החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

תכלס

מאת:
הוצאה: | 2019-02 | 256 עמ'
קטגוריות: עיון, פנאי

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

42.00

רכשו ספר זה:

כולנו יודעים הכול. יודעים כל מה שצריך לעשות כדי לרזות, כל מה שצריך לעשות כדי להפסיק לעשן, כל מה שצריך לעשות כדי להתחיל לרוץ, כל מה שצריך לעשות כדי להפסיק לדחות. ואם אנחנו לא יודעים, אז גוגל יודע, ואם לא הוא, אז ויקיפדיה, ואם לא היא, תמיד נוכל לצפות באחת ההרצאות ב-TED. אז איך ייתכן שלמרות שכולנו יודעים הכול, לא כולנו עשירים, מאושרים ומצליחים?

תכל'ס נכתב מתוך ידיעה מוחלטת שכולנו הרבה יותר מוצלחים ממה שאנחנו חושבים, שכולנו יכולים להיות הגרסה הכי טובה שלנו, להטביע חותם בעולם ולחיות את החיים שמגיעים לנו, אבל לשם כך אנחנו צריכים לדעת איך הופכים ידע לדרך חיים.

בסגנון קליל ובאותנטיות מספרת ענת קלו לברון על שיטות, כלים, מחקרים וגישות שעזרו לה להיות הגרסה הכי טובה של עצמה. היא משתפת ברגעי משבר וקושי לצד רגעי אושר והצלחה ומאפשרת לקוראים למצוא את הדרך הנכונה להם וליישם אותה.

בעשר השנים האחרונות עזרה ענת קלו לברון לאלפי אנשים לשנות את חייהם, להפוך משברים לנקודות זינוק ולגלות את גדולתם. היא עשתה זאת באמצעות ספריה קשת בשחור־לבן ואושר — לא מה שחשבתי, תוכניות הרדיו בהגשתה, הופעות בתוכניות טלוויזיה, הרצאות וסדנאות בהנחייתה.

 

ענת קלו לברון מתגוררת ברמת גן עם תוכי, כלבה, שלושה ילדים ואיש.

למדה אימון במכון אדלר והנחיית קבוצות תמיכה במכון מעגלים והשתלמה בבית הספר של ביירון קייטי בגרמניה.

תכל'ס הוא ספרה השלישי. קדמו לו אושר, לא מה שחשבתי (זמורה־ביתן 2013) וקשת בשחור לבן (זמורה־ביתן 2009).

מקט: 15101005
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


אני בוחר משמע אני קיים

שמונה בבוקר. אני עומדת במטבח עם סכין קצבים ביד ומבט של רוצחת בעיניים. אם יש משהו שאני שונאת, זה לוותר על הספורט בבוקר. ניסיון של שנים לימד אותי שיום שמתחיל בלי ספורט, סופו שייגמר באסון, ולמרות שהיו לי כוונות ממש טובות, בשמונה בבוקר הבנתי שזה הרגע להודות שספורט לא יהיה היום.

הכול התחיל כשקבעתי להיפגש עם אחותי. פעם בשבוע אנחנו נפגשות וכותבות יחד. בכל פעם יש לנו המון כוונות לצאת מוקדם ולחזור מאוחר, ובכל פעם מחדש אנחנו אומרות אחת לשנייה, ‘אבל תזכרי, תשע זה תשע.’ המטרה, לפחות מבחינתי, היא לרקוד על כל החתונות: גם לכתוב, גם להיות איתה, גם שזה יהיה המון שעות, גם לעשות ספורט, גם לסדר את המטבח וגם להשאיר אוכל לבנותי הרכות שכבר מזמן נערות, אבל מבחינתי הן עדיין יונקות. בדיוק בשביל זה שמתי לעצמי שעון מעורר לשעה שש, שאספיק גם לבשל, גם לעשות ספורט וגם להתארגן עד ‘תשע זה תשע’.

