיכה. אובמה החליט עוד קודם לכן לצאת לסיינט פול, מינסוטה ולקיים את מסיבת הניצחון בדיוק באותו אולם שנשכר על ידי המפלגה הרפובליקנית כדי לקיים את הוועידה שלה בתחילת ספטמבר. הוא רצה לשדר בכך שני מסרים: האחד כי הוא כבר "לא סופר" את הילארי אלא מתכתש עם המועמד הרפובליקני, ג'ון מקיין, והשני – שהוא מתכוון להכות את המועמד הרפובליקני במגרש שלו, בעיר של הוועידה שלו, בדיוק באותו אולם.
אובמה יצא לסיינט פול בדיוק כמו שהוא יוצא כל יום לדרך: ביד אחת אחז את הלפטופ "אפל" הלבן שלו, ובכיס מכנסיו החזיק את מכשיר האיי פוד המכיל את כל השירים האהובים עליו. בלפטופ שלו שולט אובמה באופן מוחלט: הוא לא רק יודע להפעיל אותו, אלא אף עוזר לחברי הצוות האחרים כשהם נתקעים. בהפוגות בקמפיין הוא נוהג לשוחח עם בנותיו בשיחת ועידה דרך המצלמה של המחשב. כשלא דיבר עם הבנות, עדכן את טבלת צירי העל. באותו יום, בדרך לסיינט פול, החלו לזרום ההודעות של צירי העל על תמיכתם באובמה. במטה שלו בשיקגו נפתחו בזה אחר זה בקבוקים של שמפניה: עם כל ציר נוסף שהתחייב נשלף פקק מבקבוק חדש. ג'ימי קרטר מסר הודעה פומבית על תמיכתו באובמה עוד לפני שנסגרו הקלפיות בדרום דקוטה ובמונטנה. אחרים העדיפו להעביר מסר ישירות למטה אובמה או למשרדי המפלגה הדמוקרטית. אל גור, גם הוא ציר על הנהנה ממעמד ייחודי במפלגה, אמנם לא מסר הודעה פומבית על תמיכתו באובמה אבל נתן להבין זאת, ואִפשר לאובמה להודיע לציבור שהם מתייעצים באופן קבוע לאורך הקמפיין. בשעה שבה נסגרו הקלפיות כבר היו לברק אובמה מספיק צירים על מנת לקבל את המינוי גם אם היה מפסיד באותו ערב בשתי המדינות. כאשר הגיעו התוצאות התברר כי הוא ניצח במונטנה. הילארי, כפי שצפו הסקרים, ניצחה בדרום דקוטה.
במטה של הילארי ידעו כי אובמה הגיע למספר הצירים הנדרש, אבל הילארי בחרה להתעלם מהעובדות. בנאומה באותו לילה היא לא בירכה אותו על התוצאה וסירבה להכיר בניצחונו. הניצחון של אובמה היה בפער לא גדול, מה שהקשה עוד יותר על הילארי ואוהדיה לקבל את העובדה שהוא נבחר. בסך הכול קיבל אובמה 2,181 צירים, לא הרבה מעל הרוב המינימלי הנדרש לנצח – 2,118.
