החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

שלום אהבה

מאת: ,
הוצאה: | 2011 | 160 עמ'
קטגוריות: פנאי

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

39.00

רכשו ספר זה:

בעוונותינו הפכנו למומחיות לפרידות. יצא לנו בחיים לא רק להינטש אלא גם לנטוש. כתבנו על כל מיני סוגים של פרידות. זו שמעליה מתנוססת המילה "גירושים" (שאגב, כבר מזמן הפסקנו לחשוש ממנה), זו שמעורבים בה ילדים, וגם זו המתרחשת בין שניים שהאהבה הענקית שהיתה ביניהם לא החזיקה מעמד מול המציאות. אין כנראה פרידות מאושרות, אבל ישנן גם ישנן התאוששויות מפוארות.
אם תשמרי על סטייל, לעולם לא תפסיקי להודות לעצמך.

מקט: 15100760
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


הקדמה או:

איך להיחלץ מבין ההריסות

הסיפור שלנו, של שתינו, של ליאת ונילי, הוא בין השאר גם על אחת שעברה פרידה, וכמעט התרסקה, ועל חברתה שחשה להצלתה. הוא גם על שתיים שרשמו לזכותן, בהתאמה, את המאזן הבא: שתי חתונות, חמש פרידות, שישה ילדים — ואינספור טלטלות בבתי המשפט ובמשרדים של עורכי דין — עם אותה הכמות של תלאות אצל הרבנים, יועצי הנישואים והמתווכים.

ויש לנו אמונה משותפת אחת: שצריך בחיים האלה להחזיק מעמד הכי יפה שאפשר. מה זה הכי יפה — הכי בסטייל.

אנחנו מכירות מלפני שלושים שנה בערך, אבל רק לפני שנים אחדות הפכנו לממש חברות.

אפשר לומר שאנחנו בעצם סוג של אחיות. לא רק בנפש. אנחנו חולקות את אותה המשפחה, למרות שאף רב או פקיד של משרד הפנים לא שם עלינו חותמת. ככה זה יצא ואנחנו זורמות עם זה. חולקות את הידע שאנחנו צוברות זו עם זו, כשאנחנו נפגשות לקפה. לפעמים זו רכילות, לפעמים אלו תובנות גדולות. לפעמים אנחנו משחקות פוקר עם הזיכרונות.

ויש לנו המון על מה לדבר ולספר. אנחנו כנראה הפכנו, בעוונותינו, למומחיות לפרידות. לא זו בלבד שננטשנו לאנחות, אלא גם נטשנו וגם הודענו לכל מי שגינה אותנו שיש לנו סיבות חותכות. התאהבנו, כאילו אין מחר — ונשבענו שהפעם זה לכל החיים, עד שגילינו שהחיים שהתכָּוַונוּ אליהם, יכולים להיות בעצם קצרים מאוד. גידלנו ילדים, עירבבנו משפחות, הסתרנו אהבות או חשפנו אותן מוקדם מדי. כל וריאציה שתעלו על הדעת, מישהי מאיתנו כיכבה בה. ואם לא אנחנו — אז הקרובים לנו, החברות שלנו, למשל, שאף פעם לא החמיצו הזדמנות להתנסות בחוויה כלשהי ולספר לנו עליה אחר כך בפרוטרוט.

החלטנו לכתוב על זה ספר, בין היתר גם מתוך המחשבה שחבל שכל הידע, ההתמחות והמיומנות שרכשנו יהיו לשווא. לפחות נחסוך למי מכן כמה תהיות והתלבטויות. אנחנו לא מתיימרות לחסוך מכן את התהליך של הפרידה, אבל אולי נוכל לחסוך לכן כמה התברברויות בדרך. ובעיקר, אנחנו מקוות שנוכל להועיל לכן לפחות בדבר אחד — לא להשאיר אתכן לבד בתוך ההריסות.

למעשה, לא היינו חשות צורך לחלוק את הידע שלנו עם כל העולם ומלואו, אלמלא קרה מה שקרה והאחת מאיתנו מצאה את השנייה ישובה בוקר אחד על רצפת המטבח בביתה, הלומת יגון, ממאנת להתנחם ובוכה בכי תמרורים שאין לו מרפא, על עולמה שחרב עליה כך, בן לילה.

״תשמעי״, אמרה האחת לשנייה, ״אני יודעת טוב מאוד מה עובר עלייך. תאמיני לי. גם אני עברתי את זה. עכשיו תקשיבי לי טוב, זאת תופת, מה שאת עוברת, זאת תופת. ואת עוד תעברי תופת. אבל, תקשיבי לי טוב, את שומעת אותי? זה ייגמר״.