‘תשע זה תשע,’ אני שומעת את הקול של אחותי נושף בעורפי, וכבר אני מרגישה איך בא לי לשלוח לה הודעה שמערכת היחסים בינינו הגיעה לקיצה. אבל הלחץ שאני נמצאת בו לא מאפשר לי אפילו לשלוח לה הודעה: אני צריכה לחתוך חזה עוף, להכין אורז פרסי, לחמם מחבת, למזוג לתוכה שמן, לטבול עשרים רצועות חזה עוף בפירורי לחם, בביצה ושוב בפירורי לחם, לטגן אותן, לקצוץ סלט ולהכין כריכים, כי זה שאני מכינה ארוחת צהריים, לא אומר שהפגות אמורות לדלג על ארוחת הבוקר. תוך כדי המרוץ אני נזכרת פתאום שגם הבן שלי והחברה שלו ישנים פה, ואיזה מין אמא אני אהיה אם כשהם יצאו מהחדר, הם יגלו שהשניצלונים שהכנתי הם לא בשבילם, איזה פרצוף יהיה לי, מוציאה עוד חזה עוף, מפשירה גם אותו, מקללת בלב את כולם, רואה איך הספורט הולך ומתרחק, אבל עדיין לא מוותרת. ואז אני נזכרת שהבן יקיר לי אוהב אורז בסמטי, לא פרסי, מוציאה עוד סיר, מרגישה איך מפלס הכעס הולך וגואה, איך אני גם פראיירית, גם מקופחת וגם ממורמרת. פתאום אמא שלי כבר לא נראית כזאת מעצבנת. אמא שלי, שבצעירותה ובצעירותי, בכל פעם שלא רציתי לאכול את מה שהיא בישלה, היתה שולפת את טיעון המחץ ואומרת, ‘בשש בבוקר קמתי כדי לבשל לך, ואת לא אוכלת.’

כעסתי על כולם. כעסתי על אחותי שהתעקשה שניפגש בתשע, כעסתי על הבנות שלי שאוהבות אורז פרסי, כעסתי על הבן שלי שלא אוהב את האוכל בבסיס, כעסתי על האיש שלצידי, שלא השכיל לקרוא את מצוקתי מתוך שינה. כעסתי והרגשתי שאני בהוויה נוראה.

הוויה

כשרק התחלתי את דרכי בעולם ההתפתחות, השתתפתי בקורס שכל מי שהשתתף בו התחייב לעשות בכל בוקר מדיטציה של עשר דקות, להגיד איזושהי תפילה ולבחור ארבע הוויות שילוו אותו במשך היום. הוויה — רק בשביל לסבר את האוזן — היא סטֵייט אוף מיינד, מצב תודעתי, אנרגיה, גישה, מה שמדבר מבלי שאנחנו מדברים, הדבר שמסביר את מה שקורה כשמישהו נכנס לחדר, והחדר מתמלא אנרגיה או מתרוקן ממנה.

כבר בשבוע הראשון היה ברור לְמה התחברתי ולְמה לא. עניין בחירת ההוויות היה מושלם. לא הבנתי איך במשך ארבעים שנה התקשקשתי בבחירת בגדים, שעה שהבחירה האמיתית שתשפיע על מי שאנחנו ועל העולם שנפגוש היא הבחירה מי אנחנו רוצים להיות.

בהרצאה מרתקת של ג’ים קאט’קרט, מומחה למנהיגות ולמוטיבציה, הוא מראה איך שאלה אחת יכולה לשנות לנו את החיים. הוא מספר איך בסוף הרצאה שנתן לפני המון שנים בפני אנשי מכירות בחברת ‘טיידי קאר’, ניגש אליו איש מכירות צעיר ואמר לו, ‘סליחה, מר קאט’קרט, אולי יש לך עצה או ציטוט לתת לי כמוטיבציה יומית?’ וקאט’קרט ענה לו, ‘בכל יום תשאל את עצמך איך מי שאתה רוצה להיות היה עושה את מה שאתה עומד לעשות.’ ברגע ששמעתי את השאלה הזאת, התחלתי לבכות. היה משהו שכל כך ריגש אותי באפשרות הזאת, בַּלא לחכות להפוך למי שאנחנו רוצים להיות, אלא פשוט להתחיל באותו הרגע, איך מי שאני רוצה להיות היתה עושה את מה שאני עומדת לעשות, איך האמא שאני רוצה להיות היתה עושה את מה שאני עומדת לעשות. הבחור הצעיר שרצה להפוך לאיש המכירות הכי מצליח של החברה ולזכות במכונית הקורבט שהובטחה כפרס באותו אירוע, לקח את ההמלצה של קאט’קרט מאוד ברצינות, ואחרי שלושה חודשים, כשחברת ‘טיידי קאר’ ערכה עוד אירוע כדי להכריז מי זכה בתחרות, התברר שהזוכה הוא לא אחר ממנו. הפעם היה תורו של קאט’קרט לשאול את הצעיר ‘מה עשית?’, והבחור ענה, ‘בכל יום שאלתי את עצמי איך מי שאני רוצה להיות היה עושה את מה שאני עומד לעשות, וכשהזמנתי כרטיסי טיסה, שאלתי את עצמי איך איש המכירות מספר אחת היה מגיע לאירוע הזה, ועניתי לעצמי שבמחלקה ראשונה.’ ‘אתה צוחק עלי,’ אמר לו קאט’קרט, והתשובה: ‘ממש לא. אבל זה עוד לא הכול: קניתי רק כרטיס טיסה לכיוון אחד, הלוך.’ קאט’קרט ההמום אמר, ‘אני לא מאמין לך,’ והזוכה המאושר צחק, הצביע על המכונית החדשה ושאל, ‘הי, קאט’קרט, נראה לך שאני אצטרך טרמפ הביתה?’