דיוויד אקסלרוד, האסטרטג הראשי של קמפיין אובמה, היה אחראי באופן אישי על ארגון מסיבת הניצחון. אקסלרוד, שהכיר היטב את אובמה עוד לפני שהחליט על המרוץ שלו לנשיאות, איתר את היכולת שלו להלהיב קהלים גדולים, וכך בנה את תוכנית הקמפיין: לקיים אירועים גדולים ככל שניתן ולהמעיט באספות מצומצמות, שבהן אובמה פחות שולט במצב ולא מצליח להעביר את הקסם. בליל הניצחון תכנן אקסלרוד אירוע המוני עם אלפי כרזות לשינוי, תזמורת חימום ומערכת הגברה משובחת. הוא התקין סמוך לבמה שני טלפרומפטרים שקופים, אחד מימין ואחד משמאל, כדי שאובמה יוכל לדבר אל הקהל בלי להביט בניירות ומבלי שיהיה ניתן להבחין שהוא תלוי במכונה. שליטה כזאת בשני טלפרומפטרים מצריכה ריכוז רב ומיומנות, שאותה רכש אובמה במהלך הקמפיין. כשאובמה עלה לבמה, הקהל היה כבר במצב של אופוריה. הוא רק הגביר את ההתלהבות בנאום שלא היתה בו התלהמות ולא התנשאות, נאום שהוגדר אחר כך על ידי הפרשנים הפוליטיים כטוב ביותר שנשא מאז פרץ לזירה כמו סופה. "בעוד דור נוכל להסתכל לאחור ולומר לילדינו כי זה היה הרגע שבו התחלנו להציע מרפא לחולים ומקומות עבודה לחסרי התעסוקה. זה היה הרגע שבו התחלנו לסיים את המלחמה והתחלנו להבטיח את המדינה ולשקם את תדמיתנו ולהפוך מחדש לתקווה הטובה ביותר עלי אדמות."
באותו לילה המילים של אובמה היו גדולות, וכך גם ההבטחות. הקהל שאג אחרי כל משפט שהוא אמר בלי להבין בדיוק מה הוא אומר, כי זה כבר לא היה חשוב. המילים שלו התערבבו בהתלהבות שלהם. באותו לילה ניצח אובמה לא רק במספר הצירים, הוא ניצח את כל המיתוסים ואת כל הנבואות הרעות. הוא שבר מוסכמות ישנות כדי לבנות חדשות, הוא הגיע למקום הכי קרוב שממנו אפשר לרסק את הדעות הקדומות ואת מרבץ החשדנות שהיה תמיד בין לבנים ושחורים באמריקה.
הוא עמד על הבמה, מתמוגג מול הקהל. הוא ניסה למצות את הרגע מול הקהל הלוהט, רגע שבו התחברו האיכויות שלו כמועמד עם רוח הזמן החדשה של אמריקה, רוח שעד לרגע זה לא ידע אם היא באמת קיימת, אם כי היתה לו הרגשה שכן.
כפי שידע בילדותו לעלות על הגל הנכון באוקיינוס השקט כאשר היה המנהיג של חבורות הגולשים בחופי הונולולו, כך בדרכו הפוליטית הוא ידע למצוא את הגל הנכון ולעלות עליו בזמן כדי לעשות היסטוריה. אובמה לא היה יכול לנצח אם היה מקדים את זמנו. כשהוא החל את המרוץ שלו, הנחת העבודה שלו היתה כי עכשיו זה הזמן הנכון. רק מעטים בסביבתו האמינו אז שהוא לא ירסק את ראשו בקיר. הרוב סביבו היה בדעה כי הוא פועל מהר מדי, נחפז מדי, כמו אדם שאצה לו הדרך ואיננו יכול להבחין במהמורות המצפות לו.
אובמה הקשיב אז רק לעצמו.
17 חודשים לפני הלילה הגדול חזר ברק אובמה מוושינגטון לביתו בשיקגו לאחר שבוע שגרתי בסנאט. "מישל, קיבלתי החלטה," אמר לאשתו. היא ידעה היטב על מה הוא מדבר. בשבועות הקודמים גלגלו שניהם את האפשרות, אבל מישל לא העלתה בדעתה כי בעלה מתכוון למרוץ הנוכחי. "תגיד לי שזאת בדיחה," אמרה מישל ונעצה בו את מבטה. על פי עדותה הוא השיב לה "זו לא בדיחה, החלטתי שזה הזמן הנכון. יהיו כאלה שיאמרו שזה מוקדם מדי, שאני עוד צעיר, אבל אני מרגיש שזה הרגע הנכון."
לפני שנתנה את הסכמתה העקרונית ביקשה מישל לקיים התייעצות משפחתית בנושא שהטריד אותה יותר מכול – אפשרות שמישהו יתנקש בבעלה אם יצבור גובה במרוץ. היא הזמינה את אחיה קרייג רובינסון, אליו היא מאוד קשורה, מאמן קבוצת הכדורסל של אוניברסיטת "בראון" ברוד איילנד. קרייג טס מיד לשיקגו.
