ספר ההמשך לרב־המכר נוורמור: ייעוד הפלאוּת מוריגן קרואו שרדה את השנה הראשונה כחברה גאה באגודה הפלאוּתולוגית היוקרתית. עכשיו היא ניצבת […]
פרק אחת:
יחידה 919
חורף שנה שתיים
על דלת שחורה מבריקה בתוך חדר ארונות מואר היטב, מעגל זהב זעיר פעם פעימות של אור. במרכזו של המעגל היתה אות פ׳ קטנה, זוהרת.
בואי, תיכנסי, נדמה שהמעגל אומר עם כל פעימה רכה. מהר!
מוריגן קרואו גמרה לכפתר את החולצה הלבנה המעומלנת שלה, לבשה מעיל שחור והצמידה בזהירות אל הדש את סיכת ה־פ׳ העשויה זהב. לבסוף היא לחצה בקצה האצבע על המעגל המנצנץ, וממש כאילו סובבה מפתח במנעול, הדלת נפתחה אל תחנת רכבת ריקה.
רגעי השקט הדוממים האלה הפכו לשעת היום המועדפת על מוריגן. במרבית הבקרים היא היתה הראשונה להגיע אל תחנה 919. היא אהבה לעצום עיניים לכמה שניות ולהאזין לקול השקשוק המרוחק של הרכבות במנהרות הרכבת הפלאוּתית. כמו דרקונים מכניים המתעוררים משינה, נכונים לשאת מיליוני אנשים לכל רחבי העיר נֵוורְמוּר ברשת סבוכה של מנהרות.
מוריגן חייכה ונשמה נשימה עמוקה.
היום האחרון של סמסטר הסתיו.
היא עשתה את זה.
שאר חברי היחידה שלה התחילו להגיע, והשקט והשלווה התנפצו כששמונה דלתות נוספות נפתחו לאורך הרציף — מהדלת האדומה המעוטרת של מאהֶר אִבְּרָהים בקצה אחד ועד דלת העץ המקושתת הקטנה והפשוטה של עָנָה קאלו בקצה האחר — והתחנה הקטנטנה התמלאה פטפוטים.
הות׳ורן סוויפט, החבר הכי טוב של מוריגן, הגיע במצבו הרגיל בבקרים — מתנדנד מעומס ציוד רכיבה על דרקונים, החולצה האפורה שלו מכופתרת עקום, התלתלים החומים הלא מסורקים מזדקרים בזוויות פראיות והעיניים הכחולות נוצצות מתעלולים שבדיוק הגה או ביצע (מוריגן לא רצתה לדעת איזה מהשניים). אַרְצַ’ן טֵייט — שתמיד התנהג והתלבש למופת — לקח חצי מערמת הציוד הקורסת של הות׳ורן בלי לומר מילה וסימן עם הראש בחשאי לעבר החולצה המכופתרת גרוע.
קָדֶנְס בְּלַקְבֶּרְן היתה האחרונה להגיע באותו בוקר. היא נכנסה בריצה ממש ברגע האחרון — צמתה השחורה העבה הצליפה מאחוריה ורגליה החומות הארוכות צעדו צעדים גדולים — והגיעה בדיוק כשקרון רכבת יחיד, חבוט מעט, נגלה לעין בקול קרקוש, מעלה עננות קיטור לבן. על צד הקרון היו צבועים סמל ה־פ׳ המוכר והמספר 919, ומתוך הפתח רכנה החוצה הכוונית שלהם, מיס גיל.
זאת היתה רכבת הבית שלהם, אמצעי תחבורה ובית שני שהותאם במיוחד עבורם, היחידה ה־919 של האגודה הפלאוּתולוגית. בתוך הקרון היו פופים, ספה ישנה וגבשושית, ערמות של כריות, תנור עצים שדלק תמיד בחורף, וצנצנת עוגיות בצורת דב קוטב שרק לעתים נדירות היתה ריקה. זה היה אחד המקומות הנוחים והאהובים על מוריגן בעולם כולו.