כשהעמדתי את שני סירי האורז והתחלתי לטגן את השניצלים, התחלתי לצחוק. פתאום זה הכה בי: היחידה שעומדת במטבח היא אני. הבכור ישן, המרכזית והקטנה גם הן ישנות, אחותי בכלל בבית שלה, ואני עומדת במטבח, קורבנית מתמיד, מְרצה את כולם וכועסת על כולם, בזמן שהם בכלל לא איתי. יכולתי להחליט החלטות אחרות לגמרי: יכולתי להחליט לעשות ספורט ולא לבשל, יכולתי להחליט להכין רק סיר אורז אחד, יכולתי להחליט להגיד לאחותי שלא נקבע בתשע, אלא בעשר. יכולתי — אבל לא עשיתי את זה. כל מה שקרה במטבח שבו רק אני ואני נמצאות, הוא סך הבחירות שבחרתי במו־תודעתי, ואין לי על מי להלין אלא על עצמי.

פרופ’ סוניה ליובומירסקי, מחברת הספר ‘הדרך אל האושר’, מצאה כי יש שלושה גורמים שיחרצו את דינו של האושר שלנו, הראשון, והמבאס מכולם, הוא הגנטיקה. מתברר שחמישים אחוז ממידת השמחה, האופטימיות והקלילות שלנו, נקבעו כבר מזמן על ידי אבות אבותינו, ובעניין זה אין דבר שנוכל לעשות — מה שהיה הוא שיהיה. הגורם השני הוא נסיבות חיצוניות: מחלה, מזג אוויר, פיטורים, גירושים, זכייה בלוטו… כל אלו משפיעים על האושר שלנו אך ורק בעשרה אחוזים. לא ייאמן, נכון? מה שברגע האמת נתפס כמאה אחוז, בתמונת המקרו של חיינו הופך בסך הכול לעשרה אחוזים. מחקרים מראים ששנתיים ממועד התרחשותם של אירועים חיצוניים, טובים או רעים, נחזור למידת האושר הבסיסית שהיתה לנו קודם להם. אז מה כן משפיע על האושר שלנו? הבשורה הטובה היא שארבעים האחוז הנותרים, שבהם יש לנו יכולת השפעה, הם הבחירות שלנו. הבחירות מי להיות, מה לעשות, במה להתרכז. מידת האושר שלנו היא סך כל בחירותינו, ולמזלנו זאת היכולת היחידה שאי אפשר לקחת מאיתנו. בספרו ‘האדם מחפש משמעות’ אומר ויקטור פרנקל ש’אפשר ליטול מן האדם את הכול, חוץ מדבר אחד: את האחרונה שבחֵרויות אנוש — לבחור את עמדתו במערכת נסיבות מסוימות, לבור את דרכו’.

מגיל צעיר אנחנו רגילים לחיות בחוסר אונים, והאמת היא שכשאנחנו קטנים, אנחנו באמת חסרי אונים. כולם גדולים מאיתנו, כולם חזקים מאיתנו, כולם אומרים לנו מה לעשות, ואין לנו ברֵרה אלא לרַצות את כל ה’כולם’ האלה. אבל בשלב מסוים אנחנו מתחילים לבחור ועדיין אנחנו מתייחסים לכל הנקרה בדרכנו כאילו הוא חובה: חייבת לעשות שניצלים? ממש לא! חייבת לעשות שני סירי אורז? ממש לא! חייבת, חייבת, חייבת, אבל במציאות בוחרת, בוחרת, בוחרת. ומכיוון שאחד מעמודי התווך של מוטיבציה הוא אוטונומיה, ומכיוון שאין פחות אוטונומיה מחובה, ויותר אוטונומיה מבחירה, ומכיוון שאת הרוב אנחנו בוחרים, עדיף שנתחיל לזהות את הבחירות שלנו ולעמוד מאחוריהן ולזכור שהראשונה שבהן היא מי אנחנו רוצים להיות, ללא כל קשר לנסיבות.

יש סיפור שאני ממש אוהבת על אבא ובן שקנו חמור. ביום הראשון הם הגיעו לעיירה כשהבן רוכב על החמור והאב מוביל את החמור לידו. כשנכנסו לשוק שמעו את האנשים מסתודדים, ‘תראו איזה ילד חצוף: לא מתחשב באביו ויושב לבדו על החמור.’ למחרת רכבו שוב לשוק, אלא שהפעם האב רכב על החמור והילד הלך לצידו. כשנכנסו לשוק שמעו את האנשים מתלחשים, ‘תראו את האב הזה, נותן לילד ללכת, והוא רוכב על החמור.’ למחרת חזרו שוב לעיירה, והפעם שניהם הלכו ליד החמור. כשהגיעו לשוק שמעו את האנשים מתלחששים ואומרים, ‘תראו את שני הפראיירים האלה: יש להם חמור, ואף אחד מהם לא רוכב עליו.’ למחרת הם חזרו רכובים שניהם על החמור. כשהגיעו לשוק שוב שמעו את האנשים מתלחשים סביבם, ‘תראו את האנשים האכזריים האלה: מתעללים בחמור שלהם, שוברים לו את הגב.’ למחרת הגיעו האב ובנו לשוק, נושאים את החמור על כתפיהם.