סביב שולחן ארוחת הערב הם ישבו שלושתם: ברק, מישל וקרייג. היה זה לאחר שהילדות הלכו לחדרן לקראת שנת הלילה. "זה בהחלט יכול לקרות, זאת אפשרות שאי אפשר להתעלם ממנה, מדובר במהפכה," אמר קרייג, שלא ניסה לייפות את המציאות עבור אחותו, "אבל אם תשקעי במחשבות הללו זה ישתק אותך." מישל סיפרה כי היא עדיין זוכרת איך קולין פאוול ויתר על הרעיון להתמודד לנשיאות לאחר שרעייתו אלמה התנגדה בכל תוקף, בנימוק שאמריקה איננה בשלה למועמד שחור ומישהו ינסה לחסל אותו. "קיימנו התייעצות משפחתית ובסיומה היה ברור לנו שננסה עד כמה שאפשר להוציא את החרדה הזאת מהמחשבות," סיפרה מישל אובמה כאשר נשאלה על כך.
לפני שנתנה את הסכמתה הסופית ביקשה מישל להיפגש עם הצוות האסטרטגי הפוליטי של בעלה. בפגישה השתתפו דיוויד אקסלרוד, שהפך לאסטרטג הראשי, ודיוויד פולף שמונה למנהל הקמפיין. מישל אובמה ביקשה מהם תשובה לשתי שאלות: האם באמת יש סיכוי לנצח את הילארי קלינטון, או שהקמפיין הזה נועד להיות "אגו טריפ" של ברק? השאלה השנייה שלה: האם אפשר יהיה לגייס מספיק כסף לקמפיין כל כך יקר? התשובות שקיבלה נראו לה מספקות: הילארי קלינטון היתה אמנם המתמודדת המובילה בפער של 30 אחוז, אבל למישל הוצגו סקרים שהראו כי בציבור האמריקני יש קבוצה גדולה של מתנגדים להילארי ולכ 40 אחוזים יש תחושות שליליות קשות כלפיה, וזאת תהיה הנחת העבודה של הקמפיין. בנושא הכספים הסבירו השניים למישל כי הם מתכוונים לייצר מהפכה ולבנות מערכת התרמות בסגנון המאה ה 21 שמבוססת בעיקרה על האינטרנט, ולדעתם זה יביא בשלב מסוים ליתרון כספי שלהם על קמפיין הילארי, המגייס תרומות בדרך מסורתית שהיתה יפה למאה העשרים אבל תיחשב לנחשלת במאה הנוכחית.
ב 5 בפברואר 2007 התייצב ברק אובמה ברחבה בחזית בניין הסנאט של אילינוי בעיר ספרינגפילד והכריז על מועמדותו. זה היה אחר צהריים קר במיוחד: הוא עמד לבוש מעיל שחור ארוך, צעיף על צווארו ומולו תנורי חימום שניסו לפוגג מעט את הצינה. הרוחות העזות שנשבו באותו יום העצימו את הקור אבל לא מנעו מהאנשים להגיע לאירוע. הנוכחות היתה מרשימה; אלפים הגיעו: שחורים ולבנים, צעירים ומבוגרים. היו שם סתם סקרנים, אבל היו גם רבים מאוהדיו של אובמה שליוו אותו לפני כן במרוצים קודמים שערך, לסנאט של מדינת אילינוי ולסנאט האמריקני בוושינגטון.
שעה קלה לפני שעלה לבמה אירח ברק אובמה את הכומר ג'רמייה רייט בביתו, כדי שיערוך עמם תפילה משפחתית ויברך אותו בברכה מיוחדת לתחילת המרוץ. הכומר רייט, המטיף הבדלני של כנסיית השילוש הקדוש בשיקגו, שהיה אז גם ידיד המשפחה, יהפוך בחלוף הזמן למוקש המסוכן ביותר שכמעט איים לחסל את המרוץ של אובמה לנשיאות. אבל באותו יום קיבל אובמה את ברכתו של הכומר שהשיא אותו למישל והטביל את שתי בנותיו מיד לאחר שנולדו. לאירוע עצמו, בכיכר בספרינגפילד, לא הוזמן רייט ואת העלבון הזה נשא עמו זמן רב.