השנייה שמעה את המילה תופת והפסיקה לבכות. הנה, סוף סוף מישהי שמבינה מה היא עוברת וקוראת לילד בשמו. והבינה שהנה היא בעצם לא כל כך לבד, כי מישהי שהיא אוהבת מבינה אותה. ושהמישהי ההיא יודעת על מה היא מדברת כי היא יצאה משם, מהתופת. ולכן צריך להקשיב לה כי היא יודעת איך להוליך אותך את הדרך החוצה, כי היא כבר הצליחה למצוא אותה.

אז בעצם, הסיפור שלנו, שהתחיל אי שם בשנות ה־70 בקיבוץ, כשהיינו חתיכות ושזופות והסתובבנו כמו תרנגולות בביקיני, הוא על חברות בין נשים. כשפגשנו אחת את השנייה, דווקא נראה שהסיפור הולך לכיוון אחר. כי היינו בטוחות שאנחנו הולכות להיות גיסות. אבל לא יצא ואחר כך התגלגלנו כל אחת לחייה שלה ומדי פעם הגורל הפגיש בינינו, פה ואחר כך שם. היו שנים שלא דיברנו אבל היינו אדיבות, ככה בצונן. ואז שוב הצטלבו הדרכים שלנו, כשהגורל החליט שנעבור במקביל את הפרידה הגדולה הראשונה שלנו, שהשנה אנחנו מציינות לה עשור.

עכשיו, אנחנו לא באות ואומרות שאנחנו יודעות יותר טוב ממישהי אחרת — בין אם יצא לנו לפגוש אותה בין אם לא — איך היא אמורה להתנהג בשעת הפרידה. או ליתר דיוק בחודשים הארוכים והקשים מנשוא (כלומר, אם יהיה לך מזל זה ייגמר בכמה חודשים), שבהם את מאחלת דברים מאוד לא נחמדים לגבר שהילד שלך קורא לו 'אבא'.

אנחנו פשוט חושבות שמה שלמדנו בדרך יכול להועיל לאחרות, שרצה הגורל והן עומדות כעת אל מול פרידה שתסמן את קו פרשת המים בחיים. אלה שהיו עד הפרידה ואלה שהמשיכו אחריה. פרידות, כמו התאהבויות, הן אירועים שמתרחשים בחיי נשים די בקביעות. ולכן, אנחנו מרשות לעצמנו להניח שאולי יש כרגע עוד מישהי שם, שזקוקה לכתף. אולי זו את ואולי זו חברה שלך או אולי אחותה. נשים שאולי עדיין לא מתפרקות בבכי על רצפת המטבח, כמו שקרה לנו, אבל ייתכן מאוד שבקרוב מישהי שם תיילל בדמעות – נדהמת, איך זה קרה לה, איך הוא נטש אותה לאנחות.

או שאולי, פה קרוב, יש עוד מישהי שזקוקה לספר הזה כמו ליד תומכת ומנחמת, אחת שבדיוק מתכננת איך לבוא נקם באקס שלה על מה שהוא עשה לה. ועוד אחת, מישהי שאולי נאלצת בכל ערב, כבר כמה שבועות, לשמוע מהאחד שהיא עמדה איתו מתחת לחופה כל מיני גרסאות של כמה היא אִכזבה אותו. איכשהו יש לנו הרגשה שאנחנו לא לבד בסיפור הזה של פרידות גדולות ובכל מקרה, זה לא סיפור שמומלץ לעבור אותו לבד.

אז כתבנו את הספר ביחד. דיברנו הרבה תוך כדי. אנחנו חלוקות בינינו בכל מיני נושאים, כמו באופי — האחת יותר נערת רוק פורקת עול והשנייה בכיוון של הרשג'דית מהצופים שמאמינה במשימות. אבל בקשר לדברים החשובים באמת אנחנו תמימות דעים. מהניסיון שלנו, כל מה שאת צריכה כשאת נכנסת לתקופה של פרידה זאת לפחות חברה טובה אחת שתבין בדיוק מה עובר עלייך ותוכל לתת לך את העצות הנכונות, לא תמיד אלה שאת הכי רוצה לשמוע. אבל אחרי שתשמעי אותן, זה יהיה כאילו הנחת טבלייה של קסם על הלשון, כי את תביני, פעם אחר פעם, שהיא אומרת לך את האמת. את אותה האמת שאת היית אומרת לה, אילו היתה במקומך ואת במקומה.

והאמת היא שלא כדאי לגמור ברע. לא רק איתו אלא גם עם עצמך. כשאת נפרדת את מועדת לפורענות. את עלולה להכאיב לעצמך, למרות שכבר כואב לך בשיגעון. את לפעמים כל כך מחורפנת, שנדמה לך שאת צריכה לפעול מתוך האמוציות. את קצת כמו מכורה לסמים שנגמלה בבת אחת, אבל למרות הידיעה שהסם הזה הורג אותה, היא חייבת עוד מנה. והצרה עם הקטע הזה של לפעול מתוך האמוציות הוא שיום אחד, אחרי שהכול ייגמר ושניכם תשבו לכם בשלווה, כל אחד בביתו שלו, את תזכרי, אחת לאחת, את כל הפאדיחות שלך. ויבוא לך למות. לעומת זאת, אם תשמרי על קלאסה, לעולם לא תפסיקי להודות לעצמך.