״בווווווקר טוב!״ צעקה הכוונית. פניה קרנו בחיוך מאוזן אל אוזן והיא נופפה אליהם בחופן ניירות. ״יום אחרון לסמסטר שמח, מלומדים צעירים!״
התפקיד של מיס גיל כ״כוונית״ הרשמית של יחידה 919 היה ייחודי — חצי נהגת רכבת, חצי יועצת חינוכית. היא היתה שם כדי להבטיח להם דרך חלקה בחמש שנותיהם הראשונות כחברים בארגון היוקרתי והתובעני ביותר בנוורמור. האגודה הפלאותולוגית הורכבה מאנשים יוצאי דופן עם כישרונות יוצאי דופן, אבל רובם היו שקועים מדי במעלליהם יוצאי הדופן ולא הקדישו תשומת לב רבה למצטרפים הצעירים ביותר לאגודה. ללא הכוונית שלהם, יחידה 919 היתה הולכת לאיבוד בשממה.
מוריגן לא הכירה אף אדם שהשם שלו התאים לו כמו זה של מיס גיל: היא קרנה שמחה טהורה. היא היתה מצעים נקיים, שירת ציפורים עם דמדומים, טוסט מושלם. היא היתה כולה בגדים בצבעי הקשת ויציבה מושלמת, עור חום כהה וחיוך ענקי, וכשהשמש האירה מבעד לשולי ההילה דמוית העננה של שערה השחור המתולתל, היא הזכירה למוריגן מלאך — למרות שכמובן, היא לעולם לא היתה אומרת בקול דבר קיטשי כזה.
כמבוגרת שהוצמדה להם, הדבר היחיד שאולי חסר לה היו גינוני נימוס. אבל יחידה 919 אהבה אותה בדיוק כפי שהיא.
״היום! האחרון! היום! האחרון! היום! האחרון!״ היא קראה בקצב, ובעטה ברגליה בהתלהבות מבעד לפתח עוד לפני שהרכבת עצרה סופית.
ענה צעקה אליה בדאגה, ״מיס גיל, זה לא בטיחותי!״
מיס גיל הגיבה בעווית של פחד מוגזם ונופפה בזרועותיה כאילו עומדת ליפול החוצה — ואז הרכבת בלמה בפתאומיות והיא באמת נפלה אל הרציף.
״אני בסדר!״ היא אמרה וזינקה לקוד קידה.
האחרים צחקו והריעו, אבל ענה הסתובבה לנעוץ בכל אחד בתורו מבט זועם, פניה סמוקות ותלתליה הבלונדיניים מיטלטלים בדרמטיות. ״כן, בטח, מצחיק מאוד. אבל מי תצטרך לעצור את הדימום כשהיא תיפול על המסילה ועצם השוק שלה תישבר? אני מוכנה להתערב שאף אחד מכם אפילו לא יודע איך מקבעים רגל.״
״בשביל זה יש לנו אותך, ענה.״ ארצ׳ן חייך אליה וגומות עלו בלחייו החיוורות. הוא התכופף לעזור למיס גיל לאסוף את הניירות שהתפזרו.
״כן, דוקטור קאלו,״ אמרה תָדֵיאה מֶקְלאוּד השרירית. היא הכניסה לענה מרפק וכמעט הפילה אותה. (זה היה מרפק עדין יחסית לתדיאה, אבל לפעמים היא שכחה כמה שהיא חזקה.)
ענה עשתה פרצוף והזדקפה, אבל נראה שהמילה ״דוקטור״ מפייסת אותה מעט.
״מיס, מה…״ ארצ׳ן בהה באחד הניירות והמצח שלו מקומט מבלבול. ״אלה מערכות שעות חדשות?״
״תודה, ארץ׳. תעזור לי לחלק אותן, טוב?״ ענתה הכוונית, וסימנה ליחידה 919 לעלות לרכבת. ״בואו, כולם לעלות, אחרת נאחר. פרנסיס, שים את הקומקום בבקשה. לאם, תעבירי בין כולם את צנצנת העוגיות.״
הות׳ורן העיף במיס גיל מבט של תמיהה כשהיא נתנה לו את מערכת השעות שלו. זה היה היום האחרון של הסמסטר, ובדרך כלל הם קיבלו מערכת שעות חדשה רק פעם בשבוע. ״נתת לנו אותן ביום שני, מיס. את זוכרת?״
הוא צנח על פוף, ומוריגן התיישבה על הספה בין קדנס ולָמְבֶּת׳ לבחון את מערכת השעות שלה. עד כמה שהצליחה לראות היא היתה זהה לזו שקיבלה בתחילת השבוע: ביום שלישי סדנה ב״לשונות האל־מתים״, ביום רביעי כיתת אמן ב״תצפית על תנועת גרמי השמים״, ולאחריה שיעור באגף הריגול שבקומה מינוס חמש, בשם ״טיפוח מודיעים והתנהלות מולם״ (בינתיים זה היה השיעור האהוב ביותר על מוריגן בשבוע — התברר שהיא ממש טובה בענייני ריגול).