הכרזתו של אובמה לא נחשבה בעיני התקשורת לאירוע ראשון במעלה, אם כי היא סוקרה היטב. באותם ימים הוא היה סנאטור שנתיים וחצי בלבד. הוא הגיע לסנאט אחרי שבוועידת המפלגה הדמוקרטית בבוסטון בשנת 2004 הפך לכוכב ונשא נאום שזיכה אותו בכותרות נלהבות. כתבו שבלילה ההוא "מנהיג נולד" וסימנו אותו כאפשרות עתידית להתמודד לנשיאות, אבל "ברבות הימים", לא מיד אלא בעתיד רחוק למדי, כאשר אמריקה תהיה "בשלה".
הביטוי הזה, "כאשר אמריקה תהיה בשלה", פירושו בשפה שאיננה תקינה פוליטית, צבע עורו של אובמה. כאשר הודיע על התמודדותו לא שאלו אם הוא מתאים להיות נשיא, אם יש לו כושר מנהיגות וכושר שיפוט, אם יש לו רקע מתאים בעשייה. השיח הציבורי נסב סביב שאלה אחת: "האם אמריקה בשלה". הסקרים של אותם ימים הראו, במפתיע, כי אמריקה בשלה יותר לנשיא שחור גבר מאשר לנשיאה אישה לבנה, אבל עורכי הסקרים הודו כי להערכתם הנשאלים לא אומרים אמת בטלפון כאשר שואלים אותם שאלות הנוגעות לגזע ומין. אובמה לקח את תוצאות הסקרים כפי שהם: עבורו הם סיפקו עוד הוכחה כי הסתיים תהליך ההבשלה, ואמריקה מוכנה לכך שבבית הלבן יתגורר נשיא שחור.
צבע עורו של אובמה הפך להיות הנושא המרכזי בתקופה שבה הציג את מועמדותו: עבור הלבנים הוא היה שחור מדי, עבור השחורים – לבן מדי.
השעשוע הפוליטי של אותם ימים היה להפליג בשאלה מה יקרה לאמריקה אם יהיה לה נשיא שחור: האם זה אומר שמצב כזה יבוא במקום בקשת סליחה של הלבנים מהשחורים על העבדות? האם זה אומר שאובמה יהיה טוב יותר ללבנים כי לא ירצה שיחשדו בו שהוא מעדיף דווקא שחורים? השיח הפוליטי היה מלא שבחים להופעותיו של אובמה, חוכמתו, הכריזמה שלו, אבל כל השבחים האלה היו מתעטפים במהרה בשאלה שחזרה על עצמה לאורך כל הקמפיין הזה יותר מכל שאלה אחרת:
"האם אמריקה בשלה/מוכנה?"
מהיום שהגיע אובמה לסנאט הוא בלט לא רק בזכות נאומיו, אלא גם בזכות העמדות שהציג. הוא היה מהמתנגדים המובהקים למלחמה בעיראק, לפני כל פוליטיקאי אחר. עוד לפני שנבחר לסנאט של ארצות הברית הוא נשא בסנאט של אילינוי נאום נגד המלחמה, ומאז התנגד לכל הצעה שהיתה כרוכה בהוספת כוחות אמריקניים לעיראק. הוא טען כי ארצות הברית ניהלה את המלחמה הלא נכונה: לדעתו היתה צריכה ארצות הברית להילחם באפגניסטן נגד "אל קאעידה" וה"טליבאן" ולא נגד עיראק, שם בכלל לא היו אנשי "אל קאעידה" עד שהגיעו האמריקנים והפכו את עיראק למעצמת טרור. אובמה סומן ככוכב עולה, רטוריקן ברמה וירטואוזית והבטחה פוליטית גדולה לעתיד. כאשר הכריז על מועמדותו היתה זו הפעם הראשונה בתולדות ארה"ב שמתמודד שחור מגיע לזירה ואיננו נחשב לקוריוז בלבד.