פה הרגע שאולי מישהי רוצה להרים את האצבע ולשאול: ״תסלחו לי, יקירות, אבל מה לכל הזוועה שאתן מתארות ולסטייל?' אז אוקיי, הבה ניישר כוונות. ״סטייל״ היא אכן מילה שמעוררת אסוציאציות שקשורות למחוזות האופנה והעיצוב. בדיוק המחוזות שבהן אנחנו אוהבות להסתובב כשיש לנו דקה לעצמנו. אבל לא למדנו שם רק איך להתלבש ולשבת זקוף.

יש הרבה עקרונות מעולם הסטייל שתופסים גם בהתנהלות עם גברים. הבלגה וריסון, למשל. וגם תחכום. רוצות עוד? אין בעיה, יש בשפע: להכיר את עצמך היטב, לדעת מה מתאים לך, מה הולם אותך ומה לא. לבחור את מושא תשוקתך בקפידה ולא בחופזה. לדעת שאינך יכולה להרשות לעצמך למכור או לקנות בזול. לא להתבלבל ולחשוב שאת חכמה יותר או מיוחדת יותר מכל הנשים שהיו שם לפנייך. ולהפגין חן, ויכולת לבטא את האישיות שלך כשאת במיטבך, ולהחזיק פאסון, כשצריך.

בעצם, אנחנו מתכוונות לאשכול של מרכיבים שונים החוברים יחדיו, שגורמים למשהו לעבוד. כי באמנות הסטייל, כמו אצל האורקל מדלפי, את צריכה לעשות הכול במידה.

תהליך הפרידה, שבו מולך הסטייל, אינו מחייב העמדת פנים. כעס, עלבון ובקשת נקם הם לא מחוץ לתקנון. הסטייל מבוסס בראש ובראשונה על אותנטיות. אבל השאלה היא לא מה את מרגישה, אלא איך את מתנהגת למרות מה שאת מרגישה, למשל כשמה שהכי מתאים לך עכשיו זה לפוצץ את העולם. רק שאם את מתנהגת בסטייל, את עשויה להשיג את מה שאת הכי חושקת בו בלי הרבה מאמץ. וככה, על הדרך, את גם תצאי טוב. הזיוף לא ידבק בך וגם לא החרפה או הביזיון. להיפרד בסטייל זה אומר שאפשר לעשות טעויות קריטיות — אבל אחר כך לתקן אותן. לזרוע בלגן — ואז לסדר אותו יפה. ממש כמו במגדלים של החולצות המקופלות בסניפי ״גאפ״.

רק סטייל יאפשר לך להביט לאחור בחמלה ולא בזעם.

יצא לנו בחיים לא רק להינטש אלא גם לנטוש. היו לנו פרידות שהתחילו ביוזמה שלנו לשבור את הכלים. והכלים אכן התרסקו במלוא מובן המילה. ומצאנו את עצמנו בסרט של מישהי אחרת. לצדנו, או שמא נכון יותר לומר — מולנו, מאייש את התפקיד הגברי הראשי, האבא של הילדים שלנו. לא מישהו שנוכל להגיד לו אי פעם 'תיעלם לי מהחיים, אני לא רוצה לשמוע ממך יותר!״

כתבנו ספר על פרידות, כי שם אנחנו הכי לומדות. כתבנו על כל מיני סוגים של פרידות. זאת שמעליה מתנוססת המילה 'גירושים' (שאגב, כבר מזמן הפסקנו לחשוש ממנה), זו שמעורבים בה ילדים, וגם זו שלא בהכרח כוללת משפחה, ומתרחשת בין שניים שהאהבה הענקית שהיתה ביניהם לא החזיקה מעמד מול המציאות. בסוף, כמה שהן לא יהיו מיוחדות, כל הפרידות הן אותו הדבר: הן הורגות אותנו כל פעם קצת.

אמנם כתבנו אותו לנשים, כי אנחנו בעדן, ועם זאת, כל מה שאנחנו אומרות כאן, אמרנו ואנחנו ממשיכות להגיד גם לעצמנו, כי זה אף פעם לא באמת נגמר, אתן יודעות. וכתבנו אותו גם עבורכם, הגברים, מפני שאנחנו בטוחות שהקריאה בספר הזה תביא לכם תועלת רבה בהיכרות עם הצד או העזר שכנגד. את כל העצות שבספר תוכלו ליישם גם על עצמכם. וגבר שמביא אותה בסטייל, ועוד בצוק העתים, אין עליו.