וככה בדיוק עמדתי במטבח: כועסת, ממורמרת, מקופחת ו… סוחבת חמור. אבל מרגע שנזכרתי שאני לבד במטבח, ושזו רק בחירה שלי, הצלחתי לנטרל את מטען החבלה הפנימי שלי.

כשסיימתי לבשל הייתי בהוויה מדהימה. ידעתי בדיוק אילו בחירות בחרתי, מי רציתי להיות ולמה החלטתי לוותר על הספורט. כשהבכור והחברה שלו יצאו מהחדר, חיכו להם על השולחן שתי קופסאות ענקיות: באחת היו המוני שניצלונים קטנטנים ובשנייה אורז בסמטי ריחני. בצד חיכתה להם מי אם לא אני, מרוצה מעצמי, ממתינה לקריאות ההתפעלות וההודיה. רק שאז שמעתי משהו כמו ‘אוי!’ ואחרי זה ‘אוי ואבוי!’ תמיד מצחיק אותי כשהבן שלי אומר ‘אוי ואבוי!’ חוץ מהפעם. הפעם פחות צחקתי. ואז הוא אמר, ‘סליחה, אמא,’ ואחרי איזה פאוזה קלה הוא המשיך, ‘שכחתי להגיד לך שאני לא אוכל היום בצבא. יש לנו יום גיבוש, ואנחנו אוכלים בחוץ.’ תודה, תודה לאלוהי המודעות שהעיר אותי לפני שכל זה קרה, אחרת לא הייתי אחראית לתוצאות. סביר להניח שהייתי מסתכלת עליו פגועה, ובקול מלא פאתוס והאשמה נוזפת בו ‘באמת יפה מאוד, משש בבוקר אני ערה’, אבל מכיוון שכל כולי ידעתי שמדובר אך ורק בבחירה שלי, ושאף אחד לא ביקש ואף אחד לא הבריז ובטח ובטח שאף אחד לא עשה לי משהו בכוונה, כל מה שאמרתי היה, ‘הכול בסדר, זאת היתה בחירה שלי.’ והבכור, שבדרך כלל מוכן לאכול רק אוכל שבושל באותו יום, אמר, ‘הכול בסדר, אמא, אני אוכל את זה מחר.’

איך מי שאני רוצה להיות היתה עושה את מה שאני עומדת לעשות? זה כל כך פשוט וכל כך מהפכני. מי האמא שאני רוצה להיות? מי בת הזוג שאני רוצה להיות, מי האחות, הדודה, החברה, המנחה, המרצה, האישה שמסתובבת בעולם שאני רוצה להיות? אני לגמרי יודעת את התשובה לשאלה הזאת: אני רוצה להיות אישה עם הוויה יפה, אישה שתצליח להיות בעלת הבית של ההוויה שלה ולא להפך, אישה שתחיה מעל הנסיבות ולא אל מול הנסיבות, אישה שכמו שתקראו בספר הזה נכשלת במשימה הזאת על בסיס יומיומי, אבל לא מרפה, אישה שיודעת שלהוויה יפה יש כוח מטורף, והיא לא תפסיק עד שהיא תשיג אותה.

תכל’ס

התבוננו ביום שעברתם וכתבו את כולו כבחירה: ‘בחרתי לקום בחמש וחצי, בחרתי לקחת את הבן שלי לצבא, בחרתי ללכת לבית מרקחת ולגלות שהמרשם לא בתוקף, בחרתי לנסוע לרופא ולהביא מרשם בתוקף, בחרתי לחזור שוב לבית המרקחת, בחרתי לקנות פירות וירקות יקרים בטירוף, בחרתי להתקלח, בחרתי לא להציק לטכנאי של המזגן ובעקבות הבחירה הזאת בחרתי להתבשל בַּחום, בחרתי לכתוב את הפרק הזה, תכף אבחר ללכת לניחום אבלים. כל היום שלי הוא בחירה אחת גדולה. אבל הבחירה הבאמת חשובה היא הבחירה לזכור שכל זה בחירה. ההבדל בין להסתובב בעולם כחייבת או כבוחרת הוא לא סמנטיקה, הוא משנה חיים.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “תכלס”