אבל לא היה בכך די כדי שאובמה יהפוך למועמד בעל סיכוי. הוא נכנס לזירה כאשר הילארי קלינטון לא היתה סתם מועמדת לנשיאות: היא התנהגה כמו נשיאה בפועל: כבר היה לה מטוס שלו התעקשה לקרוא "היל פורס 1" (רמז למטוסו של נשיא ארה"ב, "אייר פורס 1"). לאובמה היה תקציב רק לטיסות מסחריות שבהן דילג מנקודה לנקודה. היה לה כסף גדול שגייסה יחד עם בעלה, הנשיא לשעבר, אצל התורמים הכבדים שמלווים אותם שנים רבות. היה לה את ביל קלינטון, שהיה מחויב כולו לקמפיין שלה, ובתקופה ההיא הוא עוד לא עשה נזקים אלא נחשב לכוח עזר של ממש, גם בגלל השם וגם בגלל המוניטין. אמה של הילארי קלינטון, דורותי רודהם, אמרה פעם בראיון כי "כאשר הילארי וביל מתחברים הם יוצרים ישות חדשה נפרדת." לישות הנפרדת הזאת קראה התקשורת "בילהרי" ומול בילהרי על כל עוצמתה, המיתוסים שלה וכוחה המניפולטיבי עמד ברק אובמה, טירון פוליטי. "לפעמים אני לא יודע אם אני מתמודד מולך או מולו," הטיח אובמה בהילארי באחד העימותים הטלוויזיוניים ביניהם, וכך הרגיש עד הרגע האחרון. היה זה קמפיין של שניים – הילארי וביל – נגד אחד, אובמה.
כדי לנצח את הנציגה המובהקת של הממסד נדרש מאובמה להיות זריז יותר, חדשני יותר, מתוחכם פי כמה ויצירתי. מנהלי הקמפיין שלו אמרו לו כי הבעיה המרכזית שלו היא שהציבור לא מכיר אותו, אבל אלה שזוכים להכיר אותו נשבים בקסם והולכים איתו עד הסוף. לכן הם בנו לו תוכנית קמפיין שבמהלכה היה אמור להיפגש עם מיליוני אנשים, יותר מכל מועמד אחר בעבר, ולענות לציבור על השאלה: מי אתה, ברק אובמה? בתחילה באו אלפים לאספות שלו, אחר כך עשרות אלפים. לקראת סוף המרוץ הצליח להביא לאספה אחת, בעיירה פורטסמות' שבמדינת מיין, על חוף האוקיינוס האטלנטי, לא פחות מ 70 אלף אנשים! הצילומים מהאוויר הראו רבבות נדחקים לעבר הבמה. מי שלא הצליח להתקרב עלה על ספינה וצפה בנאום מהים. בפוליטיקה האמריקנית לא זכור מקרה שבו ניצב מתמודד מול קהל חי של 70 אלף אנשים.
את היצירתיות הפגין אובמה בנתיב הכסף: על פי החוק האמריקני יכול כל תורם להעביר למועמד עד סך של 2,300 דולר. אובמה הקים מערך התרמות באינטרנט, כאשר התורמים היו יכולים להעביר כל פעם סכומים קטנים עד הסך המותר. התרומה הממוצעת למטה אובמה היתה של מאה דולר. היו כאלה שתרמו 20 דולר, היו כאלה שתרמו 50 והיו כאלה שתרמו דולרים בודדים. אבל באתר התורמים שלו היו רשומים כמיליון וחצי (!) תורמים. כיוון שלא תרמו את המקסימום אפשר היה לפנות אליהם שוב ושוב על פי הצורך.