אנחנו באמת מאמינות שיש טעם לעבוד קשה ובמסירות בשביל שהאבא של הילדים שלך ואת תהיו ביחסים נינוחים. אכן, זאת חתיכת משימה לצלוח את מאגר העלבונות שהצטבר לך בלב ולסלוח על כל הפעמים שנפגעת ממנו ולנסות לגלות הזדהות עם מה שעבר עליו. זה בכלל לא כיף. הרבה יותר קל להמשיך לכעוס, לנטור, להתמרמר על גילויי חוסר הצדק והחרא־חברות ועל ההתנהגות הגועלית. בהחלט היינו יכולות לבלות על זה מעולה, אלמלא הרגשנו, עמוק בתוכנו, שאולי גם אנחנו היינו קצת גועליות.

כי פרידות זה גועל נפש. ופרידות שילדים מעורבים בהן, הן פארק שעשועים מהסיוטים. על כל פעם שאת לא נזהרת, את מה־זה־הולכת לחטוף. לכן את צריכה להיות מרוכזת מאוד מאוד. לשמור על הכוחות. לאמן את עצמך כמו המורה הכי קשוח לקרטה, לנסות לשלוט כל הזמן בתגובות, כשאת חוטפת שטוזות. יחד עם זה, את גם צריכה לזכור שזה לא אסון. ואפילו שהתפרקה לך המשפחה, ביוזמתך או בניגוד לרצונך, הכול הולך להיות בסדר איתך…

'הכול הולך להיות בסדר איתך', זה מה שאמרה האחת מאיתנו לחברתה. 'את תספרי את הימים כמו באבל, יעבור החודש הראשון, תופת! יעברו החודשים השני והשלישי, ובלי שתרגישי את לאט לאט תפסיקי לספור ולסבול. זה עדיין יכאב. הייסורים ייקחו את הזמן שלהם. אין קיצורי דרך. ובינתיים, תפרגני לעצמך. תעשי רק מה שטוב לך. ותראי, תעבור שנה ואת כבר תהיי במקום אחר לגמרי. את תראי את מה שאני רואה, שזה הכול רק לטובה'.

זה מה שהקים את השנייה מאיתנו מרצפת המטבח. החזיר אותה בחזרה אל החיים. באלה המילים. ובאמת עברו החודשים והיו עוד שיחות של עידוד ותמיכה. והיו, איך לא, שחזורים של רגעי השיא בלופים, והוצגו תסריטים חלופיים, שהוכיחו שמה שקרה היה לטובה. והיו גם הודאות באשמה, לקיחת אחריות והפקת לקחים.

וכעבור שנה התקשרה האחת מאיתנו אל השנייה, סתם כדי לפטפט איתה. השנייה עמדה במטבח שלה וניקתה, והיתה כל כך עולצת שלא היה בכלל קשר בין ההיא שהיתה על הרצפה לזו שכבר מזמן חזרה לצחוק ולדלג. בכל פעם שהאחת מתקשרת אליה, הלב של השנייה מתרחב, כי היא מרגישה שהן עברו ביחד משהו גדול שאחריו ראוי לשמור אמונים. ובאותו יום שבו התבצעה שיחת הטלפון, השנייה לפתע שלפה האחת: 'יש לי רעיון מעולה בשבילנו, אחותי, בואי נחבר ביחד את ׳המדריך למתגרשת בקלאסה׳! כי באמת, אם תחשבי על זה, אם הצלחנו במשהו בחיים שלנו, אז זה להתגרש יפה. ולא שהיה לנו קל. ולא שליקקנו דבש. אבל עברנו את דרך החתחתים הזאת וגם יכולנו לה.״

האחת פרצה בצחוק ושלחה את השנייה להתייעץ עם יצחק.

בערב, בין מהדורות החדשות, התקשרה השנייה לאבא שלה, הוא היצחק, והניחה לפניו את הבשורה: ״אנחנו הולכות לכתוב ספר ביחד״.

״יופי לכן״ צהל מכורסתו האב, שהוא אמנם כבר בן 80, אבל חתיך וכריזמטי כפי שהיה בגיל 40.

״אתה לא שואל על מה הספר?״ ניסתה לדובב אותו הבת.

״על מה הספר?״ ניאות הלה לשתף פעולה.

״אנחנו הולכות לכתוב ספר הדרכה לנשים שרוצות להיפרד בסטייל.״ מהצד השני נשמע האב נחנק בהתקף צחוק.

״מה, אתה לא חושב שאנחנו מתאימות לכתוב את הספר הזה?״ התעניינה הבת.

״אם יש מישהו שצריך לכתוב אותו זה אתן,״ הוא אמר לה, 'מי כמוכן מומחיות בפוגרומים?'

וכך יצאנו לדרך…

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “שלום אהבה”