״אני אכן זוכרת, כן,״ אמרה מיס גיל. ״למרות שאני קשישה בת עשרים ואחת, הות׳ורן, המוח התשוש שלי עדיין מאפשר לי גישה למאגר הזיכרון העצום של העבר הרחוק, לפני ארבעה ימים שלמים.״ היא חייכה והרימה גבה. ״אלה מערכות שעות חדשות. בבקשה שימו לב לעדכון מהיום.״
מוריגן עברה אל העמודה של יום שישי וכשהבחינה בהבדל שאלה, ״מה זה ה״ה?״
״גם לי יש את זה,״ אמר הות׳ורן. ״ה״ה, קומה מינוס שתיים. השיעור האחרון היום.״
מאהר הרים יד. ״גם לי!״
הם מילמלו והשוו מערכות שעות, וגילו שאצל כולם מופיע אותו שיעור. בדרך כלל מערכת השעות שלהם היתה אישית — מיס גיל התאימה לכל אחד מערכת משלו שתעזור לו לפתח את הכישרונות הייחודיים לו ולעבוד על החולשות — ועברו בערך חודשיים מאז שהיה ליחידה 919 שיעור משותף כלשהו כקבוצה.
״מיס, מה מייצגים ראשי התיבות ה״ה?״ שאל פרנסיס פיצוויליאם ונשמע טיפה מודאג. עיניו החומות נפערו. ״דודה הסטר יודעת על זה? היא אמרה שהיא צריכה לאשר כל שינוי במערכת השעות שלי.״
מוריגן הסתכלה על הות׳ורן והרימה גבה, והוא עשה לה פרצוף. למשפחה של פרנסיס היו כמה וכמה דורות באגודה הפלאוּתולוגית, משני הצדדים — הפיצוויליאמים המפורסמים והאָקינְפֶנְווָים הנערצים. הפטרונית שלו — חברת האגודה שהגישה את מועמדותו להתקבל לאגודה ולכן היה לה עניין בהשכלתו — היתה דודתו מצד אבא, הסטר פיצוויליאם. היא היתה אישה קפדנית מאוד, ולדעתה של מוריגן קצת בלתי נסבלת.
״והיא אומרת שלא אעשה שום דבר שיעמיד בסכנה את מערך ההרחה שלי,״ המשיך פרנסיס.
״הארכה של מה?״ שאלה תדיאה.
״האף שלי,״ הוא הבהיר. ״מה? אל תצחקו — חוש הריח הוא הנכס הגדול ביותר של שף.״ הוא נגע במתח בקצה מערך ההרחה החום הבהיר שלו, עם כיסוי הנמשים הקל.
״אל תחשוש לחוטם שלך, פרנסיס,״ אמרה מיס גיל במעין חצי חיוך מסתורי. ״אבל אסור לי לגלות מה זה.״
תשעה פרצופים להוטים הסתכלו עליה בבת אחת בעניין מיידי.
הות׳ורן הזדקף. ״ה״ה זה… התכנסות, אה, ו… הרבה… דברים אחרים.״
״לא. אבל ניחוש יפה.״
״הסוואה והתחפשות!״ אמרה תדיאה. היא אספה את השיער האדמוני שלה בגולגול והפשילה את שרוולי החולצה האפורה, כאילו להוטה להתחיל מיד. ״אנחנו הולכים ללמוד טכניקות הטעיה קרבית, נכון? סוף־סוף.״
״הצגות והופעות?״ היה ניחוש של מאהר.