הילארי לא היתה צריכה חשיפה מוגברת לציבור: במהלך השנים פורסמו על אודותיה 80 ספרים. על אובמה – אף לא אחד. היא היתה שמונה שנים הגברת הראשונה של אמריקה ואחר כך הסנאטורית ממדינת ניו יורק. אמריקה ליוותה אותה כאשר נבגדה וכאשר ניצחה, כאשר הושפלה וכאשר חגגה. אמריקה ידעה עליה כמעט הכול.
הילארי, שרק חודשים אחדים לפני המרוץ החלה להשתמש ב"בלקברי", ניסתה אמנם למשוך צעירים לקמפיין שלה ופרסמה תשדירי בחירות ב"יו טיוב". גם את ההכרזה על מועמדתה לנשיאות בחרה לעשות באמצעות שידור באתר שלה, אבל החיבור שלה לעולם האינטרנט והבלוגוספירה היה מאולץ, לא טבעי, מגושם. כך גם מערכת גיוס הכספים שלה באינטרנט: היא העדיפה להסתמך על התורמים הגדולים, אלה שכל אחד מהם יכול לתרום 2,300 דולר. אבל אחרי שכל הכסף בוזבז במערכת פריימריז שהיתה ארוכה מכפי שצפתה, לא היו לה מאגרים של תורמים לפנות אליהם כי מערך ההתרמה האינטרנטי שלה לא פעל היטב, וכך היא נאלצה ברגעי משבר להלוות לקמפיין מכספה הפרטי וגם לפנות לקהל בסיומם של נאומי הבחירות שלה ולבקש תרומות.
אובמה הקים מערכת התרמה אינטרנטית משוכללת אבל לא הפקיר גם את הזירה האחרת: אחת מנקודות המפנה של הקמפיין שלו, בתחילתו, היתה כאשר כוכבי הוליווד ובעלי ההון שלה, אלה שהיו פעם החברים של ביל קלינטון, העבירו את תמיכתם לאובמה. "אחרי המפגש הראשון איתו הבנו שמדובר במועמד רציני ביותר שיכול להביא שינוי דרמטי לאמריקה," סיפר אחד מהאייקונים של התעשייה ההוליוודית, דיוויד גפן. "כל פוליטיקאי משקר, אבל הקלינטונים העלו את השקר לדרגה כזו שלא היה אפשר לשאת את זה יותר." ההיכרות האישית עם אובמה הביאה גם את סטיבן ספילברג לתמוך בו. בעקבותיהם באו רבים אחרים שדיברו על האכזבה מהקלינטונים, אבל גם על ההתרגשות שליוותה את המפגשים הראשונים שלהם עם אובמה.
כאשר החל אובמה את הקמפיין שלו, במטה של הילארי התייחסו אליו כאל ברק חולף. מבחינתם הילארי היתה הבלתי מנוצחת, ואם מישהו היה יכול להוות איום היה זה דווקא ג'ון אדוארדס ולא אובמה. "ברגע שיתחילו ההצבעות הוא [אובמה] יימחק," אמר מרק פן, שהיה באותם ימים היועץ האסטרטגי הבכיר של הילארי, "זה שאנשים באים לאספות בחירות שלו לחלוטין לא אומר שהם גם יצביעו בשבילו." במטה של אובמה היתה תסיסה ורוח קרב. המטה של הילארי התנהל בשאננות וביהירות של מי שניצחונו כבר מובטח.
ההצבעות החלו בחודש ינואר: איובה (מדינה "לבנה" למהדרין, שרק שני אחוזים מתושביה שחורים) היתה הראשונה להצביע. ברק אובמה ניצח. הילארי הגיעה רק למקום השלישי.
היתה זו המהלומה הראשונה לקמפיין של הילארי קלינטון. לימים יאמר אובמה, "אם לא היה הניצחון הזה באיובה, לא הייתי מנצח. איובה גם שברה את המחסום וגם נתנה את המומנטום."
חמישה ימים לאחר מכן הצליחה הילארי לנצח בניו המפשייר, אבל היה זה ניצחון בהפרש זעום שנתן לה את האפשרות להמשיך במרוץ, אבל לא היה בו די על מנת להחזיר אליה את המומנטום.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אובמה”