אוסקר ויילד (1854–1900) מוכר בתור מחזאי ומשורר בעל עט מושחז ששם ללעג ולקלס את ערכיה הוויקטוריאניים של בריטניה. כמו כן, […]
הקדמה:
הסוציאליזם של אוסקר ויילד
דונאל פאלון
אוסקר ויילד מצא מטרות רבות ללעג בערכים המקובלים בחברה הוויקטוריאנית המאוחרת. עובדה זו ברורה לכל מי שהציץ ביצירתו. הדבר שידוע פחות הוא שהמחזאי והמשורר ראה בעיני רוחו אפשרות לחֶברה שונה לחלוטין. מבחינתו, חברה זו לא הייתה רק אפשרית, אלא גם רצויה. ויילד פרס את השקפתו הפוליטית במסתו נפש האדם בסוציאליזם. ביצירה זו נמצאת אחת השורות המצוטטות ביותר של ויילד, המובאת לעיתים קרובות בלי ציון המקור: “חיים הם הדבר הנדיר ביותר בעולם. רוב האנשים רק מתקיימים”.
ויילד חי חיים מלאים, אם כי קצרים. הוא נולד באוקטובר 1854 ברחוב וֶסטלֵנד רוֹ בדבלין וגדל בעיקר באזור כיכר מריון בעיר. הוריו היו מן הדמויות האקסצנטריות והחכמות ביותר בדבלין של המאה ה־19. אביו ויליאם ויילד היה מנתח פורץ דרך ובעל סמכות בקהילה הרפואית המקומית שקיבל תואר אבירות בטירת דבלין, משכן השלטון הבריטי באי האירי. בניגוד לאביו של ויילד, אימו ג’יין הקדישה את רוב חייה לחיפוש הדרך שתביא לשבירת הקשר עם בריטניה. היא הייתה משוררת, מסאית ופולקלוריסטית שכתבה בשם העט “סְפֵּרַנְצָה” – “תקווה” באיטלקית.
תנועת “אירלנד הצעירה” ועיתון האומה
במשפחה שבה גדל ויילד התנהלו דיונים פוליטיים ערים בעידוד ספרנצה, שראתה בבית מעין סלון פוליטי. ספרנצה הזמינה לביתה את הסופרז’יסטית מיליסֵנט פוֹסֵט ונימקה זאת בצורך “להסביר מה פירושה של חירות האישה”. זאת בעיר שבה, במשך עשורים, לא הצליחה שאלת זכות ההצבעה לנשים לזכות באותה תהודה כמו באי השכן.
שירתה של ספרנצה ראתה אור מעל דפי האומה, עיתון בדלני שהיה ביטאונה של תנועת “אירלנד הצעירה”. השם “אירלנד הצעירה” – ומכאן “האירים הצעירים” – התייחס לתנועות הרפובליקניות־לאומיות שעלו ופרחו באירופה בשנות הארבעים של המאה ה־19, ובייחוד לתנועת “איטליה הצעירה” של ג’וזפה מָציני.
“האירים הצעירים”, שבינם ובין הלאומיות החוקתית השמרנית של דניאל או’קונל נוצר קרע פוליטי, בירכו על מהפכת יולי 1830 בצרפת. לטענתם, “כס המלכות ושושלות המלוכה חשובים הרבה פחות מבתי מלאכה, מחוות חקלאיות וממפעלים. במקום זאת, אנו יכולים לומר שכס המלכות ושושלות המלוכה, ואפילו ממשלות זמניות, טובים בדיוק במידה שבה הם מבטיחים כללי משחק הוגנים, צדק וחירות לאנשים העמלים”. התנועה הובילה התקוממות כושלת ב־1848, על רקע הרעב והמוות שפקדו את אירלנד. שירת ספרנצה עודדה “צְלָלִיּוֹת אָדָם, מְזֵי רָעָב” למרוד.
ספרנצה, שכעבור שנים רבות צוטטה באפיגרף לפרק על התפיסות הסוציאליסטיות של “האירים הצעירים” בספרו של ג’יימס קונולי מעמד העובדים בתולדות אירלנד, אירחה לעיתים קרובות את ותיקי תנועת “אירלנד הצעירה” בבית משפחתה. בבגרותו התייחס אוסקר ויילד לתקופה זו וטען כי “אני מסתכל בפועלם של אנשי 1848 בהערצה ובאהבה מיוחדות, מפני שאימי הרגילה אותי לאהוב ולהעריץ אותם, כפי שילד קתולי אוהב ומעריץ את הקדושים בקתדרלה”.
בדלנות מסוג שונה: ויילד באמריקה
ויילד השמיע את הערותיו על “האירים הצעירים” ב־1881 במהלך סיבוב הרצאות בארצות הברית. המשורר הצעיר הפליג למסע ברחבי ארצות הברית כדי לדבר על אסתטיקה, אך גילה כי מה שמשך את הקהל הוא ההזדמנות לשמוע את בנה של ספרנצה.
אחדות מהצהרותיו של ויילד לפני הקהל האמריקאי נשמעות תמוהות באוזנינו היום, בהן למשל השבחים הנדיבים שהרעיף על הקונפדרציה והתעקשותו על כך ש”אנחנו באירלנד נלחמים למען עקרון האוטונומיה נגד אימפריה, למען עצמאות נגד שלטון ריכוזי, למען העקרונות שעליהם נלחם הדרום”.[10] ויילד סייר ברובע הצרפתי של ניו אורלינס בליווי גנרל כוחות הקונפדרציה לשעבר פייר גוסטב בורגרד, האיש שפקד על הירייה הראשונה שנורתה במלחמת האזרחים. הוא גם הצהיר כי את ג’פרסון דייוויס, נשיא הקונפדרציה של מדינות הדרום, הוא מעוניין לפגוש יותר מכל אמריקאי אחר.
הפלרטוטים של ויילד עם מאבקו של הדרום בארצות הברית חושפים כמה דברים, ובעיקר את תשוקתו של המשורר הצעיר לומר לקהל המקומי את מה שהוא רוצה לשמוע. בניו יורק למשל לא היו מלמולים כאלה. סוג הבדלנות שבו דגלו מדינות הדרום האמריקאי היה שונה מאוד, כמובן, מרוב מה שהטיפו לו בעמודי עיתון האומה. אך עדיין היה משהו שספרנצה העריצה בקונפדרציה, ובכך לא היה בה משהו ייחודי.
אין עדיין תגובות