״אוווו! היפופוטמים והיפוגריפים!״ ענה מחאה כפיים וקיפצצה על הכרית שלה. ״אנחנו הולכים לשחק עם היפופוטמים והיפוגריפים?״
מיס גיל צחקה. ״מחשבה מקסימה, ענה, אבל לא בדיוק.״ היא הרימה ידיים בבקשת שקט. ״עכשיו כולם להפסיק לנסות לנחש, בבקשה. שפתי חתומות. אני ממלאת פי מים.״
כתפיה של ענה נשמטו באכזבה והיא העבירה את צנצנת העוגיות למאהר.
״לפ׳סלא,״ הוא אמר, ״תודה רבה״ בג׳הלנית, אחד משלושים ושמונה השפות שדיבר ברמת שפת אם. בזמן האחרון הוא נהג ללמד את חבריו ליחידה את מה שהיו בעיניו ״החלקים החשובים״ בשפות החביבות עליו — בעיקר איך לבקש הנחיות, ״בבקשה״ ו״תודה רבה״, עלבונות ומילים גסות. (בעיקר מילים גסות, מוריגן הבחינה, אם כי אולי הסיבה לכך היתה שהות׳ורן לא הפסיק לבקש מילים חדשות.)
״היש פא רהלים,״ היתה התשובה העגומה של ענה בעודה נוגסת בעוגייה.
מאהר הסתכל עליה בתערובת של תדהמה ושעשוע, והפה של מוריגן נפער.
״מה?״ שאלה ענה בפה מלא קרם.
״זה לא היה ׳על לא דבר׳, אם זה מה שהתכוונת לומר,״ אמר מאהר, וניסה לשווא לא לצחוק.
״אוי נו, אתם יודעים שאני לא טובה בשפות.״ ענה השמיעה נשיפת רוגז קטנה. ״אז מה אמרתי?״
מאהר, הות׳ורן ותדיאה צעקו יחד את התרגום הגס בעליזות רבה. הפנים של ענה עטו סומק עז ומיס גיל נראתה מזועזעת. שאר חברי היחידה לא הפסיקו לצחקק למשך שארית הנסיעה אל האגודה הפלאוּתולוגית.
לא היה קל לעזוב את רכבת הבית החמימה בתחנת פראודפוט. חברי יחידה 919 המצטופפים יחד כנגד הרוח נופפו לשלום למיס גיל ומיהרו אל המחסה המפוקפק של יער הטרוניות.
אל קַמְפָל — הקמפוס בן ארבע מאות הדונם של האגודה הפלאוּתולוגית, בלב נוורמור — החורף הגיע מוקדם יותר מאשר לעיר שמחוץ לחומות. כבר כמה שבועות שררה שם קרה שהיתה מקפיאה את הנזלת באף נוזל. כתוצאה מהתופעה המסתורית של ״מזג אוויר קמפל״, ימים של גשם מזרזף בנוורמור הפכו לימים של גשם שוטף ושלג בין חומות הקמפוס.
למעשה, יהיה אשר יהיה מזג האוויר מחוץ לקמפל, בין החומות הוא היה תמיד קצת יותר. אם בנוורמור התחוללה סופת רעמים קלה, השמים מעל קמפל היו שחורים ומחושמלים, ואורות הבזיקו בהם כמו במועדון, וכל מי שחצה את הקמפוס הסתכן בכך שיהפוך לכליא ברק.
היום שרר שם קור מקפיא עצמות, אבל הקלו עליהם מעט אור שמש חורפי והידיעה שעם סיום השיעור האחרון הם יעזבו את הקמפוס לשבועיים של חגיגות. מוריגן חיכתה לזה בקוצר רוח. לא היה בעולם מקום שהשתווה לבית שלה, מלון דֵאוּקָליוֹן, בזמן חג המולד. כל החורף היא חלמה על ליקר ביצים, אווז צלוי וכדורי שוקולד מתובלים עם רום.
כדי להסיח את דעתם מהקור העבירו חברי יחידה 919 את הצעדה הארוכה אל בית פראודפוט בניחושים יותר ויותר מופרכים לגבי המשמעות של ראשי התיבות ה״ה.
״אווו — אולי ׳הגשמה והחרבה׳?״ פניו של הות׳ורן אורו למחשבה. ״אולי הם יהפכו אותנו לאלים רבי־עוצמה.״
״או הצעדה והרקדה,״ אמרה לאם.
״או הקפצה והקצפה?״ אמר פרנסיס.
כולם איבדו את זה סופית מההצעה מלאת התקווה הזאת, אבל אפילו עם כל צווחות הצחוק, כשקבוצה של מלומדים מבוגרים יותר עקפה אותם על שביל היער מוריגן עדיין שמעה שמישהו סינן ״חרשית־פלאוּת״.
בשלב הזה היא כבר היתה רגילה לזה, ועדיין הלחישה גרמה לה להתכווץ. כמעט חודשיים חלפו מאז שהסוד שלה נחשף בפני האגודה הפלאוּתולוגית כולה. לפעמים כשמוריגן היתה זקוקה למשהו שיחדיר בה אומץ, היא חשבה על דבריה של הבכירה קווין: היא אולי חרשית־פלאוּת, אבל מהיום והלאה היא באמת ובתמים חרשית־הפלאוּת שלנו.
רוב האנשים בקמפל ניחנו במספיק טוב לב והיגיון בריא כדי להישמע למועצת הבכירים ולקבל את מוריגן כאחת משלהם, גם אם לא היו מאושרים מהנוכחות של ״ישות מסוכנת״ כזאת בקרבם. היו כאלה שעדיין ניצלו כל הזדמנות כדי לגרום לה להרגיש לא רצויה, אבל זה לא שינה הרבה. מוריגן השתפרה ביכולתה להתעלם מהלחישות והמבטים, ועזר מאוד לדעת שהיחידה שלה מגבה אותה. במהלך השנה האחרונה הועמדה הנאמנות של יחידה 919 במבחן קשה. היו זמנים שמוריגן חשבה שהיא תמיד תרגיש לא שייכת, אבל עכשיו ידעה שמקומה כאן.
גם קדנס שמעה את הלחישה. בלי להסס לרגע היא קראה ״תנשוך את הלשון,״ וכעבור שנייה נשמעו צעקת כאב וקריאת ״איי!״ מעומעמת כשהאשם ציית לה. קדנס גיחכה מהצד לעבר מוריגן, שחייכה בחזרה חיוך של אסירות תודה. היא לא יכלה שלא להרגיש טיפה שביעות רצון; היו יתרונות בחברה מהפנטת.
״ראיתי מה עשית, קדנס,״ אמרה בשקט ענה, שהגיעה מאחוריהן. ״את יודעת שאנחנו לא אמורים להשתמש בכישרונות שלנו על תלמידים אחרים.״
קדנס נאנחה וגילגלה עיניים. ״ואת לא אמורה להיות יללנית משעממת שלא מפסיקה להגיד לכולם מה לעשות, ותראי מה זה.״
ענה הזעיפה פנים. ״אם תעשי את זה שוב אני אספר למנהלת המלומדים שלך.״
בעודה מתקדמת הלאה על השביל בצעד תקיף, קדנס רטנה אל מוריגן, ״חיבבתי אותה יותר כשהיא לא זכרה אותי.״
אם ענה באמת היתה מתכוונת להלשין למנהלת מלומדי הנסתר המבעיתה, היא היתה מתקשה לעשות זאת. כבר שבועות שמוריגן עצמה ניסתה לתפוס את גברת מֶרְגַטְרוֹיד לשיחה, בינתיים לשווא. בכל פעם שראתה את המנהלת במסדרונות בית פראודפוט, נדמה שהיא נבלעת בהמון, או גרוע מזה, הופכת פתאום למקבילתה מבית הספר ללימודי היומיום, מיז דירבורן האיומה. זה קרה לעתים קרובות כל כך בזמן האחרון, שמוריגן התחילה לתהות אם מרגטרויד מתחמקת ממנה בכוונה… או אם דירבורן מנסה לחצוץ ביניהן.
עד לפני כשישה שבועות מוריגן היתה חולצה אפורה — מלומדת של מיומנויות היומיום בדיוק כמו הות׳ורן, ענה, מאהר, ארץ׳, פרנסיס ותדיאה. בית הספר לאמנויות היומיום, ובראשו מנהלת המלומדים דוּלְצינֵאה דירְבּוֹרְן, היה הגדול מבין שני ערוצי ההשכלה של האגודה הפלאוּתולוגית, וכלל שלוש מחלקות: לימודים מעשיים בקומה מינוס שלוש, לימודים הומניים בקומה מינוס ארבע ולימודי הקצוות בקומה מינוס חמש.
בבית הספר לאמנויות הנסתר למדו הרבה פחות תלמידים, ועדיין הוקדשו לו שלוש קומות תת־קרקעיות עמוק מתחת לבית פראודפוט, בניין הלבנים האדומות בן חמש הקומות. רק מלומדי הנסתר הורשו לרדת לקומות האלו.
בהשוואה לקומות היומיום המסודרות, היה הרבה יותר קשה לנווט שם. קומות הנסתר לא חולקו לשלוש מחלקות אלא לאינספור מעגלים, סדנאות, מועדונים, מעבדות, אגודות סתרים וגילדות סתרים־מאוד, שהוקדשו כולם למגוון תחומים אזוטריים — ולא נראה שאף אחד מאלה מודה בקיום שלו עצמו או בזה של האחרים. בבית הספר לאמנויות הנסתר היו הרבה מאוד דלתות נעולות ושאלות שאין עליהן מענה, אבל בששת השבועות האחרונים למדה מוריגן פשוט ללכת לאן שמערכת השעות שלה שלחה אותה ולא לשום מקום אחר — ובטח שלא למסדרון מסתורי אפוף ערפל שלא היה שם ביום הקודם. התוצאה של עיקופים כאלה תמיד היתה איחור לשיעור.
דירבורן רתחה מזעם כשגילתה שמרגטרויד חטפה את מוריגן מהיומיום לנסתר. לא כי היו לה רגשות חמים כלפיה, כמובן — בדיוק ההפך, למעשה. דירבורן לא חשבה שמקומה באגודה הפלאוּתולוגית כלל; היא לא יכלה לסבול את הרעיון שמוריגן תלמד דבר מלבד המינימום ההכרחי. כל כך יתאים למנהלת המלומדים הקפואה בעלת השיער הכסוף, חשבה מוריגן, לחבל בהשכלה שלה מרחוק.
״את סתם פרנואידית,״ אמרה קדנס כשמוריגן הזכירה את זה אחר הצהריים. הן חיכו ללאם במסדרון קומה מינוס שבע, כדי ללכת שלושתן יחד לשיעור האחרון בסמסטר. ״ולמה שתרצי בכלל לדבר עם מרגטרויד? אישית אני משתדלת להימנע מזה כמה שאפשר.״
מוריגן גילתה שרוב האנשים מנסים להימנע עד כמה שאפשר מגברת מרגטרויד המלחיצה, והיתה לזה סיבה טובה… אבל היא עדיין העדיפה אותה על פני מיז דירבורן.
״תראי את זה.״ מוריגן נאנחה, הושיטה אליה את מערכת השעות שלה והצביעה על שיעורי הבוקר לאותו יום. ״׳הצצה אל העתיד׳. ׳מציאת חיה מלווה׳. אתמול זה היה ׳דיאלוג עם המתים׳.״
״אמרת שאת מתה על השיעור הזה! את אוהבת דברים מלחיצים.״
״באמת אהבתי,״ הודתה מוריגן. ״אני עדיין אוהבת את זה. אני פשוט לא מבינה למה מרגטרויד משבצת אותי כל הזמן לשיעורים המוזרים האלה, כשהיא זאת שאמרה שאני צריכה ללמוד״ — מוריגן השתתקה לרגע והעיפה מבט סביב כדי לוודא שאף אחד לא שומע. היא הנמיכה את קולה מעט — ״את האמנויות הנבזיות.״
הבעת אי־שקט חלפה לרגע על פניה של קדנס. הידע שלה לגבי האמנויות הנבזיות היה דומה לזה של מוריגן — או במילים אחרות, מועט מאוד.
מוריגן ידעה שהאמנויות הנבזיות הן הכלים של ״חרש־הפלאוּת המיומן״, ושתצטרך ללמוד להשתמש בהן אם היא רוצה להבין מה המשמעות האמיתית של להיות חרשית־פלאוּת. היא למדה כמה דברים קטנים, והתאמנה בהם לבדה. אבל היה רק אדם אחד בכל הממלכה שידע להשתמש כהלכה באמנויות הנבזיות… וזו היתה תחושה מאוד לא נעימה, שיש לה משהו כל כך חשוב במשותף איתו.
״זה פשוט ש… אני לא חוזת עתידות!״ המשיכה מוריגן. ״או אורקל, או קוסמת, או מכשפה, או…״
״כן, אני יודעת, את חרשית־פלאוּת רבת־עוצמה, אז את מוזמנת לנגב את הדמעות,״ השיבה קדנס מיד. היא הבחינה בלמבת׳ יוצאת משיעור מדיטציה טרנסצנדנטלית מטושטשת כהרגלה ונופפה כדי למשוך את תשומת לבה.
היו הרבה פחות תלמידי הנסתר מאשר היומיום, אבל בתוספת צוות המורים, הבוגרים, האקדמאים והחוקרים, וכן חברים מבקרים ממועצת הכישוף המלכותית, ליגת העל־טבעי וברית מכשפות נוורמור, מסדרונות בית הספר לאמנות הנסתר היו בדרך כלל הומים. היום הם היו מלאים במלומדים מתחילים ומתקדמים שחגגו את סוף הסמסטר, באופנים שנאסרו עליהם באיסור חמור מחוץ לכותלי בית הספר. מלומדי אשליות יכלו לתרגל את קסמיהם בכל מקום בקמפל, כי אשליות — לדברי מרגטרויד — לא היו אלא ״אוסף תכסיסים משמימים שאינם מזיקים בדבר״. (לדעתה של מוריגן החופש הזה התבזבז על מלומדי האשליות, כי הם ניצלו אותו בעיקר כדי להגעיל אנשים בחזיונות שווא של גללי כלבים וחולדות מתרוצצות במסדרונות. אפילו הות׳ורן, שאהב להגעיל אנשים, לא התרשם ממאמציהם והכריז שהם ״חסרי דמיון בצורה קיצונית״.)
אבל אם מלומד זוטר נתפס מתאמן — לדוגמה — בכישוף או קוסמות מחוץ לקומות הנסתר, הוא כמעט בוודאות יתחרט על כך. כמה מהעונשים החביבים על מרגטרויד כללו גזירת השרוולים של מעילי חורף, גילוח גבות וטלטול אנשים מקרסוליהם מגשר הולכי הרגל שמעל תחנת פראודפוט.
אבל במסדרונות קומות הנסתר הכול היה מותר.
אחר הצהריים הזה, במעין חגיגה משונה של סוף הסמסטר, קבוצה של מלומדי כישוף גנבה ארגז של בקבוקי שיקויים לא מסומנים מאגף הכשפנות. הם ניערו אותם ואיתגרו זה את זה לשתות, וייללו בתגובה לתוצאות, מצחוק או מכאב. אחת שרפה לעצמה את הגרון כשנשפה קיטור רותח למשך דקה שלמה, לאחד התפוצצו כל הנימים בגלגלי העיניים, ואחר התאהב אהבת אמת עמוקה ופומבית מאוד בחפץ הדומם הראשון שבו נתקלו עיניו — מטף כיבוי.
״לאם, את מוכנה להזדרז?״ נאנקה קדנס כשראתה את חברתם משתהה כמה מטרים מאחוריהם.
״תעצרו,״ אמרה לאם והרימה יד. מוריגן וקדנס עצרו מיד, רגע לפני שהגיעו לצומת של שני מסדרונות ארוכים.
לאם היתה אורקל מחוננת לטווח קצר… היו לה חזיונות של העתיד, אבל רק העתיד המיידי — רגעים ספורים קדימה. בשלב הזה ידעו כל חברי יחידה 919 שלהקשיב לאזהרות של לאם יחסוך מהם לעתים קרובות אסון קטן כלשהו, כמו אצבע שנתקעת בדלת או תה שנשפך. לפעמים החזיונות האלה אפילו הצילו חיים, כמו שלמדה מוריגן בליל כל הקדושים האחרון כשפיענחה את התחזיות הלא ברורות של לאם והצליחה לסגור את שוק הזוועות הלא חוקי — בדיוק בזמן להציל את קדנס ולאם ממכירה למרבה במחיר.
אם מוריגן לא היתה מפענחת את התעלומה, סביר מאוד להניח שמישהו היה משלם הרבה כסף כדי לגנוב מקדנס את הכישרון שלה… אבל הגורל של לאם היה גרוע בהרבה. כיוון שחברתם ״למבת׳ אמארה״ היתה למעשה הנסיכה למיה בֶּת׳ארי אמאטי רָה, לבית רה המלכותי של נחלות המשי במזרח סאנג הרחוק. היא הוברחה באופן בלתי חוקי אל המדינה החופשית מרפובליקת וינטרסי למבחני הקבלה של החברה הפלאוּתולוגית, ממש כמו מוריגן — אבל בניגוד למוריגן, המשפחה שלה לקחה חלק בתוכנית, ואם הבגידה שלהם כנגד מפלגת וינטרסי השלטת היתה מתגלה, היו עלולים להוציא אותם להורג. אף אחד ברפובליקה לא היה אמור אפילו לדעת על קיומה של המדינה החופשית.
יחידה 919 נשבעה לשמור על הסוד של לאם. בהחלט היו אחרים שידעו — הפטרון שלה, כמובן, ומיס גיל והבכירים. כמה אנשים איומים שנמלטו מהשמדת שוק הזוועות וחמקו אל לב הלילה. אבל היתה לחברי יחידה 919 הרגשה שאם ישמרו על הסוד ביניהם ולעולם לא יאמרו אותו בקול, הם יוכלו להגן על לאם מכל מי שירצה להרע לה.
קדנס נאנחה בקוצר רוח והעיפה מבט בשעון שלה. ״לאם, אנחנו באמת צריכות —״
״עוד רגע.״
שפריץ! בזזזזז…
מוריגן וקדנס צפו באימה בהמשך המסדרון, שם אחד הבנים ממחלקת הכשפנות ניער בקבוק שיקויים וריסס את תכולתו על מלומדת מתקדמת. נוזל צמיגי שחור עטף את הנערה המבוגרת יותר, ועם המגע בעור שלה הפך ל… דבורים. דבורים זועמות, מזמזמות, שהסתערו עליה כאילו היא מכוסה אבקנים. היא נמלטה לאורך המסדרון בצרחות וניסתה לגרש אותן, והמכשפים הצעירים רדפו אחריה וניסו לעזור, חצי צוחקים וחצי מבועתים.
לאם הורידה את היד סוף־סוף.
״אפשר להמשיך,״ היא אמרה, וחלפה בנחת על פני מוריגן וקדנס בהבעה ברורה של ״אמרתי לכן״.
למוריגן מעולם לא היה שיעור בקומה מינוס שתיים — אבל היא ביקרה שם ברוב הימים כי שם נמצאו חדרי האוכל, המטבחים והאפסנאות. שאר חברי יחידה 919 כבר חיכו מחוץ לכיתה כשמוריגן, קדנס ולאם הגיעו.
״הברגות והוריקנים,״ אמר הות׳ורן. הוא הסתובב אל האחרים וחסם את הכניסה בידיים מושטות לצדדים. ״זה הניחוש הסופי שלי. עוד מישהו? הזדמנות אחרונה.״
״אוי נו, פשוט תפתח את הדלת,״ רטנה תדיאה ונדחקה מעבר לו.
החדר היה קטן — אולי רבע מכיתה רגילה — וריק. הוא גם היה חשוך מאוד. מוריגן גיששה לאורך הקיר בעוד הקבוצה נכנסת.
״איפה מתג האור?״ היא שאלה.
״איי! זאת היתה הרגל שלי פרנסיס, אתה כזה עקום.״
״סליחה, לא ראיתי —״
בום. הדלת נטרקה מאחוריהם והקבוצה השתתקה.
״איפה המורה שלנו?״ לחשה ענה בקול רועד מעט.
״ששש,״ אמרה לאם בשקט. ״תסתכלו על הקיר. זה עומד להתחיל.״
אין עדיין תגובות